string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

תסמונת דיכאון פוליטי נרכש

החברה הישראלית סובלת מבעיות פסיכולוגיות ברורות. למזלנו, שיטות הטיפול שעוזרות לנפגעי חרדה וחוסר אונים מתמשך יכולות לסייע גם לנו
שי כהן

התופעה המרכזית הגורמת להעמקת הגרעון הדמוקרטי, עד כדי סיכון קיומה של השיטה כולה, הוא חוסר אונים פוליטי נרכש, שבעטיו ההמון לא נרתם עדיין לחזון המובן-מאליו כמעט של חברה סוציאל-דמוקרטית ומדינת רווחה.

חוסר אונים נרכש הוא תופעה פסיכולוגית מוכרת, המתרחשת כאשר אדם הסובל לאורך זמן מחוויות קשות שאין לו שליטה עליהן (או לפחות כך הוא סבור), מפתח סוג מובחן של דיכאון – רפיון וקהות חושים הנובעים מהפנמת המסר שהוא חסר ישע. הדיכאון קונה לו שליטה גם על תחומי חיים שבהם היה יכול לתפקד ולהצליח. תופעה פוסט-טראומטית דומה מוכרת, למשל, בקרב קורבנות אלימות והתעללות מינית, בעיקר כאשר ההתעללות היא בעלת אופי מתמשך.

"חרדה", אדוורד מונק 1894

מבט על המציאות הפוליטית בישראל יכול להראות בקלות כיצד ישראלי "ממוצע" – קשיש נטול פנסיה או עובדת מנוצלת, חייל מילואים או אזרח המשמש כמטרה נעה בעורף – עובר בעשורים האחרונים חוויה שבמישור הפוליטי דומה מאד להתעללות מתמשכת. הניסיון החוזר לקרוא למושיע, לנסות משהו חדש או למחות, מסתיים שוב ושוב באותו הרכב ממשלה, פחות או יותר. אפילו הצבעות המחאה הבולטות מתאחדות מיד לאחר הבחירות עם מושא המחאה (ע"ע מפלגת הגמלאים ומפלגת קדימה).

השחיתות האישית של פוליטיקאים מוסיפה נדבך נוסף בניכור השלטון בעיני הציבור. עבירות שחיתות הן רק קצה קרחון של שיטה רקובה, שבה משרתים הנבחרים אינטרסים צרים של מעטים בעלי ממון והשפעה. כשהאדם ברחוב אומר "כולם גנבים", הוא יודע בעצמו שהכוונה היא לא רק למעטפות מלאות בשטרות. הוא יודע שגם השוק החופשי גונב ממנו.

השוק ה"חופשי" הוא למעשה שלטון הולך וגובר של התאגידים ושל משפחות ההון בנתחים הולכים וגדלים של חיי הכלכלה, החברה ואף התרבות. יחד עם תרבות ההסתלקות מאחריות ואוזלת היד של הרשויות והשפעתם הבולטת של כוחות גלובליים בניהול המדינה נוצרת בציבור תפישת מציאות (שאינה רחוקה מהאמת) של חוסר תוחלת בהשתתפות הפוליטית כדרך להשפיע על החיים בישראל.

חוסר האונים הפוליטי הנרכש מתחיל עוד קרוב יותר אל האדם עצמו – בלמידה המתמדת כי כוחו להשפיע על חייו מוגבל ביותר ברוב תחומי החיים. הכללים האכזריים בשוק העבודה, החל בכלי-דיכוי ברבריים ברמות הנמוכות ועד מנגנוני שליטה הולכים ומשתכללים ברמות הגבוהות, ההשתלטות של גורמים מסחריים על המרחב הציבורי הקרוב והרחוק, וההשתעבדות לתרבות הצריכה, מותירים בידי הפרט של תחילת שנות האלפיים הרבה פחות חופש ממשי ושליטה על חייו מכפי שאוהבים למכור לנו בהוליווד.

המשמרות הכפולות של עובד הקבלן תחת מעסיק עריץ שמכיר רק שתי שיטות לעבוד ("הדרך שלי או הדרך המהירה שלך לאבטלה") ושעות העבודה המטורפות של מהנדסת התוכנה ("כי משיקים מוצר חדש ביולי") מצטברות למרבית זמן חייהם של העובדים, זמן כבד אותו הם מבלים מחוץ לתחומי המשטר הדמוקרטי. יותר ויותר נדמה, שאנו תולים את חליפת זכויותינו כאזרחים (ובמקרים קיצוניים – כבני אדם) ליד שעון הנוכחות בכניסה למקום העבודה.

גם כשהאזרח חוזר הביתה, לא צפויות לו חוויות המחזקות את תחושת השליטה בחייו. אנטנה סלולארית מופיעה פתאום על גג גן הילדים מול חלונו, מסך טלוויזיה ענק מאיר פתאום את כל הצומת בפרסומות מרצדות. גם לאלה יש תפקיד ביצירת מרחב של חוסר אונים פוליטי נרכש.

הדימוי של חוסר אונים נרכש אינו רק אלגוריה נוספת למצבנו העגום, אלא ניסיון תיאורטי למצוא פתרון לבעיה. מערכות רווחה וטיפול כבר למדו במידת מה כיצד לשקם את קורבן ההתעללות הממושכת המגיע לדיכאון ולחוסר אונים פסיבי. הכתיבה וניסיון השדה הם כמובן רחבים ומגוונים, אולם ביסודם עקרון פשוט: יצירת חוויות מוטות הצלחה במעגלים מתרחבים וגיבוש מחדש של תחושת שליטה במציאות.

את הנערה שלא יצאה מביתה חודשים, מוציאים קודם כל לגן השעשועים שבקצה הרחוב, לשחק שעה קלה עם אחיין חמוד או לראות ערוגת פרחים. למחרת יוצאים לסיבוב קטן בעיר עם קרובים או חברים. כך, צעד אחר צעד, בונים מחדש את היכולת לתפקד בעולם בלי להיפגע. את החוויות המוצלחות של התמודדות עם דיכאון וחרדה משתקים, מלווים לרוב תהליכים טיפוליים קוגניטיביים של הבנה מחודשת, ואמונה מחודשת- ביכולת לפעול בעולם ולשלוט (במידת האפשר) במתרחש.

אם נלמד מהמשל, הרי שאת האסון של חוסר האונים הפוליטי הנרכש יש להתחיל ולמגר בפוליטיקה של חיי היום-יום.להתחיל להחזיר אמונה וחוויה של יכולת לשנות במעגלים מתרחבים.

במישור הפוליטי, ניתן לעשות זאת בדמוקרטיזציה של עולם העבודה – כפי שזו מתאפשרת באמצעות ארגון עובדים דמוקרטי, ובפעולתן של קהילות דמוקרטיות לניהול המרחב ולבלימת פלישת השוק לכל רבדיו של המרחב הציבורי. המשימה היא קשה, אולם הבשורה המשמחת היא שאנשים נפלאים מכל חלקי החברה הישראלית כבר נרתמו לה.

חברות סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה ומלצרים, עובדי ניקיון ומטפלות בגיל הרך מתארגנים כולם לעמוד על זכויותיהם במסגרות הדמוקרטיות של כוח לעובדים. ועדי פעולה שכונתיים וקהילות מתארגנים למאבק על דמות השכונה והעיר שלהם, עם או בלי הנחייה ועזרה של ארגוני הסביבה. קבוצות עולים, אמהות ובעלי צרכים מיוחדים מתארגנות לעמידה על זכויותיהן. זה קורה בכל מקום ועכשיו. דמוקרטיה של חיי היום יום צומחת דווקא היכן שהנעל לוחצת.

התעוררות זו לא תוכל לייצר שינוי ממדרגה גבוהה יותר ללא רשת קשרים סולידארית ועמוד שדרה ערכי. התעוררות דמוקרטית עממית רחבה יכולה להיות התשתית לכוח הפוליטי שיציל את החברה שלנו, אבל יכולה גם להסתיים באלפי אדוות חסרות עוצמה אמיתית של מאבקים סקטוריאליים חסרי התמדה. תנועה סוציאל-דמוקרטית רחבה צריכה לפתח ערוצי תקשורת וסולידאריות, תשתית ערכית משותפת, ובסיס רחב להזדהות בין כל אותם כוחות מקומיים. בסופו של דבר, צריכים כל אלו לבוא לידי ביטוי מלא במפלגה פוליטית ראויה, זו שאנו עדיין מחכים לה.

בכוחו של שילוב דמוקרטיה בחיי היום-יום באמצעות התארגנויות עובדים ותושבים, יחד עם חזון פוליטי רחב להצמיח שדרה חדשה של מנהיגות. נשים וגברים המתנסים בהובלה דמוקרטית משתפת ואמיצה, של מאבקי עובדים וקהילות – סופם שיופיעו גם בבמה המרכזית וישנו את דפוס המנהיגות הפוליטית בישראל.

ניתן לנצח את חוסר האונים הפוליטי הנרכש ולפתוח את הדרך לאזרחות סוציאל-דמוקרטית ואולי גם חברה צודקת ששווה לחיות בה.

המאמר הופיע במקור בגיליון מס' 45 של כתב העת "חברה"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמדר לביא

    אכן – פוסט טראומה. מאידך – היה כדאי אם שי כהן היה מביא לנו סטטיסטיקות של התפלגות המוצא האתני והקשר שלו למגדר בקרב אותם הלומי טראומה מערכתית. בכל תשע שנותי בתורים של "פתחון לב", לשכת העבודה לחד הוריות, המל"ל וכיו"ב לא פגשתי שם ולו חד הורית אחת ממוצא אחוס"לי. שאלתי את תריסרי הנשים שעמדו עמי בתור למוצאן האתני בתשע השנים בהן נכפו עלי ההשפלה וחוסר האונים המאפיינים את התורים הללו. קרי – מדגם 100% בהתחשב בזמן המרובה אותו ביליתי בתורים. קל מאוד לדבר על מדינת רווחה מבלי להתייחס לגזענות הממוגדרת המאפיינת כל מדינת רווחה מודרנית.

  2. דוד

    לא הבנתי למה כוח לעובדים מבטאת כזאת תקווה לשיקום מדינת הרווחה הישראלית. איגודי עובדים הם בסופו של דבר לא יותר מאשר קבוצות אינטרס: אולי קבוצות אינטרס שמבטאות מגזרים רחבים, אבל בסך הכל קבוצות שמוגבלות למעגלים שמאוגדים בתוכן. בשביל לשנות את מדיניות הממשלה בנושאים כלכליים-חברתיים לא מספיק לחתום על חוזים קיבוציים, אלא צריך לעבוד במישור הפוליטי, של מפלגות וכדומה. כל הכבוד לעובדים וכל זה, אבל הם לא מבטאים כוח פוליטי אמיתי.

  3. אילן תלמוד

    הבט אחר של התופעה קשור לחוסר המעורבות האזרחית והעדפת הפרט את רווחתו על פני השתתפות בחברה האזרחית; מה שכינו ברפובליקה האתונאית "אידיוט". טוקויל ואחרים כתבו על הקשר בין השתתפות לחירות; ראו:
    http://cafe.themarker.com/post/253691/

  4. ליאת יקיר

    הפעולה באמצעות איגודי עובדים היא בדיוק המסגרת של הצעדים הראשונים של אזרח/ית עובד/ת שעליה מדבר שי, אותן הצלחות קטנות שבונות מחדש את הביטחון והקיום הפוליטי של אותו אזרח/ית. משם הוא יכול למצוא את עצמו מבלי שתיאר לעצמו בכלל אי פעם, יוזם, בונה או מצטרף לקבוצת אינטרס גדולה יותר המכילה מגוון גדול של אזרחים כמוהו שאינם דווקא שייכים למגזר העובד כמוהו אבל חולקים איתו אינטרסים וערכים משותפים שעכשיו נראים כיותר בני השגה לאחר ההצלחות הקטנות

  5. מילים ומעשים לחוד

    שי כהן כותב נפלא ומתנהג ההפך לגמרי. כבר כמה אנשים משמעותיים ומקדמים בארגון קמו ועזבו את כוח לעובדים בגלל האלימות הארגונית שהוא הפעיל כלפיהם, באופן גלוי ונסתר, כדי לשמר את מבנה הכוח הארגוני ואת כוחו שלו בארגון. כלומר, אותם "אנשים נפלאים שנרתמו למשימה" פורשים ממנה, כי שי מלמד אותם שמי שלא מציית לו עובר התעמרות והשתקה. שימור מבנה דמוקרטי של ארגון משמעו להיות מסוגל לקבל דעות וכווני פעולה שונים משלך מבלי להפוך לפוגען ואם נדייק לא להפוך בעצמך לכזה המייצר חוסר אונים פוליטי אצל אחרים.