האקולוגיה של הזנות

נטלי פרוסט

מיכל חלבין, "נטשה", אוקראינה 2005 (מתוך Ms.Use)

הטקסט שלפניכם/ן מופיע בגיליון מס' 2 של מגזין "מיס.יוז" (Ms.Use), המופץ בימים אלה בחנויות הספרים. המגזין עוסק במיניות – נושא שלא נהוג לפנות לו את כל הבמה – על הקשריה הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים, באמצעות טקסטים ועבודות אמנות. נושאו של הגיליון הנוכחי הוא הקשר בין סקס לאקולוגיה: דיון בטבעי מול הרציונלי.

לפני שנתיים סיפרה לי אשה שעבדה כזונה באזור התחנה המרכזית, שלקוחותיה הם בעיקר גברים מבוססים שמחפשים מין מלוכלך. לדבריה אז, הם תפשו את המין שהציעה כמלוכלך כיוון שהיתה נרקומנית, עבדה ברחוב וגבתה מחיר נמוך בעבור שירותיה. מסיפורים שסיפרה לאדם שלישי ששתינו הכרנו נודע לי גם שחוותה התעללות מינית בילדותה. אינני יודעת מה עלה בגורלה ואם הצליחה להשתקם ולעזוב את הזנות, כפי שרצתה.

לעומתה הבלוגרית בל דה ז'ור, האמריקאית במקור, שהשאילה את שמה מהסרט יפהפיית היום שבו כיכבה קתרין דנב ואשר הציג זנות גבוהה כבחירה אופוזיציונית לחיים הבורגניים המשעממים – ונחשפה לפני כשנה כד"ר ברוק מגנטי, חוקרת מחלות ילדים שחיה באנגליה – חזרה והדגישה בראיונות הרבים שערכה בעקבות החשיפה שעבדה בעבור 300 פאונד ללקוח, שסביבת העבודה שלה כללה בתי מלון יוקרתיים, שנהנתה מהמין או לפחות מהמשחק המיני שהיה בו, וכי לקוחותיה היו אנשים אמידים, משכילים ונעימים.

ובין שתי אלה ישנה גם הזנות הבורגנית, הממוקמת באמצע – בין הרחוב לבתי המלון – ומוכרת לי כזונה. עד לא מזמן, הסביבה שבה התקיים סוג זה של זנות היתה הדירה הדיסקרטית ששימשה כמה בנות עובדות יחד, וכיום משמשים לצורך זה גם דירות פרטיות שבהן עובדות אשה או שתיים וחדרים שמושכרים לפי שעה. למעשה שלוש האפשרויות שתוארו כאן, כביכול כשלוש אקולוגיות שונות של זנות, הן תוצאה של היענות למניע אחיד ובורגני במהותו – השאיפה להשיג את מה שבסביבה הקרובה נחשב למותרות.

הרחוב הוא סביבה ציבורית וככזה מי שמעוניין לעבוד בו נזקק לאישור – בתי עסק משלמים ארנונה גבוהה יותר מבתים פרטיים, רוכלים צריכים רישיון כדי למכור בו את מרכולתם ואפילו הפרסום מותר במקומות מוסדרים בלבד. לא מעט זונות עובדות ברחוב ורובן מתקבצות במקומות שמזוהים עם זנות רחוב, כך שכל זונת רחוב וכל לקוח שמחפש כזו יכולים למצוא זה את זו בקלות. במקומות האלה ברור שכל הנוכחות הן זונות, גם אם אינן עסוקות במתן שירותי מין באותו רגע עצמו שבו המשטרה עוברת במקום אלא רק ממתינות ללקוחות. ההנחה הזו מהווה בסיס למעצרים רבים, אך כיוון שהזנות עצמה הנה חוקית, העילה למעצר היא שוטטות או הפרעה לסדר הציבורי. נוכל לומר אם כך שמתקיימים פה יחסי גומלין של סיכון הדדי בין הזונה לבין סביבת העבודה שלה – הרחוב כסביבת עבודה מסכן את הזונה העובדת בו, כלומר אינו מאפשר לה קיום בטוח בו, ובמקביל נוכחותן של הזונות "מזהמת" את המרחב הציבורי. במובן הזה זנות הרחוב היא הפגיעה ביותר, בהיותה זו שניתן לאתרה בקלות.

סביבת עבודה נוספת, כאמור, היא הבית הפרטי – זונות רבות מעניקות את שירותיהן בביתן. לכאורה נוכל לומר כי הבית הוא המקום האישי, האינטימי ביותר, ואך הגיוני שמעשים פרטיים כמין ייעשו בו, ואולם בזנות המין אינו פרטי – הוא לא תוצר של יחסים בין-אישיים בלבד אלא של יחסים שמוסדרים בעִסקה. זונות שעובדות בביתן מכניסות את העבודה, על כל מה שכרוך בה – הדימוי השלילי, הריחות הזרים והחותם שמשאירים הלקוחות על הסדינים – למרחב הפרטי ביותר. היתרון של העבודה בבית במקרה הזה מתעצב ביחס לאופציות האחרות – זו של הרחוב, הכרוכה בסכנת מעצר, וזו של בית המלון, הכרוכה בהוצאה כספית מכיסה של הזונה או מכיסו של הלקוח, ובשני המקרים התוצאה עבורה היא הפסד של כסף או לקוחות. מבחינת החוק אין הפרדה או הבחנה בין זונה שעובדת בבית ששייך לה לבין זונה שעובדת בבית שהיא משכירה לצורך עבודתה.

גם בזנות ביתית מתקיימים מעצרים והם מגובים בתפישה הרואה בנשים הללו קודם כול זונות ורק אחר כך דיירות או בעלות בית. ושוב, כיוון שהעיסוק בזנות מאושר בחוק, העילה למעצר במקרים אלה היא אחזקת מקום לצורכי זנות, משמע – אפילו את ביתה שלה, מבצרה, הזונה מצליחה "לזהם" בעבודתה ולהפוך למקום פלילי ומפליל. יוצא אפוא שאין לזונה כל סביבה מוגנת – בהיותה זונה, הסביבה שהיא מתנהלת בה – ביתה הפרטי או המרחב הציבורי – הופכת לסביבה פלילית. כל סביבה היא עבורה מלכודת.

מלבד הסביבה, שהופכת אתר פלילי מרגע שהיא מאכלסת זונה אחת או כמה, גם יחסי הגומלין עם הסביבה מפלילים באותה הדרך: לא אחת קרה שבית המשפט יצר הקבלה או זהות בין האנשים המקיפים את הזונה לבין אלו הנהנים מרווחיה, למשל בני זוג של נשים שעבדו בזנות הואשמו בכך שהם חיים על רווחי זונה. הפרשנות הפשוטה להגדרה משפטית זו היא סרסרות, ואכן סנקציות משפטיות הוטלו עליהם כעל סרסורים. המציאות הזו מייצרת מעין "מרחב ביטחון" תמידי סביב הזונה, שמבדיל אותה מאנשים וסביבות נורמטיביות: אשה שיודעת שעיסוקה הוא חוקי, אך אל לה לפרסם את עובדת עיסוקה, להחזיק מקום לעבוד בו או להיעזר באנשים אחרים לצורך עבודתה, היא אשה מבודדת. ככל שהיא צעירה יותר, הבידוד הופך אותה לפגיעה יותר. כך היא תיטה לנתק קשר עם אנשים "מהוגנים" שאינם קשורים לעולם הזנות ולשמור מרחק ממקומות "מהוגנים", או שתיעזר בגורם "מגן" – הסרסור.

מצד אחד, מרחבי הביטחון האלה משרתים את האינטרסים שלה ושל החברה כאחד: עליה הם מגִנים מפני התנגשות עם גורמי אכיפת החוק וחשיפת זהותה האישית, ועל החברה הם מגִנים מפני ה"זוהמה" שבנוכחותה. מצד שני, אותם מרחבים גם מסכנים אותה: הם מקטינים את יכולת הפיקוח עליה ומגבירים את נוכחותם של גורמים עברייניים בסביבתה, את פוטנציאל הפגיעה בעוסקת בזנות ואת קשר התלות שבינה לבין סרסורים או גורמי תיווך נצלניים אחרים.

גם החוק בעצמו, כך מסתבר, לא נועד לשרת זונות או להגן עליהן; לשון החוק פתוחה לפרשנויות של שופטים ומחוקקים, ובידי גורמי האכיפה אין דרך להפליל את הזונה על היותה זונה, שכן עבודתה חוקית, אך כל פרשנות של בית המשפט ללשון החוק המעורפלת וכל אכיפה של החוקים הקשורים בזנות אפשריות רק הודות לנוכחותה של זונה. מרחב המחיה שלה מופקע לטובת הצורך בהפללתה כזונה, הזמן שלה מבוזבז בחקירות ובמתן עדויות, האנונימיות שלה, שלרוב חיונית לשמירה על כל פן אחר בחייה שאינו קשור לזנות, נפגעת כתוצאה מציון זהותה ברישומים שונים, גם אם לא תמיד פליליים, כבודה נרמס ביחס המשפיל מצד המשטרה וכמובן – זכותה להתפרנס בכבוד ולבחור את עיסוקה אינה מובאת כלל בחשבון.

בימים אלו עומד לדיון חוק איסור צריכת זנות הוצע במקור על ידי נעמי לבנקרון ונקרא גם חוק הפללת הלקוח. לכאורה מדובר בחוק שמטרתו להעביר את כובד המשקל החברתי בכל מה שנוגע לזנות מהזונות אל הלקוחות – ולחדד עמדה מוסרית מצד הממסד שלפיה גופה של אשה אינו ניתן לקנייה כחפץ ומי שקונה את גופה צפוי לסנקציות חינוכיות ומשמעתיות. בפועל מדובר בעוד חוק אבסורדי שעובר שלבי אישור בכנסת למרות התנגדותן של זונות עובדות. אותן זונות יהיו הערוץ היחיד שיאפשר אכיפה ראויה: בלי עדותן, לא תהיה דרך להפליל את הלקוח. גם אם אין למקבלי ההחלטות ובעלי ההשפעה עניין לשמוע את קולן של הזונות העובדות, בהעדיפם לקדם אידיאל חברתי שוויוני על גבן, מן הראוי היה לפחות לתת את הדעת לשאלה כיצד יובטח יחס הולם לזונה כעדה יחידה לעבירה.

בדיונים ובוועדות שבהם נכחתי או התבקשתי להיות נוכחת, זונות עובדות ניסו לא רק להביע את התנגדותן לחוק תוך סיכון פרטיותן וחשיפת זהותן, אלא גם להבהיר היבטים שעד עתה התעלמו מהם המחוקק, רשויות האכיפה וגם רוב הארגונים הפועלים למען זונות: מעמדן הפגיע יותר של זונות הרחוב והחשיפה המוגברת שלהן לאלימות והטרדה משטרתית, סוגיית הזנות כבחירה מבין אפשרויות מוגבלות או כבחירה לגיטימית ומודעת, יחסן הלא אחיד של הזונות ללקוחותיהן, כפי שהראיתי בשתי הדוגמאות שבהן פתחתי את הטקסט, ועוד סוגיות חשובות, שחלקן מערערות על הצעת החוק באופן מהותי וחלקן רק מחדדות את ההיבטים השליליים שעלולים להתחזק במציאות היום-יומית של הזונות אם החוק יעבור.

אך נראה שהמחוקק מעדיף את נקודות הזכות שנצברות לו מהצלחתו בקידום חוק שבמהותו הוא פופוליסטי, ומוכן לשם כך להעלים עין מצרכיה הבסיסיים של האוכלוסייה העיקרית שהחוק נוגע לה – החקיקה תגביר את חיכוך הזונות עם המשטרה, את התלות בסרסורים, את הצורך במציאת מרחבים מוגנים ומבודדים עוד יותר שיאפשרו עבודה תקינה, וכן תצריך מציאת הגנה כפולה – לזונות, ומעתה גם ללקוחות. אלא שבמציאות בישראל 2010 הנימוק של חקיקה למען "טובת החברה" כולה על חשבון החלשת החלשים לא נראה מפתיע או מזעזע במיוחד.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלי בן יהודה

    לא "השאילה את שמה" אלא "שאלה את שמה"!

  2. קרן שלום

    הטקס הכתוב מנוסח כאילו לפני רגע סיימת לראות את הסרט `אישה יפה`. הסיפור של אותה רופאה אנגליה הוא אחד למיליון. 99% מהזונות עברו פגיעה מינית בילדותן. אין אישה שפויה המוכנה ורוצה לעסוק בזנות. רוב הזונות צורכות סמים ו/או אלכוהול בכדי לנסות לטשטש את המציאות הנוראית היומיומית. הן נאנסות על בסיס קבוע. אחוז גבוה מהגברים המגיעים לאותן זונות מכה אותן ומתעלל בהן.
    אין אישה שתהנה מקיום יחסי מין עם 5-10-20 גברים ביום.
    אותן נשים נשלטות ע"י גברים כסרסורים, לקוחות ושוטרים. דופקים אותן מכל הכיוונים.
    רק העברת האחריות לצרכני השרות הפסול הזה תעזור למיגור הזנות.
    מקוממת אותי האמירה ש זנות היא `המקצוע העתיק ביותר בעולם`. זוהי קלישאה. הרי מאז ומעולם היו מלחמות והמנצח היה לוקח את הגברים לעבדות והנשים לזנות.
    לזונה אין דיסקרטיות ו/או חיים פרטיים. היא שייכת לסרסור המנצל את המציאות הנוראה שבה גדלה לטובת ממונו האישי.
    אין נשים בישראל המתפרנסות מזנות וגאות בזה. מעולם לא ישבתי בארוחת ערב אשר בה אחד מבני המשפחה התגאה שבתו זונה. במה שמתביישים אין הנאה, כבוד או חיים.

  3. יפעת הלל

    שמתי לב בשנים האחרונות שכל מי שרוצה להיחשב כאילו פרע את הסדר הישן של הדיבור אודות המיניות וכאילו פרץ דרך בתוך השיח הפמיניסטי השמרני- פונה למקום שתוצאתו הכשרה של הזנות. הדיבור הזה שכביכול מציג את האישה הזונה כסובייקט בוחר הוא דיבור מניפולטיבי. זהו דיבור שעושה שימוש בקטגוריה הרחבה של נשים זונות בעוד הוא רלוונטי לשני אחוזים מהן. רובן של העוסקות בזנות רחוקות מהפרופיל שתואר במאמר תחת ההגדרה של זנות בורגנית. זה בסדר לכתוב ולהגג על שני האחוזים הללו של הנשים החזקות שבוחרות בחירה מושכלת וחופשית לעסוק בזנות אך יש להימנע משימוש גורף ומייחוס אוניברסלי לכל הנשים העוסקות בזנות. יכול להיות שאם הקול הזה שרואה בזונה סובייקט פועל היה נשען על טיעון רציני ומשמעותי הוא לא היה צריך להיגרר להכללה הרחבה כדי להעניק תוקף לטיעון החלש. זה לא רציני לטעון שהחוק (שלדעתי הוא פרו נשי ופרוגרסיבי) על העברת האחריות ללקוח הוא פופוליסטי. אין כאן שום התחנפות לאף קהל. הרוב המוחלט של הציבור מסתייג מהחקיקה הזו וממה שהיא מייצגת. החקיקה מתכתבת עם הטיעון הרווח שגורס כי האחריות על הזנות מוטלת על האישה שבחרה להיות זונה ולא על הלקוח שנהנה מבחירתה. את בעצמך טוענת ששלושת טיפוסי הזנות הם אקולוגיות ששאיפתן להשיג מותרות. טענה שנקודת המוצא שלה היא בעצם בלקוח הרואה בקניה של זנות כדבר תפנוקים. אז למה את פותרת אותו מאחריות .תשקול הכותבת אם גם היא לא עושה שימוש באותן חלשות כדי להצדיק את בחירתה בזנות ולבסס לעצמה לגיטימציה אישית ותעסוקתית.

  4. סתם אחד

    הליך חקיקה שלא מתיייחס לכל בעלי העניין הוא לא בסדר. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, והכותבת מזכירה כאן שתי אפשרויות שלמעשה ירעו את מצב הזונות, שלהן מנסה החוק לעזור. הלחץ להעיד כנגד לקוחות, והירידה למחתרת בשל הפללתם, עלולה להיות להן דווקא לרועץ. קראתי כמה כתבות בנושא מכל מיני היבטים, ודווקא את הנקודות האלה לא מזכירים כל אנשי האקדמיה שמתווכחים בספירות האידאולוגיות.

  5. שרון

    חשבתי שיוסי דהאן עם נעמי לבנקרון עמלו על איזה מאמר שרוחו מנוגדת לדברים הנאמרים כאן. רק אל תגידו שהפוסט הזה מתפרסם פה בשם חופש הביטוי. תמהני.
    חוץ מזה, כל הדיבור הסטרילי הזה, עם כותרת "האקולוגיה של הזנות" זו גם דרך להסוות את המציאות הרעה והמסריחה של חיי הזונות. מאמר מנוכר ומרתיע.

  6. סמדר לביא

    המאמר עורך רומנטיזציה לתופעה בה דנות ברהיטות קרן ויפעת המגיבות למאמר. ועוד חומר למחשבה: בקרב הרוב ההטרוסקסואלי – למה יש הרבה יותר זונות (או בכינוי המדוייק יותר – עובדות בתעשיית המין הנועדה לשרת גברים) מאשר ג`יגולו-ס? למה בכלל גברים נזקקים לשירותיהן של זונות? למה גם בקהילה ההומואית יש זונים (או עובדי תעשיית המין הנועדה לשרת גברים) ובקהילה הלסבית התופעה כמעט ואינה קיימת?

  7. רונית

    משונה בעיניי שאישה שבאמת היתה זונה במשך שנים.
    פעילה למען זונות יותר שנים, כותבת מאמר על הזנות.
    מאמר אישי כנה ותקשורתי.
    אז חבורה של נשים שאין להן מושג קוטלות אותה.
    כדאי לכן להתחיל להקשיב לנשים אחרות לפעמים ולא רק לעסוק בקטילה
    אינטלקטואלית.

  8. גבר

    כל נסיון לאסור על נשים לעסוק בזכות הוא התערבות בוטה בזכות של אדם לעשות בגופו. אפשר לאסור על נשים חולות מדבקות לעסוק בזנות, אבל איסור כולל הוא פטרנליזם ופשוט חוצפה. אם ישנן נשים העוסקות בזנות מתוך כורח, ולרבות כאלו שחוו חוויות קשות בילדות, יש לסייע להן להגמל מעיסוקן, וההשקעה של החברה בסיוע כזה צריכה להיות גדולה מאוד כי למכור את גופך כדי להאכיל את ילדיך או להתמכר לטראומה היא עבדות וחברה נאורה חייבת לפדות את עבדיה כמעט בכל מחיר. אבל מי שבחרה – מי אתן שתבחרו במקומה? ולעניין הרעיון לגלגל את הכדור למגרשם של הצרכנים: זו דרך אחרת לאסור על נשים לסחור בגופן ועל כן מדובר בהצעת חוק רעה שיש בה משום פגיעה בחופש הפרט ובכבוד האדם. הניחו לעוסקות בזנות (איני אומר זונות כי לגבי רבות מהן זה עיסוק ארעי או חלקי) והצילו את האומללות. זהו אותן, אתרו אותן וסייעו להן, אבל המנעו מלאנוס אותן. אגב, מדוע רק נשים מגיבות? בעברי נזקקתי לשירותי זנות ומעולם לא פגעתי בנותנת השירות ולא קיפחתי אותה וממש אין לי על מה להתנצל. תמיד הן היו מבוססות ואמידות ולך תדע מה קרה לה בילדותה. אם נבדוק את ההיסטוריה של כל מי שסביבנו אולי נגלה שגנרל מכובד מתכנן ומגשים מלחמות מחמת טראומת ילדות שלא נרפאה, אז אנו שופטים אדם באופן שטחי על פי התקינות לכאורה של הופעתו והתנהגותו. והערה אחרונה: ידוע שברומא הקייסרית היו נשות צמרת ממשפחת הקיסר שנהגו להתחרות במספר משגלים פר לילה ו"קלאודיוס" מפרט מקרים ב"אוטו"ביוגרפיה שלו. בהחלט אפשר לחשוב על רווח פסיכולוגי של התמכרות למין אצל גברים ונשים כאיחד.