string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

טלי פחימה - לוותר על היתרון

סמדר בן נתן
עוד בנושא

טלי פחימה הופיעה לראשונה בציבוריות הישראלית כאשר התראיינה לכלי התקשורת והצהירה על נכונותה לשמש "מגן אנושי" לזכריה זביידי, ראש "גדודי חללי אל אקצה" במחנה הפליטים ג`נין, שהוגדר אז כ"מבוקש מס` 1 באיזור ג`נין". ההצהרה הזו ניתנה, בחודש מרץ 2004, לאחר נסיון שלישי של צה"ל לחסל את זביידי. זאת במסגרת מדיניות החיסולים, כלומר, ההוצאות להורג ללא משפט, ובלשון המכובסת של מערכת הבטחון: "הסיכולים הממוקדים". באותו נסיון התנקשות, זכריה זביידי נפצע בכתפו. שני אנשים שהיו איתו ולא היוו ככל הנראה יעד לחיסול, נהרגו.

בעקבות אותו נסיון התנקשות, התראיינה טלי פחימה לאמצעי התקשורת, והצהירה שהיא עומדת לשהות לצד זכריה כדי לשמש לו "מגן אנושי". היא התראיינה ארוכות לעיתון "העיר" וסיפרה על היכרותה עם זכריה ועל המהפך האידיאולוגי שעברה מתומכת ימין ושונאת ערבים, למתנגדת חריפה לכיבוש. היא התראיינה גם ב"לונדון וקירשנבאום", באותו עניין ממש. היא הצטלמה לכתבה של ערוץ 2 כאשר היא לצידו של זכריה בתוך מחנה הפליטים ג`נין, ואומרת "אני כאן כל הזמן, כדי להגן על זכריה, לעצור את החיסול". מאוחר יותר כאשר חוסלו מנהיגי החמאס השיח אחמד יאסין ועבד-אל עזיז-רנטיסי, היא התראיינה ב"פופולטיקה" והביעה עמדה כנגד מדיניות החיסולים.

כיום היא מועמדת לדין באשמות שונות, שאחת מהן היא "תמיכה בארגון טרוריסטי", לפי הפקודה למניעת טרור. היא מואשמת בעבירה הזאת בגלל אותם ראיונות באמצעי התקשורת שבהם היא הצהירה על היותה "מגן אנושי" לזכריה. כלומר, נכונות להגן על מישהו, גם אם הוא חבר אירגון טרור, מפני התנקשות בחייו, נחשבת לתמיכה בטרור עצמו, לתמיכה בארגון טרוריסטי. זאת למרות שבכל הראיונות טלי הדגישה שהיא מתכוונת להגן על זכריה, כיון שאותו היא מכירה ואיתו יש לה קשר אישי. "הבנאדם הזה, שווה להגן עליו, הוא שווה את זה" "אני לא מכירה את כל פלסטין, אני מגנה על מי שאני מכירה".

המגן האנושי – הוא ההעמדה של גוף נגד נשק. הצבא מחסל במסוקי אפאצ`י, פצצות וטילים, מתקני נפץ מופעלים מרחוק, ומולם מתייצבת אשה שאומרת שהיא בגופה תהיה שם על מנת למנוע את החיסול.

מה היה בהצהרת המגן האנושי של טלי פחימה שהקים עליה את כל המערכת הבטחונית והפוליטית של מדינת ישראל?

הצהרת המגן האנושי אינו באמת העמדה של גוף נגד נשק. זוהי הצורה הנאיבית ביותר לראות את ההצהרה הזו, שכן הגוף הרי לא יכול כנגד הנשק, הנשק מחסל את הגוף.

הצהרת המגן האנושי היא הצהרה של אנושיות, של סולידריות אנושית. היא מפרקת את ההבחנה בין דם לדם שיוצרת מדיניות החיסולים, והפוליטיקה הישראלית כולה. היא מעמידה את החיים של הישראלית, היהודיה, בקו אחד, בערך אחד, עם חייו של הפלסטיני.

ההצהרה הזו עושה אפילו יותר מזה – היא הופכת על ראשה את ההבחנה בין דם לדם. טלי פחימה משתמשת באותה הבחנה גזענית בין דם לדם, ביתרון שלה כיהודיה בתוך המערכת הזו, לטובתו של מי שהדם שלו שווה פחות.

שהרי, מה מכשיר את טלי פחימה להיות מגן אנושי של זכריה זביידי ולא להיפך? מה מאפשר לטלי פחימה להיות מגן אנושי, באופן שאינו מתאפשר לנשים אחרות ולגברים אחרים שנמצאים לידו של המחוסל הבא?

הרי עשרות הנשים והילדים שהיו לצידו של סלאח שחאדה שחוסל בעזה, 14 מהם נהרגו, 150 נפצעו, לא היו לו מגן אנושי. חייהם היו חסרי ערך. נשים נוספות שהיו לצד בעליהן, ילדים, גברים, שהיו ליד בני משפחתם, חבריהם, גם הם לא היו מגן אנושי. הן חוסלו ביחד איתם.

עד מאי 2004, 364 אנשים חוסלו על ידי הצבא הישראלי, במסגרת מדיניות החיסולים. מתוכם 237 היו יעד לחיסול, 125 מהם היו קורבנות מקריים. 585 בני אדם נפצעו, רק שבעה מהם היו מטרות לחיסול.

חייהם של פלסטינים תמימים, אינם מספיקים כדי להיות מגן אנושי.

הסיבה שבגללה טלי יכלה להיות מגן אנושי לזכריה, היא בגלל שהיא יהודיה. לחייהם של הפלסטינים אין ערך, הם נחשבים "בני מוות", הם היעדים לחיסול, וגם אובדן חיי עוברי האורח הוא לכל היותר תופעת לוואי. מצערת או לא, תלוי את מי שואלים. אבל חייהם של היהודים, לעומת זאת, הם דבר רב ערך שיש לשמור עליו. ברוח הזמן הזה: "יהודי אינו מחסל יהודי".

אם כך, אם פוגעים ביעד החיסול, זו מצווה. אם פוגעים במישהו מקרי לידו, זה לא נורא. אם פוגעים בה, ביהודיה, זו בעיה.

רק בגלל הסטנדרט הכפול הזה של ערך חיי האדם, יכלה טלי פחימה להצהיר שהיא תשמש לזכריה מגן אנושי, ולהצהרה הזו יש ערך. הצבא יהסס לחסל אותו כאשר המשמעות תהיה שגם יהודיה ישראלית שנמצאת לידו, תיפגע.

בכך שטלי פחימה בוחרת לשים את עצמה לידו, באותה סכנת פגיעה כמוהו, היא מאתגרת את ההבחנה בין דם לדם. היא אומרת: חיי שווים לחייו. אם אתם מוכנים לפגוע בו, סימן שאתם מוכנים לפגוע גם בי, כי גם אני שם, גם אני אפגע.

הצהרת המגן האנושי היא אפילו יותר מכך, היא ההיפוך של ההבחנה הגזענית בין דם יהודי לדם ערבי. טלי משתמשת ביתרון שלה כחלק מהקבוצה הנעלה (בעיני עצמה כמובן), בערך המוגבר שמייחסים לחייה, כדי להגן בכך על חייו של מי שחייו אינו נחשבים ראויים להגנה. היא לוקחת מה שנתנו לה, את היתרון של להיות יהודיה, ולא משתמשת בו למטרה שלשמה ניתן, להגן על עצמה והקבוצה אליה היא משתייכת. היא מוותרת עליו עבור עצמה, ומשמשת בו על מנת לתת ערך לחיי מי שחייו נחשבים חסרי ערך. בכך, היא משתמשת ביתרון שנתנה לה המערכת הגזענית כנגד אותה מערכת עצמה.

המגן האנושי אם כן אינו באמת גוף נגד נשק, אלא חיים של יהודיה כנגד פגיעה בחיים של פלסטיני.

מגינים אנושיים נוספים

טלי אינה הראשונה שהשתמשה במונח "מגן אנושי". קיימות בוודאי דוגמאות היסטוריות רבות שלא למדתי אותן. היו דוגמאות של שימוש במגינים אנושיים בכפיה, בלחימה ביוגוסלביה לשעבר, שנשפטו עליהם בבית הדין הבינלאומי ליגוסלביה.

הדוגמאות הבאות הן מהמציאות הקונקרטית של משטר הכיבוש בשטחים.

בהקשר הזה, יכול להיות שצה"ל הוא הממציא של המגן האנושי. חיילי צה"ל נהגו, למרבה הזוועה, ויתכן שעדיין נוהגים, להשתמש בפלסטינים כמגן אנושי ממשי עבורם. זה מה שזכה לכינוי "נוהל שכן", ובפי צה"ל – נוהל אזהרה מוקדמת. במסגרת הנוהל הזה, חיילים לוקחים פלסטיני מזדמן, בדרך כלל השכן, ושמים אותו בראש הכוח שלהם בעת כניסה לבית לצורך מעצר. או, בגירסה אחרת, מוקדמת יותר, מהאינתיפאדה הראשונה, חיילים שולחים פלסטיני מזדמן להוריד דגלי פלסטין מעמודי חשמל, מה שמסכן אותו בהתחשמלות, במקום לסכן את עצמם.

זהו שימוש במגן אנושי מתוך המערכת הגזענית ועל פי ההגיון שלה. לחיי החיילים יש ערך, לחיי הפלסטינים אין ערך, לכן רק הגיוני שאם מישהו צריך להיפגע יהיה זה פלסטיני. לכן נשים אותו בראש הכוח, ואם יהיו יריות או פיצוץ הוא יהיה זה שיפגע, יתחשמל, והחיילים ישארו בטוחים.

כנגד הנוהג הזה הוגשה בחודש מאי 2002 עתירה לבג"צ על ידי שורה ארוכה של אירגוני זכויות אדם: עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, קאנון, רופאים לזכויות אדם, בצלם, הועד נגד עינויים, והמוקד להגנת הפרט. בחודש אוגוסט 2002 הוצא ע"י בית המשפט צו ביניים, לפיו עד למתן החלטה בעתירה לא ייעשה שימוש במגינים אנושיים. העתירה עדיין לא הוכרעה, וצו הביניים עדיין בתוקף.

המדינה טענה בתשובה לעתירה שהצבא נעזר מסתייע בתושבים המקומיים, שמצידם מסכימים לעזור לצבא לעצור את אחיהם. כלומר – הפלסטינים עוזרים לצבא מרצונם בשמשם מגן אנושי לחיילים.

יש שני הבדלים בין המגן האנושי הזה למגן האנושי אותו הציעה טלי פחימה. האחד, שזהו מגן "אמיתי" מבחינת ההגיון הישראלי. החיים פחותי הערך אכן מגנים על החיים בעלי הערך.

ההבדל השני הוא שהמגן של טלי פחימה הוא מגן וולונטרי, אלטרואיסטי, ואילו המגן הפלסטיני הוא מגן כפוי, הוא ניזום ע"י המוגן ולא ע"י המגן. בתשובתה של המדינה היא ניסתה לצייר גם מצב זה כמצב אלטרואיסטי – הפלסטינים רוצים, ולמצער, מסכימים, לשמש מגן אנושי. ואז לפי הטענה, זה בסדר.

לפי ההגיון הזה, כאשר טלי פחימה מסכימה, רוצה לשמש מגן אנושי, זה גם צריך להיות בסדר.

דוגמה שניה של מגן אנושי, דומה יותר למקרה של טלי פחימה. במהלך מבצע חומת מגן, יאסר ערפאת היה נצור במוקטעה. זו היתה עיצומה של מדיניות החיסולים, והתקיימו דיונים סוערים בקבינט הבטחוני, האם לחסל את ערפאת, והאם לגרש אותו.

עוד במהלך המבצע נכנסו אורי אבנרי, אשתו רחל, ואנשי גוש שלום נוספים למוקטעה, והכריזו כי ישמשו מגנים אנושיים לערפאת. ההכרזות סוקרו בתקשורת, באופן דומה לאופן שבו סוקרה טלי פחימה. למרות זאת, לא קרה כלום לאנשים שנכנסו לשם. הם לא הועמדו לדין על תמיכה בארגון טרוריסטי.

אורי אבנרי הוא הצפוי, הוא המוכר. עמדות קיצוניות המובעות על ידו, לא מטלטלות את המערכת. הוא משחק את התפקיד שיועד לו במחזה, אף אחד לא מתרגש מכך. הוא לא ישפיע על מצביעי הליכוד בקריית גת להפוך למתנגדי הכיבוש. לעומתו, לטלי פחימה יש את הפוטנציאל לעשות זאת. לכן היא, הרבה יותר ממנו, מרתיעה את המערכת הבטחונית והפוליטית.

בנוסף על כך, היה ברור שהצהרת המגן האנושי של אבנרי וגוש שלום היא הצהרה ציבורית, פוליטית, תקשורתית. עד כמה שזכור לי, הם לא נשארו שם מספיק כדי באמת לשמש מגינים אנושיים. הם לא התפזרו בין מועמדים שונים לחיסול, והיו אז הרבה כאלה, כאשר כל אחד מהם מגן על חייו של מישהו, אחד על אחד. הם הצהירו כי הם באו להגן על ערפאת, כמנהיג העם הפלסטיני, ולא כביטוי לסולידריות, דאגה וחמלה אישית. גם הם, מצד המגנים, היו פרסונות ידועות. לא כל אדם מהרחוב, מקרית גת, יבוא פתאום ויכריז שהוא מגן אנושי.

ההצהרה של טלי פחימה לוותה בסיפור האישי של היכרות וקשר חברי בינה לבין זכריה זביידי. הוא לא היה המבוקש הבכיר ביותר ברשימת המחוסלים לעתיד, אלא מי שהיא הכירה. בפרפראזה על דבריה: הוא מי שאני מכירה, הוא חשוב לי, והוא שווה את זה שאני אגן עליו. היא כיוונה לזכריה האדם, היא סיפרה שאימו ואחיו נהרגו במהלך מבצע חומת מגן מיריות צה"ל, שהוא אירח אותה בג`נין, ועוד פרטים אישיים מהיכרותם המוקדמת. ההגנה שהיא הציעה היתה הגנה אישית, הגנה שעשתה פרסוניפיקציה לזכריה האדם, הפכה אותו ממטרה נעה, לאדם עם מימד אנושי.

גם טלי עצמה לא היתה מישהי מוכרת. היתה לה את התעוזה להתייצב ולומר את כל זה, למרות שהיא לא אורי אבנרי. היא איתגרה בכך גם את האורי אבנרים, את ההגמוניה הגברית האשכנזית הותיקה של השמאל. השימוש החתרני שלה ביתרון הגזע הוא לכן טהור. היא יכולה להיות מגן אנושי גם בלי להיות אורי אבנרי, גם אם היא "רק" טלי פחימה מקרית גת, כי הדם היהודי מספיק כדי להפוך אותה למגן אנושי.

היא היתה הבלתי צפוי ולכן היא הפחידה את המערכת כל כך.

ובסופו של דבר – היא אכן היתה שם, במהלך מבצע "דמעות תנין" במאי 2004, שחלק ממטרותיו היו חיסול זכריה זביידי ומבוקשים נוספים. עצם נוכחותה הפריעה ככל הנראה לתכניות החיסול, או לפחות דרשה התייחסות מיוחדת של כוחות צה"ל, אשר עברו במחנה וחיפשו אחריה.

כל אלו הפכו את טלי פחימה למגן אנושי אמיתי. זכריה זביידי עדיין חי ונושם. מדיניות החיסולים הופסקה, על פי הצהרות ישראל בועידת שארם (אם כי היא עשויה להתחדש), המרדף אחרי המבוקשים גם הוא הופסק על פי הצהרות ישראל. לפחות לפי גדעון לוי, זכריה מסתובב באופן גלוי בתחומי מחנה הפליטים. לצאת משם הוא לא יוצא, אבל הוא בחיים. קשה להאמין שזכריה אכן יחוסל, גם אם החיסולים יחודשו. החשיפה וההאנשה שסיפקה לו טלי פחימה, אינה מאפשר כבר לראות אותו רק בתור עוד מספר ברשימת החיסול.

טלי פחימה, לעומת זאת, יושבת בכלא כבר 11 חודשים. היא ויתרה מרצון על הפריבילגיה שלה כיהודיה, והויתור שלה התקבל על ידי המערכת הביטחונית. התחילו לנהוג בה (כמעט) כמו בפלסטינית – מעצרים, חקירות, מעצר מינהלי, העמדה לדין באשמות מגוכחות. קשה שלא לחשוב שאם היא היתה יהודיה מסוג קצת יותר מיוחס, הויתור שלה לא היה מתקבל כל כך בקלות.

תודה לפרופ` ליאורה בילסקי, שחלק מהרשימה
נכתב בעקבות שיחה עימה.

סמדר בן נתן היא עורכת דין המייצגת את טלי פחימה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות