string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הוד רוממותו ה"בֵּק"

סיפור קצר מאת מיכאיל נעימה

אני וחברי סעדנו ארוחת ערב במסעדה סורית. השעה היתה אחרי תשע והמקום כבר התרוקן ממבקרים. בעל המסעדה הגיע, ישב איתנו ועזר לנו באמצעות סיפוריו המופלאים לבלוע ולעכל את תבשיליו. הוא היה אדם ידידותי ויצא מגדרו כדי לרצותנו שכן נחשבנו אצלו ללקוחות "בטוחים". בעודו מביט בשעונו אמר חברי לבן שיחנו:

"הלילה הגענו אליך באיחור, אבו עסאף. אני חושש שאתה מתכונן לסגור כבר את המסעדה וללכת הביתה.  אל תתעכב בגללנו.

אבו עסאף הניד בראשו ימינה ושמאלה ונשבע לנו בחיי עסאף שלכבוד הוא לו להסב איתנו, וכי רק למעננו הוא פותח את מסעדתו עד חצות הלילה, וכי הוא והמסעדה על חשבונו. הוא גם הוסיף שרק לעתים רחוקות הוא נועל את דלתות המסעדה לפני השעה עשר וזאת משום ש"הבק"* אינו מגיע לפני השעה תשע וחצי.

מיד שאלנו אותו שנינו פה אחד: מיהו אותו "הבק", אבו עסאף?

עיניו של אבו עסאף נפערו לרווחה כאילו גידפנו בשאלתנו את הנביאים והקדושים, שלהם סוגד אבו עסאף יותר מלאלוהיו, או שמא שללנו את קיומו של הכוח האלוהי, או אמרנו שמצאנו חיפושית במרק. כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו, אמר אבו עסאף:

"הבאמת אינכם  מכירים את "הבק" או שמא אתם מתבדחים? אז את מי אתם כן מכירים?

ולפני שהתגבר אבו עסאף על תדהמתו מבורותנו המוחלטת, נפתחה הדלת ונכנס גבר זקוף וגבה קומה, ארוך ידיים ואצבעות, בעל כתפיים צרות וכרס משתפלת. בידו הימנית הוא נשא מקל שנראה כזנב כלב ובשמאלו אחז בעיתון ערבי. הוא לבש חליפה שחציה התחתון בצבע אפור וחציה העליון בצבע חום, ומשוליה המרופטים השתרבבו חוטים קצרים וארוכים. במבט ראשון, כל מה שהצלחתי לראות בפניו היה זוג שפמים עבותים, צמודים לקצה אוזניו, אף מנופח כמו כד חרס בעל ידית, ועור חד וכהה.

האורח פסע בצעדים יציבים ואיטיים אל קצה המסעדה, השליך את מקלו ומגבעתו בקצה השולחן והתיישב לקרוא בעיתונו.  בחנתי אותו ממושכות מכף רגל ועד ראש והבחנתי בדבר מוזר בתנועתו ובלבושו אשר הגביר את חשקי לבחון את תווי פניו יותר מקרוב. הדברים המוזרים ביותר שלכדו את עיניי היו צורת ראשו אשר דמתה לראש של עץ אורן, מימדי אוזניו השטוחות שהיו דבוקות לגולגולתו כמו שתי חתיכות בצק ושערו הקצר אשר הסתמן שני אינצ'ים מעל גבותיו.

"אבו עסאף,  הבא לנו קישוא עם עלים, מעי בחומוס, חומוס בטחינה וקצת אבטיח.

אורחנו אמר את הדברים מבלי שהרים את עיניו מן העיתון, ובטון שממנו ניכר היה שהוא מורגל משחר נעוריו לתת ולעולם לא לקבל פקודות. מרגע שאבו עסאף הבחין בכניסתו, הוא מיהר למטבח והכין לו כהרף עין את כל מבוקשו. הוא הגיש לו זאת ביראה ובכבוד מבלי שיוציא הגה מפיו, כאילו היה אורחו אדם רם מעלה או או מלך מן המלכים. כך הוסיף אבו עסאף להביא ולקחת צלחות וכלים עד אשר סיים האורח את ארוחתו, התרומם, הניח את מגבעתו על ראשו, נטל את מקלו בידו האחת ואת עיתונו בשנייה. הוא יצא בצעדים יציבים ואיטיים, בדיוק כפי שנכנס, מבלי לפנות ימינה או שמאלה ומבלי ששילם לאבו עסאף אפילו אגורה אחת.

לא עבר רגע ואבו עסאף שב אלינו כשהוא מתנצל על שנטש אותנו בעת נוכחותו של האורח השלישי במסעדה ועשה כן בטון מוזר כאילם שהותרו חרצובות לשונו. לפני שאמרנו לו מלה אחת, הוא אמר:

"זה היה "הבק". האם ראיתם אותו?

שאלנו אותו לשמו ולמעשיו והוא השיב:

"שמו אסעד אלדעוואק והוא מעיירתנו בלבנון ואחרון הנכבדים משושלת אלדעוואק אשר שלטו בעיירה תקופה ממושכת. הם היו שליטי העיירה, ובני העיירה היו אצלם כאריסים חסרי בעלות על הקרקע שאותה חרשו. אלא שפגעי הזמן הביאו עליהם את מה שאירע לרבים מן המושלים והשייח'ים כמותם. כך קרה שכמה מתושבי העיירה שעבדו אצלם היגרו לאמריקה, שבו משם עם כסף ורכשו חלק גדול מן האדמה אשר היתה בבעלות שושלת אלדעוואק. שושלת אלדעוואק החלה לשקוע דור אחר דור, עד שמגדולתה לא נותר לשייח' אסעד אלא רק התואר שייח' וחובות רבים מספור.

"אחר כך גם אירע שאחד מבני העיירה, שקודם לכן שימש כמשרת אצל השייח' אסעד, צבר הון רב  באמריקה, שב אל המולדת, בנה ארמון מפואר וקנה לעצמו את התואר "בק". אתם יודעים כיצד נהגו אצלנו לקנות ולמכור את התארים הללו.

עד אותו זמן היה השייח' אסעד שבע רצון ממצבו, שמח בחלק שניתן לו, ומסתפק בזה שעדיין היה שייח' העיירה ונכבדהּ ללא כל מתנגדים. אבל אחרי שהופיע בעיירה ה"בק", נשחק מעמדו של השייח'.  

כיצד יסכים בן אלדוועאק שיהיה בעיירה שלו מישהו רם ממנו במעלה?

מכעיסה עוד יותר מכך היתה העובדה שאותו "בק" היה קודם לכן אחד ממשרתיו של השייח'. עדיף למות מלהבליג על ההשפלה הזו! השייח' השתנה פתאום כאילו יד נעלמה הפכה אותו במרמה לאחֵר. הוא פסק מלבקר בכנסיה אותה נהג לפקוד בימי ראשון ובחגים, הוא כפה על אשתו שלא תצא מן הבית,  הוציא את ילדיו מבית הספר, סגר את דלתות ביתו בפני אנשים ולא שב עוד לקבל אורחים.

כשפסע ברחוב הוא לא התבונן ימינה או שמאלה. גם אם בירכו אותו העוברים ושבים לשלום הוא מעולם לא השיב להם שלום. ואם אירע שפגש את ה"בק" בדרכו, הוא היה מתנשא עליו, מסלסל בשפמו, מנענע את מקלו בידו, מכחכח ויורק על האדמה כמי שיורק על השטן.

בני העיירה חשו במבוכה והרבו בדיבורים ובפרשנות בעניינו של השייח'. היו שאמרו שדעתו נשתבשה עליו משום שכל חטאי שושלת אלדעוואק ועוולותיהם תלויים על צווארו כאבן ריחיים.  אחרים סברו שהוא איבד את יכולתו להתרועע עם הבריות וזאת לאחר שהצטמקה, ואף נמחתה, תהילת אבותיו. אחרים סברו שהשייח' מתבייש לפגוש אנשים בשל חובותיו הכבדים,  ואינו מקבל אורחים שכן אין הוא יכול להגיש להם את מה שנדרש בעת אירוח והכנסת אורחים.

כך הוסיפו השמועות להתגלגל בעיירה ולאחר שעבר כשבוע ואיש לא ראה את פניו, נפוצה הידיעה שהשייח' נחטף על ידי שד. קמה העיירה על רגליה, ראשיה התכנסו, ובראשם הכומר, על מנת לטפל בעניין חמור זה ולטכס עצה כיצד לחלץ את השייח' מידי השד, או כיצד להיפטר מצאצאיו של השייח' במטרה להדוף את סכנת השדים.. תוך כדי דין ודברים השתלט עליהם הפחד, והכומר הבהיר להם כי מן ההכרח להיכנס לבית השייח' בכוח כדי להתיז עליו מים קדושים ולהרחיק את ילדיו ואשתו מן העיירה שמא יתפשט באמצעותם שלטון השדים על העיירה כולה. בעודם מדברים נכנס לפתע השייח. הם קפאו לרגע במקומם ואחר כך קמו ועמדו כאיש אחד. כך ניצבו מספר דקות כפסלי אבן מבלי שיוציאו הגה מפיהם, כשהם נשלטים לחלוטין  על ידי הפחד. לבסוף אזר הכומר עוז, ולאחר שהצטלב אמר בקול רועד:

-         ברוך הבא, ברוך בואו של השייח' אסעד!

השייח' שיסע אותו תוך שהוא מסלסל בשפמו:

-         אבינו, אמור מעתה: הוד רוממותו** אסעד "בק "לבית אלדעוואק. הוד רוממותו אסעד "בק". השייח' אסעד מת ומחליפו היום הוא הוד רוממותו אסעד בק!

באותו לילה צילצל פעמון הכנסייה במשך כשעה ובישר לתושבים שהשייח' שלהם הפך ל"בק". במהירות הברק נפוצה ברחבי העיירה הידיעה שהשייח' אסעד נעדר בכל התקופה הזו שכן המושל זימן אותו כדי להודיע לו שקיבל את התואר "בק". בני העיירה התעוררו, העלו באש עשבים יבשים טבולים בנפט, פצחו בריקוד דבקה, תוך שהם משמיעים קולות צהלה "הבק שלנו!"  סוף סוף, בהיסטוריה של בני שושלת אלדעוואק, שב והתמלא ביתם באנשים. האורות חזרו והאירו לכבודו, הצעירים והצעירות שבו והקיפו את הבית כשהם מריעים ומשמיעים קולות צהלה. הכל היו משוכנעים שהתהילה של שושלת אלדעוואק החלה להשתקם, ואפילו עולה על תהילתם של הדורות הקודמים.

המעשה הראשון שעשה השייח' אסעד לאחר שהפך ל"הוד רוממותו", היה לשחרר את אשתו לחופשי ולהחזיר את ילדיו לבית הספר. הוא ציווה על המורה להושיב אותם בראש הכיתה משום שהם ילדי "הבק", והתרה בו שלא יעלה בדעתו להושיב לפניהם את ילדי "הבק" השני. הוא חזר והתפייס עם האל ובריתו וחידש את ביקוריו בכנסיה.

כה קנאי היה למעמדו המכובד החדש עד שסירב לקבל דבר דואר אשר הגיע אליו תחת שם הנמען "מעלתו אסעד בק בן אלדעוואק". הוא הזהיר את מנהל הדואר של העיירה שלא יקבל דברי דואר בשמו, אלא אם כן ימוענו אל "הוד רוממותו אסעד בק".

"ואשר לאשתו, הוא לא שב לפנות אליה לפני אנשים בשמה ולא בשם נעוריה, אלא בתואר "בקה" והיה נוהג לומר: "הבקה בבית", או "הבקה לא תקבל היום אורחים". הוא נטר טינה לכל מי שהזכיר לפניו את שמה מבלי שציין את תוארה.

בשלב זה מחובתי להחזיר את שניכם אל ה"בק" הראשון, זה שהיה משרתו של השייח' אסעד, היגר, והרוויח הון, ואף חזר וקנה לו את התואר "בק" עוד לפני שקיבל אותו השייח'. שמו של האיש היה רוכּס נצור והוא שמר טינה לשייח' על כך שכאשר ביקש ממנו את ידה של בתו, רתח האחרון מכעס, גירש אותו מביתו וציווה עליו שלא ישוב כשהוא נוזף בו על כך ששכח שהיה משרתו, וכיצד זה מעיזים משרתים לבקש את ידן של בנות האדונים? יצא אז רוכּס נצור מאצל השייח' בתחושת איבה כלפיו והחליט שיכה בו בעקב אכילס שלו: בהתפארותו באבותיו ובגאוותו על כך שהוא עודנו בכיר במעמדו ובדרגתו מעל כל אנשי העיירה. 

רוכּס נצור הלך אז וקנה לעצמו תואר "בק" וסבר בכך שמיגר את יריבו לנצח. אלא לימים, כאשר הופצה הידיעה על הנסיעה של השייח' אסעד אל משרדי מושל המחוז ושובו משם עם התואר "בק", תהה רוכּס נצור, מהי התחבולה שינקוט עתה?

רוכּס נצור שב אם כן וחיפש דרך להתנקם ביריבו. יום אחד עלה בדעתו רעיון חדש. מנין בעצם השיג השייח' את הכסף לקנות לעצמו את התואר "בק". רוכּס ידע שרובצים עליו חובות כבדים והוא כבר מִשכן מזמן את כל רכושו.

מחשבה זאת הובילה אותו אל משרדי מושל המחוז, ושם לאחר שחקר ובלש התברר לו שאיש אינו מכיר את השייח' ואיש לא שמע על אודותיו. הוא אימת את סברתו, וזאת על סמך ראיות רבות, שהשייח' לא ביקר מעולם במשרדי מושל המחוז ולא קיבל את התואר "בק", אלא בדה את הבדיה הזו על מנת להלחם ביריבו בנשקו שלו. התחבולה הזו הצליחה מפני שבני העיירה היו אנשים פשוטים ומשמעות השם אלדעוואק עבורם היתה כוח ושררה.

טרם שובו של רוכּס נצור עם גילויו החדש, נפוצה כבר השמועה מבית לבית ש"הוד רוממותו אסעד בכ אלדעוואק" איננו "הוד רוממותו" כלל, ולמעשה עודנו מי שהיה, השייח אסעד בלבד. באותו יום עזב השייח' את העיירה ואבדו עקבותיו.

עבר חלף לו הזמן ואני היגרתי לאמריקה ופתחתי מסעדה בניו יורק. לילה אחד שמעתי שלושה מלקוחותי מדברים על "הוד רוממות הבק". אחד מהם סיפר שראה אותו מצחצח נעליים בגן ציבורי רחוק מן השכונה הסורית. אחר אמר שהוא מוכר עיתונים ברחוב. השלישי אמר שהוא מצא אותו לילה אחד ישן על אחד המושבים בתחנת הרכבת התחתית. שאלתי אותם מיהו אותו "הבק" שעליו הם מדברים. הם אמרו שהוא סורי שמכנה את עצמו אסעד בק אלדעוואק ומתקוטט עם כל מי שמכנה אותו בשמו בלבד ללא תוארו. לא היה לי ספק שהשייח' אסעד נמצא בניו יורק והתעורר בי חשק לפגוש בו. ואכן, כעבור ימים מעטים ראיתי אותו נכנס למסעדה מיוזמתו שלו.

הוא הגיע לילה אחד כשאיש לא היה במסעדה. השעה היתה בערך תשע וחצי. זיהיתי אותו מיד וידעתי שהוא הכיר אותי. חשתי אליו כדי ללחוץ את ידו ולברך אותו לשלום. הוא לא הושיט לי את ידו ולא שאל לשלומי. הוא לא ברך ולא אמר שלום. כאשר מעדתי בלשוני ואמרתי 'ברוך בואו של השייח' אסעד' הוא העיף בי מבט רוגז, כמעט בלע אותי בעיניו, ואמר: "אסעד בק, אבו עסאף, אסעד בק!". מיד ניגש אל שולחן, התיישב והזמין ארוחה. הגשתי לו כל אשר ביקש ואף יותר כך. ניסיתי מספר פעמים לדבר עמו אולם הוא לא השיב לי. לאחר שאכל ושבע קם ואמר: "רשום זאת על החשבון, אבו עסאף". והסתלק.

"מאז אותו מקרה חלפו כשבע שנים, ומאותו יום הוא לא חדל מלבקרני מדי לילה, בדיוק באותה שעה ובאותו מצב, שבהם ביקר אותי לראשונה. כפי שראיתם הלילה, הוא מגיע ובידו מקל ועיתון ומעמיד פנים כקורא בו, בעוד שאני יודע שהוא אינו מיטיב לקרוא ולכתוב. אחר כך הוא אוכל ומסתלק מבלי לשלם אגורה אחת, ואילו אני אומר: לבריאות ולכבוד אלוהים".

לבי לא נותן לי לשבור את רוחו. חבל. שהרי ככלות הכול הוא בן לשושלת אלדעוואק. כשהצעתי לו כסף יותר מפעם, הוא סרב לקבל אפילו פרוטה. מסכן!".

  בן שיחנו נאנח אנחה שבקעה מעומק לבו.   1919 תרגם: יהודה שנהב-שהרבני

עריכה: חנן חבר

עריכת תרגום: עליזה שניצר


* בֶּק = תֹּאַר כָּבוֹד תֻּרְכִּי, נָמוּךְ מ"פֶּחָה"

** כאן משתמש המחבר בתואר  שהוא כִּנּוּי כָּבוֹד בתורכית לְבַעַל תֹּאַר פחה אוֹ למכהן במשׂרה רמה מקבילה 

  על המחבר:  

מיכאיל נֻעָיְמָה נחשב לאחד ממבשרי הסיפור הקצר הערבי המודרני. הגל הראשון של סיפוריו התפרסם עת ששהה בארצות הברית בשנות העשרים של המאה הקודמת. באותה תקופה הושפע נעימה, כנראה, מן הספרות הרוסית אליה נחשף כשלמד באוקראינה. הסיפורים המוקדמים הם לעתים קרובות בעלי מאפיינים צ'כוביים: סיפורים קצרים ריאליסטים ומינוריים הסובבים את חיי הכפר (הכפר הלבנוני והכפר הסורי). לאחר הפוגה ארוכה, הוא שב לפרסם סיפורים קצרים בלבנון והפעם ניכרת בהם השפעת מסורת הריאליזם הסוציאליסטי. לעתים קרובות הסיפורים הללו הם סנטימנטליים ורוויים בתיאולוגיה נוצרית.

נעימה פירסם בחייו הארוכים עשרות יצירות, ביניהן נובלות, סיפורים קצרים, מסות, שירה, אוטוביוגרפיה ומחזות. הוא נולד בלבנון בשנת 1889, למד במכללה בנצרת, בילה חמש שנים בסמינר תיאולוגי בפולטבה במזרח אוקראינה, והיגר לארצות הברית בשנת 1911. לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה של וושינגטון בסיאטל השתקע בניו-יורק שם, בשנת 1921, יזם עם קבוצה של מהגרים נוצרים מלבנון ומסוריה, את הקמתה של אגודת סופרים ערבים בשם "אגודת העט".  ח'ליל ג'ובראן ח'ליל  היה הרוח החיה בקבוצה זו, שנודעה גם כאסכולת המהגרים, ששמה לה ליעד להפוך את הספרות הערבית למודרנית. ג'ובראן בחר לכתוב בשפה האנגלית, בעוד נעימה מתמסר לגמרי לכתיבה בערבית, ובתוכה גם כתיבת הביוגרפיה של ג'ובראן ח'ליל עצמו.

בשנת 1932 שב נעימה לכפר מולדתו בסכנתא בצפון לבנון והמשיך לכתוב שם עוד חמישים ושש שנים תמימות עד מותו בשנת 1988. יש המייחסים את שיבתו של נעימה ללבנון לפטירתו של ג'ובראן בשנת 1931, אולם אין עדות מוצקת לכך. יש להניח שזהו טיעון פשטני וכי הגירתו של נעימה ללבנון קשורה בקשיי החיים בהם נתקל בניו-יורק, ביחסיו עם נשים, ולא פחות מכך בשל עמדתו הביקורתית על הקפיטליזם האמריקאי, התיעוש המופרז והשליטה ההרסנית של האדם על הטבע.

על פי עדותו המאוחרת של נעימה עצמו באוטוביוגרפיה "שבעים", הוא היגר לארצות הברית בחשש כבד והמפגש הראשון עם הכרך האמריקאי ועם הניכור שלו היכו אותו בתדהמה. מה שהוטבע בו בצעירותו – החינוך הנוצרי, הרוח הקהילתית של פולטבה וחיי הכפר הלבנוני – הקשו עליו את הסתגלותו לכרך הגדול. גם אם לא היתה זו הסיבה המרכזית לחזרתו ללבנון, כתיבתו גדושה בביקורת חריפה על "העולם החדש", ביקורת שכנראה התעצמה עם המעורבות הגוברת של ארצות הברית במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה. הביקורת על "העולם החדש" באה לידי ביטוי ברבות מיצירותיו – במסות, בפרוזה ובאוטוביוגרפיה – שעוצבו לעתים סביב חיתוך חד וחסר פשרות בין המערב והמזרח. מול הכרך האורבני המנוכר הוא מעמיד את הפאטריה, הכפר, המולדת והאדמה שבה גם מגולם צדק אלוהי. משום כך רעיון ה"שיבה" אל המולדת נובע אצל נעימה מעמדה מוסרית.

את המתח בין מזרח ומערב הוא מנסח בצורות שונות בעבודותיו, ובאופן בולט במסה בשם  "התאומים – המזרח והמערב".  נעימה מציע, בין השאר, שהמזרח ינהיג את המערב שאיבד את נשמתו ורוחו בעבור חופן דולרים. במונחים של השיח העכשווי שכבר עיכל לתוכו את ביקורת האוריינטליזם, אפשר לכנות את מסתו של נעימה בשם: "אוקסידנטליזם: כיצד חושב המזרח על המערב". היצירות הללו מלמדות אותנו, פעם נוספת, כי לא ניתן לדבר על "אוקסידנטליזם" ללא "אוריינטליזם" – כמו גם להיפך. הסיפור "הוד רוממותו הבק" תורגם מתוך הקובץ "היה היה", אשר כאמור פורסם לראשונה בשנות העשרים בארצות הברית. קובץ שלם של תרגומי נעימה עומד להתפרסם בשם "שעון הקוקיה וסיפורים אחרים".

יהודה שנהב-שהרבני

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ג. אביבי

    גם ההסברים שאחרי הסיפור עצמו מעניינים ונוגעים לימינו.