string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

על הניאו-ציונות והמרחב הציבורי

דניאל רוזנברג

לאחרונה אנו עדים לתופעה חדשה בשיח הפוליטי הישראלי – החזרה אל הציונות, או לפחות ההנכחה הגוברת שלה בכל פינה ותחת כל עץ רענן. לתופעה זו אספקטים ודוגמאות רבות מספור: בין הראשיות שבהן ניתן כמובן למנות את הדו"ח העוסק במידת ה"ציוניות" של תכנים המועברים באקדמיה הישראלית, אשר פורסם על ידי תנועת "אם תרצו" וזכה כבר למטר של תגובות, תגובות נגד, ולשיח שלם שהתפתח סביבו בפורומים פובליציסטים ואקדמיים. אספקט אחר של תופעה זו ניתן לראות בתכניתו של שר החינוך גדעון סער להרחיב בצורה ניכרת את התכנים המועברים בתכניות הלימודים הבית-ספריות הנוגעות ב"תרבות ישראל" ואף לפתוח מקצוע לימודים חדש תחת כותרת זו. עם זאת, לתופעה זו אין רק אספקטים אקדמיים-פדגוגיים, אלא גם אספקטים פוליטיים, ציבוריים, חברתיים-כלכליים ואחרים, אשר כולם, מי יותר ומי פחות, חורטים על דגלם את השיבה לערכים הציוניים הלאומיים.

צילום: יעל נצר

כינוי אחד אשר ניתן להצמיד לתופעה זו הוא "ניאו-ציונות". כותרת זו אינה שייכת לי, אלא היא מגיעה ממחולליה של אותה תופעה עצמה. מקורו של מונח זה מצוי ככל הנראה בכתביו של רונן שובל, מנהיג ומייסד תנועת אם תרצו, אשר בספרו כוכב מישראל – מניפסט לציונמות המתחדשת (הוצאת מס, 2010) משתמש באותו מונח כדי לאפיין את תפישת העולם שלו ושל תנועתו. כפי שניתן להבין מהקידומת "ניאו-", מונח זה מעמיד במרכזו את החזרה, או את השיבה המחודשת, לערכים ציונים ולאומיים-יהודיים, תוך שימת דגש על בחינה מחדש של ערכים אלה לאור המציאות הקיימת בחברה ובציבור בישראל בראשית המאה ה-21. עם זאת, פועלו וכתיבתו של שובל, ואף של תנועת אם תרצו בכללה, אינם השחקנים היחידים על מגרש הניאו-ציונות, לה שותפים גופים ציבוריים פרלמנטרים וחוץ-פרלמנטרים המשייכים עצמם לימין, למרכז ולשמאל, כמו גם פעילים, עיתונאים, פובליציסטים ואף הוגי דעות.

בטקסט זה אנסה להתחקות אחר המאפיינים האידיאולוגיים המרכזיים של הניאו-ציונות, תוך נסיון לענות על השאלה מהו הדבר המאפיין ומייחד את השיח הניאו-ציוני, או במילים אחרות מדוע לא סתם "ציונות". בנוסף, אציג את קווי הפעולה המרכזיים של הארגונים המזוהים עם הניאו-ציונות ואראה כיצד הם מתפקדים בהקשר הפוליטי והחברתי הנוכחי. לבסוף, אראה את התנאים הפוליטיים והחברתיים שאפשרו את העלייה הנמרצת, והמוצלחת מאוד אם לשפוט עד עתה, של הניאו-ציונות. חשוב לציין כי אין לראות טקסט זה כחיבור פולמי או ווכחני הבא לעשות נפשות לעניין אחר, אלא בראש ובראשונה כטקסט אנליטי, פחות או יותר, אשר מעמיד בראש כוונותיו את הנסיון להבין את התופעה, את מאפייניה, את יחודה ואת מקורותיה. את המסקנות האופרטיביות, הפוליטיות או האחרות, אעדיף להשאיר לקוראים.

ראשית, יש לתחום את מושאי העיסוק של טקסט זה, ולהגדיר את המרחב האידיאולוגי הניאו-ציוני ואת הגופים המאכלסים אותו. ההגדרה האופרציונלית הראשונית לניאו-ציונות עשויה להיות: כל תנועה פוליטית, גוף ציבורי, אישיות או פעיל פוליטי, אשר רואים כיעד העיקרי שלהם את השבת הערכים והפרקטיקות הציוניות למרכז, כפי שהם נתפשים על ידי אותם גורמים. הגדרה זו יכולה להקיף בראש ובראשונה תנועות בעלות טביעת רגל פוליטית כגון אם תרצו ובמידה מתונה יותר חברת "השמאל הלאומי", כמו גם גופים כגון "המכון לאסטרטגיה ציונית" ופובליציסטים כבן-דרור ימני, ארי שביט וגדי טאוב, רשימה חלקית ביותר. בנוסף, ניתן לראות פוליטיקאים שונים, בעיקר ממפלגות הימין ומקדימה, כמקדמים את סדר היום הניאו-ציוני בכנסת ובממשלה. כפי שניתן לראות, הגופים והפרטים הנכנסים תחת הגדרה זו מגיעים מכיוונים שונים בעליל, וקשה מאוד למתוח ביניהם קווי היכרות וקשרים אישיים או מוסדיים. חלקם ממוקמים באיזור המרכז התל אביבי וחלקם ירושלמים; חלקם מגדירים עצמם באופן מובהק כשמאל, חלקם משייכים עצמם לימין, הליברלי או השמרני, וחלקם לא מוגדרים פוליטית באופן מוצהר. עם זאת, ניתן לזהות אלמנטים זהים בקרב אותם גורמים: כולם החלו את כתיבתם ופעילותם הציבורית אחרי שנת 1990 ורובם אחרי שנת 2000, כולם שייכים מבחינה חברתית למעמד הבינוני ומעלה, רובם ילידי הארץ וחלקם הגדול בעלי השכלה אקדמית ברמה כזו או אחרת.

על מנת לענות על השאלה הראשונה שהצבתי, דהיינו, מה מאפיין מבחינה אידיאולוגית את הניאו-ציונות ומה מבדיל אותה מסתם "ציונות" באשר היא, יש לגשת לכתביהם ולפרסומיהם של אותם גופים המשויכים לניאו-ציונות. בכתבים, בפרסומים ובהצהרות הכוונות השונות אשר נוסחו על ידי אותם גופים ניתן למצוא בראש ובראשונה את התחושה וההשקפה כי הציונות אינה עוד על סדר היום של מדינת ישראל. הגופים הניאו-ציונים עשויים להיות חלוקים לגבי מהות אותה "ציוניות" אובדת: חלקם עשויים לזהות אותה עם הנכונות להחזיק בשטחים שמעבר לקו הירוק, כאשר אחרים עשויים לראות בה דווקא את הנכונות לוותר עליהם; חלקם עשויים למצוא בה אלמנטים דתיים, וחלקם עשויים לזהות אותה עם חילוניות מוקפדת; חלקם רואים את הציונות האמיתית כמתבססת על מנגנון שוק חופשי, כאשר חלקם האחר דוגלים בסוציאליזם וכיוצא בזאת. לא ניתן למצוא מדיניות או השקפת עולם פוליטית ספציפית לזרם הניאו-ציוני, מלבד התחושה הכללית כי אבדה למדינת ישראל ולגופיה הנחישות ללכת בדרך הציונות.

עם זאת, למרות ההטרוגניות האידיאולוגית שמאפיינת את מושג הציונות של הניאו-ציונים, הגורמים אשר מזוהים ככאלה שהביאו לאובדן הציונות דווקא נוטים להיות דומים מאוד: מדובר באופן גורף בפוסט-ציונות ובמקדמיה. הפוסט-ציונות, אשר שורשיה נטועים בתפישה קוסמופוליטית של החברה והמדינה, מביאה במעשיה, במחדליה ובעיקר בדבריה לסיומה של הציונות; הפוסט-ציונים רואים במדינה גוף בלתי-לאומי המטוהר מהשפעות תרבותיות וזהותיות ספציפיות, דבר העומד בניגוד חד לגישה הציונית, אשר לדידם של הניאו-ציונים מאופיינת בפרטיקולריות אתנית ולעתים קהילתנית. אותה פוסט-ציונות זוכה בטקסט הניאו-ציוני לתפקיד מכונן, מיתי כמעט –  מדובר באויב, בסיטרא אחרא, במפלצת האפלה שבה יש להאבק בכל האמצעים הכשרים והבלתי-כשרים. הפוסט-ציונות היא זו אשר הובילה למפנה שבלם בשיאה את המהפכה הציונית וגרם לה לסור על עקביה. הכתבים, הפרסומים, אתרי האינטרנט והפורומים הניאו-ציונים מלאים בהתקפות על אותה מגמה פוסט-ציונית ועל סוכניה השונים בקרב החברה הישראלית, אשר בעצמם מפוזרים במוקדים שונים והטרוגניים (על כך בהמשך). ניתן בהחלט לומר בהתאם לכך כי הציר המרכזי עליו נעה החברה הישראלית, לפחות זו בגבולות 1967, הינו לפי הניאו-ציונית העימות שבין ציונים לבין פוסט-ציונים.

הדבר המאפיין ביותר את הפוסט-ציונית, לדידם של אנשי הניאו-ציונות, הוא השמירה על מראית העין של ניטרליות-כביכול: הפוסט-ציונים מצויים לא בגופים הציבוריים, בכנסת, בממשלה ובהנהגה הפורמלית של המדינה, אלא טבועים בתוך הדרגים האדמיניסטרטיביים, המקצועיים והפרופסיונליים. המוסד שמשרת לגבי הניאו-ציונים ביותר את האג'נדה הפוסט-ציונית הוא בית המשפט העליון, אשר בפסיקותיו, ויותר מכך בשיח שהוא מייצר, מקדם את התפרקותה של הציונות ואת רדתה מעל במת ההיסטוריה. גופים אחרים המקדמים את סדר היום הפוסט-ציוני עלולים להמצא בדרגים הבירוקרטיים השונים, במשרדי החינוך, התרבות, האוצר ואף הבטחון, בגופים שונים של החברה האזרחית (בעיקר מבין ארגונים כגון הקרן החדשה לישראל והמכון הישראלי לדמוקרטיה) ובכלכלה (לעתים מוצמד שם התואר הפוסט-ציוני לבעלי ההון), אך בעיקר בקרב גופים הקשורים ל"עיצוב התודעה" בציבור הישראלי, קרי התקשורת, עולם התרבות והאקדמיה. הדבר המשותף לכל אותם גופים הוא ההקפדה על חזות חיצונית ניטרלית, מקצועית או אחרת, בזמן שלמעשה האג'נדה הסמויה אותה הם מקדמים היא של ההתפרקות הערכית מהציונות והלאומיות. הספקנות המתודית המאפיינת את הניאו-ציונות רואה באותם גופים סוכני חרש של הניו-ציונות, אשר מטביעים חותמם על ההוויה הישראלית באופן לטנטי ובלתי מובחן.

מסיבה זו נובעת ההבדלה שבה דוגלים רבים מבין הניאו-ציונים, בין פוסט-ציונות לבין אנטי-ציונות פשוטה. הזרמים האנטי-ציונים בחברה הישראלית הם ידועים ומוכרים לכל: מדובר בגופי המגזר הערבי, בחברי הכנסת של חד"ש ובל"ד, בחלקים ספציפיים וקטנים של השמאל ובמספר נמוך של הוגי דעות והיסטוריונים המצהירים בגלוי על השקפתם המתנגדת בגלוי למטרות הציונות. לעומת זאת, הדבר המייחד את הפוסט-ציונות ומבדיל אותה מהאנטי-ציונות הוא נסיונה להתחבא ולעטות חזות שקרית של ניטרליות. בעוד עם האנטי-ציונים ניתן לבוא בקונפליקט גלוי במרחב הציבורי ובמערכת הפוליטית, העימות עם הפוסט-ציונים עשוי לשאת מאפיינים שונים לגמרי: את הפוסט-ציונים ראשית כל יש לזהות, מאחר ורבים מהם למעשה מגדירים עצמם כציונים, ולאחר שמזהים אותם יש לטפל בהם, ולעקור אותם מתפקידיהם ומהפונקציות המרכזיות שהם ממלאים. לצורך כך יש למשל להעביר אקדמאים באוניברסיטאות סינון ובדיקה קפדנית, ובמידה ולא עומדים באמת המידה הציונית יש להטיל עליהם סנקציות ואף לפטר אותם. את התקשורת הפוסט-ציונית יש לחשוף במערומיה, ובמידה ולא ניתן להגביל אותה באופן ממסדי יש לנגח אותה בכל פינה, באמצעות גופי תקשורת אלטרנטיבים, מוסדות ביקורת, טוקבקים וכולי. במילים אחרות, יש לבצע "ציוניזציה" של החברה האזרחית ושל הגופים המרכיבים אותה, ולא להסתפק בסילוקם של הפוסט- או האנטי-ציונים מהשיח הפוליטי הגלוי.

מוטיב נוסף הקיים בשיח הניאו-ציוני, אם כי באופן פריפריאלי, הינו הפוליטיקה של הזהות. במספר טקסטים מציגים הניאו-ציונים טיעונים או השגות הנוגעות לעצם זהותם של הפוסט-ציונים, תוך שימוש לעתים בשפה פוגענית ולעתים קרובות יותר בפניות לגופו של אדם. זאת על מנת להוכיח את הפוסט-ציונים על שחיתותם המוסרית והאתית, על היותם "מנותקים", "נרקיסיסטים" ושלל תיאורים הבאים לציין חולשות אופי שונות או פוזיציות חברתיות המונעות מנושאיהן להזדהות עם העניין הלאומי. למרות שצורת שיח כאמור זו אינה נפוצה במיוחד, היא משתלבת בצורה הגיונית עם המוטיב הקודם, זה של הפניה לערכים ולתודעה, מאחר והיא עוסקת בתיקון החברה על פרטיה, ולכן נגררת באופן בלתי נמנע לעיסוק באתיקה ובהתנהלות פרטית של מחוללי הרוח הפוסט-ציונית. זכורה למשל ההבדלה החוזרת ונישנית הנעשית במניפסט השמאל הלאומי בין אנשי שמאל אמיתיים, דהיינו ציונים, לבין ה"סמול" הפוסט-ציוני, כאשר האחרונים מוצגים, באופן מעניין, ראשית כל תחת שלל כינויים המכוונים למגרעות פרטיות ואישיות, ורק לאחר מכן תחת דגשים פוליטיים קונקרטים.

כפי שהוזכר כבר, תנועת הגג הניאו-ציונית הינה הטרוגנית מבחינת השקפות העולם של הפרטים והמוסדות המרכיבים אותה: חלקם ימנים, חלקם שמאלנים, חלקם במרכז וחלקם בלתי מזוהים כלל. דבר זה כשלעצמו מונע גיבוש מצע מדיני ניאו-ציוני קוהרנטי, ואכן ההתעסקות בשאלות ספציפיות של מדיניות, למרות שהיא בהחלט נוכחת, לרוב נדחקת הצדה לטובת העיסוק האידיאולוגי המופשט יותר, ולעתים אף עובדת באופן כפוף לו. כך לדוגמא במניפסט תנועת אם תרצו שנידון לעיל, המציג "שולחן ערוך" ניאו-ציוני של ממש, מוקדש רק הפרק האחרון לשאלת גבולות המדינה, וגם פרק זה מלא וגדוש בניסוחים אידיאולוגיים בלתי-קונקרטיים. דוגמא נוספת אחת מני רבות היא הטקסט שפרסמו אנשי המכון לאסטרטגיה ציונית בנוגע לרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, שפורסם בכתב העת "תכלת" (יואל גלובונסקי ואריאל גלבוע, להציל את הקופסה הכחולה, תכלת 35), ואשר מתחיל אמנם בהתקפה על החלטת מדיניות ספציפית, אך מוקדש בחלקו הגדול לחשש מפני התקפה על שורשי "הלגיטימציה של הציונות עצמה". ניתן אם כן בהחלט לומר כי הניאו-ציונות רואה את יעדיה לא במישור המדיניות הספציפית, אלא במישור התודעה, הערכים והעולם הסמלי בו מתנהלת הציבוריות הישראלית. במובן זה, ובאופן מעניין למדי, עומדת הניאו-ציונות ביחס הפוך לתנועה הציונית כפי שפעלה מבחינה היסטורית, פעילות שאופיינה בריאליזם, באקטיביזם ובפעלתנות בלתי נלאית שהתגלמה בפרזות בסגנון "עוד דונם ועוד דונם" או ב"נעשה ונראה"; למעשה, ניתן למצוא את אבותיה הרוחניים של הניאו-ציונות בטריטוריה של אחד העם והציונות הרוחנית, המדגישה את האלמנטים הסמליים והתרבותיים של שיבת ציון ומנמיכה את הדגש על ריבונות מדיניות (אירוני הדבר הוא כי במקורה, נחשבה הציונות הרוחנית של אחד העם לליברלית ולפרגמטית לעומת זו המדינית).

האספקט החשוב השני שבו התכוונתי לדון כאן הוא בדרכי הפעולה של הניאו-ציונות, ובחשיבותן להוויה הציבורית הישראלית. הדבר המאפיין ביותר את הפעולה הניאו-ציונית הוא ב"א-פוליטיות" שלה: אין בנמצא מפלגה ניאו-ציונית, וגם ללא ספק קשה להעלות על הדעת מפלגה כזאת או אפילו מצע פוליטי ניאו-ציוני העומד כשלעצמו (ההטרוגניות האידיאולוגית היא מן הסתם אחד הגורמים המשמעותיים לגבי חוסר יכולת זו). הפעולה הציבורית הניאו-ציונית מרוכזת אם כן ברובה בארגונים בלתי-ממשלתיים ובעמותות שונות, הפועלות לעתים בשיתוף אישים וגורמים מהדרג הציבורי. כך למשל, תכנית הלימודים שמתכוון כיום גדעון סער ליישם במערכת החינוך, שאוזכרה בראשית הטקסט, מנוסחת ומקודמת על ידי עמותות שונות העוסקות בלימודי יהדות, עמותות אשר ככל הנראה גם יקחו חלק בהעברה הפעילה של החומרים במערכת החינוך. גם דו"ח האוניברסיטאות שאוזכר קודם, נוסח וזכה ליחסי ציבור אדירים על ידי תנועת אם תרצו, שנשאה את הדו"ח אל ועדת החינוך של הכנסת ואל המועצה להשכלה גבוהה. ניתן אם כן לדייק ולומר, כי הפעילות הניאו-ציונית מאופיינת במידה רבה בשתדלנות המופעלת על הדרג הפוליטי, וככזו יוצרת מעין "פוליטיקה א-פוליטית": הפעלת מנגנון המדינה באופן המתאים לסדר היום של גופים לא-פוליטיים, ולכן משוחרר במידה רבה מהצורך לתת דין וחשבון אזרחי המתחייב מפעולה פוליטית באשר היא.

דרך הפעולה של התנועה הניאו-ציונית, המסרבת לזהות עצמה מבחינה מפלגתית ואף מבחינה פוליטית, ניזון, ובתורו תורם, להעצמת טבעו האדמיניסטרטיבי והסמכותני-ממילא של השיח הפוליטי הישראלי. זאת מכיוון שהוא יוצר מוקדים של כוח – ורבות מהתנועות הללו אכן מפעילות ומשתמשות בכוח –  אשר אינם חשופים לביקורת הציבורית והאזרחית הנדרש מפעולה פוליטית. בעוד מפלגה פוליטית שהיתה יוזמת מהלך להטלת צנזורה אפקטיבית על האקדמיה היתה נחשפת לביקורת על נסיונה לתפוס כוח ולהנציח את שלטונה באופן לא לגיטימי, קריאה דומה המגיעה מארגון לא-ממשלתי אינה נתפסת ככזו, בדיוק בגלל טיבה ה"א-פוליטי". הסינרגיה המיוחדת בין ארגוני המגזר השלישי לבין הכוחות הממשלתיים והביצועיים למעשה מרוקנת ממהותם את הגופים הנבחרים והאזרחיים כזירה של דיון וקבלת החלטות; ברגע שגופים פרטיים לוקחים חלק פעיל בעיצוב המדיניות הציבורית, אין צורך בפרלמנט כגוף יצוגי ומחליט, והציבור הופך למעשה לאוסף של שדרות, או איגודים פרטיים המתחרים ביניהם על השגת כוח.

הנושא האחרון שבו ארצה לגעת בו הוא התהליך החברתי ארוך הטווח שאפשר את ההופעה וההתעצמות של הגופים הניאו-ציוניים. מדובר, מעל לכל, בשינוי הדראסטי שעבר המרחב הפוליטי הישראלי בשנים האחרונות תחת שורה של ארועים הניתנים לאיתור ולזיהוי. ראשית כל, האופן שבו תוכננו והוצאו לפועל המהלכים המדיניים החשובים בשנים האחרונות, בצורה שאינה נובעת מדיון ציבורי כלשהו, אלא מעבר לכל מהיוועצות עם מומחים שונים, משיקולים טכניים או מלחצים פוליטיים המגיעים ממעבר לים. זכור במיוחד נאומו של שרון מ-2003 בו הוכרזה תכנית ההתנתקות, אשר נישא לא מעל במת הכנסת, בית המחוקקים הישראלי, וגם לא בגוף ממשלתי כלשהו, אלא מעל הפודיום בכנס הרצליה, שהינו יוזמה פרטית לפי כל הגדרה שהיא. גם נושאים אחרים השייכים באופן מהותי למרחב הציבורי, כגון ענייני מדיניות כלכלית, עברו "טכנוקרטיזציה", ונידונים לרוב בין גופים מומחים, כגון משרד האוצר, בנק ישראל ומקצוענים שונים השייכים לתחום. תהליכים בסגנון זה הפכו את הספירה הציבורית הישראלית ללא יותר מאשר אות מתה מבחינת יכולת ההשפעה שלה על מהלכי מדיניות, והותירו למרחב הציבורי את ההצהרות הסמליות הריקות בה מתאפיין השיח הניאו-ציוני.

לסיום, יש לציין את אחריותו של השמאל ואת תרומתו לתהליך שתואר לעיל. השמאל הישראלי הפך בשנים האחרונות מצדו את מוקדי העניין שלו ואת אמצעי הפעולה בהם הוא עושה שימוש לטכנוקרטיים ובלתי-ציבוריים. השיח הנפוץ מאוד בשמאל, הרואה בשליחת ראשי הצבא והשלטון הישראלי לבית המשפט בהאג והעמדתם לדין בתור פושעי מלחמה, מוותר למעשה מראש על הציבור הישראלי ועל כל דיון שעלול להתקיים בתוכו. באופן דומה, השיח סביב דו"ח גולדסטון בשמאל רואה לרוב את מהותו ב"הצלת המדינה מעצמה" על ידי גופים לגאליים בלתי ציבוריים ובלתי פוליטיים. פעולה משפטית, קל וחומר בערכאות גלובליות מסוג זה, אינה פעולה פוליטית וציבורית במובן זה שהיא אינה דורשת דעת קהל, גיוס תמיכה, מאבק למען הכרה וכדומה, אלא לא יותר מאשר חבר עורכי דין מיומנים. קמפיין החרם הכולל על ישראל, כפי שהוא מוצא לפועל על ידי עמותות בינלאומיות ומקומיות שונות, הוא מן הסתם המשכו של ההגיון האנטי-ציבורי והאנטי-פוליטי האמור. הוויתור מצד השמאל על "הקידוח בעץ העבה" שבפוליטיקה והפניה לפתרונות קסם שונים מחוץ לזירה הציבורית, תרם ללא ספק ללא ספק לריקון הציבוריות הישראלית מכל תוכן אפקטיבי שהיתה יכולה לשאת, והפקיר אותה לאידיאולוגים בסגנון הניאו-ציונות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אחת ששואלת
    ניתוח מרתק של מציאות מפוצלת שבעצם מציגה את ההגמוניה החדשה. אנחנו ציוניום, אמרו מעתה, ניאו-ציונים, אין לנו שיוך פוליטי אבל יש לנו אג`נדה פוליטית שהיא הדרה של כל קבוצה שלא מרגישה בבית בצויונות. הניאו-ציונות מגדירה את עצמה דרך שלילתה, אנחנו לא פוסט ואנחנו לא אנטי ואנחנו לא אולד סקול שהידיים שלו מוכתמות בדם. אבל השלילה ממשיכה לשלילת הלגיטימציה של מי שהוא פוסט או אנטי להביע את עמדותיו, כי הניאו-ציונות ממציאה את עצמה בתור ההגמוניה החדשה ומנסה להזיז מהדרך את כל מי שמפריע לה. כמו תמנון עם כמה זרועות אבל בלי ראש, אין כאן יד מכוונת? מי מפעיל את המכונה? האידיאולוגיה? היעדר משמעות? חסרונם של כוחות פוליטיים משמעותיים בזירה שמציבים אלטרנטיבה למצב הקיים?
  2. אורי

    הגדרת תפקיד השמאל במאמר היא שגויה , ועוסקת בפלג בלבד. אותה מלכודת אליה נפלו מנסחי השמאל הלאומי הפילה גם את הכותב.

  3. Exilantin

    The BDS campaign started after Ben Dror Yemini and Gadi Taub were already deep in their neozionistic activity. It gained more popularity after the brutal massacer in Gaza. Then the left activists gave up speaking to the Israelis, because there is no reason to invest the little recource one has on talking to the wall.

    Hoping from any americab president or the international hope and so on to help is a sign of despair, and Israelis are depressed. The Neozionist are also in that state: they are fighting, because they feel that the Israelis society is not collectivistic anymore: everyone cares for his ass and it inflikts all parts and groups in Israel. This is a result of the fact the the Israeli policy is done elsewhere and not in Israel: BDS is a result of it, as well as the hopes from Obama or den Haag, not the reason unfortunately.

  4. דני פ.

    לחם וחמאה של דמוקרטיה.
    ממש נהנתי לקרוא, ומקווה שהנקודות שהועלו יוארו יותר בחברה.

    מעניין לדעת גם מהי בדיוק הציונות וגבולותיה. אותם פוסט-ציונים המתחזים לציונים אליבא ד`ניאו-ציונות, אולי הם ציונים בעצמם, תפיסתם את עצמם ככאלה, אולי אפילו היא בלבד מתירה זו. בטח אם הגדרתם את הציונות שונה מן ההגדרה עליה מסכימים בשמחה והרמוניה ה"אנטי-ציוניים" ו"‬ הניאו-ציוניים".

    ברית-שלום, אותה חבורה מדוברת כלכך, אף שלמצער רבים בשמאל כיום, הפכה באמת עם השנים שולית ל"ציונות", ראתה עצמה כהתגלמותה הראויה ה"אמיתית".

    ,לגבי ה"אנטי ציונות" של בל"ד וחד"ש
    היא שונה לדעתי ב"אנטי ציוניותיה" בין שתי המפלגות .
    בעוד שבל"ד, "אנטי-ציוניותה" דומה יותר לתמונת מראה לאומית "פלסטינית" של ערכי ה"ציונות" המרכזית וה"ניאו-ציונות", אנטי-ציונותה של חד"ש מורכבת הרבה יותר, ואף לא תמיד מובנת , שכן מהיא אותה אנטי-ציונות בקרב מצביעיה הלא ערבים-פלסטינים-ישראלים,
    היא תלויה לפעמים גם בהגדרת הציונות, ופרשנות אותן חוקי ברזל ציוניים אלמותיים : "כבית יהודי לאומי בארץ ישראל." וכ"מדינה יהודית ודמוקרטית.

    הדרתו של הציבור הכללי מהשפעה על קבלת ההחלטות ולעיתים נסיגתו הוולנטרית של הציבור הישראלי מהעיסוק במהויות,
    גורמת לזרמים אידאלוגים רבים להפרד זה מזה, עוד ועוד, עד לרמות של זעם ושנאה קשים.
    כך, לדעתי כאשר אנשים בקשת רחבה של השמאל, נרתעים מפחד ה"ניאו-ציונות" ותפיסתם האידאולוגית שלהם עצמם, אף לשיוכם לשמאל, כיוון ש"חבריהם למחנה", עוסקים בניסיון לחרם כללי על מדינת ישראל לדוגמא.
    ,כך גם לאותן חלקים רדיקלים יותר ורדיקלים פחות בשמאל, "הציונות" כמו ה"ליברליזם" לרפובליקנים ו"השמאל" לימין הישראלי, נהפכה מילת גנאי.

    "הציונות" נהפכה , זאת בעיניי חלקים רבים מהשמאל ,מילה גסה ממש, כאילו נכתבה כפי שהיא נהיגת באנגלית באות ז` ולא ב צ`. ראשית כיוון שהיא מזוהה עם אותה הגדרה ישנה ופרשנותה המחמירה והמקסימליסטית של "הציונות", המשותפת כאמור ל"אנטי" כמו גם ל"ניאו" "ציונות". שנית המדיניות פוליטית מדינית דה פקטו של ממשלות ישראל לאורך השנים.

    אם לשם הדוגמא, דיבור ותרבות כתובה עברית באותה מדינה ציונית בארץ ישראל.
    כמו גם הכרת נוכחותם של יהודים רבים וצאצאיים, אשר נמלטו במשך השנים משלל עוולות, מן הגדול ועד ל"מוחלט", בשם זהותם ועצמאותם כנגד כל היגיון אחר, כך עד לשנים האחרונות בהן השתפר המצב הכלכלי של ישראל. בנוסף להכרת זכותם באזרחות , הגדרה עצמית, ועמה צמאות כלשהיא הכוללת זהות היכולה להיות גם אינטגרטיבית לזהות הפלסטינית

    עם זוג שרבוטים אלו יסכימו לדעתי כמעט כל הקשת הפוליטית במגזר היהודי ובנוסף מתוך תקווה, מהעם הפלסטיני על גווניו, אך כמובן שחשוב מזה, העם הפלסטיני בגבולות המדינה הישראלית, הציונית, או הניאו, פוסט, אנטי, שנטי , ציונית כנענית עברית פלסטיקואיסראלית

  5. סמדר לביא

    האם הספר הזה נאו ציוני? פוסט ציוני (קרי, ציוני בתחפושת)?

  6. אזרחית

    ישראל דוהרת במדרון חלקלק. הצרת צעדי המרצים וחופש הביטוי, מעקב אחרי כל תלמיד והכנת מאגר נתונים ובשלב הבא השתלת שבב ומתן מספר לכל אזרחי כדי שניתן יהיה לעקוב אחר ביצועיו והיעילות שלו בכל דקה משעות היממה בעבודה בבית ובבביה"ס.
    למה לא מתארגנת הפגנת ענק נגד סר חינוך מישראל?

  7. ד.ר

    לאחת – אני חושב שמדובר קודם כל בצירוף של נסיבות, ובעיקר הלך הרוח והתפישה, שנמצאת חזק הן בימין והן בשמאל, של "אובדן הדרך", עם כל המטען ההיסטורי והתרבותי שנלווה לכך. זאת יחד עם ריקון התוכן האפקטיבי מהפוליטיקה והפיכה שלה לאיזשהי גרורה זהותית או הצהרתית חסרת משמעות ברמת המדיניות. בקשר לשאלה מי מושך בחוטים, אני חושב שמכיוון ואנחנו עוסקים בשיח פוליטי ולא בנסיונות לעשות רדוקציה היסטורית מכל מיני סוגים, השאלה הזאת לא צריכה לעניין אותנו במיוחד. יכול להיות שכל הארגונים והכותבים שמניתי הם בעצם שלוחה של הליכוד וקדימה, אבל זה לא משנה דבר מבחינת החדשנות של התופעה הזאת, ומבחינת האפקטים שלה.

    אורי – אתה יכול להיות יותר ספציפי? לפי מה שאני רואה סביבי, הן מעדות ראשונה והן מקריאה על ואת השמאל הישראלי, אופן הפעולה שלו חופף במידה רבה לסדר היום המשפטי או הזכויותני, שבו פונים לערכאות משפטיות או לחברה האזרחית בשביל שיצילו אותנו מעצמנו. לא שאין חריגות מהכלל הזה, ואפילו משמעותיות (ההפגנות בשכונת שייח ג`ארח למשל הן מקרה הפוך לגמרי), אבל בגדול, השמאל כן משליך יהבו על גולדסטון, על האו"ם, על האג או על החרם.

    Exilantin – נכון שטאוב וימיני כותבים כבר די הרבה שנים, שלא לדבר על כותבים מובהקים של הימין שדוגלים בקו הזה. אחרי הכל, הפגנות נגד בית המשפט או השתלחות באליטות השמאלניות הן עתיקות כימין הישראלי עצמו. עם זאת, הקונסטלציה המאוד מסוימת שמתוארת בטקסט, של הניאו-ציונות, על צורת העבודה והאידיאולוגיה הספציפית והמוגדרת שלה, לא היתה יכולה לקרום עור וגדים, לדעתי, אלמלא היה השמאל פוסק בצורה קרובה לחד-משמעית לטובת הניטרליות של החברה האזרחית והמשפט הבינ"ל ונגד הפוליטיקה של הכאן והעכשיו. ודבר זה אכן מתבטא בין השאר ברוב ההצהרות בעד החרם שאני נתקלתי בהם (למעשה, הליין החוזר של אוהדי החרם, שלפיה מדובר בקריאה מכיוון "ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית", מדגים בעצמו את הנקודה הזאת). שיהיה ברור, אני לא מציג כאן טיעון בסגנון "הקריאה לחרם נתנה לגדעון סער קאזוס בלי", אלא מדבר על תהליך רחב יותר שבו השמאל למעשה ירד למחתרת מרצון מבחינת האסטרטגיה הרחבה שלו וויתר א-פריורי על הפוליטיקה. גם אם נניח והחרם כן יביא לסיום הכיבוש, וכן לציות לחוק הבינלאומי, וכן לבינאום ירושלים וכן לדברים אחרים, הוא לא יציל את השיח הפוליטי הישראלי מהניאו-ציונים, אלא רק יעזור להמית את המרחב הציבורי. אם כל מה שנשאר לנו זה פעולות מצפוניות של צרכנים, של בעלי מניות ושל אוניברסיטאות, אפשר לוותר ממילא על הפעולה הפוליטית ולהתמקד בכוחות השוק.

    לסמדר לביא – לא קראתי את הספר של גנז. אבל אם לשפוט לפי מאמרים שונים פרי עטו שקראתי (עד כמה שזה שווה), מדובר בתזה הקלאסית, פחות או יותר, של השמאל הציוני, שבה הציונות עוברת דפורמציה בעקבות הכיבוש ב-67`, והמפעל הציוני הולך מאבד את הלגיטימציה ההיסטורית שהיתה לו עד אז. הסיפור הזה נבדל מתזת ההתחדשות שבה דוגלים הניאו-ציונים, מהבחינה הזאת שגנז לא רואה את הציונות כמתמסמסת בעקבות מעשים ומחדלים של פוסט-ציונים שיושבים במוקדי כוח בלתי-פורמליים, אלא בגלל החלטות של מדיניות ספציפית שהביאו ומביאות לבגידה בעקרונות המקוריים של הציונות. עם זאת, יש לומר שההאדרה שעושה גנז לישראל של עד 67`, יחד עם הגזירה השווה שהוא עושה בין השמאל הלא-ציוני לימין הלא-ציוני, מקרבים אותו לחלקים באידיאולוגיה הזאת, בעיקר מהכיוון הטאוביסטי, אם אפשר לקרוא לזה כך.

  8. אלי

    לדעתי,, מה שקורה כיום בארץ בזכות השיח החדש שנוצר על ידי הניאו ציונים הוא דבר מדהים. סוף סוף ציבורים רבים שהיו אדישים לכל דבר בחברה התעורררו ויש להם מה לומר. זה שלרבים מהשמאל זה בא כל כך טוב, זה כבר משהו אחר (הרי ידוע שבשמאל לא תמצא את גדולי החסידים של חופש הביטוי וחירות המחשבה).
    אפשר לכנות את המצב כיום כתחילת סיום החגיגה של השמאל הקיצוני. אין שום דבר רע בשמאל קיצוני, כמו בימין קיצוני, כל עוד הוא קיצון והשפעתו כקיצוניותו. אך ברגע שהשפעתו חורגת (אם דרך תקשורת, אקדמיה, גופים לא ממשלתיים) משיעורו בציבור, אז אל יתפלאו אנשים כי הציבור יקום עליו וילחם נגדו. מדוע ילחם נגדו? מכיוון שהציבור מרגיש שהשמאל הקיצוני נלחם בו, בציבור הישראלי.
    העובדה שהציבור מתעורר מתרדמת עמוקה ומיישם את זכויותיו הפוליטיות ונלחם על עקרונותיו, היא יופייה של הדמוקרטיה, ולא צריך להיות ימני או שמאלני כדי לראות את זה, פשוט צריך לאהוב דמוקרטיה.
    ולסיומת, לכל אלו שמכניסים לשיח החדש שנוצר את המונחים הקלוקלים כגון "פשיזם", נותר לי רק לומר- צאו ולימדו הסטוריה, כי כנראה מה שלמדתם הייתה תעמולה. כמו כן, תפסיקו להיות זחוחים ולהנות מלהריח את ההפרחות של עצמכם ולכנות כל מי שלא מסכים אתכם כבור, גזען ופשיסט – זה לא יוביל אתכם לשום מקום.
    שתהיה שבת שלום ושהדמוקרטיה תמשיך לפרוח!

  9. Exilantin

    you are right, Daniel, that the BDS campaign gave the action in politic level up, but it does not mean that it is not a political action. It is exactly taking the political power from the politicians to our hands. I live abroad and see that the citizens here also feel, that there is a disconnenct between the politicians and the people. And if they put pressure on the political level bottom-up it is also important.
    The Palastinians have to do it too, since they have no other political instrument (unless you call Abu Abas no-marionette).
    The thing is, the Zionism has changed and you did not take it inti account in your analysis: a Zionist was ince a jwe, who came to Israel. A zionist today is ein Evangelist from Arizona who invest in Israel.
    Neo-Zionism tries to convonce us, tha latter is wrong and the Israelis society has an influence over its destiny, because most people do not feel so and wait for the big war as a big salvation.

  10. יריב מ

    התגובה שלך כל כך נכונה, לו רק היו הניאו-ציונים מבקשים לחשוף עיוות של ייצוג ומוכיחים כי הוא אכן קיים ולא מדומיין.

    אלא שתנועות כמו "אם תרצו", לא מבקשות רק לגמד את "ייצוג היתר" של ארגונים אזרחיים בכנסת או בכל מקום אחר בו נחתכים עניינים, אלא למנוע העברת כספים אליהם, בדרך שמטילה הגיון חוקי נוקשה של מימון ספציפית על ארגוני זכויות אדם.

    אם עושים הגבלת מימון חיצוני אז לכל הארגונים – כולל מפלגות ואישים פוליטיים. ואולי גם הגבלת גובה תרומה כך שבעלי הון שתומכים בך לא יעוותו את כוחך. לא צריך להיות שמאלני או ימני כדי לתמוך בזה, סתם להיות בעד הגינות ודמוקרטיה. ואת זה כמובן לא תרצו, כי אם את ההשתקה של החברה האזרחית השמאלית.

  11. שאול סלע

    ביחסה למזרחים הוכיחה הציונות את עצמה כגזענות אנטי דתית ואנטי מזרחית. הציונות האשכנזית הפעילה טרור תרבותי והתנכלה לאלה שניסו לשמור על הגחלת והוכחה לכך היא גזיזת הפאות. הציונות הביאה את המזרחים לפי תכנית המליון להיות העבדים של האשכנזים.

    ההסתדרות הציונית ,הסוכנות היהודית והקרן הקיימת צריכות להתאדות ולהתכלות.

  12. יניב

    הניתוח הזה, יחד עם `הקטכיזם המהפכני` על `אם תרצו`, הם מהניתוחים מאירי העיניים ביותר על תופעת הציונות המ(ת)חודשת.
    כמו מגיבים אחרים כאן, לי נדמה ששורשי התופעה נעוצים, לפחות מבחינת הביטויים התרבותיים שלה, מוקדם יותר מהתיארוך שציינת ושאפיינת כהתרוקנות הזירה הציבורית-פוליטית (למעשה, נדמה לי שאני מסכים עימך ביחס לסיבה, אני פשוט חושב שהתופעה הזו החלה מוקדם יותר). כך או כך – מרתק ומחכים. תודה.

  13. אלי

    ארגון "מצילה" הוא ארגון שמאל-מרכז ציוני, אבל הוא מתעסק במה שנקרא ציונות ישנה (לפי המאמר), כלומר, העלאת פתרונות לבעיות מעשיות דרך נקודת מבט ציונית. להבדיל, מהארגונים החדשים אשר הפעילות שלהם הינה יותר במרחב האידיאולוגי-תודעתי (ושוב, לפי הניתוח של המאמר).

  14. שור

    הנסיון של השמאל הקיצוני ליצור דה-לגיטימציה של זכות העם היהודי לבית לאומי במולדתו ההיסטורית הוא מעשה אלים, פשיסטי ולא מוסרי.

    תגובת הנגד של רוב היהודים היא התעוררות לאומית במובן המוסרי והאנושי שלה –
    גם אנחנו בני אדם,
    גם לנו זכות לחיות בארצנו,
    גם לנו זכות אנושית ומוסרית להגן על ילדינו מכנופיות רצח ברבריות צמאות דם.

    הפשיזם לא יעבור !
    שור

  15. אמדאוס

    יש עוד הסבר פשוט לא-פוליטיות המדומה שלהם. הממשלה הנוכחית כ"כ מטורפת, גזענית, ופאשיסטית, שלא צריך שום לחץ ציבורי עליה כדי שהיא תיישם את המשנה של הניאו ציוניסטים, ולכן הם מתמקדים באידאולוגיה, תעמולה, הסתה ולחימה באוייבים מדומיינים. בגלל שהם פאשיסטים מעצם טבעם, הם אינם יכולים לסבול ביקורת, ולא יכולים להסתפק בפחות מקונצנזוס ציבורי גורף, ומכאן ההיסטריה סביב ה"פוסט ציונים" בתקשורת באקדמיה וכו`.

  16. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    דבר אחד אינו מבדיל את ה"ניאו-ציונות", ה"ציונות הישנה" והסמול הפוסט ציוני – כולם זרמים אשכנזים, בויכוח אשכנזי פנימי, שבו מדברים הרבה על "מה לעשות עם הפלסטינים", עם האחר הרחוק, ולרגע לא מוכנים לוותר על הפריבילגיות וזכויות היתר בתוך הבית פנימה.

    האסימון נפל לי כששמעתי מישהו מ\"אם תרצו" מדבר על אוניברסיטה חינם ליוצאי צבא – במדינה שבה 50% מהנוער מסיים בלי בגרות, זה ברור מאוד לאילו שכבות חברתיות תהיה האפשרות בכלל להגיע לשם ולממש את ההטבה יוצאת הדופן הזו..

  17. ג`וני ספקטור

    אני מזהה את תופעות הציוניזציה הלא מהותנית הזו,
    ניתנת לאיפיון כשיח לעומתני, כנגד האחר האנטי-ציוני והפוסט-ציוני,
    היהודי והלא יהודי. כאפקט ממסך
    על ליבירליזציה כלכלית. קרי שיח ניו-ציוני שכזה
    אמור להפיח בכל החכלאים תקווה חדשה והתחדשות אנרגטית.
    זה הוא שיח כוחני השם כביכול גבולות דמיונים. דבר
    זה הולך יד ביד עם חלוקה של ערכי הון מדומיינים
    בין חברים.

    שכן תופעת ההפרטה הידועה באופן ממשי מאיימת על הציונות
    לא כאדיולוגיה אלא כפרקטיקה כלכלית חברתית של כלכלת מלחמה , סמי אוטורקית. ועל כן ניראה כי כשמדברים על ציונות למעשה עושים
    פוסט-ציוניות . והשיח הזה הוא שיכוך החרדת הסירוס של הפאלוס הציוני בקרב ההמונים הניזונים מאדיולוגיה זו.

  18. דוד

    מעבר ליכולת הניתוח האיכותית של הכותב, והוא העובדה שהכותב אשכרה הלך וקרא את החומרים של התנועות המוזכרות לעיל, ולא הסתפק בקלישאות בסגנון "פאשיסטים", "ימין קיצוני", "מקארתיסטים" וכדומה. הלוואי והיו עוד כאלה בשמאל ובכלל.

  19. עודד ישראלי

    חברות נוטות לפעול בדומה לגוף אורגאני – כאשר לכל חלק ואיבר בחברה יש פונקציה שהוא ממלא וכיו"ב… זוהי גישה קצת שונה מזו של מארקס, שרואה את החברה ככזו שנתונה תמיד במאבקים חומריים בין שכבות ואינטרסנטים שונים – ולכן היא אולי זרה לחלק משמאלני ארצנו…

    אם נאמץ לרגע את הגישה של דורקהיים, ונשווה את החברה הלאומית בכלל, ואת זו היהודית-ציונית בישראל בפרט, לגוף אורגני חי כלשהו, ניתן לומר שהמערכת שאחראית על סילוק חומרים וגופים מזיקים לגוף החלה להגיב למה שהיא תופסת כסכנה מבית…

    זוהי דרכו של הגוף, כשהוא מזהה חומרים וגופים שאינם מועילים – או אף מזיקים – הוא אינו נכנע להם ומשלים אם הגורל שהם זוממים לו אלא מתחיל להילחם בהם ולפנות אותם אל עבר המנגנונים הפיזיולוגיים המשמשים לצורך זה… כל אחד מכיר את זה – כשאתה מרגיש כאב בטן חזק אתה רץ לשרותים כדי "להתפנות"…

    זה אך טבעי.

  20. עודד ישראלי

    חברות נוטות לפעול בדומה לגוף אורגאני – כאשר לכל חלק ואיבר בחברה יש פונקציה שהוא ממלא וכיו"ב… זוהי גישה קצת שונה מזו של מארקס, שרואה את החברה ככזו שנתונה תמיד במאבקים חומריים בין שכבות ואינטרסנטים שונים – ולכן היא אולי זרה לחלק משמאלני ארצנו…

    אם נאמץ לרגע את הגישה של דורקהיים, ונשווה את החברה הלאומית בכלל, ואת זו היהודית-ציונית בישראל בפרט, לגוף אורגני חי כלשהו, ניתן לומר שהמערכת שאחראית על סילוק חומרים וגופים מזיקים לגוף החלה להגיב למה שהיא תופסת כסכנה מבית…

    זוהי דרכו של הגוף, כשהוא מזהה חומרים וגופים שאינם מועילים – או אף מזיקים – הוא אינו נכנע להם ומשלים אם הגורל שהם זוממים לו אלא מתחיל להילחם בהם ולפנות אותם אל עבר המנגנונים הפיזיולוגיים המשמשים לצורך זה… כל אחד מכיר את זה – כשאתה מרגיש כאב בטן חזק אתה רץ לשרותים כדי "להתפנות"…

    זה אך טבעי.