string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כשלון חיים מרשים של עיתונאית

יוסי דהאן

העיתונאית עמירה הס, הכותבת ב"הארץ" זכתה בפרס על עבודתה העיתונאית לאורך השנים, מה שמכונה בלעז Lifetime Achievement Award, הפרס הוענק לה על ידי הארגון –  International Women's Media Foundation.

אלה חלק מהדברים המעניינים, בתרגום חופשי, שאמרה עמירה הס בטקס קבלת הפרס.

"הרשו לי לפתוח בתיקון, כמה לא מנומס, אתם חושבים לעצמכם, אולם לנו הישראלים סולחים על דברים חמורים יותר מאשר חוסר נימוס"…

לביטוי פרס על "הישג חיים" נדרש תיקון, כיוון שזהו כישלון, שום דבר פחות מכישלון – כישלון חיים. גם הביטוי "lifetime" צריך תיקון, כיוון שאני עוסקת בעיתונות רק שליש מחיי. גם אם הביטוי הזה יוצר רושם שאני עומדת לפרוש בקרוב מעיתונות, אני לא מתכוונת לעשות זאת.

מה אני עושה? אני מוגדרת ככתבת לעניינים פלסטינים. אולם למעשה אני כותבת על החברה הישראלית והמדיניות שלה על שליטה ונזקיה. המקורות שלי אינם חומרים סודיים או הדלפות של פרוטוקולים מדיונים של אנשים בעלי עוצמה. המקורות שלי הם הדרכים הגלויות בהן נעשקים ונלקחים מאלה הנתונים לשליטה זכויות האזרח השוות שלהם.

יש כל כך הרבה ללמוד אודות ישראל, על החברה שלי ומקבלי ההחלטות הישראלים, הממציאים הגבלות כגון: איסור על סטודנטים מעזה ללמוד בגדה המערבית, שבעים קילומטר מביתם. עוד הגבלה, ילדים מעל גיל 18 אינם מורשים לבקר את ההורים שלהם בעזה אם ההורים הם בריאים. ההוראות הישראליות מאפשרות ביקורים רק אם ההורים הם חולים הנוטים למות או שהילדים הם מתחת לגיל 18, אולם קרובים שאינם בעלי קירבה ראשונה, אינם זכאים לבקר לא קרובים בריאים ולא קרובים הנוטים למות.

זו שאלה מעניינת פילוסופית ולא רק עיתונאית: מה כל כך מטריד את המערכת הישראלית באבות או אמהות בריאים? מה מטריד בילד שיקבל חינוך טוב יותר? ואלה רק שני איסורים בשורה ארוכה של איסורים.

כאשר אני כותבת על הטריטוריה הפלסטינית המקוטעת והמוכחדת, הדיווח שלי אינו רק על אנשים המאבדים את רכושם ואת יכולתם להתקיים, הכתיבה אינה רק על הזדמנויות הולכות ונעלמות של אנשים במובלעות מבודדות וצפופות. זה למעשה סיפור על הכישורים של ארכיטקטים ישראלים. זה מלמד כיצד המעשים של ישראל בשטח סותרים את הצהרותיהם הרשמיות, תופעה המאפיינת את המעשים של השלטון הישראלי בעבר ובהווה. בקיצור יש כל כך הרבה דברים שיכולים להעסיק אותי חיים נוספים, או לפחות בשארית חיי.

שפת "תהליך השלום" שהחלה ב 1993, מטשטשת את התפיסה של התהליכים האמיתיים שמתרחשים בתערובת המיוחדת של כיבוש צבאי, קולוניליזם, אפרטהייד, שלטון עצמי מוגבל של פלסטינים במובלעות ודמוקרטיה עבור היהודים.

זה לא התפקיד שלי כעיתונאית לגרום לישראלים ויהודים להסכים שהתהליכים הללו הם בלתי מוסריים ומסוכנים. תפקיד הוא לממש את זכות לחופש העיתונות, על מנת לספק אינפורמציה ולגרום לאנשים לדעת. אולם הגילוי המכאיב שלי הוא שהזכות לדעת אין משמעותה החובה לדעת.

אלפים ממאמרי ומיליוני מילותיי מתאדים. הם אינם יכולים להתחרות עם השפה הרשמית שאומצה בשמחה על ידי תקשורת ההמונים, ושנעשה בה שימוש על מנת לעוות את המציאות – שפה רשמית שמעודדת אנשים לא לדעת.

אכן, כשלון מרשים של עיתונאית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    1. ניצן אביב

      תשואות, יישר-כח וכל הכבוד והייקר לאמירה הס, העיתונאית האמיצה, על דבריה הכנים בטקס הענקת הפרס ועל מאמריה האמיצים שלא יסולאו בפז.
      חזקי ואמצי! כן ירבו כמוך!

    2. דב קולר

      עמירה הס מדברת על כשלונה המתמשך לגרום לשינוי במדיניות הכיבוש, הדיכוי והשקר הישראלית בשטחים, ובתקשורת הישראלית.

      הרברט מרקוזה, בספרו המכונן "האדם החד-מימדי" כבר שרטט את טכנולוגיות השתקת הביקורת של הקפיטליזם הליבראלי – אל מול מתנגדיו.

      זכורה לי בדיוק אותה הרגשה כפעיל זכויות האדם בנגב, בשנות ה-70 וה – 80, עת ניסינו קומץ אנשים לעורר מודעות למצב הפגיעה השיטתית בזכויות הבדואים, הפקעת הקרקעות המאסיבית, ריכוז בעיירות, והרס תשתית המחייה: תפיסת עדרי העזים והכבשים על ידי בריוני ה"סיירת הירוקה" שהוקמה ברוח כוחניותו של אריק שרון.

      יש מחקרים בפיזיקה על כוחם של מולקולות ואטומים בודדים לחולל שינוי מדהים בקוסמוס. ארווין יאלום, בספרו החדש "להביט בשמש", מדבר על השפעת ה"אדוות" שאנו משגרים לסביבה, בעשותינו מעשים. ויקטור פרנקל מדבר על כוחה המחייה של עשייה משמעותית לאדם הפעיל, היוזם, החושב.

      עמירה הס משפיעה על חייה. היא משפיעה על משפחתה. היא משפיעה על מכריה מהקהילה הפלסתינאית. היא מהווה מודל חי ונושם של אשה, עיתונאית, מעורבת, המסרבת להכנע למערכת ההורסת בשיטתיות את התודעה המוסרית של אזרחי ישראל. היא אור לאלפי אנשי שמאל ושלום, אותם היא מייצגת ובשמם היא דוברת בשפתה הצנועה. היא שייכת לחבורה קטנה של אנשים מוארים לאורך ההיסטוריה, אשר אמרו לא לדיכוי וטירור מדינתי: נביאי ישראל, מחתרת ה"ורד הלבן" בגרמניה הנאצית, מהטמה מוהנדס גנדי, מרתין לותר קינג, פאולו פריירה, ישעיהו לייבוביץ, גדעון לוי, וארגון "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם".

      עמירה הס – תחזקנה ידייך.
      את מבטאת את חוש הצדק המסרב להיכחד, של רבים מאיתנו.

    3. אירית

      ברכות לעיתונאית המתמידה בסיקור שהישראלים חפצים שלא יתרחש.

      התחושה של כשלון מוכרת, ולדב קולר, מנושא הבדואים במיוחד, שותפה לתחושתך. ואולם, גם לגבי אמירה הס וגם לדב קולר, המאבקים הללו לא יכולים להתקיים בחסות הממסד וגם להצליח. הס כותבת אצל שוקן המפוקפק מאד, והמאבק היהודי עבור הבדואים נוכס ומומן מראש על ידי פילנתרופים אמריקאים יהודים מאד מפוקפקים. כוונתי ב"מפוקפק" לא רק לסבך הנאמנויות הלא ברור של הפטרונים הללו, אלא לשאלת הכוונות הסופיות שלהם. להערכתי בדיעבד, המאבק היהודי-ישראל למען הבדואים הועיל רק לממסד הבטחוני ציוני ולא לבדואים. המאבק של הס ? היא מעידה שלא הלך רחוק ב"שינוי תודעה". המחאה הישראלית מעוקרת לפני שנולדה ורוב ה"שמאל" והאקטיביזם הם יצירה יזומה ונשלטת של הממסד שכביכול נגדו מוחים. בקשר לבדואים אני מתמצאת יותר מאשר בעזה, ויכולה לעבור על השמות ועל הארגונים והאופן שבו זה נוצר ונהגה במרתפי הממסד. הבעיה היא שמי שמדבר על זה מוצא להורג, על ידי האקטיביסטים עצמם שיש להם אינטרס לשמר את המבנה, כי מה לעשות דב קולר, זה מאד נוח למחות בתנאי דה לוקט, ולקטר קצת שזה לא "משנה את התודעה". שינוי התודעה יבוא אם אפשר יהיה לנתח את הפעילות הזו בלי חשש מסתימת פיות. כרגע, זה בלתי אפשרי, מניסיון אישי.
      מחכה ליום שינתחו כלכלית את המאבק למען "הבדואים", כמה כסף הגיע לפעילות הזו מחו"ל,ממי בדיוק, והכי חשוב, מי זכה בנתח.

    4. הילית

      כשקראתי במייל את כותרת מאמרו של יוסי דהאן הייתי משוכנעת שאני עומדת לקרוא רשימה על כשלון חייה הקולוסאלי של מי שהיתה עתונאית לוחמת וכיום היא עלה התאנה עלוב של מפלגה מסואבת וממשלה בריונית – שלי יחימוביץ`! עמירה? בשום פנים ואופן לא! גם אם לה עצמה נדמה שהיא קול קורא במדבר, היא בוודאי רואה – בין חיות הטרף והמוני הלא איכפתיים שמאכלסים את המדבר – את בני-האדם האלה , שלא נואשו מלנסות ולשנות את המציאות
      ושהיא באומץ-רוחה, ביושר=לבה ובזקיפות-קומתה משמשת להם דוגמא. הישג חיים מרשים!

    5. יואל קורנבלום

      פרס על מפעל חיים נותנים בדרך כלל למישהו שהעלה גירה במשך זמן רב אבל לא יצר תובנות חדשות או לא יצר פריצת דרך כלשהי ששווה פרס על אותה פריצת דרך או התובנות החדשות. הדבר מראה יותר על הגוף שנותן את הפרס מאשר על מקבל הפרס. הגוף נותן הפרס מסוגל גם להיות בלחץ כלשהו לתת את הפרס למרות שאולי לא עלה העניין בדעת הגוף. לפעמים נותנים את הפרס לזה שהעלה הרבה גירה כאילו לומר לו עשית מספיק ועכשיו תניח לנו. אני חושב שאם אכן זה כם אז בקטע הזה הגוף נותן הפרס בטח התאכזב מעמירה הס.

      לו הייתי אני בועדת הפרס אזי הייתי נותן לה את הפרס בנימוקים הבאים:

      1. על יכולתה המופלאה של עמירה הס להוציא דברים מהקשרם ולהציג חצאי אמיתות.
      2. על יכולה המופלאה של עמירה הס לחיות בדמוקרטיה הישראלית – יהודית ולאמץ את התובנות והתעמולה של הדיקטאטורות המוסלמיות.
      3. על יכולתה המופלאה של עמירה להתעלם מהעובדה שהיא בעצם יורקת לבאר ממנה היא שותה.
      4. על יכולתה המופלאה של עמירה הס להתעלם מחוסר חופש הדיבור של אותם אומללים שבשמם כביכול היא מדברת.
      5. על יכולתה המופלאה של עמירה הס להתעלם מהעובדה שאין לה מקבילה אצל אותם אומלללים שבשמם כביכול היא מדברת.
      6. על יכולתה המופלאה של עמירה הס לקבע את מצבם העגום של הפליטים המוסלמים בזה שהיא נלחמת באילו שיכולים לעזור להם ועוזרת לאילו שמקבעים את מצבם העגום.
      7. על יכולתה המופלאה של עמירה להתעלם מהעובדה שנותנים לה לחיות ולהיות אצל הדקטאטורים המוסלמים כי היא עוזרת להם ובעצם מרחיקה את השלום.
      8. על יכולתה המופלאה של עמירה הס להתעלם מהעובדה שאותם אומללים שדיברו נגד הדיקטאטורים המוסלמים הוצאו להורג.

      וכן הלאה אפשר להמשיך. אם היה לי חודש זמן הייתי סותם את האף ונובר בכתביה של עמירה הס ולבטח הייתי מעלה דברים נוספים שבגללם היא צריכה לקבל את הפרס. אבל בנתיים הזמן קצר והמלאכה מרובה אז אסתפק בזה.

      בנוסף זה די מצער שחלק מאילו שמהללים את עמירה הס שכחו לומר (או אולי לא יודעים?) שכל זה אפשרי רק בדמוקרטיה הישראלית – יהודית. לירוק לבאר ממנה שותים כבר אמרתי?

      שבת שלום

    6. אלי קליר

      מול דבריה של עמירה הס. איזו אשה, איזו עיתונאית, נפלאה.

    7. דרור בל"ד

      כותבת אירית: "המחאה הישראלית מעוקרת לפני שנולדה ורוב ה"שמאל" והאקטיביזם הם יצירה יזומה ונשלטת של הממסד שכביכול נגדו מוחים".

      דברים דומים שמעתי גם מטלי פחימה, בפגישה מקרית איתה בעת ההפגנות נגד הטבח בעזה. אל דברים אלו יש להתייחס ברצינות. אם נכונים הם, יש לשים אותם על השולחן ולברר את העניין לעומקו.
      אם אינם נכונים, ראוי להפריכם. אל להם להשאר באוויר.

      עמירה הס נכשלה לכאורה, בכך שהמסר לא הועבר לציבור. וגם אם עבר ,בדרך חתחתים, לא הוסקו המסקנות. אך עמירה הס לא נכשלה כלל וכלל. מאמריה של גדולת הצדיקות בדורנו (יחד עם טלי פחימה) תורגמו לעשרות שפות, נשלחו למאות כתבי עת בעולם כולו, ואף תרמו, לדעתי, להסקת המסקנה של ניב גורדון, כי אין פרטנר.

      התגלגלו מאמריה לאן שהתגלגלו, והגיעו עד בית המשפט הבינ"ל לפשעי מלחמה בהאג. את תרומתה של עמירה הס תשפוט ההיסטוריה. לנו לא נותר אלא לומר לה תודה. תודה רבה על מפעל חיים, אשר בלעדיו קשה ואף מפחיד להרהר איך היינו נראים, עיתון הארץ בפרט, והציונים בכלל, בעולם כולו.

    8. פועל שחור

      עמירה הס היא בבואת הסמול האשכנזי, מצד אחד מאבק הירואי למען  העם הפלסטיני העובר יסורי תופת בידי שלטון הכיבוש האשכנזוציוני ומצד שני גילוי אטימות מוחלטת הגובלת במשת`פיות עם דיכוי העם הספרדומזרחי.
      דחיקת הציבור המזרחי לזרועות הימין הקיצוני היא במידה רבה הודות לעבודה המוצלחת של סמול הקאביאר של צפון ת`א והקיבוצים ואטימותם האשכנזוצנטרית.

    9. עודד אפרתי

      רק כדי לקרוא את תגובת הימין בדמות יואל קורנבלום, ולהבין שעמירה ניצחה—הימין שוב , אחרי 14 שנה, בפניקה. ההבדל הוא שהימין איבד כל שמץ של לגיטימיות בזכות עמירה ודומים לה

    10. רתם

      את הדברים לכאן. משמח למצוא את המילים האלה, של עמירה כאן.
      עמירה, את גם אמיצה וגם צנועה.
      אני מצטרפת גם לדבריו של דב.
      לאירית, "זה מאד נוח למחות בתנאי דה לוקס"?
      מי בתנאי דה לוקס?
      אני מקווה שאת לא חושבת כך על עבודתה של עמירה או על פעילותן של עשרות פעילות צדק, שלום או מאבק בגזענות.
      אני חושבת שאת יודעת שפעילים/ות משלמים מחירים כבדים מאד על פעילותם, לאורך שנים והתשלום הוא יומיומי. אני לא צריכה לספר לך. הרבה פעמים את צודקת ומאירה נקודות מעניינות, אבל כאן קצת נסחפת, לא?

    11. יואש

      למקרא דברי האיבה ששיגר כאן קורנבלום לעמירה הס הייתי מציע לו תרגיל בקריאה שונה של דבריו:
      בכל מקום בו מופיע או נרמז הביטוי "דיקטטורות מוסלמיות" יופיע המונח "דיקטטורות יהודיות מתנחליות". ואחרי קריאה מחודשת האם אמנם יש מקבילות לטיעונים המלומדים של קורנבלום?
      בהצלחה בקריאה מהופכת.

    12. מיכאל לינדנבאום

      עם זאת אי אפשר להתעלם לצערי משתי לאקונות משמעותיות.
      1)המדוכאים היהודים של של הממסד הניאו-ליבראלי נפקדים בכתבות ,לא ההפרטה ולא דיכוי החלשים והמוחלשים.
      2) אין חופש ביטוי והתארגנות,זכויות האדם והאזרח אצל שכנינו,ולא ניתן לייחס זאת אך ורק למצב הכיבוש המתועב.

    13. איריס חפץ

      נראה לי שהפעם אתה מסמן מטרה לא נכונה: עמירה הס לא שייכת לסמול האשכנזי ובטח לא לשמאל הציוני. מדובר באישה שהתחנכה בבית בכלל לא ציוני, בת לפליטים מזרח אירופאים שניצלו מהשואה ולא היו שייכים לשום אליטה בישראל. משתפ"יות? על מה ולמה? לכל אחד מאיתנו יש נושאים שיותר קרובים לליבו ורק בגלל שהיא כותבת על הדיכוי של הפלסטינים (ע"י יהודים ציונים, עי"י ישראלים וע"י פלסטינים אחרים) לא אומר שהיא מסכימה עם דברים אחרים שקורים בישראל.
      מה שמייחד את עבודתה העיתונאית של עמירה הס, הוא דווקא העובדה שהיא מפוכחת, שהיא יודעת שהיא לא מזיזה לאף כובש ולאף ישראלי ומודעת להיותה גם עלה תאנה של הסמול הציוני. עיתונאית עניינית, לא סנטימנטלית שכותבת באופן אמין ומהמבט של הפלסטיני שעומד במחסום, הפלסטינית שהולכת להתאבד גם מסיבות של דיכוי פמיניסטי. הלוואי והיה איזה עיתונאי הגון אחד שהיה מתאר ככה את מה שקורה בתוך החברה הישראלית והיה חי בה באמת.
      מצד שני: גם לו היה, אנשים כבר לא רוצים לשמוע.
      זה מה שמבאס פה: היא צודקת ומדובר בכשלון, כיון שהיום היא כבר יודעת שמה שכתבה לא שינה דבר וחצי דבר. העובדה שיש לה עוד כוחות לכתוב ראויה כמובן לברכה.
      אשרי הלא מפוכחים.

    14. אירית

      לצפות (אם לא צפיתם) בסרט המעולה על מזרח גרמניה, בשלהי ימיה, שהוקרן היום בערוץ 1. דברי ימי ישראל, דומה מאד, כולל המניפולציות של השטזי על המתנגדים וכל הדראמה המשפחתית. ללא כנות, אין סיכוי פה לכלום. הסרט נע על ציר המאבק בתוך המשפחה, אחד איש שטאזי, אביו נאצי לשעבר שנשבה ברוסיה ונלכד בשלטון הקומוניסטי, והדור השלישי, פאנקיסט מרדן שהופך לחייל של הממסד דוקא בימים האחרונים שלו. התרמית, הבגידות במשפחה, הריגול בתוך המשפחה, השילוב של סקס וסודות כדי לשלוט במתנגדים, החלוקה המגדרית הברורה, ודוקא הקשר המעניין והאווחה בין הנאצי לשעבר שהתפכח (הזקן) ובין הצעירים שמורדים נגד מזרח גרמניה הקומוניסטים והעריצה.
      העליתי את האופציה שהדרמה הישראלית מתרחשת באותה זירה, אבל כל עוד אסור אפילו להגיד את זה, אז הרעים שולטים, והם ישלטו, כמו במזרח גרמניה עד שיכופפו להם את היד, ולא לפני שהרגו כל סימן חיים שזז, אולי לא ברובים אבל בצורות המקובלות כאן. חבל מאד שתנועת המחאה, שחלקה מתבטא כאן, ממשיך עם ההצגה. מה אמרתי ?" אמרתי שהממסד שולט במנהיגות של תנועות המחאה דרך מניפולציות שחלקן אפילו גלויות, וחרף זאת אסור להעלותן במילים. אז שיהיה. אני לא בסדר. יותר טוב ?

    15. ריקי ישראלי

      אני מסירה את הכובע בפני אשה שחייה המקצועיים הוקדשו למטרה שאין בה לא כבוד ולא הדר, לא תפנוקים ומנעמים ולא רייטינג. אלא מאבק קשה אטי ומפרך. פיסת מידע מצטרפת לפיסת מידע ויוצרת פאזל מורכב, אשר רק מעטים מתוכינו טורחים להביט בו ולראות את התמונה המלאה.
      אין לי ספק, שבחלוף השנים, כאשר חרפת הכיבוש תהיה מאחורינו, עמירה הס תזכה לכבוד הראוי לה כלוחמת זכויות אדם בעידן ובמקום בו רובינו עצמנו עיניים ואטמנו אוזניים.
      יישר כח!

    16. ירדנה אלון
      לאירית – זה לא קורה לי תמיד כשאני קוראה את התגובות שלך אבל הפעם זה קרה,חוץ מ-"אינטואיציה נשית" אין לי שום סימן או עובדה או ראייה מוצקה(בדלי ראיות יש לי אולם הן לא מצטרפות לכלל עובדות מוצקות)שאכן יש יד מימסדית מכוונת….."המחאה הישראלית מעוקרת לפני שנולדה ורוב ה"שמאל" והאקטיביזם הם יצירה יזומה ונשלטת של הממסד שכביכול נגדו מוחים. בקשר לבדואים אני מתמצאת יותר מאשר בעזה, ויכולה לעבור על השמות ועל הארגונים והאופן שבו זה נוצר ונהגה במרתפי הממסד"…..לכך התכוונתי,אני מחכה לאיזה עיתונאי אמיץ שיש לו גם ראיות וגם עוז הרוח לספר .
      לפועל שחור – זה לא קורה לי תמיד כשאני קוראה את התגובות שלך ,הפעם אני מצטרפת לטיעון שלך רק שמה הרבה סימני שאלה,למה?נכון שעמירה הס בחרה שטח ונישה שלא רבים הסכימו לסקר אותו או לדבר עליו, אולם אני סבורה שעיתונאי טוב,עם עומק מצד אחד ורוחב יריעה עד לקצה האופק מצד שני לא יכול לנתק את שני הדברים האלה, אי אפשר לעניות דעתי הבלתי קובעת לנתק את הקשר שבין דיכוי המזרחים ובין דיכוי הפלשתינים מי שמאיר זרקור רק על חלק מן התמונה נופל לא רק לחד צדדיות אלא לרידוד והשטחה של כל נושא הדיכוי,מפני שדיכוי הפלשתינאים "עושה עלייה" וכשהשלטון או שכבת אוכלוסיה עושים רווח והון פוליטי כלכלי בכל הקשור לסכסוך הישראלי פלשתיני והישראלים מקבלים את זה אם בתמיכה פוליטית כמו הצבעה עבור מפלגות שילטון שמעודדות יחס כזה ואם בשתיקה אדישה ,הדיכוי הופך לנורמת התנהגות,והיום אנחנו רואים את זה בכל דבר ודבר בחברה הישראלית בחינוך,בתרבות,בזכויות עובדים,וקצרה היריעה, אז כך שמצד אחד כל הכבוד לה על הסיקור אבל מצד שני מותר גם לשאול למה?למה רק את השטח הזה ולא עוד שטחים או לפחות לעשות את החיבורים המתבקשים מדי פעם סתם שנדע שהמבט שלה לא מופנה רק החוצה אלא מופנה גם פנימה,במציאות הישראלית עיתונאים טוב שיהיו לפעמים כמו "יאנוס" בעל שני הראשים ראש אחד שהמבט שלו כאמור מופנה כלפי חוץ וראש אחד שהמבט שלו מופנה כלפי פנים.
      אבל בכל זאת היה משפט שעמירה אמרה והוא נגע מאוד לליבי………"אולם הגילוי המכאיב שלי הוא שהזכות לדעת אין משמעותה החובה לדעת"…………ידע מסתבר זה לא רק כוח,כבר אמרתי את זה לא אחת בהזדמנויות שונות כאן באתר,ידע זה גם אחריות,מפני שכשאנחנו יודעים משהו אנחנו מחוייבים לידע הזה, אנחנו כבר לא יכולים להתכחש לידיעה וחייבים לעשות משהו בעניין , לכן לעניות דעתי רוב בני האדם לא רוצים לדעת הם חוששים מהאחריות ומהמחוייבות שהידע הזה יטיל עליהם..