string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

מותו השני של סנטה קלאוס: הספד ללוי-שטראוס

מתן קמינרמתן קמינר

מתן קמינר כותב דוקטורט על היחסים בין מהגרי עבודה תאילנדים בערבה למעסיקים שלהם ובין קפיטליזם לציונות. פעיל ב״אקדמיה לשוויון״

אני מתאבל על קלוד לוי-שטראוס. לא הכרתי אותו אישית, כמובן, אך מצעירותי האנתרופולוגית נקשרתי אליו.

כנער קטן דחיתי את בשורת נירוואנה עד אחרי שמת קורט קוביין; גם את הקלאש התחלתי לאהוב ממש רק עם מותו של ג'ו סטראמר. בדרך כלל אני נמשך לאלילים מתים, לאלה שזוהרם ברקיע כבר מועם. אולי אני אוהב אלילים רק מתוך נוסטלגיה לעידן שבו עוד סירבתי לחיות.

כשגיליתי את לוי-שטראוס, רוב העולם חשב שמת מזמן. כך הזדמן לי מעת לעת לבשר לאנשים שהוא עוד חי, ובכל פעם שיכולתי לעשות כן התמלאתי חדווה. אולי מכיוון שגדולי הדור הצרפתי שאחריו, נפילים כגון דרידה ופוקו  הישובים לבטחה בפנתיאון האקדמי, לפחות בישראל – כבר מתו כולם. את לוי-שטראוס דימיתי ישוב, מצומק ושותק, ליד חלונו ובוהה בשלג הנופל. הוא עוד חי. זה שימח אותי.

בעצם, עדיין אינני מרגיש שאני מכיר היטב את אישיותו הכותבת של לוי-שטראוס. לא צלחתי אף אחד מכרכיו הכבדים, על אף שבלעתי בחדווה מסות רבות. יותר מכל התאהבתי בטריסט טרופיק, ספר הזיכרונות האתנוגרפי שלו, העולה ביופיו על רומנים רבים. כך או כך, דמותו של לוי-שטראוס גילמה עבורי את ההומניסט השלם.

אפשר להגדיר הומניזם כאמונה שבבני האדם יש דבר מה המייחד אותם מכל שאר היצורים ומאפיין את כולם. ברור אם כן שההומניזם מנוגד הן לגזענות – המזהה הבדלים מהותיים בין בני האדם – והן לתפיסות רדיקליות של שחרור בעלי חיים, שאינן רואות כל הבדל משמעותי בינינו לבין בהמת השדה. ההומניזם של לוי-שטראוס הוא קוגניטיבי: הוא האמין שאותו דבר מה המייחד ומאחד את מין האדם הוא כושרו האינטלקטואלי, וביקש "להראות שאותם תהליכים לוגיים פועלים במיתוס ובמדע, ושאיכותה של מחשבת האדם איננה משתנה; השיפור נעוץ לא בהתקדמות לכאורה בשכלו של האדם אלא בגילויָם של תחומים חדשים שבהם יוכל להפעיל את כוחותיו הקבועים (.1.)

על מנת להוכיח את טענתו ביקש לוי-שטראוס לתאר את אותם תהליכים לוגיים המשותפים לכולנו, ולשם כך גייס את הרעיון הלא-חדש של האופוזיציה הבינארית. תוכנם של זוגות הניגודים – גבר/אשה, חי/מת, תרבות/טבע – משתנה מתרבות לתרבות, כמו גם האופן שבו הם מתקשרים ביניהם. אך המבנה שלהם קבוע ופותח בפנינו מספר אפשרויות תרבותיות שהוא בו-זמנית אין-סופי ומוגבל, כמו מספר המשפטים האפשריים בְּשפה.

לוי-שטראוס ניסה, אם כן, להדגים כיצד נהגיהם התרבותיים של עמים ששום קשר היסטורי לא מחבר ביניהם ניתנים לניתוח כתמורות של אותו מבנה קוגניטיבי הבנוי ניגודים ניגודים. במאמר קצר ומבריק השווה לוי-שטראוס בין סנטה קלאוס המודרני לדמויות ה"קאצ'ינה" של עם הפואבלו בארצות הברית, שאליהן מתחפשים המבוגרים אחת לשנה כדי להעניק מתנות לילדים. (2) בשתי החברות, הוא אומר, המבוגרים מרמים את הילדים, לכאורה על מנת לגרום להם "לפחד, לתת כבוד ולהתנהג יפה". אך לקאצ'ינה יש גם צד אחר:

המיתוס … מסביר שהקאצ'ינה הם רוחותיהם של הילדים הילידים הראשונים שטבעו בדרמטיות בנהר … כאשר אבותיהם של האינדיאנים התיישבו לבסוף בכפר … הקאצ'ינה באו בכל שנה לבקרם ובעוזבם לקחו עמם את הילדים. האינדיאנים … עשו עסקה עם הקאצ'ינה, לפיה אלה יישארו בעולם האחר בתמורה לכך שיכובדו פעם בשנה בריקוד המסכות. אם מסתירים מהילדים את סוד הקאצ'ינה, אין זה בעיקר על מנת להפחידם. הייתי אומר את ההפך: הם מודרים מכיוון שהם עצמם הקאצ'ינה. (3)

בשתי החברות מקשר הטקס בין הניגוד מבוגר/ילד לניגוד בעל-סוד/נבער-מדעת, אך הפואבלו מראים לנו שבתוכו מהדהד גם הניגוד חי/מת: הילד שלא נחנך עוד לעולם המבוגרים הוא בגדר חי-למחצה, קרוב יותר אל המוות ולפיכך מאיים. המתנות לילדים הן גם בגדר משא ומתן עם כוח אפל ומסוכן. בחברה הצפון-אירופית, אומר לוי-שטראוס, הוליד הניגוד הזה, שהיה מצוי בשלמותו בחג החורף הפגאני, תאומים. ביצירו הראשון, הממותן, התגלגל "מלך הקרנבל" הישן בהופכי שלו – זקן חביב וילדותי המולך על חג המולד. אך התאום האפל של הקריסמס הוא כמובן האלוֹוין  – חג שבו ילדים מחופשים לשדים עדיין מטילים את חיתתם על עולם המבוגרים.

הרבה קצף פוסט-סטרוקטורליסטי יצא על היהירות שבה מיהר לוי-שטראוס לדחוף את כל האזוטריקה של תרבות האדם אל תוך מיטת סדום בינארית. דווקא הווירטואוזיות שבה הוא מקשר בכתביו בין תרבות לתרבות מעוררת חשד שמא מדובר באחיזת עיניים: האם לא ניתן היה לבצע אותו תרגיל בעזרת סכמה מנחה אחרת? האם אין גם האוניברסליזם הזה, כמו כל כך הרבה אוניברסליזמים מודרניים, בוחן את האחר מקרוב רק כדי לאשש את הדרך שבה הוא ממילא רואה את עצמו? אולי. אך מעיון – רק כדוגמא – במה שעושה לוי-שטראוס עם סנטה קלאוס והקאצ'ינה, ניתן לזהות גם תנועה הפוכה. לאחר ההשוואה בינינו לבין הפואבלו, כבר איננו כפי שהיינו קודם. למדנו משהו על אודות עצמנו. גילינו שאנו "פראיים" יותר משחשבנו.

ייתכן שהמתודה של לוי-שטראוס היא רק אחת מני אופציות רבות; אין ספק, כמובן, שמקורותיה הרעיוניים נטועים עמוק בתרבות הספציפית שבתוכה גדל, ושבמובן זה אין לה זכות לטעון לאוניברסליות. כך או כך, מפעלו של לוי-שטראוס איננו קם ונופל על השאלה אם "המבט מרחוק" שאליו שאף הוא אכן כזה או רק עוד מבט ממוקם שנשלח מזווית מסוימת בתוך המארג. מה שאנחנו לומדים תוך "תרגומם" של דפוסים תרבותיים הלוך וחזור, בין חברות שונות מאד, הוא ההישג האמיתי של של לוי-שטראוס.

בתחילת המאמר על סנטה קלאוס, ושוב בסופו, הזקן החביב מחוג הקוטב מוצא להורג בתלייה על מדרגות כנסייה בדיז'ון.

הסטרוקטורליזם מת הרבה לפני אביו. שנות דור ישב האב הערירי, השקיף אל השלג הנערם בחצר ונמס שוב, וראה את הדור שאחריו בא והולך. בימים אלה אני נחנך באקדמיה, הופך בהדרגה ממת-חי לחי, והנה זה הסנטה קלאוס שלי הופך ברגע חד מחי-מת למת. אולי זהו הרגע לתמורה נוספת שבזכותה –  mutatis mutandis, תוך שינויו של הדורש שינוי – יוכל הדור לאמץ אל לבו את לוי-שטראוס לא כפולחן ילדים, מזכרת נוסטלגית-מאיימת מעידן שבו סירבנו לחיות, אלא כאחת מני נפשות מתות-חיות רבות, ערמומיות וחכמות, שילוו אותנו בדרכנו רצופת הסכנות אל עבר הומניזם מחודש, הומניזם שאיננו טענה סטטית אודות תכונותיו ה"בלתי-משתנות" של האדם, אלא מפעל, ניסיון הבלתי-פוסק לבנות אנושיות משותפת על בסיס שאינו מוגדר מראש. ההולכים בדרך זו יזדקקו לעזרתן של כל הרוחות המיטיבות של העבר.


Structural Anthropology, (Harmondsworth, Middlesex: Penguin, 1977-1978), p. 230 1. .

2. "Father Christmas Executed", p. 44.

3.  Ibid, p. 45. הדגשה במקור.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אנתרופולוג

    לא הבנתי מילה מהטקסט ואנתרופולוגיה אני מבין לא רע.

  2. עינת

    פוסטים שלא לומדים מהם סוציאל דמוקרטיה אלא רק כמה כותב זה או אחר הופך מחי מת לחי במגדל השן. אני גם נגד חטיפה של כל נוצות הטווס והותרת עמדות החלוקה עריריות.

  3. שחר

    הפוסט מובן . אני גם לא רואה כאן טווסות, רק כתיבה אישית וגם למדנית, מעניינת. יכול להיות שהתגובות היו שונות לו לא היה אשכנזי?

  4. רונית

    לא הבנתי שום דבר! על מה ולמה יצא הקצף?. מתן קמינר הסביר יפה את המהלך הסטרוקטורליסטי. והוא לא חטף נוצות. וקלוד לוי שטראוס – בראיונות שאפשר לראות, איתו, הוא באמת איש חכם ואיש דגול.
    למשל – סרטונים ביו טיוב, למשל הסרטון שלהלן (תוכנית שמופיעה בששה חלקים)
    http://www.youtube.com/watch?v=0hStPQRsW7Y&feature=related

  5. מירו

    מה "אשכנזי" בו? הוא מחזיק בדיעות מזרחיות-חברתיות לעילא ולעילא.

    ואולי הוא מנסה להגדיר את האשכנזיות מחדש (לא בגלגולה הקפיטליסטי הדשן והנרקסיסטי), או אולי מנסה "לחזור" לזהות היהודית האמיתית שלפני הציוננות,
    אז אולי אתה הגזען?

  6. שרון

    חכם ומחכים ו………מרגש מאד

  7. חזי מחלב

    מתן , תודה על המאמר המחכים. אני חלוק איתך רק בעניין אחד. לעניות דעתי לוי-שטראוס הגיע לשיאו בספרו הקלאסי "החשיבההפראית".בפעם הראשונה קראתי ספר מנומק לעילא (אף כי אני מודה שלא היה קל לצלוח אותו)שהבהיר לי, כי אין בעצם תרבות עילית ותת-תרבויות. ממה נפשך: שלח ליום אחד את האדם המתורבת ביותר באירופה ,ליום אחד, ולא יותר למעמקי ההג`ונגלים, שם חקר לוי-שטראוס עצמו, ותמצא כי האדם הזה לא ידע כיצד לשמור על עצמו, אם לא ייטרף קודם לכם בידי חיות הטרף המסוכנות. והנה מי שחי בג`ונגלים האלה לעומתו, יודע לדרוך קשת ,להכין רעל ולקלוע היטב למטרה. הוא גם יודע כיצד להשמר מאימי הג`ונגל ולהביא מזון ולהכין מלבוש לילדיו. וזה רק אלפית מהיכולות ומהמיומניות של "הברברי" כביכול, המתוארות בספרו של לוי-שטראוס.

  8. איפכא מסתברא

    בתרבות מסויימת מקובל לכתוב דברים לזכר הנפטר שאינם עוסקים רק בתאור מידותיו אלא גם בסיכום קצר ותמציתי של מישנתו,כאשר הנפטר היה איש שיצר בימין תורה ותורות או עשה דברים לא שיגרתיים.
    מה,קמינר ניסה להחליף את שטראוס,להתעטף בהילתו?
    בסה`כ סוג של מצבה.
    בושה למגיבים,במיוחד המירו שסוחב כל דבר לזוית הגזענית-אשכנזית.
    תתעורר,יש חיים אחרי הגזענות האשכנזית.

  9. אנתרופולוג 2

    אולי לא הבנת כלום כי זה לא טקסט אנתרופולוגי וכנראה שרק טקסטים אנתרופולוגיים אתה מבין.
    זה היה הספד. טקסט של אדם שמעריך את האנתרופולוג לוי שטראוס ומביע זאת בטקסט אישי רגיש שמשתמש בשפה בצורה יצירתית, לגיטימית ולא חריגה כפי שאתה רומז. הייתי רוצה לחשוב כאנתרופולוג, שאנתרופולוגים הם אנשים יותר פתוחים מכאלה שמסוגלים לקרוא רק טקסטים שהם מייצרים, מכאלה שרואים רק את עצמם. אבל כנראה שאני טועה.

  10. עמוס

    צודק חזי מחלב מאוד בדבריו כאן למעלה. דומה שהמאמר מערפל מעט את תרומתו ההומניסטית המובהקת של לוי-סטרוס, הרבה מעבר לדיונים פנימיים – דיסציפלינרים ומתודולוגים – שבהם הוא "מת" ואולי "קם לתחייה".

    ודוקא תרומה אנושית זו ניתנת לניסוח פשוט וברור: כל תרבויות בני ובנות האנוש פועלות על בסיס עקרונות וחוקים דומים. זהו. באקלים תרבותי ו"מדעי" שדרג תרבויות וגזעים, הרעיון התאורטי והוכחותיו בשטח – שאין "חשיבה פראית" ואין "תרבות נחותה" – חשף את האידיאולוגיה שמאחורי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה מתחזות, אובייקטיביות-כביכול. ובישראל, שבה תורת גזע תרבותית הנחתה את מעצבי החינוך והסוציולוגיה (ואף העניקה להם פרסי ישראל!) היה הגילוי הזה בגדר התרגשות של ממש.

    כל מי שראה את הראיון המרגש של פיבו עם לוי-סטרוס יכול היה לחוש איך, מעבר לדיון אינטלקטואלי גבוה, בוקעת אהבת אדם פשוטה (וגעגוע עמוק לידידיו ביערות ברזיל) מכל מילה וחיוך של איש דגול.

    מישהו ביקש כאן סוציאל-דומוקרטיה. הנה: הליברליזם לימד אותנו שכל בני האדם שווים – בזכויותיהם. הסוציאל-דמוקרטיה הוסיפה לנו, שכל בני האדם שווים – בהזדמנויות. לוי-סטרוס (החי מאוד) לימד אותנו משהו יפה ועמוק מזה – שכל בני האדם דומים.

  11. סמדר לביא

    תודה, מתן. אכן הומניזם מחודש דרוש לה, לאנתרופולוגיה. מאמר נפלא!

  12. ירדנה אלון
    אמנם ההספד כאן הוא על לוי שטראוס,ואכן האיש ראוי גם ראוי להספד כזה ואף לדיון מעמיק על אחד הספרים החשובים שנכתבו במאה העשרים "החשיבה הפראית" והתובנות שניתן להפיק מספר זה, יחד עם זאת קשה לי שלא לצרף בהזדמנות זו גם את קארל יונג,שדיבר על "תת מודע קולקטיבי" מה שמאוד דומה ומזכיר את האסכולה הפילוסופית של לוי שטראוס. לא אכנס כאן לפירוט על "התת מודע הקולקטיבי."גם יונג עבר פחות או יותר את אותו מסע שעשה שטראוס,גם הוא נסע ברחבי העולם שהה זמן מה במחיצת תרבויות שהעולם הקולוניאליסטי קרא להן "פרימיטיביות" וחזר עם תובנות כמו "התת מודע הקולקטיבי".
    בישראל מאוד לא נוח, בעיקר בכל מה שקשור לפסיכולוגיה קלינית, להתעסק עם יונג, ממציאים כל מיני תירוצים למה לא יונג,ויש נטייה לזלזל בו, אני סבורה שהתשובה האמיתית היא מפני שאם נשלב את שטראוס ויונג הן במבט על הסדר החברתי, והן בטיפולים פסיכולוגיים בנפשות שנמצאות במצוקה, זה ימוסס את הסדר החברתי הקיים בישראל, נוח מאוד לקובעי הסדר החברתי החלוקה המעמדית,החלוקה התרבותית,ועוד חלוקות הרארכיות שבהן יש קבוצה שמחזיקה את המפתחות לעמדות של כוח פוליטי ועצמה כלכלית, כי זה "מגיע להם",מפני שכל השאר הם "נחותים",פרימטיבים"לא מסוגלים להתנהל באופן עצמאי" וכל כיוצא באלה שטויות מתובלות בגזענות.התצריף של לוי שטראוס עם קארל יונג מביא לתובנות ולדרך התבוננות על הסדר החברתי שונות לחלוטין,אז עושים הפרדה, לוי שטראוס כן,קארל יונג לא,וכך מונעים את התצריף ואת המסקנות המתבקשות כתוצאה מכך,והכי חשוב את השינוי בסדר החברתי כתוצאה מהתובנות האלה.
  13. מירו

    הגבתי לכותב "שחר",