• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

לא תור הזהב ולא בטיח

אילנה סוגבקר

בימים אלו מתפרסמים גיבובי-מילים לרוב על השתלטות הזמר הים-תיכוני על המיין סטרים הישראלי, לב האומה. הטענה מופרכת. מהפך יתרחש כאשר המוזיקה המזרחית תשלוט בכיפה הישראלית. אלא שזה לא יקרה.

הזמר הים תיכוני הישראלי, התפתח כנגזרת עממית למוזיקה המזרחית. צמח במחתרת והיה לנחלת הרוב אולם הוא מצוי ברובו עדין בשוליים. האפרו-אמריקאים בארה"ב סימנו ניצחון היסטורי בלגיטימציה לסגנונם כאשר בני תשחורת לבנים התחילו לחקות ידוענים שחורים. אגב,  זה לא היה מזמן כל כך, לפני עשוריים עם הזמרת ביונסה. ואצלנו כאשר ילד משכונת יוקרה צפונית, או נערה ממעמד בינוני, יחקו את קובי פרץ  או זהבה בן, אז יתקבלו  העארסים של הזמר הים-תיכוני ללב האומה.

לאורך חמישים שנות התהוותה של תעשיית הזמר הים תיכוני שאת מרכיביה ועשייתה המגוונת מגדירים כתבים לרוב  בשטחיות סטריאוטיפית, המוכתמת בבורות. מה הם מפספסים?  את הקהל. קהל שלא היה בן בית ובעל שליטה בתרבות הישראלית הצעירה והמאוימת. קהל שכיום פחות מתבייש במה שהוא. בנות ובני השחורדיניות ובני זוגן העארסים, אפשר לומר. צאצאי אלו ששוכנו בצריפים שוליים בקיבוץ כנרת, אלו שספגו חיץ בואדי סאליב ובמחנות העולים, קהל צאצאי דור המהגרים המזרחים של שנות החמישים ששמח ספונטאנית באירועים משפחתיים עם "שמחה גדולה הלילה" כמו אצל אליהו כוהן השכן במושב ילדותי. שירה שפיוטי בית הכנסת היו בסיס אימונים טבעי לה, כמו לזוהר ארגוב בזמנו ולישי לוי, שיבדל לחיים ארוכים וטובים ומלאי יצירה, שנמצא בשיאו ומפיק שירים מהמשובחים ביותר בתוך הז'אנר הית"י..  כל אלו ועוד היו שורשים עליהם צמחו קובי פרץ ושלומי שבת כיום. קהל אוהד לזמרים שצמחו מתוכו.

  השתלטות מוכחת על המיין סטרים עשתה לראשונה מתוך תעשיית הזמר הית"י המנוחה עופרה חזה.  מנערת פרברים כבשה את העולם הגדול כשמצאה בחו"ל לגיטימציה לגוון המזרחי שלה. חזה , השתמשה באקזוטיות שלה כדי לזכות להכרה בתקופה ומקום של מפגש קולוניאלי.  עם זאת חשוב  לומר שהבימות החדשות יחייבו את כל היוצרים בתחום הית"י לשדרג מהותית את יצירתם – בכל התחומים. אין דין זמר חתונות כדין זמר היכלי תרבות. יש הרבה מה ללמוד כאן, אולי מעיט ריטלין לשרית חדד שעדין מקובעת בצורך לשמח ולהמחיא בכפיים . 

   לפני עשוריים בדקתי בראיונות אישיים את האופק של הזמרים הפופולריים שלומי שבת, נתי לוי ולינט כזמרים ים תיכוניים. אף אחת/ד לא העלה בדעתו לעלות לבימה גדולה יותר מזו של הפלקה. היחיד שראה זאת היה המלחין תמלילן הוותיק מראש העין, ציון שרעבי. הוא כן חזה את התהליך כשהיה מאלה שנבנו על פסטיבלי הזמר המזרחי.  הקהל  הוא זה שהגדיר והצמיח את הזמר הית"י, במפגש בין תרבותי ספונטאני שמפתח צליל ייחודי ורב  שורשים. האמרגנים שקידמו את התחום יש מאין, הפכו אותו לתעשייה דינמית לטוב ולרע. ההכרזה החוזרת ונשנית שהזמר הי"ת השתלט את המיין סטרים מטעה כי בסך הכל הקהל גדל ורוצה יותר – ומוכן לשלם. לכן אפשר להבין את  מתיקות הנקמה של המנצחים לרגע, בכיבוש לכאורה של המיין סטרים הישראלי.

בשנות השבעים נרשמה נקודת ציון קלאסית  כאשר בראיון טלוויזיה  זוועתי של  ירון לונדון עם ניסים סרוסי התרחש מפגש בין תרבותי שהצחיק חלק מהאנשים ופגע ברבים אחרים. לא פעם לונדון התנצל על ההתנשאות וההעלבה שהפגין בראיון אבל הסיפור נרשם כסמל ליחסים שבין הממסד לפריפריה, בין מערב למזרח, בין מיין סטרים למחוץ לגדר.  בהתנצלותו הכיר לונדון בתפישות האירופאיות המסוגרת והשופטניות. השבח לפוסט מודרניזם שאפשר זאת.

אי ההיכרות וההבנה לזמר הים תיכונה נמשכו בעשרות שנים של צמיחה במחתרת.  מהנסתרות של הדיסקוטקים של רמלה, באולמי החתונות בשולי הערים הגדולות ובמרכז רמלה ויפו. ..  יוצאי המזרח הפריפריאליים הפתיעו בהצמחה וגלגול תעשייה צעירה. יחד עם זאת, בל ניתן למרחק השנים להטעות אותנו, כל חוט וזרם שצמח בתוך התעשייה הזו עבר את שלבי ההתפתחות הייחודיים לו. כלומר אין היוצרים בסגנון תימני דומים לאלו היוצרים בהשראה תורכית שלא לדבר על אלו השואבים מהערבית. מהיכרותי הקרובה עם התעשייה ההודית הצעירה המתגלגלת כיום בישראל  (כן, בפריפריה כמובן) ההתגלחות החובבנית שלה כיום, אם תתמיד, תצמיח סגנון נוסף בתעשייה הים תיכונית  כמו שעשו כל הקודמות ואם לדייק גם זו הכורדית וגם זו התימנית והפרסית כאן. לסגנונות השונים יש קהל  – שאיננו זקוק ללגיטימציה כשיש את הטכנולוגיה והערוצים השונים השוכנים לצד התעשיות האחרות. גם אלו הממסדיות אבל לא רק, גם אלו השורשיות.

  אנו חברה צעירה,  תרבות בהתהוות, והמוזיקה המזרחית שהיא האימא של הזמר הים תיכוני,  רק מתחילה לתת את השפע שהיא יכולה להציע לנו. הקושי להבין את הזמר שצמח  ספונטאנית, והוא עדין בהתהוות, נפגש עם מגבלות מעמדיות  ו/או מפגש בין גזעי שלא עושה טוב לשני הצדדים.

שרית חדד על הבימות המרכזיות נוהגת בכל שיר כמעט, גם בזה הלירי לנפנף בידיה ל"חגיגת כפיים". הבעיה היא שאנו כאוהדים עדין יוצרים את הקצב שלנו, המרובה, ולא היחיד. קצב שלא יצטרך את המעודדת כדי להישמע במקום ובזמן הנכון. ההבחנה בין המזרחית לים תיכונית צומחת מתוך שיח חברתי ומי מזרחי ובמה הוא נבדל מהים תיכוני הוא שאלת מודעות- לא צורה אלא מהות.

אילנה סוגבקר

מנחה מפגשי חוויה עם מוזיקה חברתית

sugika@bezeqint.net

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. אילן גור

      הנושא שאת עוסקת בו חשוב מכדי שתגבבי תיאוריות ועובדות, כפי שאת בוחרת אותן ומפרשת אותם. לכל אלה את גם מוסיפה קביעות סטריאוטיפיות בדבר הארסים (לטעמך, כל אוהבי המוסיקה המזרחית) והזמרים מצפון תל אביב.

    2. ש"ש

      1. מה מזרחי במוזיקה של ניסים סרוסי?
      2. לפני שני עשורים ביונסה היתה ילדה בת 8, הקריירה שלה התחילה למיטב זכרוני כשהיתה בת עשרה.
      3. מה את בעצם מנסה לומר? שכתבי מוזיקה כותבים בשטחיות? שמוזיקה מגוונת לא מוצאת את ביטויה הראוי בעיתונות? זה נכון גם למוזיקה לא מזרחית ולא ים תיכונית. רשימה חלקית להפליא של ז`אנרים שנוצרים בארץ, יש להם קהל, ולא מקבלים ביטוי ראוי בעיתונות: מטאל, ג`אז, פאנקי ג`אז, אלקטרוני, פ`אנק-רוק, פרוג-רוק, בלוז, אמריקנה, היפ-הופ ברוסית, סקא.

    3. ירדנה אלון

      אילנה כותבת……"מהפך יתרחש כאשר המוזיקה המזרחית תשלוט בכיפה הישראלית"…………..
      למען הגילוי הנאות אני מחבבת מוסיקה ימתיכונית אינני מאזינה שרופה אבל לעיתים לא קרובות אני במצב רוח המתאים להאזין לה בלב פתוח, ויחד עם זאת לא הייתי רוצה שהמוסיקה המזרחית" תשלוט בכיפה" אני אף פעם לא הייתי בעד יחסים של שולט נשלט,אני לא הייתי רוצה שז`אנר מסויים "ישלוט בכיפה" כשהוא דוחק ז`אנרים אחרים, אני בהחלט בעד שהמוסיקה הימתיכונית תהייה חלק אינטגראלי ומזוהה עם מוסיקה ישראלית לגיטימית, אני בטח לא בעד לדחוק אותה לגיטאות מוסיקאלים,מפני שמוסיקה היא אחת האמנויות המפרות הקיימות והיא מושפעת תמיד מסגנונות ומקצבים והיא מחדשת ומתחדשת,כשז`אנר מסויים שולט בכיפה (ולא משנה איזה ז`אנר) ודוחק את רגליהם של סגנונות מוסיקאליים אחרים זה מביא לסטגנציה הן של הז`אנר עצמו
      והן של האמנים והיוצרים שכן אז הם נכנסים לסוג של שאבלוניות, לכל סגנון מוסיקאלי יש מקום,וטוב יהיה אם יתנו לכל סגנון את המרחב הראוי לו, גם הקהל הרחב טוב שיחשף לז`אנרים מוסיקאליים רבים ככל האפשר על מנת שהלב והאוזן ייפתחו אליהם. כשהחל המאבק של היוצרים הימתיכוניים לקבל את הבמה הייתי מאוד בעדם מהטעמים שפרטתי לעיל,המאבק שלהם נשא פרי במובן שהוא פתח פתח לאמנים כמו יהודה פוליקר עם השילוב הנהדר של רבטיקו ורוקנרול,לאהוד בנאי והפליטים ולעוד רשימה ארוכה של יוצרים ששילבו מוסיקה ימתיכונית עם עוד סגנונות ויצרו לאט לאט סגנון ישראלי ששואב מההווייה הישראלית על גווניה ורבדיה.אז כך שלעניות דעתי הבלתי קובעת לחלוטין השאיפה להיות "השולט בכיפה" יש בה מידה מסויימת של מאבק כוחני על שליטה והשפעה,לא צריך להיות "שולט" צריך להיות קיים" קיום מכובד כמובן אבל קיים.ולתת גם לאחרים את המקום הראוי להם.מפני שכל הסגנונות המוסיקאליים ראויים,זה לא או זה או זה, זה גם זה וגם זה והקהל יחליט "
      ואת כל זה אני כותבת מתוך הנחה שהבנתי נכון את הביטוי "לשלוט בכיפה" ואם לא הבנתי נכון אשמח אם אילנה תעמיד אותי על טעותי.
      באשר לטיעון הבא שמובא ברשימה …….."
      השתלטות מוכחת על המיין סטרים עשתה לראשונה מתוך תעשיית הזמר הית"י המנוחה עופרה חזה. מנערת פרברים כבשה את העולם הגדול כשמצאה בחו"ל לגיטימציה לגוון המזרחי שלה. חזה , השתמשה באקזוטיות שלה כדי לזכות להכרה בתקופה ומקום של מפגש קולוניאלי
      גם כאן אינני רואה את הדברים עין בעין עם אילנה, ראשית עופרה לא הייתה נערת פרברים אנונימית כשהחלה להצליח בחו"ל,היא הייתה סטארית בישראל,זמרת נערצת ,מה שסייע לפריצה שלה בחו"ל היה תחילתו של עידן מה שנקרא "מוסיקת עולם",היא לא הייתה היחידה,ולא הייתה פורצת דרך במובן הזה , היא פשוט צרפה את קולה לקולם של רבים וטובים לא פחות כמו דאלארס,חאריס אלקסיו,גליקריה,שהם אמנים יווניים ידועים בעולם הרחב לא פחות מאשר בישראל,שב חאלד,ועוד אמנים מסגנון הראי,ובבריטניה להקות כמו "אמאזולו",וזה לא היה מפגש קולוניאלי(ואני אשמח אם מישהו ינמק מדוע שילוב סגנונות הוא קולוניאלי בהכרח? ואם מדברים על עופרה, אני מאוד ממליצה להאזין לביצוע הנהדר שלה ל"קאשמיר" של לד זפלין,קלאסיקת רוק מופלאה הן במקור והן בביצוע של עופרה.

    4. אחר

      כן מיינסטרים – לא מיינסטרים?
      כן כפיים – לא כפיים?
      וואללה לא הבנתי כלום…
      המאמר מגרה את המחשבה אבל בלתי ברור בעליל.
      המשפט האחרון הוא דוגמא לשפה הבלתי עבירה של הטקסט:
      "ההבחנה בין המזרחית לים תיכונית צומחת מתוך שיח חברתי ומי מזרחי ובמה הוא נבדל מהים תיכוני הוא שאלת מודעות- לא צורה אלא מהות."
      – מה???

    5. משה: נא לא לצנזר!

      אני מזרחי, הורי ילידי חאלב (סוריה). שמעתי בבית בין היתר מוסיקה ערבית וגם מוסיקה יהודית של קהילת הורי (למשל שירת הבקשות). זה נעם לאוזני, ותקצר היריעה מלפרט מדוע.
      ואני מתעב ושונא מה שמכונה "מוסיקה ים תיכונית".
      אני אוהב למשל מוסיקה מרוקאית (להקת שפתיים) ואוהב את יצירתו של שלמה בר, וכמובן את בועז שרעבי (מוסיקה יחודית לו).
      ואני שונא ונגעל ממוסיקה ים תיכונית, וכל נסיון לרבע את המעגל של הזוועה הזאת הוא פתטי, ובא בכדי להתגרות באשכנזים.
      אבל את האוזן אי אפשר לרמות. אפשר להעמיד פנים, אבל זה לא יעזור.
      אני שונא מוסיקה ים תיכונית מכל בחינה שהיא: צורת השירה, הלחנים הנחותים, המילים הנחותות יותר (בעצם קשה להחליט מה נחות יותר), תנועות הגוף של הזמר/ת, צלילי כלי הנגינה (בין היתר כי הם יוצרים אסוציאציה לאשר אנו עומדים לשמוע…).
      אני מרחם על האשכנזים שמאולצים להיחשף לזוועה הזאת.
      אגב, אני לא מזרחי יחידי שמתעב את המוסיקה הזאת. רבים ממכרי נגעלים ממנה, כל משפחתי גם.

    6. ערן

      מה שמאפיין חלק עצום מהמוזיקה השחורה בארה"ב הוא שהיא מצוינת. נוצרת בז`אנר הזה המון מוזיקה איכותית וטובה. איכות היא לא מילה גסה, כזכור. לעומת זאת, הפופ הים תיכוני מתאפיין ברדידות בלתי נסבלת ובזלזול מופגן בקהל, בכתיבה נוסחתית ושבלונית, וברמה אינפנטילית גם של טקסטים וגם של לחנים. האמירה הזאת אינה אומרת דבר על התרבות המזרחית: כמו בכל תרבות, יש מוזיקה מזרחית (ערבית) מעולה, ויש מוזיקה גרועה. אבל טרם שמעתי שיר פופ ים תיכוני שלא היה גרוע. אפשר להסביר את זה בכל מיני דרכים. יכול להיות שזו תוצאה של נישה שיוצריו נכנסו אליה, אולי דווקא בגלל הדיכוי שהיה מנת חלקם (יתכם שבארה"ב הדיכוי יצר מוזיקה טובה, וכאן לא). אני לא יודע מה ההסבר – אבל אני מסרב להכנע לגישה שמנסה לשלול ממני את הלגיטימציה לבקר מוזיקה גרועה רק בגלל שהיא שייכת לז`אנר מסוים. ואני מסרב להצטדק באמצעות ציון המוצא שלי – שאינו רלוונטי כלל ועיקר – במטרה לתת איזה תוקף מזויף לטענות שלי.

    7. יותם

      ונראה איזו "רמה" תקבל. אני חושב שכל העליהום וההתבכיינות האשכנזית מפני "הגל הלבנטיני" הוא מתוך פחד.תודו הפסדתם,
      לאט אבל בטוח, מזרחים מקבלים את מקומם, בין אם אתם אוהבים את זה או לא.
      היום אנחנו שוק כלכלי אוטרקי, עדיין מעמד פועלים-ביניים, עם מספיק כסף למימון תרבותי עצמאי.מבוטחני שהקלאסיקה שלנו עוד תשוב אבל פרה פרה…

    8. מוני יקים אנטיציוני

      אנסה להאיר אספקטים מסויימים בנוגע לאותה מוזיקה מזרחית ים תיכונית.
      קודם כל מהבחינה הדמוקרטית במשך עשרות בשנים מוזיקה זו נידחתה לשוליים ואותו מיעוט ששלט ושולט באמצעי התקשורת כפה על הציבור מוזיקה שאהובה על המיעוט הארופי הכוזרואשכנזי.
      זה דבר שנגוע בפלילים מכיוון שתקציבי רשויות התקשורת הם תקציבים ציבוריים שנועדו לתת סיפוק למאוויהם התרבותיים של בני כל הציבור ואותה השתלטות של מיעוט קטן והסללת תקציבים לסיפוקם העצמי.
      למעשה מעבר לכפיה התרבותית שבוצעה כאן יש גם את האספקט הכלכלי
      והפוליטי של אותה מדיניות בכך שששכבות גדולות של הציבור לא מצאו את סיפוקן בכלים הציבוריים ונאלצו לפתח תעשיה מקבילה בעלות גבוהה כל שאלו שניפגעו הם בעלי ההכנסות הנמוכות שמיסיהם שניגבו במקור מימנו את רשתות התקשורת שסיפקו מוזיקה לצרכנים בני השכבות העשירות יותר שבד`כ אינן משלמות מיסים יחסית לשכבות הנמוכות.ולכן לדעתי יש כאן מקום להגשת תביעה ייצוגית נגד רשויות המדינה שהתירו הפקרות זו ופגעו בכך בכיסם של המזרחים שנאלצו לשלם בכסף מלא בנוסף למיסים כדי לקנות את המוזיקה האהובה עליהם שנימנעה מהם בזדון ובניגוד לחוק.
      אשמח מאד באם אילנה וכל מי שיש לו חומר בנידון יעבירו אותו לעמותה שהקמנו בצרפת "שלום וצדק ליהודי המזרח" כך שהמחלקה המשפטית תרכז את החומר ותגיש את התביעה .

      הכתובת האינטרנטית היא moniyakim75@gmail.com

    9. מרדכי

      היה אפשר לכתוב אחרת,מזכיר לי סיפרי פילוסופיה גרמנית,מנסה לסכם מה נכתב כאן,ולא מבין.אני רק זוכר שבשנות ה80 מכירת הקסטות בתחנה המרכזית היתה יותר ממה שמכרו שאר הזמרים