string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

מאבק משותף להגנת ההשכלה הגבוהה

גדי אלגזי
עוד בנושא

אנחנו נמצאים כאן היום, סטודנטים ואנשי סגל, כדי להגן על מקום שיקר לכולנו מול מדיניות הממשלה. חשוב שנאמר בגלוי: לא מדובר בקיצוצים ובצעדי חיסכון ממשלתיים אלא במדיניות: בחנק תקציבי מתמשך של ההשכלה הגבוהה, פגיעה אנושה בזכות חברתית חיונית. (אנחנו מאוחדים מול מדיניות הממשלה – אבל לאחדות הזו יש תנאים. למשל, שדובר האוניברסיטה יפסיק להסביר לעתונאים שסיבת הגרעון היא הורדת שכר הלימוד או הפנסיות של הסגל: לא, סיבת הגרעון הבסיסית היא בשיטת התקצוב.) הקיצוצים אינם גזרה משמיים. ה"אין כסף" של האוצר הוא אמצעי לחץ פוליטי, ואנשי האוצר מסבירים זאת בגלוי: בעזרת החנק התקציבי מבקשת הממשלה להוריד את האוניברסיטאות על הברכיים ולקבל את כללי המשחק החדשים: כפיפות לפוליטיקאים ולאנשי עסקים, אוניברסיטאות של יס-מנים, של ראש קטן, האוניברסיטה לפי בנימין נתניהו ולימור ליבנת.

אז לא נרד על הברכיים. אתם, הסטודנטים, לימדתם את כולנו שיעור חשוב: שאפשר להגיד לא לקיצוצים במקום לנהל את המצוקה המתמשכת. וזוהי שעת מבחן לנו, אנשי הסגל: אם לא נצטרף עכשיו לסטודנטים שקמים להגן על מה שיקרה לכולנ, אין הצדקה שנצפה לתמיכה סטודנטיאלית במאבקים הבאים שלנו. האוצר יבקש להסית את הסטודנטים נגד אנשי הסגל. הדרך הטובה ביותר למנוע זאת, היא להצטרף למאבק עכשיו. גם הרבה פוליטיקאים הופיעו כאן כדי להביע את תמיכתם. רק מעטים מהם נראו נאבקים בכנסת להגנת תקציבי החינוך וההשכלה, וחלקם התבלטו כאבירי ההפרטה. אם דבריהם כאן אינם מלים ריקות, עליהם להוכיח שיש ממש בתמיכתם: המבחן הקרוב הוא אישור התקציב, וזה המבחן האמיתי.

התייעלות עצמית לדעת

אנחנו ניצבים יחד מול הממשלה, אבל יש לנו מאבק כפול: נגד הממשלה – ונגד מדיניות הוועד המנהל. עד עתה גילגלו האוניברסיטאות את הגרעון והמשבר על הסטודנטים והסגל, על ההוראה והמחקר, על עובדי המינהלה ועל הסגל הזוטר. כך לא נאבקים בחנק תקציבי. גילגול הנטל על הסטודנטים והסגל מרוקן את האוניברסיטה מתוכנה וגורם ניכור וייאוש גוברים בדיוק בקרב אלה שהיו צריכים לקום ולהגן עליה. בסופו של תהליך, כאשר ינסו לקום סוף-סוף ולעצור את מסע הקיצוצים, לא יישאר מי שיגן על המוסד. מי שחש ניכור באוניברסיטה, מי שחש שנותנים לו פחות ופחות – פחות ספרים, פחות שעות לימוד, תרגילים, מעבדות – לא יקום להגן על מקום שכבר אינו שלו, שהפנה לו עורף.

אפשר כמובן להמשיך ככה, מתוכנית התייעלות לתוכנית התייעלות: לקנות פחות ספרים, לסגור עוד חוגים "בלתי כדאיים", לפטר עוד אנשי סגל, לפגוע בסגל הזוטר – כלומר בסטודנטים באמצע הדרך בין לימודים להוראה, במורים לעתיד, להיפטר ממתרגלות שהעזו להיכנס להיריון. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על שמירה על רמת ההוראה, כאשר מספר אנשי הסגל ביחס לסטודנטים הוא הנמוך ביותר בארץ. זאת בעצם תוכנית הוועד המנהל. תוכנית הוועד המנהל, האוניברסיטה מתנדבת לייעל את עצמה לדעת.

לכן אנחנו חייבים להציב שתי דרישות: מול הממשלה – החזרת התקציבים להשכלה הגבוהה לאחר שנים של קיצוצים; ומול הוועד המנהל – שאם ימשיך בדרכו הנוכחית, יהפוך לוועד המייעל והמחסל – אנו דורשים השעיה מיידית של "תוכנית ההבראה" המי-יודע כמה. התוכנית עברה מזמן – ולא עברה לגמרי; אפשר וצריך לעצור אותה ולדרוש התייעצות מחודשת – בין כל חברי קהילת האוניברסיטה – סגל, סטודנטים והנהלה – כדי לעמוד מול המשבר.

התוכנית הנוכחית מפלגת אותנו, ומחסלת מגמות לימוד ומחקר "לא כדאיות" כלכלית, בלי כל קשר לרמתן האקדמית ותרומתן לחברה. לכך אנחנו חייבים להשיב עקרונית, שההשכלה הגבוהה היא לא עסק. מי שמנהל את מוסדות ההשכלה כמו תאגיד מרוקן אותה מתוכן, ממחקר ומהוראה. וההשכלה הגבוהה היא באמת כדאית וחשובה לכלל החברה הישראלית. כשאנחנו מגינים על עצמנו – אנחנו מגינים על אינטרס חברתי חיוני. אין טעם לחשב את הכדאיות הכלכלית של חוגים בודדים. יש תועלת חברתית ותרבותית, וכן, גם כלכלית לחברה בכללותה, ממחקר והוראה רחבים וחופשיים. על כך אנחנו מגנים.

הפרטה מבפנים והשכלה שחורה

לסטודנטים אין כסף, תלמידי התואר השני והשלישי נאלצים להתפרנס ולנסות לסיים את לימודיהם בזמן בלתי-אפשרי – אך בה בעת נפתחות תוכניות לימודים "חוץ תקציביות", המציעות ברובן תואר שני למיוחסים: 100,000 שקל שכר-לימוד בתוכניות למינהל עסקים בעברית, 45,000 דולר בתוכנית קלוג-רקנאטי; ויש עוד ועוד תוכניות. אלה תוכניות לאנשי עסקים, לפוליטיקאים, לבוגרי מערכת הביטחון ול"בכירים" למיניהם – תואר שני במנהיגות פוליטית, במינהל עסקים, ב"לימודי דיפלומטיה וביטחון לבכירים", ועוד היד נטויה. התוכניות "החוץ תקציביות" מיועדות לטיפוח ולליטוש האליטות – תואר שני יוקרתי, בהליך מהיר ובחסות היוקרה האקדמית של האוניברסיטה, לאנשי עסקים ולפוליטיקאים שבדרך.

התוכניות החוץ-תקציביות יוצרות הפליה חברתית בין הסטודנטים – בין סטודנטים רגילים, הנאבקים כדי לעמוד בקריטריונים אקדמיים אחידים ולהתקיים בהעדר מילגות – ובין הסטודנטים המיוחדים של התוכניות המיוחסות, איים של לימודים מופרטים על בסיס תשתיות המוסד הציבורי. לא קשה לנחש, שסטודנטים המשלמים סכומים כאלה יכולים לדרוש התחשבות מיוחדת, להכתיב תנאים ולהוריד את רמת הלימודים. במקביל, התוכניות יוצרות במקביל בידול בין חברי הסגל האקדמי – בין אלה המועסקים בהתאם להסכמים הקיבוציים, ובין אלה הזוכים לשפר את הכנסתם בעזרת ה"תוכניות המיוחדות".

יש בינינו מי שחושבים, שבתוכניות האלה מצילים את האוניברסיטה, מצילים חוגים או משיגים מימון למילגות. בפועל, התוכניות מרוקנות את האוניברסיטה הציבורית מתוכן ויוצרות ניכור בקרב כל מי שמסתובב כאן ולומד לתארים רגילים, מהכנסות רגילות. ההפך הוא הנכון: בכך מקדמים מבפנים את תהליך ההפרטה המתקדם מבחוץ. קודם מורידים את האוניברסיטה על הברכיים בעזרת קיצוצים – ואז שמחים כולם לשתף פעולה בהקמת תוכניות למיוחסים. במקום להיאבק על הגדלת התקציב – מפצים על כך בהפרטה של ההשכלה הגבוהה. גם שירותי הרפואה הפרטיים, חשוב להזכיר, הוקמו נוכח החנק התקציבי של בתי-החולים, בין הייתר כדי לפצות את הרופאים והאחיות על הקיצוצים ולממן מחקר. בפועל, הם קידמו את הפרטת הרפואה הציבורית.

יש רפואה שחורה, שקמה על חורבות הרפואה הציבורית ותוך ניצול התשתיות שלה; אסור לנו לתת יד להתפשטות ההשכלה השחורה, להתפשטות שירותי השכלה פרטיים בתוך האוניברסיטה הציבורית. כמו הרפואה השחורה, גם ההשכלה השחורה משתמשת במשאבים של האוניברסיטה הציבורית. כמו הרפואה השחורה, היא נותנת שירותים חיוניים לפי רמת הכנסה. החזקים ייהנו ממנה ומשאירים את החלשים מאחור.

צעד מכריע בהפרטת האוניברסיטה הציבורית נעשה עם קבלת מסקנות ועדת מלץ ושינוי מבנה האוניברסיטה. כאשר האוניברסיטה מנוהלת כתאגיד, כאשר אנשי-עסקים ופוליטיקאים מנהלים את עתידה, אי אפשר להגן עליה. ההגיון העסקי של אנשי עסקים או חשבי האוצר הוא היגיון של ייעול וחיסול שירותים חברתיים, ובכלל זה ההשכלה הגבוהה. לא נוכל להגן על האוניברסיטה באופן אפקטיבי נוכח החנק התקציבי ומאמצי ההפרטה מבחוץ, כאשר אנשי האקדמיה הם מיעוט בוועד המנהל שלה. דב לאוטמן יכול להעביר מפעלים בלתי-רווחים לירדן; אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להעביר את לימודי רפואת השיניים ללטוויה.

לכן עלינו לדרוש את שיתוף הסטודנטים, הסגל והעובדים בהחלטות. האוניברסיטה היא קהילה של כל הלומדים והמלמדים בה. רק הקהילה הזו יכולה להגן ביחד על האינטרס החברתי הכללי בהשכלה. לכן מותר וצריך לדרוש לא רק תוכנית ההבראה הנוכחית תוקפא, אלא שהצעדים החלופיים לא יונחתו על-ידי מנהלי התאגיד אלא בהתייעצות הדדית של הסגל, הסטודנטים, ועובדי האוניברסיטה.

המאבק

נצטרך נשימה ארוכה והרבה עקשנות. לכן כדאי שנלמד מהמאבקים האחרים של השנים האחרונות – ממאבק הנכים למשל, וממאבק האמהות החד-הוריות. נצטרך ללמוד עקשנות ממאבקם של הנכים. ויש מה ללמוד מנסיון המאבק של החד-הוריות: גם אותנו ישמיצו פקידי האוצר, כמו את האמהות החד-הוריות, שאנחנו – הסטודנטים והסגל – פרזיטים. אנחנו צריכים לכן להתעקש ולהוכיח שאנחנו מגינים בה בעת על עצמנו, על מוסד היקר לנו, ועל זכות חברתית בסיסית, על משאב חברתי שייך לחברה כולה.

צפוי גם שינסו לפלג אותנו: חוגים מעשיים מול חוגים עיוניים; מדעי הרוח מול מדעי הטבע; מרצים נגד סטודנטים; מחקר מול הוראה; אוניברסיטאות מול מכללות – וקל מאוד להיקלע לכל אחת מהמלכודות האלה. לכן חשוב שנימנע מכל התנשאות ומכל פילוג פנימי: כן, אנחנו צריכים גם רפואת שיניים וגם קולנוע, גם מחקר וגם הוראה.

אנשי האוצר יציגו את כולנו – סטודנטים וסגל – כמפונקים, את ההשכלה הגבוהה כמותרות, כאילו האוניברסיטה אינה משרתת את כלל החברה; כאילו אין לה תפקיד עצום בייצור משאבים חברתיים חיוניים. אך כדי להבהיר לציבורים רחבים שמדובר באמת באינטרס חברתי כללי – אנחנו, סטודנטים וסגל, צריכים באמת להושיט יד ולהזדהות עם ההגנה על אינטרסים חברתיים אחרים הניצבים כעת בסכנה. אסור לנו לחכות שמישהו יושיט יד ויזדהה איתנו.

אין לאוניברסיטאות סיכוי להגן על עצמן אם יעמדו לבד; אין לנו סיכוי אם לא נבהיר לציבור, שההפרטה של ההשכלה היא מרכיב אחד בהפרטה של החינוך, הבריאות ושירותי הרווחה. מחר ידונו בכנסת בגובה סל הבריאות. אנחנו נמצאים כאן כדי להגן על כל סל החינוך – ולא ניתן לאוצר להציב את סל הבריאות מול סל החינוך, את גני הילדים מול האוניברסיטאות. לכן עלינו להתייצב נגד הפגיעה בחינוך הציבורי בכל הרמות: נגד יוזמת האוצר להפרטת החברה הממשלתית למתנ"סים, נגד ההפרטה בפועל – בפועל, לא בסיסמאות היפות – של מערכת החינוך בדו"ח דוברת, נגד השפלת המובטלים והמובטלות והכירסום בזכויותיהם.

מאבקים חברתיים בארץ מתגלגלים בקלות למאבק סקטוריאלי, לפי המוטו: אל תפגעו בי, קחו אותו, קחו אותם – רק לא אותי. בואו נוכיח, שאנחנו מסוגלים להיות סולידריים, לא רק בשביל העיקרון – והעיקרון חשוב במאבק על פני החברה הזאת – אלא משום שזה הסיכוי היחיד שלנו.

גדי אלגזי, החוג להיסטוריה כללית. דברים בע"פ בעצרת בכיכר אנטין, יום ראשון, 20.3.2005.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות