string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

על הדשא אצל בן דרור ימיני

שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

קשה להסביר את הפופולריות של בן דרור ימיני מ"מעריב", הפובליציסט עם הרייטינג הטוקבקי הכי גבוה בישראל, רק בעובדה כי דעותיו משקפות את הקונצנזוס הישראלי ואת והממסד השלטוני – שהרי רוב העיתונאים בישראל מחזיקים בדעות הזהות לשלו. במינוח החומסקיאני, העיתונאי הוא "סוכן תעמולה של השלטון, ה'מפרש' עבור העם מיהו האויב הנכון ומיהו בן הברית הנכון". לימיני יש עוד משהו ייחודי ההופך אותו לבת קולו של האזרח הישראלי; מגע זהב כזה היה פעם לאלוף רייטינג אחר, דודו טופז. הרטוריקה של העיתונאי הלאומי, המשמשת בית חם לרוב היהודי בישראל, היא מיצג מדויק של רחשי לב ההמון. טריבון העם בחיבוריו מרים קול, קורא במגאפון, דופק על השולחן בשמם של בית ישראל אם צריך (תמיד צריך), ונותן אגרוף פוליטי מכוסה כפפת ברזל, לכל מתנגדי מדיניות ממשלות ישראל.

התמיכה בימיני קפצה בצורה תלולה לפי מדד הטוקבקים בבלוג שלו באתר nrg: מ-250 תגובות בממוצע בסוף 2009 לשיא של 3,250 תגובות במאמר "הסתה מתוצרת הקרן" ביולי 2010, שימיני יציינו כמאמר שעורר הכי הרבה תגובות אי פעם בישראל. אחר כך יש לו עוד שיא של 2,215 תגובות למאמר "שטיפת המוח האקדמית" באוגוסט 2010. בלוגו שלו הוא גם ממריץ את הקוראים לשלוח לו אי-מייל, והרוב הדומם אכן נפעם וגומל לו על כך בטוקבקים אסירי תודה ובהשתלחות במבקריו.

קרוב לוודאי שימיני לא קרא מימיו ספרים העוסקים בעידוד מכירות, אך באופן פלאי כתיבתו עובדת לפי שיטותיהם: א. השיווק מתמקד בצרכי הקונה – יש צורך לאתר את צרכי הלקוחות ולתת להם מענה טוב יותר מכל משווק אחר. ב. יש להעניק ערך ושביעות רצון ללקוח. התוצאה: הלקוחות הקבועים הופכים לסנגורים, המשבחים את החברה ומעודדים אחרים לקנות ממנה. ימיני מתייחס לעצמו כ"עבדכם הנאמן", כך הוא רואה את המנדט שלו בעיתונות. התפקיד שלו אינו להשמיע דעות המוכיחות את העם ומבקרות את האידיאולוגיה השלטת או להשמיע את קולם של מיעוטים על-פי מודל הפרקליט או הנאמן (advocacy journalism), אלא ההפך; הוא פרקליטו של הרוב בעם, כפי שהוא מציין כאן: "הרוב זקוק להגנה מפני המיעוטים. וייתכן, זה חומר למחשבה, שיש צורך בהתקוממות של הרוב. על רקע מה שקורה אצלנו, עריצות הרוב היא אופציה לא רעה". באופן מדהים, גם קוראיו של ימיני חושבים אותו הדבר. אחד הטוקבקיסטים מכנהו "קולו של הרוב השפוי שאין לו ביטוי", תגובה אחרת קובעת ש"זהו מחיר הדמוקרטיה. רק דיקטטורה לזמן מוגבל תציל את ישראל".

ויש עוד דוגמאות לתיאום המופלא בין ימיני לקהלו. במאמר "לא אנטישמיות. נאורות", סבור ימיני לדוגמה שזרועות הביטחון החשאי של ישראל לא פועלות באפקטיביות: "כאשר שואלים אצלנו, מדוע לא סותמים את פיו של ראאד סלאח 'שלנו'… מתי ייפול האסימון גם בישראל?" מהדהדים לו קוראיו בתגובות:"לישראל אין מחלקות לריגול נגדי שתפקידן לחסל חתרנות? אתה צריך לספר להן? איפה המחלקות הללו? למה הן לא מגיבות?"; "בשביל מה קיים המוסד? שהוא יטפל ביהודים שלשונם תקועה עמוק בתחת האיסלם". ואילו למאמר "ברק מסוכן לישראל" (הכוונה כמובן לאהרון ברק ולא לאהוד ברק), מגיבים אורחי הבלוג בהתאם:"אין מנוס מלפרק לחלוטין ומהיסוד את מערכת המשפט הנוכחית"; "להביא את אהרון ברק בפני בית משפט המורכב מגוף נבחר של אזרחי המדינה".

רק בפעמים שימיני מנסה לדבר על מוסר, הומניות וצדק בציונות אין קורלציה בין הכותב לבין חסידיו. נניח במאמר ציונות היא הומניות", שנושאו הצדקת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, מנסים גם נאמני הציונות להוכיח הומניות, ואז כמעשה שטן פולטים תגובות המוכיחות בדיוק ההפך, כגון הצעה איך לדלל את האוכלוסייה הערבית: "יש לאפשר לצעירים הערבים לנהוג ללא רשיון בכפרים ובערים שלהם".

בבלוג של ימיני יש מגיבים הנחשבים קבועים, יש אורחים ויש מתחזים הניתנים לזיהוי בקלות על ידי בני המקום, ומטרתם לפגוע בכיכר השבת של העיתונאי הפופולרי. לא כי אני רוצה בכך, אלא כי זה בגדר נס כי בעל דעה ימנית מקבל במה אמיתית בלי שייסתמו לו את הפה.גם ימיני וגם קוראיו הנאמנים חוששים מהצביון הלא מהוגן שמשרים טוקבקסטים הנוקטים בשפה מינית בוטה או בשפה חריפה מדי, כגון שימוש במלים "היטלר" או "בוגדים" נגד אנשי הליכוד, אנשי שמאל, התקשורת, האוניברסיטאות ובתי המשפט. אלה יכולים להכתים את המכובדות של האתר. "יש פה מגיבים פרובוקטורים שרוצים להפוך את הימין לגזען ומגוחך", נזעק אחד מנאמני הבלוג. כמו כן לדעת קוראים רבים, הקרן החדשה לישראל מנסה לחסל את הבלוג של ימיני באמצעות התקפות טרולים ולכן הם נסערים וממשיכים להגיב לענין זה, גם אם הדיון של ימיני כבר הוסט לסכנה הנשקפת לישראל מאויבים חדשים – המרצים הפוסט ציונים באוניברסיטאות.

גם ימיני וגם נאמניו לא אוהבים תגובות של אחד בשם "ציוני", המציף באמירות בסגנון: "הקאפו וירוסים של הקרן החדשה להשמדת ישראל מסוכנים יותר מהחמאס". בהתחלה הוא נחשד על ידי כמה הקוראים כמגיב בתשלום של הקרן שנשלח להוכיח שרק קיצוניים באים לאתר של ימיני; אולם במאמרים האחרונים הוא ממליץ על ישראל ביתנו, כך שאפשר להירגע: "ציוני" מתנסח אמנם בחריפות, אבל הוא ימני אותנטי ולא שמאלן מתחזה. לעומת זאת יש תגובות הנחשבות לנורמטיביות: "אפשר לבקש מאלוהים מדינה יהודית בלי שפטלים,ערבים,חרדים,בדואים ושסניקים?"

מול כל הרשעים מהאוניברסיטאות, בית המשפט העליון, אנשי הרוח והתרבות, ניצבת בדד דמותו הלוחמת של ימיני המתואר על ידי מעריציו כ"נביא", "צדיק בסדום", "הוגה חשוב", "קוסם", "יחיד בדורו","איש אמיץ המייצג בלעדית את העם": "ימיני נלחם לבדו נגד הארץ ערוצים 2 ו 10 ידיעות חצי מעריב ,חצי ישראל איזה סיכוי יש לו?". הקוראים מפתחים תלות נואשת בכתביו של ימיני: "בן דרור, תודה שבאת חיכינו לך כל השבוע….אתה כמו מנת סם לוריד". כתוצאה מהיותו של ימיני בודד במערכה חוששים מעריציו כי הוא נתון לסכנה פיזית ויש איום על שלומו: "כל פעם שאני קורא במעריב את בן דרור ימיני אני תוהה מתיי יעלימו אותו לא כי אני רוצה בכך, אלא כי זה בגדר נס כי בעל דעה ימנית מקבל במה אמיתית בלי שיסתמו לו את הפה".

לקהלו של ימיני יש הרבה תומכים בממשלה, בכנסת, בזרועות הביטחון, בתקשורת, באוניברסיטאות ובמערכת המשפט, אך למרות ששכבה לא גדולה של אנשים בישראל לא יחתמו על דעותיהם של ימיני וקהלו, עדיין יש חשש רב אצל המגיבים שמישהו, אולי מטעם "הקרן", אולי מטעם ממונים כלשהם, יסגור את הבלוג ויפזר את המסיבה. נכון שעד לפני כ-15 שנה, דעותיו של ימיני נחשבו מעט רחוקות מהקונסנזוס והיו יותר ליברלים שהתנגדו לדעות אלה, אבל כיום מספרם של תומכי הדמוקרטיה בישראל הוא כה קטן, עד שהמסיבה על הדשא של בן דרור יכולה להמשיך בלא הפרעה במלוא קולניותה. יש כאלה המאשימים את ימיני בהסתת הציבור נגד ערכי הדמוקרטיה, נגד ערכי המוסר ונגד חופש הביטוי; אבל מי שקורא את התגובות, ישתכנע לחלוטין כי הקהל הישראלי לא זקוק להסתה – אלו הן דעותיו האמיתות והכנות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות