string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

ממשלת ישראל נגד אזרחי מדינת ישראל: פרק במלחמת ההתשה נגד הבדואים

היום נהרס כפר שלם בישראל. כפר בדואי בלתי-מוכר: אלעראקיב, בצפון הנגב, כמה קילומטרים צפונה לבאר-שבע, ליד כביש 40. מאות שוטרים ואנשי יס"מ, בולדוזרים ואנשי אבטחה השתתפו במבצע. כשלושים פעילי שמאל ממקומות שונים בארץ הצליחו להגיע ברגע האחרון כדי להזדהות ולמחות. אבל מול כוחות עדיפים כאלה, כוחות שמשתקים, לא היה ממש סיכוי. כוחות המשטרה הפרידו בין התושבים הבדואים לבין בתיהם; הם יצרו חומה חיה בין הפעילים והתושבים לבין הבתים – ועצרו בתוך כך כמה פעילים. הנשים והילדים הוצאו מבתיהם. ואז, לנגד עיניהם של אנשי אלעראקיב, עלו הבולדוזרים על בתיהם ושדותיהם.

שום דבר לא דומה להריסת בית.

אנחנו יודעים: יש קיפוח ויש אפליה, יש הזנחה ויש הפרטה – לא רק בישראל. גם במדינות שפוליטיקאים ישראלים אוהבים לחלום להשתייך אליהן, מדינות כאלה לבנות ומסודרות – יש גזענות ואפליה וקיפוח. אבל לא כל מדינה מנהלת מלחמה נגד אזרחיה, לא עד כדי הריסת בתים.

אלעראקיב, 27.07.10. צילום: סילאן דלאל / אקטיבסטילס

כשמגייסים מאות מאנשי כוחות הביטחון, אנשי יס"מ ומשטרה, למבצע שיתחיל עם אור בוקר ראשון; כשמפעילים בולדוזרים כדי להרוס בתי אזרחים; כשמכריזים עליהם כאויב פוטנציאלי ויוצאים למנוע את הסכנה המדומה באמצעי הרס ואלימות – מדובר במלחמה. מלחמה מודרנית: מלחמה זה לא רק טנקים, זה גם בולדוזרים; לא רק מטוסים, גם אישורי בנייה והחלטות ועדה. וממשלת ישראל, בשם מדינת ישראל, מנהלת מלחמה מתמשכת נגד אזרחיה המופלים, העניים, המקופחים. היא לא סתם מזניחה – היא מנשלת, היא מאיימת, היא הורסת.

וצריך לזכור: אנשי אלעראקיב הם אלה שבעבר שדותיהם רוססו מן האוויר בחומרי הדברה, שבריאותם נפגעה, ששדותיהם קמלו. בכנסת התווכחו מגיני המרססים וההורסים על המינון המדויק של חומרי הריסוס, ואם באמת התושבים סובלים מכאבי ראש, ואם אפשר אולי להשתמש בחומרי הריסוס במינון נבון יותר. לקח כמה שנים עד שבית המשפט העליון הכריז כי ריסוס השדות הוא נוהג בלתי-חוקי בעליל.

האויב הפנימי

אז למה הורסים להם? ממש יום לפני כן התפרסמו דבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בדיון על חוק הנאמנות. נתניהו אמר דברים ברורים:

"אנחנו מדינת לאום, ופירוש הדבר שהריבונות הכוללת על המדינה שמורה לעם היהודי. […]כיום מתנהל מאבק בינלאומי נגד ההגדרה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אני לא רוצה להשאיר את המצב כמו שהוא, כיוון שאנחנו נמצאים תחת מתקפה בעניין הזה. המשמעות עלולה להיות שגורמים שונים ידרשו זכויות לאומיות וזכויות של מדינה בתוך ישראל, בנגב למשל, אם יהיה אזור בלי רוב יהודי. זה קרה בבלקנים וזה איום ממשי". (הדגשות שלי)

דברים ברורים: המדינה – ליהודים בלבד. שוויון אזרחי – אינדיבידואלי וקולקטיבי – הוא בגדר איום. וכמו במשחק הראי הידוע, התוקפנות המדומיינת מכשירה את התוקפנות הממשית. הבדואים בנגב הופכים ברגע "איום ממשי", כי יכול לקרות שם משהו, מה שקרה בבלקנים. מה התרחש בדיוק בבלקנים? טיהור אתני, יותר מאחד. כל חסידי הטיהור האתני מסבירים שהם בעצם מגנים על עצמם מפני איזו קבוצת מיעוט, שעצם קיומה מאיים עליהם.

במה נאשמים הבדואים? איך נוצר "האיום הממשי"? בעצם קיומם. עלול להיווצר בנגב "אזור בלי רוב יהודי". זו שיטה מצוינת: אפשר לעבור מאזור לאזור ולגלות, שבאזור כלשהו בתחומי מדינת ישראל אין רוב יהודי, למשל בין כפר קרע לאום אל-פחם, או בין סח'נין לעראבה. נו, ואז לא צריך לעשות משהו נגד האיום? כן, עושים! מבקשים להקים את העיר חריש בואדי עארה, לא כפתרון למצוקה, כחלק מפיתוח לטובת כלל התושבים, אלא בנסיון להשתמש שימוש במצוקת הדיור החרדית כמכשיר נגד התושבים הערבים– ומונעים מהערבים לבנות ולהרחיב את יישוביהם. ממש כמו שהקימו את המצפים בגליל כדי לכתר ולבתר, כדי להיאבק נגד ה"איום" שמהווים חיי ערבים בגליל.   זו המלחמה המתמשכת, מלחמת התשה נגד חלק מאזרחי המדינה, מלחמה עם איסורי בנייה וצווי הריסה, עם פקחים ועם סיירת ירוקה.

ובאותו זמן ממש דורשים מהאזרחים הערבים לשרת שירות אזרחי ולהוכיח נאמנות למדינה, שלא נאמנה להם. הרי בנגב הסרסו לפני כמה שבועות ברהט במסגרת הריסת בתים גם מועדון חיילים בדואים. אז  מה המסר? ברור: שום שירות, לא צבאי ולא אזרחי, לא יבטיח זכויות. הרי הדרוזים בגליל לא ממש נהנים משוויון, נכון?

אלעראקיב, 27.07.10. צילום: סילאן דלאל / אקטיבסטילס

לפנות, להזיז, לגרש, לבנות, לפנות

בשביל מה צריכים אנשי אלעראקיב להתפנות? לשם מה מגרשים אותם? תושבי אלעראקיב אינם פולשים. כפרם קיים עוד מלפני קום המדינה. כמו אלפי ערבים בדואים אחרים בנגב, הם גורשו, פונו, הועברו "זמנית", עם הבטחות לחזור או בלי הבטחות, לשבוע או לחצי שנה, ובעצם לתמיד – ואז הופקעו אדמותיהם. כל הנגב מלא בקהילות בדואים שפונו והועברו. קל למדינה להאמין שלבדואים אין אדמה, שהם סתם נוודים חסרי זכויות. קל לה לספר את זה לעצמה כדי להצדיק את העברתם הכפויה ממקום למקום. המדינה בעצם הופכת את הבדואים מחדש לנוודים – נוודות כפויה, קוראת לכך הנא חמדאן.

מספרים לאנשים, שהמדינה מנסה ליישב את הבדואים על הקרקע, לעשות אותם "מודרניים". בפועל, המדינה עסוקה בהפיכתם מחדש לנוודים, בערעור אחיזתם בקרקע. בעיירות שבהן היא מבקשת לגדר אותם – תוך התעלמות מאורח חייהם, ממסורתם, מתרבותם, מזכויותיהם – הם לא ייאחזו בקרקע. הם יהיו מאגר כוח אדם.

את הבדואים אפשר לגרש ממקום למקום בגלל מצב בטחוני, למשל בשנות החמישים המוקדמות, ואפשר לגרש אותם שוב בשנות השבעים, לכבוד הסכמי השלום עם מצרים ובניית הבסיסים החדשים של צה"ל בנגב. אפשר לפנות אותם מטעמים ירוקים, כי הם תופסים "שטחים פתוחים" – ולהעביר אלפי דונמים לידי "בודדים", בודדים יהודים כמובן, שישמרו על "אדמות הלאום" ויתפסו "שטחים פתוחים". ובאמת, בלי שאנשים שמו לב, עבר בכנסת לפני ימים ספורים, ב-17 ביולי, אחד החוקים החשובים ביותר של הזמן האחרון: חוק המכשיר בדיעבד השתלטות מאסיבית על קרקע ומשאבים, התיישבות בלתי-חוקית בעליל; חוק המכשיר הענקת קרקעות לפולשים לקרקע – לפולשים טובים, "הרפתקנים חיוביים", לחוות הבודדים.

מי הם הפולשים?

ולמען מי צריך לפנות את אנשי אלעראקיב? למען פעולות ייעור של הקרן הקיימת לישראל. לא פחות. לפנות אנשים למען עצים – והעצים, כמו שנאלצו אנשי הקק"ל להודות, ניטעים בלי תוכנית מיתאר ובלי היגיון אקולוגי או חקלאי. אלה לא עצים מיטיבים, אלא עצים פולשים. עצים שנועדו להבטיח שליטה.

עצים כאלה אפשר לראות במקומות אחרים. ראינו עצים כאלה ליד התנחלויות בגדה המערבית; מאות-מאות של שתילים, לפעמים סתם תקועים בתוך חביות, שנועדו להבטיח חזקה על שטחים, שאסור לחקלאים הפלסטינים להיכנס אליהם. אם אתם הולכים בעג'מי או בכפר שלם, אתם יכולים לראות גם חורשות דקורטיביות כאלה: חורשות שנועדו להבטיח שליטה, דונם ועוד דונם, להבטיח זכויות נדל"ניסטים או להצר את צעדי התושבים המקומיים. ומסביב לאל-עראקיב אתם באמת יכולים לראות מאות מאות של עצים: גבעות קרחות מעשב, ועליהם עומדים כמו חיילים במיסדר מאות עצים, שנועדו למנוע מאנשי אלעראקיב לעבד את אדמתם. העצים האלה הם גדר, גדר חיה.

ואלעראקיב היא רק מקרה אחד: שני כפרים בלתי-מוכרים, אום חיראן ועתיר, בצפון הנגב, החיים על במקום יותר מחמשים שנה (הם פונו ממקום מושבם הקודם לשם בפקודת המימשל הצבאי) – אמורים להיעלם כדי שבמקומם יקום יער – יער חירן. צריך להסתכל טוב-טוב כדי לראות שם יער, כי כרגע אין שם עצים. היער הוא פרויקט, התושבים הממשיים הם מכשול. אבל מאחורי היער הוירטואלי מסתתר יישוב וירטואלי, יישוב חדש, ליהודים בלבד – חירן. כך מייהדים את הנגב.

תוכניות הפיתוח החדשות של הנגב הן תוכניות נישול. הערבים הבדואים עברו גל נישול אחד עצום בתחילת שנות החמישים; הם שילמו פעם נוספת את מחיר הסכמי השלום עם מצרים ונדחקו מהמעט שנשאר להם, ממקומות שאליהם הועברו לעתים בפקודת הממשל הצבאי, לאתרים אחרים, בלתי אפשריים. ועכשיו אנחנו עומדים בפני הגל הגדול הבא. חשוב לראות שהגל הברוטלי הזה, הדורס אפשרויות פיתוח מקומיות של הנגב לטובת כל תושביו לטובת ייהודו – הוא פרי שיתוף פעולה של הון פרטי ותאגידים עם המדינה.

את תוכנית העתיד לנגב (Blueprint Negev) הכין משרד ייעוץ אמריקאי, מקינסקי ושות' (חברת הייעוץ הפרטית הראשונה שגם צה"ל השתמש בשירותיה); את היוזמה הובילה הקרן-הקיימת-לישראל של ארה"ב (JNF–USA). זוהי אם שותפות ענק של המדינה עם הון פרטי וזר. ואלה מעיזים לטעון לנאמנות, כאשר נאמנותם נתונה לאינטרסים שמעבר לים! האם אתם באמת מתפלאים לגלות ששמעון פרס קידם אותה בהתלהבות? והשותף האחר לא יישכח: הפרויקט הוא בן-טיפוחיו של יו"ר קק"ל בארה"ב – המיליארדר הימני רון לאודר. ואת תוכניות ההתיישבות החדשות מקדמת קק"ל בשיתוף פעולה עם תנועת "אור – משימות לאומיות", שמטרתה ייהוד המרחב בנגב ובגליל.   מי שראה היום את הפינוי באל-עראקיב יכול לטעות ולחשוב שאזרחי ישראל הבדואים עומדים כנגד כוחות הביטחון בלבד. זה לא נכון. הם פשוט עומדים על זכויותיהם הבסיסיות. והם ניצבים לפני מערך שלם שפועל נגדם, מדינתי וחוץ-מדינתי, קק"ל וכוחות הביטחון, תאגידים ומתיישבים. ואנחנו צריכים לעמוד לצידם.

מאחורי כל זה מסתתרת הנחת יסוד המלווה את כל חיינו כאן: שפותרים בעיות על-ידי נישול והעברה, על ידי הבאת "אוכלוסיות חזקות" במקום "אוכלוסיות חלשות", יהודים במקום ערבים (אבל רק יהודים נאמנים, ברור!) פינוי-בינוי, פינוי-בינוי וחוזר חלילה… לא רק לנשל מנכסים ולהציע לאנשים הנכונים את המקומות הנכונים – את המרחבים הפתוחים, את האדמה, את הנוף; אלא גם להרוס את המירקם החברתי של שכונות, וקהילות בכך שעוקרים, מפוררים ומיישבים מחדש. כך רוצים לפנות את אנשי הכפר הבלתי-מוכר דהמש, באמצע ישראל, בין לוד ורמלה. כך מציעים לתושבי עג'מי להתפנות לטובת "אוכלוסיות חזקות".

ממשלות ישראל מאמינות בלהחליף אנשים. אנחנו צריכים להחליף את השיטה – לא את האנשים שגרים כאן.

אלעראקיב, 27.07.10. צילום: סילאן דלאל / אקטיבסטילס

לקריאת עדות מהשטח הקליקו כאן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. נעם

    אני מציע לכל הקוראים לקרוא זווית אחרת של הנושא בתחקיריו של קלמן ליבסקינד שפורסמו בשבועיים האחרונים במוסף סופשבוע של מעריב. הוא מתאר שם כיצד המדינה מעניקה (רושמת בטאבו!) ללא מעט בדואים שטחי ענק בנגב רק על סמך הצהרות שלהם. קשה לומר שהמדינה רק מבקשת לפנות אותם ולייהד את המקום. המדינה מנסה לשמור על שארית הריבונות שלה באיזורים שבהם אין דין ואין דיין. הניסיון של הפוסט הזה הוא לטעון שכל הריסת בתים של ערבים על ידי הממשלה הוא אסור מאחר והוא על רקע גזעני. זוהי הסתכלות צרה שרואה הכול רק דרך הפריזמה של יחסי יהודים וערבים. ההנחה היא שאסור להרוס בתים של תושבים בדואים רק מפני שהם בדואים, ומה זה אם לא שימור תפיסות גזעניות?

  2. יהושע רוזין

    תודה לפרופ` גדי אלגאזי. רק איך עושים שלא רק המשוכנעים יקראו, אלא שזה יעבור גם לתקשרת הרחבה?
    זה יום שחור ואבל לישראל ֿ בושה ל מערכות השלטון והמשפט שהפך למשפח. אין לי שום נאמנות מוסדות השוד והפשע האלה. ואני מקוה שיבוא היום והם וארגון הפשע הקרוי קק"ל יתנו את הדין. כאזרח ישראל בושתי ונכלמתי.

  3. נפתלי אור-נר

    של ממשלות ישראל האחרונות, ובמיוחד הנוכחית, היא כלאוייבים בכוח. לכן, אין הממשלה רואה כל בעייה בנישולם ובגרימת עוול מחפיר כלפיהם. וכל אזרחי המדינה, מסוג א`, המביטים במחזה זה בחדווה או באדישות, יגלו יום אחד כי הברוטליות וחוסר הצדק וההגינות יגיעו עד מפתנם

  4. גרי

    נועם יותר מצודק. גדי אלגזי הציג רק צד אחד של המטבע. הצד השני הוא אזלת היד של המדינה בכל הנוגע לפעילות בלתי חוקית בעליל של הבדואים, מהברחות גבול וגניבות רכב ועד להשתלטות על שטחים ובניה לא חוקית. הבעיה היא שבמקרה שלנו לא העכבר הוא הגנב, אלא החור. הריק השלטוני, המנהיגות החלולה, שאינה מסוגלת אפילו לסגור את הגבול עם מצרים בפני מסתננים אפריקאים. באין מנהיג יפרע עם. 

  5. דבורה זילברשטיין

    שהצלחת לנסח את הבושה החדשה שמצטרפת אל טור הכלימות והחרפות המצטברות והולכות בשיירת האסונות שניתכים על הציבור הפלסטיני מאז הנכבה של -48 כמו איזה מבצע מתגלגל צה"לי.

  6. איתי

    המדינה מנסה למנוע השתלטות על קרקעות בנגב; יש מנגנוני פיצו ינדיבים (אדמות בטאבו בהיקף של 20-30% מהאדמות שנתבעת עליהן בעלות, ועוד פיצוי בסך ממוצע של ע- 450,000 ש"ח) ; התביעות לא נגמרות, לא ניתן להגיע לסיכומים כי לאחר שמגיעים להסכמות מגיעים עוד אנשים מהחמולה (שלא השתתפו בדיונים) ותובעים יותר; כל בדואי שמחליט לעבור לגור בעיירה בדואית מקבל עד דונם אדמה חינם, ועוד פיצויים על מבנים וקרקע שהוא נוטש; ועוד . למאמר המלא של חבצלת יהל (כנראה רק למי שיש גישה למאגרי מידע אקדמי):

    http://muse.jhu.edu/login?uri=/journals/israel_studies/v011/11.2yahel.pdf

  7. אסף

    מקומם ביותר לקרוא כאן ובכלל דעות שבמידה כזו או אחרת מצדיקות את הריסת הכפר בשל הטענה (השנויה במחלוקת) שהמדינה ניסתה להגיע להסדרים עם הבדואים ונכשלה או בשל הטענה שהבדואים הם פושעים העושים כל העולה על רוחם ודבר לא מרתיע אותם. גם אם הדברים נכונים במידה כזו או אחרת לא ניתן להצדיק פעולה כל כך אלימה שתוצאותיה כל כך קשות ובלתי מידתיות כלפי עשרות משפחות. המדינה לא יכולה פשוט לזרוק אותם לרחוב מבלי לדאוג לפיתרון הולם. מה הרשויות מצפות שיקרה עכשיו? שהם יעלמו? שהם ימכרו את הגמל ויקנו דירה ברעננה? גם אם המדינה רואה ביושבם על שטחיהם אקט בלתי חוקי, הרי שלפני היותם עבריינים הם אזרחים ובני אדם, וככאלה על המשינה לוודא שזכויותיהם נשמרות. שום סיבה לא יכולה להצדיק השלכת משפחות לרחוב – והדבר נכון לגבי הבדואים כמו שהוא נכון לגבי המתנחלים. יש הבדל בין הריסת בית אחד ספורדי לבין החרבת ישוב שלם. המדינה חייבת לדאוג לפיתרון הולם מבעוד מועד ולמצות כל אפשרות של הסדר ישיר עם התושבים.

  8. Diogenes

    Bombing of Guernica, No less !!!

  9. גדי אלגזי

    צר לי שאנשים נופלים שוב ושוב בסיפורי המעשיות על אדמות מדינה שצריך להגן עליהם. כל מה שצריך הוא קצת לקרוא רקע, ולא להסתמך על כתבה ב"מעריב".
    מדינת ישראל גזלה מן הבדואים כמעט את כל הקרקע שישבו עליה. הדברים ידועים ומצויים בכתובים: המכשיר העיקרי היה פינוי והעברה בפקודת הממשל הצבאי. כל הבדואים של הנגב רוכזו בפקודה באזור מוגבל בצפון הנגב, אזור הסייג שבין דימונה-באר שבע וערד (1.5 מיליון דונם מתוך 13 מיליון דונם, שטח הנגב כולו).

    לפינוי המאסיבי הזה הצטרף חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים, 1953): שאיפשר להפקיע קרקע אם לא נמצאה בחזקתו של בעליה באפריל 1952. כך הזזה והעברה זמניות הכשירו הפקעה מאסיבית. מדובר במעשה חקיקה שכונה בלשון עדינה "חקיקה חד-פעמית", אחד מחוקי הגזל שבתי המשפט כיום עדיין נבוכים כשהם
    נדרשים לטפל בתוצאותיו.
    החוק אפילו לא הצריך הודעה לבעלים על ההפקעה ולכן נודע לאזרחים ערבים רבים על הפקעת אדמותיהם רק שנים רבות לאחר המעשה.

    הבדואים אינם פולשים. מי שגזל את קרקעותיהם הוא הפולש, ומי שמסרב להכיר בזכויותיהם משך עשרות שנים. כל ההידיינויות בין הבדואים למדינה, כל הקרקעות השנויות במחלוקת מסתכמות ב-6% מאדמות הנגב. זה הכל, זה כל מה שנשאר לילידי הנגב (התישבות יהודית כמעט סמלית בהיקפה התחילה בנגב ב-1946) – ועל זה נמשכת המלחמה.

    למתעניינים מומלץ מאוד לקרוא את ספרה של חיה נוח, הכפרים שישנם ואינם (פרדס, 2009).

  10. חנה בית הלחמי

    בפעמים בהם שמעתי רדיו (נסיעות קצרות פה ושם), הוא רצף הדיווחים הרגועים כאילו מדובר בארוע בירוקרטי שגור ולא דרמטי. שום דבר מהמשמעות הפוליטית והאנושית של העניין הזה לא סדק את קול הקריינים. כולם. גם אסתי כתבה על זה http://2nd-ops.com/esty/?p=67749

  11. איריס זריני

    כיצד ב"ש תשמש חלופה למרכז בעיני הסטודנטים?
    לקישור המלא- http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=295811&st=15

    [quote name=`Kayben` date=`22/07/2010 – 11:11` timestamp=`1279786278` post=`2625528`]
    במקום כל המיליונים שהמדינה שפכה לשווא.
    מה שצריך לעשות הוא מבצע התנתקות 2.
    מקימים כוח משטרה שימנה 1,000 שוטרי יס"מ.
    באים לאיזה סטריף ליד הכביש בין ב"ש לדימונה.
    באים לבדואי, אומרים לו יש לך בית בישוב ככה וככה, סע ברכה.
    אם אתה לא רוצה לגור שם, תמכור את הבית ותעבור לישוב אחר.
    קח את הדברים, תעמיס למשאית.
    לא רוצה, נפנה אותך בכוח.
    עוד שעה הדי9 גומר פה על הפחונים.

    יבכו, יתנגדו, ירוצו לבג"ץ, לא מעניין.

    ככה יעסוק כוח המשימה במשך שנה בפינוי והריסה.
    ברגע שהמדינה תפגין נחישות וחוסר סובלנות ברורה.
    הרוב כבר יעזבו בעצמם לתוך הישובים.
    מי שמעז לחזור לקרקע שפונתה, ישר לכלא.
    [/quote]

  12. עידן לנדו

    תודה על המאמר הנוקב, גדי.

  13. יוסי

    בדקתי את המאמר שהמלצת עליו.
    המחברת היא עורכת דין מהפרקליטות המחוזית. היא פותחת את המאמר בהסבר שהסיפור הוא מסובך יותר מסיפור משפטי פשוט וכולל היבטים היסטוריים, חברתיים, פיננסיים, תרבותיים ואתניים. כך, היא מבטיחה לספר את הסיפור המלא והמורכב ולא להסתפק בנקודת המבט המצומצמת הלגליסטית של משפטנית. אבל, כבר בעמוד 2 היא קובעת שלפי החוק הישראלי כל אדמות הנגב הן אדמות מדינה. לכן, הטענה שישראל גנבה את אדמות הבדואים אינה נכונה.
    זהו אינו אלא שיח לגליסטי, פשוט, פשטני, רדוד, ריק וקר של עורכת דין שרואה בחוק הישראלי בסיס האמת המוחלטת. החוק הישראלי במקרה זה חוקק כדי להפוך גזל אדמות של לא יהודים על ידי יהודים לחוקי.

  14. ירון

    אני מתגורר במושב במרכז הארץ. נכון – מושב יקר שפעם היה ישוב ספר שאף אחד לא רצה להתיישב בו פרט לכמה משוגעים, ביניהם סבי וסבתי. המושב עלה בשנת 1933 על הקרקע שנרכשה על ידי המתיישבים מקרן היסוד בכסף טוב, רק מה – הם עשו טעות ורשמו את הקרקע למינהל בשנות החמישים.

    עכשיו אם אני רוצה להזיז אצבע או לבנות בית על האדמה שלי שבעיר השכנה שהיא על אדמה "פרטית" אין בעיה לעשות כן, אני לא יכול לעשות זאת ויבואו עם בולדוזר ויהרסו לי את הבית.
    רק מה – אני אזרח שומר חוק ולא עושה אינתיפדה ואין כותרות בעיתון ואין כלום. אה כן – והקשת המזרחית הצדקת שמקשקשת על קיפוח שתסביר לי איזה מדינה בדיוק נתנה לסבי את הקרקע בשנת 1933 ואיפה הקיפוח? מה לעשות – אז כל אחד יכול היה לרכוש קרקע בנזיד אדשים יחד עם היתושים, הביצות הקדחת והרוצחים הערבים שישבו מסביב ורצחו לא פעם אנשים מהישוב שהיה ישוב ספר בזמנו.

    בקיצור – כל יפי הנפש שנהנים להלקות את עצמנו. היתה כאן פעם מלחמה. הערבים למזלנו הרב, הפסידו בה. כשעושים טעויות ופתחים במלחמה יש גם מחיר. (תראו איך זה באירופה שעמים שלמים הוגלו לכל אורך ההסטוריה, גם כשהיו הצד המתגונן שהפסיד ולא רק התוקף.
    אלו החיים. בנינו מדינה. יש בה חוקים. שגם אני לא מת עליהם ומבחינתי הזכות שלי על הקרקע אפילו מעוגנת בחוק ואין לי בה בסופו של דבר כל זכות.
    אתם מוכנים לבוא גם להילחם בשבילי? או שאני צריך ללבוש כפיה כדי שתתייחסו אלי?

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מחכים למאמר שופע גינויים, צער ועצב בעקבות הגירוש מגוש קטיף. אה, שכחנו: שם גירשו יהודים, וזה בסדר, זה דמוקרטי, וזה האימא של כל זכויות האדם. ככה זה: ערבים תמיד מסכנים ועשוקים, יהודים תמיד מבוגרים רעים ואחראים.

    תתבייש.

  16. עידן סובול

    היא הייתה הופכת לגרמניה הנאצית.

    כיבוש (שיר-לכת)

    נִמְשֹׁל בִּשְׂדוֹת-זָרִים
    נָגוּר בְּבָתֵּיהֶם
    נִסְחַר בִּרְכוּשָׁם
    נִדְפֹּק אֶת בְּנוֹתֵיהֶם

    נִמְשֹׁל בִּשְׂדוֹת-זָרִים
    נִשְׁפֹּךְ קְצָת אֶת דָּמָם
    כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ
    שֶׁהֵם חֶלְאַת-אָדָם

    נִמְשֹׁל בִּשְׂדוֹת-זָרִים
    נִקְצֹר, נַחְלֹב, נָשִׁיר
    עַל עַם מוּרָם מֵעַם
    מוּרָם , עֶלְיוֹן, בָּכִיר

    נִמְשֹׁל בִּשְׂדוֹת-זָרִים
    נִמְשֹׁל בָּם לְעוֹלָם
    וּמִי שֶׁלֹּא יָכֹל
    שֶׁיִּסְתַּלֵּק מִכָּאן!

    * השיר בוצע במועדון צוותא בתל-אביב לפני כ-30 שנה בכנס מחאה למען שחרורו של גדי אלגזי מהכלא הצבאי, לאחר שנאסר בעוון סירובו לשרת בשטחים הכבושים. מלים: עידן סובול; לחן: בני קדישזון; שירה: טלי פלד.

  17. נעם

    יום שלישי. שתיים וחצי לפנות בוקר. מיתחם `חוצות להב` בבאר שבע. בחניון הענקי פרוש כוח בהיקף ששנים לא נראה בנגב. 1300 שוטרים מקבלים תדריך אחרון לפני היציאה צפונה. ארבעים אוטובוסים, מאות רכבים, שופלים ומשאיות. ציר התנועה המרכזי לנגב נחסם לתנועה. שיירה אינסופית של אנשי משטרה, מינהל מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה ומשרד הפנים יוצאת בדרך אל הכפר הבלתי חוקי ערקיב שהקים שבט אלטורי לפני כמה שנים. מאוחר יותר, אחרי שהכוחות ידלגו על הנינג`ות שפיזרו הבדואים, יטענו האחרונים שעוצמת הכוח מלמדת על האלימות של המדינה. האמת קצת שונה. מפקד המחוז, ניצב יוחנן דנינו, שראה לאחרונה בקבוקי תבערה מתוצרת בדואית עפים אל הכביש הראשי, לא היה מוכן לקחת צ`אנס.

    אחד עשר מבני אבן ושלושים וארבעה פחונים הקימו הבדואים סתם כך, בלי אישור, על קרקע המוחזקת על ידי המדינה. אחרי שנים ארוכות ומאבקים משפטיים מתישים הגיעה המדינה לאכוף את החוק.

    בשטח הסתובבו כמה עשרות פעילי שמאל קיצוני ואנרכיסטים, שהוקפצו בהודעת SMS. חוסר התקשורת בינם לבין הבדואים, שלהם באו לסייע, בולט לעין. לא מתערבבים, לא מדברים, לא משתפים פעולה. הבדואים התפנו כמעט ללא מחאה. הצעקנים הבולטים היו דווקא היהודים. לשוטר שחום עור הם קראו לחזור לאתיופיה. קצין אחר קיבל הסבר על הדמיון בין חוקי המדינה לאלו של נירנברג.

    הכיתוב על החולצות שלהם -"תשוחרר שייח` ג`ראח", "אפרטהייד", "סילואן" ו"אין קדושה בעיר כבושה" – מלמד שמדובר בלהקה נודדת. שהייה של כמה שעות איתם מלמדת איפה הם ממוקמים בשיח הישראלי. את הדיאלוגים בעניין קרקעות הנגב הם מנהלים באתר האינטרנט "הכיבוש". איזה כיבוש? זה של 1948, כמובן.
    רבים מהם נמצאים כאן בפעם הראשונה, לא ממש מכירים את החומר. תן להם עימות שבו המדינה מצד אחד, הערבים מצד שני והאדמה באמצע והם כבר ידעו איפה להתמקם.

    קחו, לדוגמא, את עזרא נאווי, עבריין רב עלילות מתחום המין, הסמים והאלימות, שפעיל בדרך כלל אצל הפלסטינים. ביום שלישי הוא הגיע לערקיב. "תתביישו לכם, משטרה יהודית לא מתנהגת ככה", צעק. אלי בן זקן, היועץ לענייני ערבים של המשטרה, משך אותו הצידה. "תגיד, עזרא", שאל אותו בחיוך, "יש לך מושג מה הסיפור של המקום הזה?". נאווי ביטל אותו. "זה לא רלבנטי", השיב, "ללבייב לא הייתם עושים את זה". "עזוב לבייב", ניסה שוב בן זקן, "תגיד לי, עם יד על הלב, אם אתה יודע מה קורה כאן". נאווי לא ידע.
    הוא לא היה היחיד. זוג צעירים נחמדים מירושלים סיפרו לי ש"המדינה נתנה לבדואים להבין במשך השנים שהם יכולים להישאר פה ופתאום החליטה להרוס". איך זה מסתדר עם עשרות צווים ופינויים ופסקי דין שהוציאה המדינה נגד בני השבט מאז שנת 2000? לא מסתדר, אבל מה זה חשוב?

    כל בדואי שנתקל בעיתונאי עם מיקרופון סיפר באמונה יוקדת שהוא מתגורר במקום כבר עשרות שנים. כל מי שיש לו מושג קטן על מה שקורה בשטח יודע שלפני שמונה שנים לא היה כאן אפילו אוהל. הבעיה שלרוב העיתונאים חסר המושג הקטן הזה.

    כך, לדוגמא, יכול היה עבדאללה אבו מדיר`ם לעמוד מול חבורת כתבים ולעורר רחמים כשהוא מדבר על המדינה שהשאירה אותו ואת משפחתו בשמש הקופחת בלי קורת גג. הוא מדבר והפנקסים סובלים הכל. כי כמה מאתנו יודעים שהאיש, שהגיע ל"נחלת האבות" הזו שלו רק לפני שנים ספורות, מחזיק ברהט, בסמוך לווילה שלו, מרצדס שעולה יותר ממיליון שקל? וכמה מאיתנו – שמזילים דמעה על סיי`ח, הדוד שלו, שהבית שלו נהרס על ידי שופל אכזר שהותיר אותו הומלס – יודעים באיזו וילה ענקית הוא יושב בשכונה 25 ברהט? וכמה מאיתנו יודעים שמשפחת אבו ג`אבר, שגם היא עשתה מול המצלמות פוזה של מי שגורשה השבוע ממולדתה אחרי אלפיים שנה, הגיעה רק לפני כמה שנים מאזור כפר קאסם, ממנו ברחה בעקבות ריב חמולות?

    ומה נלין על הבדואים, כשרגע אחרי ההריסה מוציא ח"כ חיים אורון הודעה על ה"פעולה הכוחנית של הממשלה"? האם גם כשהטרקטורים של הקיבוץ שלו יוצאים מדי בוקר לעבד את האדמות שעליהם תובעים הבדואים בעלות מגלה הפרלמנטר הזה רגישות גדולה כל כך?

    סיפור ערקיב, כמו סיפורם של ריכוזים בדואיים בלתי חוקיים רבים אחרים בנגב, הוא סיפור של מכונת תעמולה ששותפים לה הבדואים מצד אחד ויהודים פעילי ארגונים של הקרן החדשה לישראל, מן הצד השני. מכונת תעמולה שיכולה להתקיים רק בזכות תקשורת שטוחה שלא מכירה את העובדות ומוכנה להשכיר את עצמה לכל טענה.

    קחו, למשל, את YNET, שהשבוע החליט להצטרף לחגיגה ופרסם מתחת לכותרת הראשית שלו מאמר של ד"ר ארז צפדיה, חבר באחת מעמותות הקרן החדשה ומרצה במכללת ספיר, שבו הצליח המומחה הגדול הזה לעשות סלט של שבטים, לבלבל בין עתירות והחלטות ממשלה ולא לשים לב שהסיפור שסיפרו לו אולי נכון, אבל קשור לשבט אחר לגמרי.

    מה שעצוב זה שהסיפור של הריכוז הבלתי חוקי ערקיב הוא סיפור פשוט, שבינו לבין מה שמדווח בדרך כלל בעניינו בתקשורת אין קרבה גדולה מדי. בשנת 1999, כשקק"ל החלה לטעת בשטח עצים, איש לא התגורר במקום. יתרה מכך, הבדואים אפילו הכירו בבעלותה של המדינה על הקרקע והיו מוכנים לשלם עבור שימוש חקלאי באדמותיה. כשהחלו הנטיעות הגיעו בני משפחת אלטורי וביקשו לעצור אותן, בטענה שמדובר באדמת אבותיהם. הוכחה משפטית לכך הם לא יכלו לספק. לפני עשר שנים הוציא בית המשפט צו האוסר את כניסתם לשטח ומאז כל נוכחות שלהם שם היא בגדר פעולה עבריינית. אלא שהבדואים, שלא סופרים את המדינה ממטר, המשיכו להסתובב במקום וגם לגדל בו גידולים חקלאיים.
    במרץ 2002, כדי לקבוע עובדות בשטח, הם גם הקימו כמה אוהלים ובניגוד לצו בית המשפט קבעו שם את מושבם. מאז, כשהם מלווים בפעילי עמותות שונות מבית מדרשה של הקרן החדשה, הם מנהלים עם החוק משחק פינג פונג. מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה מפנים אותם והופכים את האדמה. הם, מצידם, מצפצפים, מקימים שוב אוהלים וזורעים. בכל ההליכים המשפטיים, בכל הערכאות, ניצחה אותם המדינה. ניצחה אבל נאלצה להיגרר באינסוף הליכי ביניים, ערעורים וצווי מניעה זמניים. לצווי המניעה הללו יש תכונת אופי מעניינת. הם מונעים מהמדינה, שנאלצת לעבוד לפי החוק, להמשיך להרוס, אבל לא מצליחים למנוע מהבדואים – ששמים עליו פס – להמשיך לבנות. וכך, בכל פעם שהמדינה תובעת הריסת מבנה לא חוקי של בדואי, היא מוצאת אותו מגיע לסוף ההליך עם שניים נוספים.

    בית המשפטקבע שמדובר ב"פולשים", ש"משך שבע שנים הם ממרים ומפרים בשיטתיות את צווי הערכאות השיפוטיות", וש"אין להם שום זכות קניינית", אבל כל זה לא מפריע לערימת ארגוני שמאל רדיקליים להמשיך בתעמולה הכוזבת שלהם. אמנסטי, לדוגמא, הסבירה השבוע שההריסה בוצעה למרות "ששאלת חוקיות הבתים נדונה בימים אלו בבית המשפט וטרם ניתן לה מענה". טרם ניתן מענה? כמה שופטים צריכים לכתוב שמדובר בעבריינים כדי שבאמנסטי זה יחשב "מענה"?. "מדובר במחיקת כפר כולו", יילל מנכ"ל הארגון בישראל, איתי אפשטיין, שהזכיר למדינה שחובתה לדאוג לאנשים ל"קורת גג". הלו, אפשטיין, ה"כפר", שלפי ההודעה שלך אפשר לחשוב שנמצא כאן מתקופת האבן התיכונה, הוקם לפני שמונה שנים בדיוק, בניגוד לחוק ובנכסים שההומלסים האומללים הללו מחזיקים בבעלותם ברהט אפשר למצוא "קורת גג" לכל הפעילים שלך.

    גורמי האכיפה עשו השבוע צעד חשוב כדי להבהיר שהחוק הישראלי חל גם מדרום לצומת בית קמה. כדי שלא יהיה מדובר באפיזודה חד פעמית יצטרכו במערכת לגלות נחישות ולא פחות חשוב מכך לא להתעייף מלהציג את האמת. זה מתיש ומתסכל אבל אין לזה תחליף.

  18. חיים ברוש

    כשהורסים לבואים או ערבים כולכם יודעים לקפוץ מן הכסא מעניין שגרשו והרסו ליהודים בגוש קטיף ומקומות אחרים תמכתם במלוא גרון פתאום זה קשה הרס וגרוש מה קרה איך התהפכתם?

  19. עוזי אורנן

    הלן קטעים מספרו של עארף אל-עארף, שהיה מושל הנגב משנת 1929 עד 1938.

    הוא כתב שני ספרים על הבדואים בנגב. תרגום האחד מהם הוא
    "שבטי הבדואים במחוז באר שבע", בתרגום מנחם קפליוק (במקור בערבית נקרא
    "המשפט בקרב הבדואים").
    ב 1931 ערך עארף אל-עארף מפקד לבידואים שבמחוז, והיה עליו להתגבר על הרבה קשיים. לדבריו השלטונות אף פעם לא הצליחו לשכנע אותם להשתתף במפקד, כי
    הבדואים תמיד חשבו שזו רק הקדמה לגיוס לצבא, ומזה הם חששו.
    במפקד שהוא הצליח לערוך נאמר כך בסיכום המקוצר של המתרגם:
    "המחבר מונה בששת המטות של הנגב, המתחלקים ל-77 שבטים – שבעים אלף נפש[…]
    המחבר מפרסם [במקור הערבי של הספר] לוחות מפורטים של המפקד האחרון במחוז
    באר שבע". שימו נא לב: שבעים אלף נפש ב 1931.

    בספר יש סיפורים רבים על מאבקים על קרקעות בין השבטים וביניהם לבין הפלחים ,
    ואפילו תמונה צורפה, שבה נראה בדואי חורש את אדמתו כשאת המחרשה גורר גמל.
    בין המגיבים באתרים שונים על הריסת הכפר הבדואי היו שהסבירו בלמדנות
    שהבדואים "באו בהמוניהם מערב הסעודית" ולכן צריך להחזיר אותם לשם, או לגרש אותם למקום שממנו הם באו. הספר של עארף אל-עארף מראה עד כמה טענה זו שקרית.

    אשר לכפר שנחרב, קראתי את חוות הדעת המלומדת של הגיאוגרפית קרק.
    לצערי לא את של יפתחאל.
    נראה לי שהויכוח נסב לא על הציר הנכון.
    השאלה של היום שאותה יש לבחון, מה קורה לחברה נומדית בעבר, וקצת שרידים
    שעוד נותרו לאורח החיים הקדום שלה, כשהיא מתחילה להסתגל לחיי קבע.
    האזור שהיה אזור מחייתם בימי הנודדים, הוא האזור הראוי להיות אזור מחייתם
    לאחר שהם זונחים את הנדודים ובאים לשכון קבע .
    לכן לא חשוב אם יש להם או אין להם "הוכחות" לבעלות על שטחי האדמה במאה ה-19. מה שחשוב
    הוא שהחברה המפותחת הקיימת הקיימת היום, באמצעות הממשלה, תדאג לאזרחיה חסרי התעודות.
    אפילו רק בשל העובדה שהם גרים כבר שישים שנה בכפר הזה!
    הסיבה להתנהגות נבזית זו היא שהשלטון הוא יהודי ולא ישראלי, והשלטון היהודי מתעניין רק
    ביהודים, ומי שאינו יהודי הוא ממש הפקר לגירוש ולדחיקה . זו איננה יכולה להיות מדיניות
    של חברה דמוקרטית.
    לכן אם אנחנו יכולים לעשדות משהו (ספק!) הרי יש להעביר את השאלה מהתעסקות ב"בעלות על אדמה"
    שכפי הנראה קשה להוכיח אותה אם מתחילים מהמאה התשע עשרה (זה מה שעשתה המומחית)
    לשאלת ההווה: הממשלה חייבת להושיב את אזרחיה (גם אם מטעמים שונים הם אינם רשומים)
    על אדמה, בכפר מוּכּר, הנהנה מכל השירותים שהאזרחים נהנים מהם