string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

קולות מואדי סאליב, 1959

חנה שם-טוב

הערת הסבר

50 שנה מלאו למרד ואדי סאליב, ציון דרך מרכזי בתולדות המחאה החברתית בישראל. חנה שם-טוב, פעילה חברתית מסורה ועיתונאית קומוניסטית, שנפטרה בשנה שעברה לאחר מחלה קשה, סיקרה מקרוב את המרד והלכה והתקרבה תוך כדי כך לפעילים העיקריים, כשהיא משלבת דיווח במעורבות. חנה עצמה, בת להורים שהגיעו לפלסטין המנדטורית פעמיים מגרמניה – פעם אחת כציונים, ופעם שנייה, לאחר שזנחו את הציונות וחזרו לברלין, כפליטים הנמלטים מעליית הנאציזם, הפכה בהמשך לרעייתו של אחד ממנהיגי הנאבקים בואדי סאליב, יוסף שם-טוב.

אנו מביאים להלן ככתבה וכלשונה כתבה שפירסמה ב"קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, ב-14 באוגוסט 1959. מבחינות מסוימות מסמנת הכתבה נקודת מפנה בדיווח: גם לפני כן ניכרה כמובן אהדת העתון למוחים, אך רשימת קודמות – גם של חנה עצמה – שמרו על מרחק זהיר, הן נוכח צורת המחאה והן נוכח אופיה העדתי. העתון הכיר אומנם ב"קיפוח העדתי והסוציאלי" שביסוד פעולות המחאה, אך הדיווח נשאר דיווח "מבחוץ", כזה הצופה באהדה ובדאגה במתרחש ומקפיד לשלב את האירועים במסורת הניתוח הפוליטי הקיים, המבליט את הצורך ב"מאבק מעמדי" נגד "משטר הניצול והמצוקה" ומסתייג מביטויי המחאה העדתיים, בהם הוא רואה ביטויי פלגנות שמקורה בשלטון מפא"י.

הרשימה שלהלן משנה את נקודת המבט: היא עוברת מהחזית הפומבית, מדיוני בית-המשפט – אל בתיהן של משפחות העצורים, מהעימות שבין הגברים העצורים לבין רשויות המדינה והשופטת שטרקמן – למצוקתן של משפחות העצורים הנושאות בנטל, לדיכוי היומיומי והמאבק על כבוד אנושי. במשפטים קצרים היא מעבירה לקוראים את התנסותן של הנשים, המכתתות רגליהן מהבית לבית-החולים, לבית הכלא ומשם למשטרה; האירוע הדרמטי פותח צוהר לקיום החברתי הרגיל, והדיווח על הקשיים המיוחדים שבעקבות המעצרים מתמזג בתיאור המצוקה היומיומית וההתמודדות איתה. מבחינה זו, כותרת הכתבה מטעה: הקול המרכזי בכתבה הוא קולן של הנשים הנאבקות, השורדות, המתמודדות עם ניכור וזלזול מצד עובדים סוציאליים, רופאים ושוטרים – קול חי של עברית מדוברת, ככל שמוסכמות השפה העיתונאית החגיגית של שנות החמשים יכולה לאפשר. פה ושם אפשר להבחין במגע אוריינטליסטי, בהתפעלות מן "הצמות הקלועות" ובתיאור הניקיון כערובה לתרבות; כתבות כאלה היה גם נהוג לסיים באותה תקופה ב"מסקנה פוליטית", בהתוויית "דרך המאבק הנכון", ובכל זאת: בנסיון לשחזר את קולם של המדוכאים, להקשיב לנשים מזרחיות הנאבקות, לא נוכל להתעלם ממסמך היסטורי, שמעטים כמוהו בעתונות העברית.

 

הגידו איה בעלי? איה האב?

– התחננו במשטרה בני משפחות עצורי ואדי סאליב השרויים במצוקה איומה

"כל יום הלכתי למשטרה, שיגידו איפה, בעלי, אבל לא אמרו; רק תגידו לי איפה הוא, ביקשתי, אבל הם בשום אופן לא רצו להגיד" – אומרת אטיאס לאה מואדי סאליב.

"כל יום עוברת על יד בית המשפט, אולי יביאו אותו, אבל את בעלי לא מביאים".

"גם את הטבעת של בעלי נתתי בערבות אצל המכולת, שיתן אוכל. בעזרה הסוציאלית ובמשטרה אומרים לי: עכשיו תלכי למכולת אחרת ותקחי בהקפה," אומרת אשת בן כליפה שנמצא גם הוא במעצר.

הגברת שטרקמן, בכהנה כשופטת, הוציאה צווי מעצר בקבלנות. היא מיהרה מאוד. אמרה שילדתה מחכה לה בבית. הלכתי לואדי לראות מה מצבן של אותן משפחות, של אותם ילדים, אשר הגב' שטארקמן כה הזדרזה להוציא צווי מאסר נגד אבותיהם.

מלכה שמחה, פקוחת עיניים גדולות שחורות ויפות להפליא, צמותיה קלועות לה כנזר על ראשה, ישבה על הרצפה ליד העריסה והיניקה את בתה – תינוקת בת שלושה חודשים. החדר בעל תקרת הקימורים היה נקי למשעי, הרצפה ממורקת, המיטות מוצעות בקפדנות, כמעט ולא ניכר בו בחדר, כי גרות בו, בחדר האחד, עשר נפשות – עשרת בני משפחתו של דוד מלכה, המוחזק זה שבועיים במעצר. גם ארון המזון של המשפחה נקי, נקי גם ממזונות.

שמונת הילדים והאם נשארו בבית ללא אב מפרנס. באו בשבת בצהריים, פגשוהו בסימטה על יד ביתו. אמרו לו שרק יגש למכונית המשטרה כדי לתת עדות. שם העלוהו בכוח על המכונית. התנגד בתחילה. עכשיו מאשימים אותו בתקיפת שוטר, בגלל אותה התנגדות שבאה עם מעצרו, אבל למה עצרו אותו? האם הלכה יום-יום למשטרה שיגידו איפה הוא. רק אחרי שבוע נודע לה באמצעות עורך-דין איפה הוא עצור. יש נשים שעד היום אינן יודעות – אומרת מלכה שמחה.

לא נותרה פרוטה בבית. הבעל עבד בתור פועל בנין פשוט ואיך יכלו לחסוך ממשכורת זו, שצריכה היתה לפרנס עשר נפשות. וזה רק שנה וחצי שהוא עובד בבנין. לפני כן עבד בעירייה. עבד עבודה מלאה, בהוצאת זבל, אבל קיבל שכר דחק.

נכון, קיבלו ארבעים לירות מהעזרה הסוציאלית. אבל כמה זמן זה יכול להספיק? כאשר באו למשרד העזרה הסוציאלית שנית, והיו שם עוד משפחות, – מספרת אחת הילדות, בנות המשפחה – "העובדת הסוציאלית הרימה את הטלפון ואמרה: 'הלו, הלו משטרה', ואז הלכנו משם וכאשר ירדנו במדרגות עלתה המשטרה".

לא חסו גם על חולי שחפת!

הילדה הלכה לקרוא לשכנה, גם בעלה עצור. ולאה אטיאס מספרת: "זה שמונה שנים, בעלה הוא חולה שחפת. כבר עבר ניתוח. עכשיו צריך להיכנס לבית הבראה, לקראת הניתוח בריאה השנייה." היא מראה לי אישור של "הליגה למלחמה בשחפת", שהוצא ב-4.8. ממשרד "הליגה" פנו למשטרה, אך ללא הועיל. אטיאס סולימן נשאר עצור. בליל שבת יצא כדרכו לרחוב – מספרת האשה – על יד קולנוע "הדר". עמד עם כל האנשים. כאשר המשטרה החלה להדוף את האנשים, נפל. התנפלו עליו באכזריות והיכו באיש ששכב על הארץ. מחוסר הכרה הובא לקופת-חולים, משם לבית-החולים רמב"ם. כאשר באה בשבת לבקרו, אמר לה הרופא בכעס מה: "למה לא בדקת בבית? כבר שלחנו את בעלך הביתה". בשבת אחה"צ נודע לה מפיו של מכר, כי בעלה עצור ב[כלא] ג'למה. הלכה לבקרו ומצאה אותו תשוש וחולה. בקושי סחב רגליו לחצר. כאשר באה לשם שנית, ביום שני, כבר לא היה בג'למה. השוטרים אמרו לה כי כבר שוחרר. שתלך הביתה לראותו. חזרה הביתה, אך הוא איננו. שוב כיתתה רגליה למשטרה, יום-יום ללא הועיל. לא אמרו לה היכן בעלה. כעבור שלושה ימים, סיפרו לה בשכונה, כי את החולים לקחו לרמלה. נסעה לרמלה ושם מצאה את בעלה. עדיין הוא עצור שם. היא וילדיה מחכים לו בדאגה, ובינתיים אין ממה לחיות.

"פרצו את הדלת אחרי חצות ואסרו את בעלי"

את בן כליפה – מספרת אשתו – עצרו ב-1:30 בלילה. "באו, אפילו לא דפקו בדלת. פרצו את הדלת המון שוטרים, לפחות שלושים ולקחו אותו. שני תינוקות יש לה, הגדול בן שנתיים, והיא בהריון. בעלה עובד בדחק. מאז השתחרר מהצבא הוא עובד בדחק. בעזרה הסוציאלית נתנו לה 20 לירות. כאשר באה שנית, כעבור חמשה ימים, צעקו עליה: "למה באת שוב? למה כבר גמרת את עשרים הלירות?"

אפילו ללחם וחלב בשביל הילדים זה לא מספיק – היא אומרת בכעס. וכאשר האשה באה לשאול במשטרה על בעלה, אומרים לה: "אל תדאגי לבעלך, תדאגי לילדים"…

*

מהו החוק אשר בשמו מתאכזרים כך בעצורים ובמשפחותיהם, בעצורים שהמשטרה מתחילה עתה לשחרר חלק מהם, באין לה הוכחות נגדם? אולם עדיין עצורים 50 מביניהם. במשך שבועיים התעללו כך בהם ובמשפחותיהם. הנה כך, שוב לא נותר אלא לחזור: הדיכוי המשטרתי אין בכוחו לפתור בעיות; הוא לכל היותר מצליח להטיל פחד לתקופת-מה, להשליט אימה בואדי, אולם יחד עם זאת הוא זורע שנאה, שנאה עמוקה למשטר אשר נוסף על המצוקה והסבל הוא גם משליט טרור משטרתי. והשנאה הזאת למשטר, בסופו של דבר, תגבר גם על הפחד, וגם תמצא את דרכי המוצא הנכונים, בדרך המאבק הנכון, נגד משטר זה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יונתן

    התמזל מזלו של השמאל הישראלי שבנקודת זמן מסויימת בהיסטוריה שלו קמה לו עיתונאית רהוטה, בהירה, מוסרית ומבריקה כמו חנה שם טוב. זאת זכות גדולה עבורי להיות איש שמאל כשאני יודע שהעבר של השמאל כולל את חנה.

  2. החוזר בתשובה

    אין לי זהות לאומית ואני חי טוב בלי זהות לאומית. היו לי בפורומים של תפוז קטטות שפסקו והקטטות פסקו כי הפסיקו להגיב להודעות שלי בנושא המזרחים וואדי סאליב. מי שקרא את הודעותי רוצה שהפרק השחור על האפליה נגד המזרחים ייעלם ויימחק מההיסטוריה .

    בהתחלה ניסו להגיד שאני ממציא היסטוריה על קיפוח אבל אני הכנתי שעורי בית והבאתי מקורות חיצוניים.
     "המבשרים" עברו לתותח הבא תרופות פסיכיאטריות ומחלות נפש. הסברתי להם ש 70000 או 80000 איש מוכרים ע"י המדינה כנכי נפש . חייהם הם בדרך כלל סבל כמו מי שמקבל קיצבה כמו חולה סכרת או מי שיש לו מום בלב. הסברתי שחולי נפש שמוגדרים כנכים לא עוסקים לא בעברינות ולא בפורומים באינטרנט.

    בחיפוש מהיר התברר ששניים מזקני השבט המבשרים את הבשורה הציונית הם מדושני עונג שמרבים לטייל בעולם.

    מהר מאוד הבינו אותם נובורישים שדבריהם על חולי נפש הם גזענים כמו שהביטוי "עבודה ערבית" הוא גזעני.
    כמובן שלא חסכתי את שבט לשוני מאותם מדושני עונג וקראתי להם בשמם. רשעים, כאלה שמבסוטים מהסדר הקיים.

    הסדר הקיים הוא שהם ימשיכו לטייל 6 פעמים בשנה לחו"ל ויחזיקו ג`יפים מפלצתיים, ועניים ימשיכו להיאנק תחת עול הקפיטליזם. כמובן שלחלופה שהם יסעו פעם בשנה ויסתפקו במכונית קטנה וחסכונית הם לא מסכימים.

    אז הם החליטו את מה שנכון מבחינתם .
    לפמפם את נושא איראן 10 פעמים ביום, לבשר את בשורת הציונות ומדינת ישראל כערך מקודש קרי פאשיזם.

    מהודעות שלא נוחות מתעלמים
     נ.ב אני לא חולה נפש ואם הייתי לא הייתי מתבייש.

  3. טרזן

    האם היה מרד ואדי-סאליב שעת-רצון שהוחמצה?
    תארו לעצמכם שפעילי השמאל שהסתובבו שם בימי המרד, היו מצליחים למשוך את המורדים, משפחותיהם ושכניהם אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית (לא מפא"י כמובן).
    אם זה היה קורה, היתה מתחילה נדידה שמאלה של מזרחים ועניים אחרים, ואולי הכל היה נראה אחרת היום.

  4. איריס חפץ

    ותודה למי שהעלה את זה על הכתב. חשוב.
    לפעמים זה נשמע כאילו "זה היה היום בבוקר", כמו איזו כתבה של גדעון לוי. ולמי שיש צמות שמעטרות את ראשה היום, זה דווקא לאשתו של נשיא או ראש ממשלת אוקראינה, נדמה לי…
    מסמך מרתק מהרבה בחינות: גם השימוש בנוהג הגרמני לציין קודם את שם המשפחה ואחר כך את השם הפרטי…לשם המשפחה קוראים "השם", כי זה מה שעושה את הבן אדם. המוצא והייחוס שלו. באופן מפתיע זה פתאום התאים כאן: כי אטיאס נעצר בגלל שהיה אטיאס ובן הרוש נאבק בכלל, כיוון שהיה בן הרוש.
    למרות מוסר ההשכל בסוף, היא צודקת: מי שרוצה להבין למה הבובלילים שונאים את הפרידמנים, מספיק שיקרא את זה.
    ז"צל.

  5. זוחי

    כל מי שמחבר בין השיח של ואדי סאליב לשיח של ה"בובלילים-פרידמנים" הוא לא אדם ביקורתי, לא שמאלי, לא חברתי ולא כלום. עדיף שילך לראות ערוץ 2 וישאיר לנו את המאבק.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    היי

    חשבתי על יום שלם על ההטיה האוריינטליסטית שדברתם עליה ו..זה מה שעלה לי.

    סבתי שלי הייתה מאוד גאה בצמות שלה ואמא שלי ואני אוהבות ניקיון. היופי והניקיון הם משאבים/נכסים זמינים לנשים מוחלשות שלא זכו להשכלה או מקצועית מסודרת אבל יש להן השכלה איך להיראות (אז זה ע"פ מושגי היופי מהעולמות שבאו מהם) ואיך להעמיד את הבית מצוחצח ומאורגן. לא רק שזאת השכלה ומיומנות, זאת גאווה גדולה. הנה תראו, הן העבירו לי אותה בירושה.

    מה גם שבנאדם כ"כ הגון כפי שתוארה חנה, לא בנויה לעשות צחוק והון מהנכסים של הזולת. לפי הפיסקה על שמחה, זה נשמע תיאור מאוד מכבד ומוקיר את אורחות חייהן של הנשים הללו (מעניין איך זה בהשוואה לתיאורים של עיתונאיות-ים אחרות, יש לי תחושה שהם הציגו זאת כמין מיומנות של הנחותים). נניח הירשזון שלא התבייש לבקש מחסיבה סוויסה שתכין לו אוכל הוא אוריינטליסט `למופת`.

    אשמח לשמוע את דעתכם על כך.

    שבתשלום

  7. קורא

    …ושימו לב שבכתבה ב"הארץ" כל המשך הסיפור עצומה – הפרובוקציה המשטרתית, הנסיון לקנות את המורדים, הדיכוי החריף – הכל נעלם, נשארת רק ההתפרצות הראשונית.

  8. גדי אלגזי
    תודה על התגובה – אני מסכים עם עיקר הדברים, וזו בדיוק הסיבה שבגללה בחרתי בניסוח מאוד שמשאיר אפשרויות פתוחות. נדמה לי שנסכים, שצריך להבדיל בין משמעות הדברים לאנשים עצמם לבין המשמעות שהם מקבלים עבור הקוראים, במסגרת מוסכמות של תיאור.
    אין כמובן שום דבר אוריינטליסטי בצמות, אבל צריך לשים לב כשאשה מזרחית מתוארת כ"פקוחת עיניים גדולות שחורות ויפות להפליא, צמותיה קלועות לה כנזר על ראשה". וכך גם ביחס לנקיון: גם בשכונה שבה אני גדלתי ואצל רבים מחברי, ההקפדה על נקיון היתה חשובה, חשובה מאוד בדיוק כמו שכתבת – משום שחשוב לאנשים לשמור על כבודם, לא סתם לשרוד, אלא גם להיראות, ולהיראות יפה. בדיוק כמו שכתבת: מקור לגאווה.
    ובאותו זמן, מי שקורא טקסטים משנות השלושים והארבעים והחמשים נתקל שוב ושוב בדרך שבה מתארים אנשים מחונכים (מורים, מחנכות, אחיות, רופאים, סוציולוגים) "מערביים" את האחרים – מזרחים וערבים, מתוך גישה שלפיה ניקיון והיגיינה הם-הם ה"תרבות". כשהם מוצאים "לכלוך" זה מאשר את מה שחשבו על המזרחים והעניים, וכשהם מוצאים "ניקיון" התיאור תמיד מהול בהשתוממות, הנה הוכחה קטנה ש"אפילו הם יכולים".
     איני מתכוון בשום פנים לרמוז שחנה כתבה את הדברים מתוך זלזול באנשים. להפך: בעיני זה טקסט מכבד. אין כאן שאלה של כוונות – אלא של יחסי כוח חברתיים ותרבותיים, שבתוכם הדברים נכתבים ונקראים. זה בולט כמובן הרבה יותר – וגם כאן את צודקת (הי, בטח עדיף לכתוב תגובות מעניינות עם שם וכתובת!) – בדיווחים אחרים, גם מעל דפי "קול העם", שבהם המחאה המזרחית מוסברת כפער בין "מסורת" לבין "מודרניות", ובה דורשים בעצם מהמוחים להשיל מעליהם את זהותם התרבותית והחברתית כדי להיות סוף סוף "תרבותיים".
  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    כשאני קורא את המאמר הזה שנראה כאילו העותק ישירות מיומני מק"י של שנות ה50 – 60, נדמה לרגע שמרד ואדי סליב פרץ רק כדי למחות על יחס השלטונות כלפי כמה מאזרחי/פועלי ישראל – חלילה לא למען ציבור המזרחים שכנראה לדעת הכותב לא הייתה להם סיבה מספיק מוצדקת משלהם.
     לא כל הגולשים באתר זה חוו את אירועי יולי-59 והתקשורת הישראלית לא מנדבת רמזים על האירוע המכונן הזה בהוויה המזרחית בישראל. אירועי ה8 ביולי 1959 שקדמו למרד היו רק הטריגר – הקש ששבר את גב הגמל. מרד ואדי סליב פרץ בשל האפליה רחבת הממדים נגד המזרחים שהונהגה ע"י הממסד הישראלי המפא"יניק. היא פרצה בעטיה של הגזענות האשכנזית שממנה סבלו המהגרים מארצות האסלאם והמזרח, בשל הזלזול העמוק של הממסד והאוכלוסייה האשכנזית הותיקה, שנאת האליטות האשכנזיות והעיתונות כולה כלפי המזרחים שהובאו לכאן כחוטבי עצים למען האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה.
     תושבי שכונת ואדי סליב היו ברובם אסירי מחנות ההסגר, הקיפוח וההרחקה הציוניים ("מעברות") שהצליחו בהסתננות יחידים למצוא בתי בטון ואבן הרוסים למחצה בחיפה, שנטשו ע"י מגורשי הנכבה של 48. בשכונה הזאת לא היו כלל תשתיות, מים בקושי זרמו בבתים וחשמל לרובם לא היה. האפליה כלפי תושבי השכונה הזאת, כמו כלפי רוב המזרחים באותה עת, לא הוגבלה לתנאי מחיה אלא גם בקבלה למקומות עבודה. לממסד ולעיתונות הגזענית היה מאוד נוח להסביר את האבטלה והנחשלות שנכפו על המזרחים, כולל על תושבי שכונת ואדי סליב, כבעיה "מזרחית" של עצלנות, נחשלות מנטאלית ופרימיטיביות.
     המרד דוכא בכוח ובאלימות רבה מצד משטרת ישראל ומיליציית אבא-חושי. הדיו של המרד הושתקו ע"י העיתונות המשת"פית, בין השאר לשלול טענות מזרחים על רצף בן עשרות שנים של מדיניות קיפוח ממסדית כלפיהם. האם זה כל מה שיש לאתר העוקץ לתרום נגד ההשכחה?
  10. איריס חפץ

    חשבתי על ענין הנקיון והבישולים אצל נשים מוחלשות, גם בתור אחת שקיבלה את זה בירושה (בעיקר את הבישולים והאיסור לקנות מזון מוכן, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה הם מכניסים לך לבשר הטחון…).
    נדמה לי שנשים מזרחיות בישראל גם נמצאות במקום המוחלש, של חוסר השכלה וגם תחת הצורך לעבוד שעות רבות לפרנסה וליפול תחת עול הבית ביתר שאת. כי אישה נמדדת אכן לפי אם "היא מבשלת" או לא.
    החיים בגרמניה הבהירו לי מה שהיה נראה לי פעם מובן מאליו: באמת לא כולם מבשלים. בחיי. יש אנשים שארוחה חמה שלהם כוללת נקנקיות וערבוב שקית של אבקת פירה עם מים, המטבח נמצא בחדר מבודד עם דלת שנסגרת והילדים לא נכנסים פנימה, כדי לא להפריע או כי זה מסוכן.
    חשוב לדעת את זה כדי להבין מאיזה עולם חנה שם טוב מגיעה.
    כשאנשים באים לבקר אותי פה, הם מתפעלים מזה שהמטבח, הסלון וחדר האוכל מחוברים (ומבחינת נקיון וסדר, אני לא מצטיינת…). אז אני מניחה שבשביל עיתונאית כזו, שמבינה את הדיכוי הברוטלי שאישה עם שישה ילדים שבעלה נעלם לאיזה בית מעצר מסיבה לא ברורה רק בגלל שהוא מרוקאי, בשבילה אבל זה עולם שהיא לא מכירה. באמת.
    ויש לזה קסם אוריינטליסטי שבא עם קלישאות של "חום, משפחה גדולה, אהבה בלתי מותנית" וכולי, כי אם אתה גדל בסביבה פרוטסטנטית זה בכלל לא מובן מאליו. בשביל כל דבר צריך לעבוד, כמו אצל הציונים. ואם אין לך משהו, זה כי לא עבדת מספיק.
    אבל הנה אישה שדווקא עובדת קשה ומתארגנת על הגרושים שלה, ועוד מקבלת עונש.
    תראי גם מה בן גוריון אומר על זה: "בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית (אם יש עדה כזו) וגם לא יעלה על לבו דבר כזה, אך בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן".
    אבל הירי ביעקב אלקריף שהשתכר לא כלל שום בריון, גנב, רועה זונות (הלא הוא הערס המזרחי) או רוצח. אפשר היה להגיד גם שחנה שם טוב מתרכזת בדברים "הפרימיטיביים" של נקיון ואוכל, אבל אם קוראים את מוסר ההשכל של הכתבה שלה, היא מבינה טוב מאוד את ההשלכות הרגשיות שיהיו לדיכוי הזה ומתייחסת גם לתפקודים לגמרי "עילאיים" של האנשים. היא באופן ברור לא בן גוריוניסטית. במשפט של בן גוריון נמצא כל הסיפור המזרחי. ממש שירה.

  11. שור

    המחנה הבולשביקי בארץ ישראל אשר הגיע ממזרח אירופה לא קיבל את האחר – את האחר הערבי, הדתי, החרדי, המזרחי, האנגלו-סקסי. לעומת זאת, המחנה הלאומי בראשות ז`בוטינסקי ובגין קיבל את האחר, וכבר באצ"ל ובלח"י היה שיוויון גבוה של יוצאי אירופה, אסיה ואפריקה, חילונים ודתיים. מאורעות ואדי סאליב העצימו מגמה של תמיכת המזרחיים בתנועת החירות, מגמה שהגיעה לשיא דור לאחר מכן כאשר ילדי העולים התבגרו ובשנת 1977 בחרו בהמוניהם לליכוד. למעשה, דפוסי הצבעה אלו קיימים גם היום – ככל שמתרחקים מלב ת"א-הרצליה-רמת השרון התמיכה בליכוד ובימין הולכת וגדלה

  12. כבש

    ללא ספק, בימין היו מנהיגים מזרחיים אותנטיים כגון בגין, מרידור, כצנלסון, שוסטק, לנדאו… כל אחד יותר פרענק מהשני. מהמעברה ישר לחירות!

  13. המגיבה החביבה (אהבתי ת`שם)

    אני מבינה את ההקשרים שבהם הדברים נאמרים, לאילו משמעויות הם נופלים ואילו צרכים הם משרתים.

    אני מניחה שאני מעוניינת שנעשה היפוך. כן. שאותן עבודות, אותן מיומנויות כמו איך להיראות ואיך לארגן ולנקות את הבית ולהעמיד סירים הן חשובות ומוצלחות לא פחות מרפואה, סוחרי בדים ומורים. ואינשאללה בהתאם לכך התגמול.

    כמובן שההצעה לא אמורה לגדר את הנשים האלו תחת עבודות שיש בהן שירותיות למישהו שממוקם ע"י החברה כיותר טוב ולכן ראוי להטבות ולפרגון או שזאת תהיה הזהות היחידה שלהן. למשל שניקיון (בבית או בחוץ) תוצג כעבודה הרבה יותר מכובדת וראויה מניהול קרן השקעות או עיתונאי חצר סטייל בן כספית (יוסי דהאן תיאר אותו בשבוע האחרון בצורה מדויקת ומצחיקה). או קונספט היופי ישמש אותנו כמנוף לקידום נושאים שונים. זה כמו שאפריקנים-אמריקנים יצרו מהפך (בין שאר מהפכות מופלאות שהביאו לעולם) באיך נתפס האדם השחור מההיבט החיצוני, הפיזי. "שחור הוא יפה" הוא אמצעי מבריק ליצירת אקלים פלורליסטי במגוון השונות האנושית במעגלי החיים השונים. נניח לפני 100 שנה, ע"פ תפיסת המראה והפיזיות של אישה שחורה, לא היה סביר שתיווצר הפרזנטורית הכי משפיעה בעולם התקשורת: אופרה (אישה שהיא מהפכה גם אם לא תמיד מסכימים איתה). בתוכניתה, אגב, יש הקפדה ומחוייבות להביא א-נשים מכל הצבעים, הגזעים, המעמדות והשונות המינית וככה הצופים נחשפים לנו לצרכים השונים ולתרומה של כל תרבות לחיים המשותפים.

    יסלחו לי משפחתה וחבריה של חנה שם טוב ז"ל שהסטתי את הדיון (ואולי זאת לא הסטה אלא המשך הנושא: קולן וייצוגן של נשים מוחלשות). כמובן שתצדקו אם תטענו שיצירת לגיטימציה לנכסים של המוחלשות/ים (לא רק "מקצועות נשיים" יופי, ניקיון ובישול גם "הגבריים" כמו מוסך רכב או פועל בניין) צריך לבוא מהן/ם, אבל גם תמיכה של "זרים" – אפילו שבאו מתרבות שעיצבה אותם להגיב לזה בפטרונות לא-מודעת – היא טובה ומועילה כל עוד יש הגינות, אתיקה וכבוד אמיתי לבני אדם. חנה נשמעת לי בדיוק האדם הזה.

    בברכה
    שרית

    <אגב גדי, השם שלי נשמט בתגובה הקודמת. הכל בגלל הרשת. אנחנו מכירים, הייתה מורה ואתה ידיד שאני מוקירה ואוהבת>

  14. איריס חפץ
    נראה לי שיש הבדל בין "שחור הוא יפה" לבין נסיון לעשות את זה לעבודות הבית למיניהן. להיות שחור זה ענין של מזל ומשהו מולד: לא תלוי בשום הכשרה שבעולם, ולכן נכון להפוך את זה למקור של גאווה, במידה והדיכוי הוא על הרקע הזה. מדובר בסך הכל בנורמות חברתיות לגמרי לא אובייקטיביות.
    לגבי עבודות הבית: מה לעשות, ואיך שלא נסתכל על זה: אלו עבודות מבאסות שלא דורשות הכשרה גבוהה (מה שלא אומר שזו סיבה לשלם עבורן פחות חס וכרפס: לדעתי מנקות בבתי חולים ואחיות צריכות לקבל משכורת גבוהה לפחות כמו של רופאות). במקרה של עבודות בית כאלו מדובר בחרב פיפיות: האמירה "אין עבודה שלא מכבדת את בעליה" נאמרת בעיקר ע"י חברים באליטה שרוצים לשכנע אותך, שזה שאמא שלך היא אם בית בפנימיה לילדים מחינוך מיוחד (גם מזרחים ברובם), לא אומר שהיא שווה פחות ושתמשיך לנקות בשקט. מול זה עומדת הגישה, שלפיה אם לאישה יש הכשרה להיות רואת חשבון, אז זה בהחלט לא מכובד אם היא תעבוד כמנקה.
     בתור אחת שעבדה כבר מגיל 14 בניקוי חדרי מדרגות: זה מבאס. וניצלו אותי לא מעט ועבודות הנקיון אלו העבודות הראשונות שאני אעביר למישהו אחר בבית שלי כשאגמור את לימודיי. אני לא משוכנעת שהאסלות חייבות להיות מקורצפות ע"י "יד אוהבת" ואם היית רואה באיזה עצבים אני לפעמים עושה את זה, היית חושבת יותר על "יד הנפץ" מאשר על "יד אוהבת". בישולים זה לדעתי סיפור אחר: אבל כאן נכנסת כמובן גם הסוציאליזציה שלי, והמשמעות של אוכל ו"אמא מזינה" וכולי… בקיצור: נראה לי עדיף עם כל הבאסה, להכיר בעבודה של הנשים המזרחיות והעניות בתוך הבית והמשפחה, אבל מבחינה חברתית לזכור שמדובר בדיכוי, שאין פה שום דבר יפה, כי אין כאן בחירה. כי מה יכולה לעשות מזרחית שאפילו את "בית צעירות מזרחי" לא גמרה?
  15. מאיר עמור

    מעניין איך בין דיוני האוריינטליות, המגדריות, היחסיות של היופי והכוח היחסי שכחתם לציין את האיש משה שחל. האם משהו יכול לראות את הסימליות של ובמשה שחל? ראו את הקריירה של משה שחל מראשיתה בואדי סאליב ועד למלוא תפרחתה כיום. איזה סימליות ואיזה מסלול ישראלי! לתפארת העם והמדינה בישראל.