string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

האדם שבתוך הבולדוזר

רשמים מעדותו של הנהג שדרס את רייצ'ל קורי
דימי ריידר

י"ב, הנהג שדרס את פעילת ה-ISM רייצ'ל קורי לפני שבע שנים, העיד לראשונה באופן פומבי ביום חמישי האחרון, כעד מפתח בתביעה של משפחת קורי נגד מדינת ישראל. טוב, כמעט פומבי: הוא דיבר מבעד למסך אטום, שהוצב למרות מחאת המשפחה. שמו המלא וכל פרט ביוגרפי שנחשף במהלך הדיון, אסורים לפרסום.

רוב הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה עבר בנבירה מדוקדקת בעדות הנהג ובסתירות שנתגלו בינה לבין הצהרות מוקדמות שלו עצמו בשלבים שונים בחקירה, וכן בפערים בינה לבין עדות המפקד שישב מעליו בבולדוזר ה-D9. פרקליט המשפחה חוסיין אבו חוסיין העדיף לא לבזבז זמן רב בוויכוח עם הנהג על השאלה האם יכול היה לראות את רייצ'ל מתאו המבוצר; סביר להניח שכאן התובעים ייעזרו יותר בעדויות מומחים שנשמעו בשלב מוקדם יותר במשפט. במקום זאת התרכז אבו חוסיין בערעור על אמינותו של הנהג כעד, בהצלחה לא מעטה.

  • לאחר שווידא במאה אחוז כי י"ב אכן מתעקש שנתן עדות במקרה רק פעם אחת לפני כן, ביום מותה של רייצ'ל (16 במארס 2003), הציע אבו חוסיין עדויות חתומות של הנהג, המוכיחות כי עדותו הראשונה היתה ב-17 במארס וכי העיד לפחות פעם נוספת, בחקירה צבאית של "גדולים", כלומר קציני רמי דרג שאת שמם ודרגתם לא זכר, ב-3 באפריל באותה השנה.
  • אחרי שווידא שהנהג מתעקש כי האזור המת מסביב לבולדוזר (כלומר האזור שלא יכול היה לראות) היה 20-30 מטרים, הציג אבו חוסיין עדות מוקדמת שלו עצמו – בה הצהיר כי האזור המת הוא 2-3 מטרים בלבד.
  • מתברר שהנהג מעולם לא קרא את העדות שנתן למשטרה הצבאית, כיוון ש"לא הבין את כתב היד". הוא חתם על המסמך לאחר שהחוקר הקריא אותה בפניו.
  • הנהג אישר מחדש שבעוד הוראות הבטיחות אוסרות במפורש על הפעלת הבולדוזר במרחק של פחות -10 מטרים מהולכי רגל לא מוגנים, ההוראה הספציפית שנתן הצבא בנוגע לאפשרות של מפגינים לא חמושים, היתה שהבולדוזר יימנע מקרבתם – אבל ימשיך לעבוד. במלים אחרות, אפילו אם יש אנשים בקרבת הבולדוזר, על הנהג להתרחק מהם ולהמשיך בעבודתו, למרות שהדבר מזמן סכנת פגיעה.

הפער המרשים ביותר בין עדויות הנהג לאלו של מפקדו נוגע למיקום של רייצ'ל אחרי הפגיעה. במהלך הדיון, התעקש הנהג שהוא ראה את רייצ'ל לראשונה כשהיא מחולצת בידי חבריה מאותה ערימת עפר שאותה הזיז – מול הבולדוזר, בין הערימה לכף. בתרשים גס, שבו ב זה בולדוזר, ר זה רייצ'ל וע זה ערימה, הוא מתאר את הרגע של אחרי הפגיעה כך: ב ר \ע/. אחרי שווידא את שנאמר, כשהוא נעזר בכמה תמונות שצולמו באותו היום, הציג אבו חוסיין עדות מוקדמת של מפקד הבולדוזר, שהתעקש כי רייצ'ל נשלפה דווקא מהצד השני של הערימה. במלים אחרות, הזירה ברגע שאחרי נראתה כך: ב \ע/ ר. אבו חוסיין שאל את י"ב האם הוא חוזר בו מעדותו, אך י"ב התעקש: הוא משוכנע שרייצ'ל היתה בין הבולדוזר לערימה כשחילצו אותה. אחד משניהם, אם כן, משקר. זה גם משנה את התמונה, שלי לפחות, של המקרה. לפי תיאורו של הנהג, נראה שרייצ'ל נשאבה לתוך הערימה, ואז נגררה על ידי הכף – מה שהופך את ההחלטה של הנהג לקחת רוורס אחרי הפגיעה לקריטית ביותר.

זו גם הנקודה שבה מתגלות העובדות המעניינות ביותר בנוגע למקרה. מוקדם יותר ביום, אמר הנהג שהוא נסע קדימה, מערים את העפר מלפניו, ואז – במה שהוא מתאר כנוהל סטנדרטי – העביר לרוורס. אחרי כ-30 מטרים, הוא ראה או שנאמר לו על ידי המפקד שאנשים רצים לקראת הבולדוזר, מצביעים ומצלמים. השניים הבינו שייתכן כי פגעו במישהו ובלמו. אבל אתמול הוקרא גם חלק מעדות מוקדמת, שבה הצהיר י"ב כי כבר במרחק של כשלושה מטרים מהערימה, אמר לו המפקד: “אני חושב שאולי קרה משהו… תמשיך ברוורס", לפני שהבולדוזר עצר במרחק של 30 מטר.

זה פרט מכריע: אם מפעיל של ציוד כבד חושב ש"משהו קרה", האינסטינקט המיידי, חוק הבטיחות, האקסיומה, הוא לבלום מיידית; אם אתה מפעיל מגרסה, למשל, ואתה שומע שידו של מישהו נלכדה בפנים, אתה עוצר מיד את המכונה – לא מפעיל אותה בכיוון ההפוך.

קרייג וסינדי קורי, החודש

משפחת קורי הגישה נגד מדינת ישראל תביעת נזיקין סמלית של דולר אחד, פלוס הוצאות בית משפט. הם לא מנסים להוכיח שהנהג דרס את בתם בכוונה; הכיוון הכללי, כמו שאני מבין זאת, הוא לקבוע שהצבא אשם ברשלנות פושעת ובהריגה, ובטיוח המקרה. כך שמבחינה משפטית, נראה ששני הרגעים החשובים ביותר בעדות היו האישור לכך שהצבא הפר את חוקי הבטיחות לשימוש ב-D9, ושהמפקד הורה לנהג להמשיך לנוע אחורה – גם אחרי שחש כי משהו אינו כשורה. העדות המשמעותית ביותר לגבי טיוח התגלתה בסבב העדויות הקודם, באביב, כאשר חוקר מצ"ח שתיחקר את הנהג העיד שקצין שנשלח לכאורה אישית בידי אלוף פיקוד מרכז דאז דורון אלמוג, עצר את החקירה.

סינדי קורי אמרה לכתבים שהיא לא שמעה את הנהג מביע כל חרטה על מה שקרה. במחשבה לאחור, אינני מאמין שזה לגמרי נכון. הנהג בהחלט לא התנצל, הביע צער או התייחס בדרך כשלהי לעובדה שההורים רייצ'ל יושבים באולם, אבל לא יכולתי שלא לשים לב  להימנעותו העיקשת להמנע משימוש בגוף ראשון בכל הנוגע לתפקידו במוות של רייצ'ל; כשנתבקש לאשר את זהותו ותפקידו באותו יום, אמר: "אני הייתי הנהג של הבולדוזר באותו היום שבו היא… הבחורה… נדרסה". ההזרה וההתנכרות הזאת נמשכה לאורך כל העדות כולה. האמירה הכי קרובה להכרה בתפקידו הישיר, היה במשפט החוזר: "הבנתי שאולי פגעתי במישהו".

אולי זה אופטימי מצדי, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהניכור שלו מאותת על כך שכמו לוחמים רבים, בעומק לבו הנהג לגמרי מודע למעשיו לפני שבע שנים, ושמבחינה כלשהי, היה שמח אם הארועים היו מתגלגלים אחרת. עד כמה שהיה מרוחק, הוא בהחלט לא נשמע שאנן בעדותו.

הערה נוספת על המסך. הפרקליטה מטעם המדינה, עו"ד עירית קלמן, אמרה לכתבת אי-פי שהמסך נועד לגרום לעד לחוש מספיק בטוח כדי להעיד. יש משהו נלוז בהתעקשות הזאת. הסבירות שסינדי וקרייג קורי, שניים מההומניסטים המחוייבים ביותר שהיה לי הכבוד לפגוש, היו עושים משהו כדי לפגוע בנהג, היא אפסית. אבל יותר מכך: במשך שבע שנים, בני הזוג קורי חשפו באומץ את האובדן שלהם, את הכאב שלהם ואת האבל שלהם לעיני העולם, בעודם תרים אחר צדק לבתם. קרייג קורי אפילו העיד באותו אולם במאי האחרון, כשהוא עובר חקירה אגרסיבית ועוקצנית בידי אותה עו"ד קלמן (לתחושתי באותו הזמן, לא מטינה או רשעות אישיים; היא פשוט השתמשה בטכניקה מסוימת כדי לפגום באמינותו, כפי שמתחייב מעבודתה). הוא לא נהנה ממסך שהסתיר אותו ואת כאבו בעת שנגער – בידי אותה מדינה שהרגה את בתו – על שנתן לה לנסוע לעזה.

נדמה שהמסר שהמדינה ביקשה לשלוח באמצעות המסך האטום הוא שחיילי צה"ל הם אלים למחצה. הם יכולים, לזרוע הרס, להרוג ולפצוע ולזכות בחסינות ברובם המכריע של המקרים, בעוד שפניהם יישארו מוסתרים, חסויים לנצח ממבטיהם של קורבנותיהם בני התמותה.

אבל בעודה מאדירה כך את מעמד החיילים, המדינה הופכת אותם משחקנים אנושיים בסכסוך למפלצות חסרות פנים. קרייג קורי דיבר בשבוע שעבר על אותה דה-הומוניזציה, הן של הקורבן והן של התוקף: "אני חושב שהמסך מסמל את אחת הבעיות הגדולות באזור זה, שלא יכול להכיר באנושיות של הצד השני… פלסטינים בעזה לא רואים את הישראלים, הם רואים רק מכונות עצומות שזזות בשטח, ובשפה שבה מדברים בבית המשפט אפשר היה לשמוע איך מדברים רק על מחבלים, מחבלים, מחבלים, ולא על בני אדם. אנחנו לא יכולנו לראות את בן האדם שמאחורי המסך".

ואילו סינדי קורי אמרה: "אני באמת מאוכזבת, משום שרציתי לראות את הבן אדם הזה בשלמותו. רציתי לראות את כל השפה שלו, לא רק את המלים… מה ששמעתי היה עד לא-מהימן, שבילה הרבה זמן עם אנשי הממשלה והממסד בהזדמנויות שונות. לא שמעתי אף מלה של חרטה. זה מעציב אותי, משום שקשה להרגיש אמפטיה במצב כזה".

הדיונים בתביעה יתחדשו במהלך חודש נובמבר.

פוסט זה פורסם במקור באנגלית במגזין האינטרנט העצמאי "972"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רמי יובל

    מדינת ישראל היתה אמורה להתנצל בפני הוריה של רייצ'ל קורי ולהציע פיצוי הוגן או הקמת קרן שתנציח את פועלה של הנערה הגיבורה באמצעות מלגות לימודים לפעילי זכיות אדם. אבל מדינה המתבוססת זה ארבעים שנה בביצת הכיבוש האכזרי ורומסת בתי מגורים ובני אדם כנראה אינה מסוגלת לראות את האמת הפשוטה ולקחת אחריות על מעשיה.
    סברתה של הכותבת שהפרקליטה חקרה את אביה של קורי במקצועיות שגויה. שום תועלת לא יכולה לצמוח להגנה אם תוכיח שהאב היה אמור להתנגד לנסיעת בתו לעזה, שהרי בתו בגיקה היתה והאחריות למעשיה רובצת עליה בלבד. אין שום הצדקה בעולם לחקור אב שכול חקירה "עוקצנית ואגרסיבית". ההפך, על הפרקליטה היתה מוטלת חובה מקצועית להתחשב ברגשותיו של עד כזה ולהציג לו שאלות ראויות באדיבות גמורה. זה חטא כה גדול מצד הפרקליטה עד שהכותבת נאלצה, כדי לשמור על נפשה שלה, להצדיק אותו בדוחק. יבוא יום, זה לוקח זמן רב, עד שהכותבת תפנים את מלוא הזוועה ותשפוט משפט צדק את התנהגותה של פרקליטת המדינה.

    מאז מותה הטרגי של רייצ"ל קורי דמותה היא לי כלפיד המאיר את דרכי. יבוא יום ותוקם יד לזכרה על גבול ישראל פלסטין ושמה ומעשיה יחוקקו בשלוש שפות באבן גרניט קשה שתעמוד מילניומים ברוח ובגשם ותספר את סיפור גבורתה ומותה של רייצל קורי לדורות רבים.