string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

רקויאם למאצ`ו הישראלי

אראלה שדמי
עוד בנושא

<StrippedTag/FONT>

<StrippedTag/FONT>

 

 כתובת גראפיטי: ירון זהבי לא מת <StrippedTag/FONT>– 2000 (ברחוב אחד העם, תל אביב)<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

 ארי שביט: "הגבריות הישראלית הישנה הוקעה בראש חוצות" (הארץ, 11 לאוגוסט, 2006)<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

קיבוצניק שמאלן שהתפכח (הגליל, 20 באוגוסט, 2006)" את תהיי הראשונה שנסראללה יהרוג" <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

קולות מן השטח (שש אחרי המלחמה, אוגוסט 2006) : " לכסח להם את הצורה, להרוס את כל לבנון, להשטיח את כל הארץ הזאת. לכסח את עזה עד היסוד, אדמה חרוכה, להרוג את כולם, גם נשים וילדים" <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ירון זהבי, הצבר האולטימאטיבי מחסמב"ה, אמיץ, ללא חת, יפה הבלורית והתואר, שתמר הנאוה תלויה על זרועו, היוצא להגנת ארצו וחברתו כנגד כל ערבי שמעז להחציף לו פנים – לא מת, אומרים/מקווים משרבטי כתובת המחאה. המאצ`ו הישראלי הכל יכול חי וקיים! האמנם? מלחמת לבנון חשפה אותו במלוא ערוותו למרות ניסיונותיו לחזק את שליטתו מאז, ואולי עוד לפני, פרוץ אינתיפדת אל אקצא. לא פלא שהעיתונאי ארי שביט  שואף להשבת הגבריות למקומה הבכיר בחברה בישראל. ואני רוצה לטעון בזכות האלטרנטיבה שמציעות פמיניסטיות ו"גברים חדשים".<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

סימנים בולטים למה שעומד להתרחש במלחמת לבנון השנייה נחשפו כבר באוקטובר 2000, כאילו היו ההיתקלויות בין המשטרה לפלסטינים אזרחי ישראל שדה הניסויים של התפיסות, הכלים ושיטות הלוחמה עבור צה"ל, האח הגדול, כשם ששדה הקטל בלבנון השנייה היה אתר הניסויים של האח בעל הבכורה, צבא ארצות הברית.  מי שהיה מוכן לראות נכוחה, ראה את הלבה הפורצת מהרי הגעש של הגליל: ראה את "השריף" הגברי, השולף המהיר, מאבד את דרכו מול מחאה משתוללת, עומד נדהם מול התקפה צפויה מראש כשהוא חסר כלים ואסטרטגיה ומנהיגות, מגיב מתוך אזלת יד וקוצר ראייה בכל כוח הנשק, מכסח והורג; כל מי שהיה מוכן לראות נכוחה, צפה בזעם המתפרץ של פלסטינים אזרחי ישראל כנגד ממשל יהיר ודכאני;  האזין בתדהמה לדברים הרהוטים של נציגי השמאל – שלמה בן עמי, השר לבטחון פנים, וניצב אליק רון, מפקד המחוז הצפוני – שלא הצליחו לכסות על ההתנשאות והעיוורון; נדהם מול הגזענות שהרימה ראש והאלימות של החברה בישראל, הדימוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כאשר המון תקף את מסגד חסן בק ביפו בקריאות נוסח, "אנחנו נכסח להם את הצורה", "ערבי טוב הוא ערבי מת" (שכבר נשחק מרוב שימוש), והכריז מרד כלכלי של הרוב היהודי השבע  בסרבו לקנות ולסעוד ביישובי הפלסטינים אזרחי ישראל כי "אנחנו נראה להם".<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

לאחר שנים של מאמץ פמיניסטי לערעור שליטת הגברים והאתוס הגברי בישראל, נתנה אינתיפדת אל אקצא דחיפה משמעותית לשיח הגברי – על שלל דימוייו, שפתו ופעולותיו – והחזירה את העטרה למיליטאריזם: שוב אשכנזים מתיכונים "יוקרתיים" (תיכון הראל במבשרת ציון, למשל) החלו יוצאים בחדווה ליחידות קרביות ומתאמנים לקראתן שנים לפני מועד הגיוס. נערות, שבויות בדימויים גבריים, נכבשו על ידי ההערצה לקרביות. חדירתן לתפקידי לוחמה בצבא, במשמר הגבול ובמשטרה מאלצת אותן לאמץ דפוסי התנהגות של גברים ולטשטש את נשיותן ומחזקת את הדימוי הגברי של הצבא ואכיפת החוק (כפי שמראה החוקרת ד"ר אורנה ששון-לוי). סרבני מצפון נדחים לשוליים כאילו לא היו אלא סהרוריים. שוב חוזר המיתוס הקרבי המיושן של המפקדים הקוראים "אחרי" ורצים ללא אפוד מגן אל מול מות ידוע מראש (כמו מותו של אל"מ ויינברג בחברון בחודש נובמבר 2002)–<StrippedTag/FONT> "צעירים, נועזים, הרפתקנים, בטוחים בעצמם באופן מוגזם, מטפחים בסביבתם את הזקפה הקרבית",  גיבורים אך פזיזים ולא ממש חכמים שספק אם ממלאים כראוי את ייעודם הפיקודי (אלון הדר, "אחרי המבול" כל העיר, 22 לנובמבר 2002 עמ 44-47). גם גברים הומוסקסואלים נדרשים – או מתנדבים בחדווה –  <StrippedTag/FONT>לאמץ את הנורמות המיליטאריסטיות.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

  <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

חזרת המאצ`ו הישראלי החלה כבר לפני האינתיפדה השנייה – בהאדרת הגבריות ובזלזול בפמיניזם, בהפיכת הגברים לקרבן הפטריארכיה ולא למחולליה, בשיח החדש על גוף ומיניות, שהופך שוב דימויים של גבריות לדימויים נחשקים והמשיב את הנשים למקומן כאובייקטים מיניים,  בהאדרת כוחה של תעשיית המין על כל שלוחותיה, שהיא בעיקרה תעשייה של גברים למען גברים, המנצלת באכזריות נשים מוחלשות.   הדבר מגיע לשיאו ממש בימים אלו של כתיבת המאמר, עת נשים  <StrippedTag/FONT>המשתמשות בשם הפמיניזם לשוא, יוצאות בהתקפה חסרת תקדים ומתוזמנת היטב – בעידודם של בני זוג, עיתונאים-מטעם וגברים אחרים – כנגד החוק למניעת הטרדה מינית, אולי החוק החשוב ביותר בספר החוקים הישראלי בהגנת נשים ובחשיפת אלימות גברים.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

 אכן, חזרת המאצ`ו הישראלי והמאמץ הגברי להשבת הפטריארכיה על כנה, החלו לפני אינתיפדת אל אקצה וודאי שלפני מלחמת לבנון השנייה, אך נראה כי האיום הערבי. נכון יותר: הפיכת הפלסטינים אזרחי ישראל באוקטובר 2000 ולוחמי חיזבאללה ביולי 2006 לאיום על ידי המאצ`ו הישראלי ושלוחיו במשטרה ובצבא, הביאה אותו לשיאי טסטוסטרון חדשים.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

המאצ`ו הישראלי לא יכול לעמוד מול "גבר גבר" המתנכל לו בערמה – ויכול לו. במיוחד גבר ערבי: או אז גזענותו של המאצ`ו מתפרצת: כמו שירון זהבי לא מת, כך הרב כהנא חי. לא שלא ידענו על קיומה, אך  סברנו תמיד כי היא פורחת בשולי החברה, ומלחמת לבנון השנייה כמו אינתיפדת אל אקצא חשפו עד כמה היא פושה בכל פינה, כולל ברחבי מה שמכונה "מחנה השלום".  היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה בה נפגעו פלסטינים אזרחי ישראל במספרים גבוהים במיוחד, לא רק שלא התפתחה אחות גורל חדשה אלא הרתיעה מ"הם" והאדישות לגורלם גברה כל כך שמות 11 מהם באוטובוס הנופשים בסיני לא עורר גלי אהדה וסולידאריות, לא הוביל את הממשלה ללחוץ מספיק על מצרים ולא דחף את התקשורת לפתוח בשידורים מהשטח.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

גזענות זו היתה תמיד מתובלת בתיעוב התרבות הערבית ובלזלזול ביצירה המוסלמית, והיא נטועה עמוק בבורות כלפי כל העולם האיסלאמי. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ימים ספורים לפני חטיפת החיילים על ידי החיזבאללה, היתה לי שיחה עם בעל דרגה בכירה בכוחות הביטחון העוסק מזה שנים בחינוך פרופסיונאלי וערכי. בתוך להט השיחה, הוא קבע נחרצות שגורלנו לחיות על חרב כי אנחנו בני המערב שהמזרח לא מוכן לסבול. אמרתי לו: אולי יש אפשרות אחרת? ולתדהמתו הצעתי להסתפח אל המזרח – ללא מחיקת התרבות המערבית וללא יוהרה אלא מתוך שאיפה לתרום ולהיתרם אלו מאלו. הוא פלט קריאות בוז: נפלת על הראש! הערבים? יש להם תרבות? הם הרי מפגרים וחסרי דעת ובלתי מסוגלים. אם זה המורה, חשבתי בליבי, מה יש לצפות מתלמידיו הקצינים אם לא יוהרה, אטימות ובורות?<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

עמדתו זו ריחפה מעל דברי הרהב של רוב הפרשנים/האלופים/הפוליטיקאים/היוצרים, שהופיעו במהלך מלחמת לבנון השנייה  <StrippedTag/FONT>מעל כל מסכי הטלביזיה: לעמדתם, ישראל היתה ותהיה לעולם חלק מהתרבות המערבית שאין בלתה (ורצוי גם נאט"ו). בעצם – כך הם הסבירו במפורש או במשתמע – ישראל היא חוד החנית של תרבות זו שתפקידה ההסטורי הנוכחי הוא להגן על גבולותיה של תרבות זו מפני הברברים הערבים, מחרחרי המלחמות, האספסוף הנתון כולו לשטיפת מוח במסגדים, אספסוף שלא מסוגל לדבר – ודאי לא לעמוד כנגד כוחו העדיף, החמוש בנשק מערבי מתוחכם, והלהט (שאינו תוצר של שטיפת מוח אלא כל כולו בחירה של אזרחים חופשים) של החיל הישראלי המוכן למות למען ארצו ואשתו וילדיו.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

מאחר שלאחרים לא ניתנה רשות כניסה לבמות הציבוריות, אי אפשר היה לחשוף את העמדה הניאו-קולוניאלית והניאו-שמרנית המשתקפת בדברים הללו: השימוש הציני בכלכלה, צבא ותקשורת של המעצמות המערביות, המהול ביחס גזעני ומזלזל  <StrippedTag/FONT>כלפי התרבות הערבית ועולם האיסלאם, ובכלל זה הדת, האמונות, הערכים, השפה וההיסטוריה שלהם, כדי לשמר את שליטתן בעולם הערבי. יחס זה מיתרגם בישראל הן להתנשאות כלפי כל העולם הערבי שסביבנו ובעיקר, לדיכוי השאיפה הפלסטינית לשחרור, והן לדיכוי פנימי כלפי מזרחים ופלסטינים אזרחי ישראל. וכך הושתקה הגישה הדוגלת באפשרות לשלב בין התרבויות ולהעשיר כל אחת מהן באורח המכבד זו את זו.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

מול ההתגרות הפוגענית של הערבי לא יכולה גם הרציונאליות המערבית של המאצ`ו הישראלי לעמוד. כמו ששלמה בן עמי ואליק רון הובילו לכשלון הצורב של המשטרה באוקטובר 2000, כך גם אולמרט ופרץ נתנו את האות למאצ`ו הישראלי לחזור ביולי 2006: בשפה כוחנית ושחצנית, ביהירות אישית, בהחלטות פזיזות הנשלפות מהמותן (ואולי מתחת למותן) של מי שלא יעשו ממנו פראייר, בזלזול של אדון ביליד הערבי חסר התבונה, בגזענות שאינה יכולה לעמוד מול הגבר הערבי המהתל בהם – ובעיקר, מול הגברים הישראלים שצופים בכל –  החליטו השניים בהבזק של מא`צואיזם גזעני ובלי שיקול דעת רציני, לגמול לחיזבאלה על תקיפתו הרצחנית. הם לא הותירו לעצמם שהות לבחון חלופות, לא הותירו זמן להכנת העורף, במחי יד אחת הפרו מאזן אימה שהחזיק מעמד  שש שנים ויכול היה עוד להחזיק מעמד שנים (כמו שמאזן האימה בין מערב למזרח החזיק מעמד במלחמה הקרה עד נפילת ברית המועצות ללא קרב) .  שני המאצ`וס הישראלים האלו שלחו עשרות חיילים ואזרחים למותם בישראל ובלבנון, הרסו מדינה שזה עתה הצליחה לשקם את עצמה, הפכו מאות אלפים לפליטים בלבנון ובישראל. וכל זאת – כדי להרתיע, כלומר  "להראות מי הגבר בשכונה".  כלי הזין על שתי משמעויותיו הוא העומד מאחורי המהלך המלחמתי הפושע של שני המאצ`וס. והם כמובן יכלו להפוך למאצ`וס, רק תחת כנפיו של המאצ`ו הגדול – ג`ורג` וו. בוש. כמובן שאופציה של משא ומתן, של כבוד לערבי, של ויתור על שטחים, של הצלת כל ההרוגים המיותרים – לא עלתה על דעתם או נדחקה לקרן זוית.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

המאצ`ו החדש רוצה את אשתו בבית,  חלשה בנחיתותה ובתלותה, נוטשת את מקום מגוריה מחשש טילים שהוא לא עצר, בוכה בהחבא, כובשת את תלונותיה,  דואגת לילדים, לקשישים ולגברים שנותרו מאחור, לאלו שננטשו על ידי הרשויות, ועם כל זאת – חזקה, כי "הניצחון תלוי בעורף". כל גורל המלחמה והחיילים על כתפיה ועל אלו שתלויים בדאגתה, וכך הוא הופך אותה במחי אמירה בוטה אחת ל"חיילת" – לא רק בכוח הרחם ללידת חיילים יהודים  <StrippedTag/FONT>אלא, לראשונה, גם בכוח שתיקתה והסכמתה האילמת. המאצ`ו סומך על שתיקתה וסוגר אותה ואת הילדים והקשישים התלויים בה, במקלטים אטומים לקולות כדי שזעקתה לא תישמע. במקום שתעצור את המלחמה תוך שימוש במיניותה כמו ליזיזטרטה, במקום שתשיב בנים לגבולם כמו "ארבע אימהות", במקום שתרים קול נגד המאצ`ו הישראלי הכובש את גופה כמו שהוא כובש את אדמת פלשתין ותקרא "די לכיבוש" כמו "נשים בשחור" – האישה נקראת להסתגר בדלת אמותיה ובשתיקתה ובכך להרים את תרומתה לניצחון. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

החזרת האישה ל"מקומה הטבעי" תעזור כמובן למשק להשתקם כחלק מהמדיניות הניאו-ליברלית השלטת בישראל. החזרה הביתה התחילה כמובן כבר לפני מלחמת לבנון השנייה (עם, למשל, ההטפה לחינוך מהבית וחידוש הדיון בשד הדימוגרפי והלחץ ללידת יהודים) אך היא קיבלה משנה תוקף במלחמת לבנון השנייה. היא בעלת היבט כלכלי משום שהיא מפנה את שוק העבודה לגברים. הנשים הן גם אלו, כמועסקות בהעסקה פוגענית, כעובדות קבלן זמניות, כעובדות במשק בית – שמשלמות מחיר כבד על אבטלתן הכפויה בזמן המלחמה מאחר שאין לצפות שיתוגמלו כראוי על אי העסקתן אך אפשר לצפות שרבות מהן יפוטרו מאלפי מפעלים ועסקים קטנים שלא ישרדו כראוי אחר המלחמה. לעומתן, כל התעשיות הבטחוניות והתעשיות הפועלות למען הצבא והמלחמה, יצאו נשכרות מהמלחמה והן כנראה גם אלו שיתמכו פוליטית בצבא ובמחוללי המלחמה הזו והבאה. רבים מבין עובדיהן ומנהליהן ובעלי מניותיהן הם גברים ונשים שאימצו את התרבות הגברית, שהמלחמה היא לחם חוקם ומצבם ייטב. עקב כך. הפער בין נשים וגברים רק גדל.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

 השבתן של הנשים הביתה היא בעלת משמעות פוליטית ותרבותית: היא מנטרלת את כוחן הפוליטי של הנשים באמצעות סגירתן המחודשת, כל אישה לעצמה, בין כתלי ביתה, והיא מבטלת ומשתיקה את השיח הפמיניסטי המשחרר. במקום שיקדישו את זמנן ומשאביהן לשינוי חברתי וערכי –<StrippedTag/FONT> <StrippedTag/FONT>למשל, חיזוק מדינת הרווחה התומכת בנשים או קריאה לשלום המביא בכנפיו ביטחון אישי וכלכלי כאחת או מאבק לדה-מילטאריזציה של החברה והתרבות –  <StrippedTag/FONT>הן נקראות לעזוב את הספירה הציבורית, עוד לפני שנטעו בה שורשים של ממש. השילוב הזה, בין הגבריות החדשה-ישנה והחזרת הנשים הביתה, מכוננים מחדש את האידיאולוגיה של המשפחה הנורמטיבית, הרואה בגבר את המפרנס והמגן של משפחתו ואת האישה כאחראית העיקרית למתרחש בבית. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ביטוי מרתק לשילוב בין העמדת הגבר במרכז לחזרת האישה למקומה המסורתי ניתן היה לראות לא מכבר בסדרה התיעודית  "מישהו לאהוב" לפיה נשים  צעירות רווקות ומצליחות שאימצו את "הדימוי החלול של סטריוטיפ גברי", הופכות עתה את המשענת הגברית להיבט המרכזי המגדיר את זהותן (אבירמה גולן, "בנות התבלבלתן", הארץ,  <StrippedTag/FONT>20 בדצמבר 2002, ע` ב1).<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

    <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

 רוב הנשים, לדאבוני, מילאו את חלקן בהסכם הזה שכפו עליהן המאצ`וס הישראלים ומנהיגיהם (עניין הדורש עיון).  הן שמרו על העורף בדממה ותיחזקו אותו. המאצ`ו נכשל: הוא לא הצליח להפסיק את ירי הטילים והקסאמים; הוא לא הביא  <StrippedTag/FONT>שלום או ניצחון בקרב; הוא חשף את ערוותו: מנהיגות פזיזה ובלתי אחראית, מדיניות כלכלית העושה רווחים קלים תוך ניחשולם של נשים, ילדים, קשישים וגברים מקופחים, צבא שלא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא מוביל, צבא שכל כוחו בלהרוס, לכסח, לרמוס, להרוג, צבא שלא יודע כיצד להעביר אוכל ומים לחייליו וודאי שאינו יודע מה מתרחש בשורות האויב, צבא שהעורף לא ממש חשוב לו (ולכן אפשר להותיר את מיכלי האמוניה בחיפה על כנם – לטובת בעלי העסקים?) ופיקוד העורף ומשרדי הממשלה זנחו אותו לאנחות במשך כל ימי הלחימה ואחריה. כל שורות המאצ`וס לסוגיהם השונים – פרשנים וכתבים צבאיים, מזרחנים, אלופים בהווה ובעבר – התגייסו כדי לכסות את ערוותו המושפלת של המאצ`ו הישראלי ולא עלה בידם. כמו באוקטובר 2000, לא היתה אסטרטגיה, לא היו כוחות מתאימים וכלים הולמים, היתה רק רוח הקרב של המאצ`ו הגזען – וזו אינה מספיקה עוד בשדה הקרב המודרני. ודאי שלא בשדה השלום.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

המאצ`ו הישראלי, השואף בכל כוחו תוך שהוא מסתייע בנשותיו הרבות לחדש את אונו, סיים את תפקידו. על שכמו רובצים  חטא היוהרה,  חטא האוריינטאליזם והגזענות,  חטא המאצ`ואיזם והסקסיזם,  חטא המיליטאריזם והלוחמנות שכולם יחד משרטטים את תבנית נוף מולדתו.  כשלונו מהדהד מקצה תבל ועד קציה. הגיע זמנם של הנשים הפמיניסטיות והגברים החדשים הרבים מספור התומכים בהן. נשים לא כקרבנות ולא כדורשות כיסא ליד שולחנות המשא ומתן או ייצוג בדירקטוריונים; נשים כמובילות לדרך חדשה, למזרח תיכון אחר.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

התנגדתי לפלישה ללבנון מלכתחילה. "מלחמה איננה השפה שלי" כפי שאומרת הסיסמא של תנועת "האם החמישית" שהייתי מייסדת-שותפה שלה. אינני מאמינה בהסדר הפסקת האש המנוהל על ידי ארצות הברית. אני חוששת שכמו תמיד, הוא מוביל לעליית כוחות קיצוניים יותר משום שכל יעודו הוא כוח ועוד כוח. כאם, כאישה, כפמיניסטית וכשוחרת שלום, למדתי כי הפעלת כוח ובניית חומות אינה משרתת את השלום והשלוה לא במשפחה, לא בחברה ולא ביחסים בין שכנים או אויבים. להפך: בניית גשרים, ביטול גבולות ויצירת דיאלוג מעבר להבדלים ולמחסומים היא הדרך הטובה והזולה (בחיי אדם ובכל משאב אחר) לפתרון סכסוכים. אכן, דרך מורכבת וקשה. אך זו דרך שהגיע זמנה לאחר יובלות של מלחמות וקרבות והפסקות אש שרק ליבו את האש. דוקא עתה, כשנדמה כי רק הפעלת עוד כוח ועוד כוח תביא להכנעת הצד האחר – הבל הבלים עליו מעידים לא רק מאת שנות הסכסוך במזרח התיכון אלא גם המערכות האחרונות באפגניסטן ובעירק ובפלשתין ובעיקר המערכה הנוכחית בה תושבי לבנון, חיפה והצפון הפכו לחיילים על לוח השחמט של ארצות הברית ואירן – זה הזמן לפנות לדרך אחרת לחלוטין שלא נוסתה עד כה אך טומנת בחובה סיכוי אמיתי למזרח תיכון חדש.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

רטוריקת "ציר הרשע" של בוש מובילה למבוי סתום, ומנוגדת לכל מה שאנו יודעות על מהותו של משא ומתן אמיתי. ליהודים ולערבים (כמו שאומרת יאלי השש) מסורות עשירות וארוכות של משא ומתן. שני העמים נשאו סחורות ידע ותרבות לעולם כולו, תוך שימוש במשא ומתן כמיומנות החיונית להשרדות במציאות הטרוגנית, ופיתחו אותה לכלל אומנות. בהינתן התנאים הכלכליים והתרבותיים המתאימים, ניהול משא ומתן על שלום במזרח התיכון אינו מעבר ליכולתנו.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

במקום ציר הרשע – פמיניסטיות כמוני מציעות את "ציר התקוה": עם סוריה ולבנון ופלשתין. בכל הארצות הללו יש לנו פרטנר לשלום. גישת ה "אין פרטנר" היא שקר שטיפחה ישראל זמן ארוך מידי. נדבר עם מי שנחשב לאויב, לשונה, לאחר. עם מי שלעולם נחיה איתו במרחב השמי. נשב – עד שיצא עשן לבן. נידבר לא מעמדה פטרונית ושיפוטית אלא באופן המכבד את מיקומם התרבותי והרגשי של כל הצדדים בסכסוך, את פחדיהם וחרדותיהם, את האופן שבו הם רואים את ההיסטוריה. תהליך שלום נותן כבוד לצד האחר ומתבצע מתוך עמדה שוויונית ובלתי גזענית של הצדדים המסוכסכים. השפלה, תחושת עליונות (צבאית, תרבותית או אחרת), הפחדה או שליטה הן בעצמן צורות של אלימות. לכן גם הסכם אוסלו, למרות שהביא תקווה לאזור, לא הביא את השלום המיוחל משום שהוא ביסס את היחסים על שליטה צבאית וכלכלית של ישראל משני צידי הקו הירוק.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ואז נגלה כי האינטרס של כולם הוא דומה: לחיות בנחת, בחופש, בביטחון כלכלי, ברווחה תרבותית. דיון בנושאי שלום במזרח התיכון הוא עקר אלא אם הוא מביא תקווה לעתיד אחר, להוויה של ביטחון פיסי, יציבות כלכלית ויצירה תרבותית.  תהליכי השלום מלפני  כעשור לא זכו ל תמיכה ציבורית רחבה  אצל כל הצדדים משום שגרמו להתדרדרות ולא להטבה של הביטחון הכלכלי של מרבית האוכלוסיה (הכלכלנים ביכלר וניצן מראים זאת בבירור). מפעלים בפריפריה הישראלית נסגרו והועברו לירדן ולמצרים בשל כוח עבודה זול, ובכך גרמו לפריפריה לשלם את מחירי השלום. הסכם אוסלו ביקש לפתור את מרבית הסוגיות הטריטוראליות, אך לא הציע לפלסטינים כל עתיד כלכלי. וכך, תמיכה במלחמה ולא בשלום – שתיהן פעולות הרסניות כלכלית לקבוצות מנוחשלות – מעניקה לכל הפחות תחושת שייכות וסולידריות, ואולי אפילו מציעה ניעות חברתית, דבר אשר תהליך השלום לא הצליח לעשות. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

תקוה למזרח התיכון תלויה ב"ביטחון אנושי" (מושג הבא להשלים את המושג המיושן והצר "ביטחון לאומי" והוא נדון בהרחבה על ידי רבות ורבים החל מפמיניסטיות וכלה במדעני אוניברסיטת הרווארד) וזה מותנה לא בקווי גבול או בעצמת הצבא הסדיר או הבלתי סדיר אלא בארבעה תנאים הכרחיים (כפי שמראה בטי רירדון האמריקאית):<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

סביבה התומכת בחיים<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ביטחון כלכלי המבטיח קיום<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

כבוד ליחיד ולזהויות תרבותיות<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

הגנה מפגיעה הניתנת למניעה <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

הגדרה זו רואה את הקיום האנושי על רבדיו השונים ומשלבת היבטים כלכליים, תרבותיים, פוליטיים חברתיים ואזרחיים כאחת. ומה שחשוב במיוחד: היא רואה בביטחון זכות בסיסית המוקנית לכל ומדגישה את ההדדיות של הביטחון (הביטחון שלי תלוי בביטחון של כל אחד אחר). היא גם טוענת כי אי אפשר להשיג ביטחון בדרך הפוגעת בביטחונם של אחרים. לפיכך, דוקא מלחמת לבנון השנייה, שבסיומה אף אחד מהצדדים לא הובס אך גם לא ניצח, פותחת פתח למשא ומתן מדיני לשלום של "גם וגם": אלו וגם אלו יכולים לזכות מפירות השלום.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ביטחון אנושי כולל בתוכו הבטחת זכויות לאומיות, אזרחיות, תרבותיות וחברתיות לכל כי רק זכויות בסיסיות אלו ימנעו איום הדדי בלתי פוסק. כשיובטחו תנאים מינימאליים של מחייה, פרנסה, אזרחות ותרבות בכל ארצות המזרח התיכון, לא יהיה עוד צורך בפעולות אלימות של ישראל, פלשתינאים או אחרים באזור. הפסקת אש זמנית, או אפילו הסכם שלום  <StrippedTag/FONT>אינם מספיקים. רק הבטחת ה"ביטחון האנושי", הכרוכה בהשקעות מאסיביות בכלכלה מקומית לכל אורכו של המזרח התיכון, תוך התנגדות לכלכלה ניאו-ליברלית, ביצירה תרבותית חופשית ובהקניית זכויות אזרחיות לכל, יכולה לגרום שוב לאנשים להאמין שהשלום טומן בחובו עתיד כלשהו עבורם ועבור ילדיהם. אכן, רק אלטרנטיבה חזקה ל"סדר החדש" האמריקאי, רק מדיניות שמקדמת דו קיום בניגוד לכפייה מתמדת של סדרים ניאו-קולוניאליים, יכולה להביא שלום אמיתי לאזור. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

אין לי ספק: המאצ`ו הישראלי יגחך תחת שפמו וימתח את שריריו המסוקסים. הוא  <StrippedTag/FONT>ידחה גישה כזו בגיחוך ויראה בי נאיבית או פמיניסטית הזויה. אך את אי מסוגלותו כבר ראינו. לכן, התקוה טמונה בעיקר בנו, הנשים של המזרח התיכון, ובגברים החדשים הרבים התומכים בנו. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות