string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פארק קנדה

בוקר אחד בנחישות של מי שאינו יכול יותר לומר שלום לאיש, נסעתי לפארק קנדה. למה? לא יודעת. מלים לכבוד השקת הגיליון החדש של "סדק – כתב עת לנכבה שכאן"
שרון אס

חוט דק, עדין לגמרי, שעשוי שכחה עצמית כרוך סביב השאלה "מהי מולדת", חוט אבוד כמעט לגמרי, אבל שבלעדיו, כמו מבלעדי הפנים המשקיפות אלי מהמראה, לא היו לי פנים – ובאמת אין לדעת אם הייתי אז פראית פחות או יותר כלפי עצמי. ברכבת לחיפה לפני יומיים, החזקתי את בני על הברכיים ופניו לחוצות לנוף המהיר, העצוב ברובו, של תעשייה ובנייה שהעניקו לעצמם שמות שמנסים להסוות לפצות שאין סביונים בגבעת סביונים, שקרני שפע מאותתים דלות ושחבצלות השרון השחירו לגמרי מפיח. געגועים – תאוות בצע – לעג – מה מה מסתתר מתחת לנוף המושחת ששפה חרוכה תלויה בשוליו. אבל הנה פתאום אחו, אחו ובתוכו פרות חומות. כל גופי מתקשה מהתרגשות ואני מטלטת את בני תראה תראה והוא משיב אמא איזה מנוף גבוה! נכון – רק מאוחר הרבה יותר זקוקים למה שהוא רחב והרבה מעל הקרקע, לאופק ולא לקיני נמלים. פעם הכרתי את גופן מקרוב, את המתניים הצרות והראש הגדול, ואת העמלנות שתמיד יש לה זמן לפטפוט עם השיירה שמנגד. אבל ככל שאת הולכת ונעשית פחות נחוצה לעצמך יותר ויותר את זקוקה למה שהאנושי הותיר בו סימן של אהבה וכבוד. כמו בוסתנים, שדות, כרמים. ילדים עולים לרכבת. עשרות ילדים וכמה אמהות חמורות, מחותלות שחורים, ובתוכן הנערות. גם הרעולות – עזות פנים, קולניות, מלאות במרי על דבר זה או אחר, על אמהותיהן הנראות נכנעות, הנכנעות – נערה אחת ורודה ובעלת חיוך גדול מתגרה, כחולת עיניים, תפשה את בני בזרוע ונרכנה אליו – "איך קוראים לך", "מתיא" השיב מתיא, שכבר לומד שהיפים באמת נתונים בסכנות גדולות ואחרות מפשוטי הפנים, ואני שאלתי "ומה שמך?" וכל אחת משכה בדיוק באותו כח בחבל – היא העניקה את עזות הפנים של מי שיודע שמסומן ואני הענקתי את מאור הפנים של מי שיודעת שחושבים שהכח ברשותה. שתינו נהגנו בפטרוניות גוזמנית כי שתינו פחדנו שמא איננו באמת רצויות זו לזו. והבטנו עין בעין ונדהמתי – זיהיתי אותה בבתאחת והיא ראתה שאני מכירה אותה ומרפה את החבל לא כדי לאבד אחיזה, אלא למען ההיסוס, התגנבות השקט, הגמגום, שבלעדיהם אי אפשר להיות קצת חופשיים, קצת פחות כבולים, פחות משחקים, יותר אינטימיים, לא חוששים כל כך, בקול רם, זה לשלומו של זה – זיהיתי אותה, היו לה הפנים שלי בגיל 16, יפות, חולמניות, פעורות ללא נודע. ראיתי את ההתרגשות בפניה של מי שתעז לשלם בבלי דעת בחוסר ידיעתה העצמית כדי לפסוע רחוק כמה שיותר רחוק מהמוכר לה ותסתכן באובדן היהירות הנחוצה כל כך לבוז ליסורים. ראיתי בפניה את הפנים של מי שחיוני להם לחוש יתומים ונבגדים כדי שיהיה להם אומץ היציאה לדרך. ראיתי עליה מה שאבד לי לעד, חוסר הפחד מפני שברון הלב. היא הרגישה שאני מרפה מהחבל ומתבוננת בה באהבה שאינה במקומה – היא הרפתה קצת והתבוננה בי בסקרנות של מי שאינו יודע שמתבונן לעתיד אפשרי – ברגע הרפיון הזה זכינו בדבר מוזר, זכינו בחופש. היה בנו שכרון קל של שלמות הזמן – אני הייתי עתידה בלי לאיים עליה, והיא היתה עבר שכמו ילדתי מקרבי והוא מתנועע מחוצה לי. ויכולנו להביט כך, ללא מורא זו בזו, כמו לתוך כדורי בדולח, כי הוכרזנו מראש, בהיסטוריה כעוינות אחת לשנייה, ולכן לא היתה כל תפלות אפשרית במפגש שלנו, נצצנו מהסחת דעת עמוקה, בה גמענו בהפתעה, בתודה, זו את נוכחותה של זו, והחבל רפוי בכפות. "עאדן" קוראים לי "עאדן" לחצה את זרועי – והסתלקה הרחק במסדרון. בחיפה ירדנו מהרכבת ומיד עלינו שוב על זו שנכנסה לתחנה לכיוון תל אביב. הילד סרב לעזוב את הרציפים.

כשהוא ישן בזרועותי הבטתי החוצה וראיתי את האדמה. פתאום ראיתי את האדמה. עאדן רציתי לספר לך את הדבר הבא, כי כל כך הרבה אנרגיית חיים טמונה בצורך להלבין את הכח השחור בינינו, כמו ממון נפשע, ושאולי בזכותו נדע פעם לשבת זו מול זו ברכבת, כמו שישבתי מול אשה מבוגרת, פניה נפולים באכזבה, מתמתחים בהנאה בכל פעם שמחבקת את הנכד שלה שגם הוא החל בחופש גדול, ופטפטתי איתה בלי לשים לב, בנעימים, ללא סקרנות, וללא סכנה, כמו שתי נמלים הנפגשות בטורים נגדיים, וחוזרות ללא טרדה לזרם הזמן.

לה, לעאדן, לנערה שפסעה מקרבי, מולי, שהיתה מי שהייתי ומי שלעולם לא אהיה עוד, אני אומרת את הדברים הבאים, שהם היקרים לי ביותר, כי אם אאבד אותם אאבד כליל את יכולת הברכה שלי. ואני זקוקה לא רק לכח המייחל – אני זקוקה גם לכח המברך, הנדיר יותר.

גירוש תושבות אל-טנטורה. על דף הקונטקט כתב הצלם "ערביות מטנטורה עוברות לירדן". כיתוב זה, מעבר למה שהוא מלמד על גבולות השיח הציוני של אותה תקופה - השימוש בפועל הניטראלי "לעבור" וייחוס הפעולה למגורשות שכמו עוברות מיוזמתן - מלמד על דפוסי הניתוק וההגליה של הערבים ממקומם ועל שלילת מעמדם כ"בני המקום". צילום: בנו רותנברג, גנזך המדינה, 18.06.48 (מתוך "סדק")

אבל מהי אהבת מולדת. האם לא זו השאלה שאני בעצם שואלת את עצמי לנוכח נבזויות עד מוות שהטיל ומטיל מקום ההולדת שלי על מקום הולדתם של אחרים, ערבים, כמו אינו אותו מקום. אני רוצה לספר לכם תשובה. לכבוד התקווה שמאחורי השבת הזכרונות של פשע ואכזריות ניצבת השאלה איך עלינו לדמיין – כן לדמיין – כי הדמיון הוא החומר הכי רך ואקוטי שיש לנו – את עצמנו בלתי ידועים לעצמנו. אז מהי אהבת מולדת לנוכח הבלתי נסבל שעשתה המולדת?:

לפני כמה חודשים שמתי לב שאיני אומרת יותר שלום לעצמי מול המראה. כמעט עוצמת עיניים. וימים שלמים אין לי מושג איך אני נראית. בוקר אחד לא היה לי יותר כח מלכד. הפרימה הגיעה כמעט עד השפתיים וקפצתי אותן. שלא לצעוק. אני שהנמנום כה יקר לי כי החלום בהקיץ שומר עלי ערנית וזריזה מתחת לחולין הפכתי לעייפה מאוד. האש שלי כמעט לגמרי נעלמה באבק. ובוקר אחד בנחישות של מי שאינו יכול יותר לומר שלום לאיש, נסעתי לפארק קנדה. למה? לא יודעת. זכרון רחוק מאוד של עצים בילדות. כמה שנים לא הייתי בפארק? למעלה משלושים. מרוב עייפות לא יכולתי להעמיק בערוץ הלבן והבוהק. נשכבתי תחת עץ חרוב, מרוחקת במידה שווה ממשפחות חוגגות בערבית ובעברית. שכבתי בעיניים עצומות זמן רב. אולי שעה. אולי יותר. אבל די זמן להחזיר לאט לאט ובכאב לעצמי את משקל הגוף בעודי מוסרת אותו לאדמה. ככל שהפכתי כבדה יותר, שרועה יותר, איזו מתיקות שבה אלי ופקחתי עיניים. סביב סביב העצים. כשהייתי בשנות העשרים לחיי סגדתי לפרחים. חברה מבוגרת שהלכה וגססה ממחלה קשה אמרה לי שבין פרחים לעלים היא מעדיפה עלים. אז נדמה היה לי שזהו גורלם של הזקנים טרם עת, שחייבים להסתפק במועט. אבל היום שאני בגיל בו היא תכף מתה, אני יודעת שהעלים הם כסות הנרדפת לעור גופינו. רק ההתפרטות האינסופית של העלוה גוברת על הפצולים שהנפש הולכת ומפצלת, כמו גורגונה או הידרה, בזמן, והאינספור של העלים באנלוגיה הפוכה לנפש הופך מסכנת דלדול ואפיסת כוחות, לשפע. הם הפכו מובחנים יותר. התאנה המאוצבעת, מרשרשת בכובד ברוקדה ומפיצה ריח כה מפתה עד שאם תרדמי תחתיה שנתך תהיה כה כבדה וכשתקומי, תקומי מותשת מצמא. הברוש, בירוק המלכותי, עם קור אלפיני בשמש מלאה, האלון ששורשיו כה עמוקים עד שיכול להתפתל קרוב לתחתיות ולהוציא אותך מדעתך – והזית, הזית שמכסיף ברוח, שתמיד נדמה עתיק – ותחתיו השינה מתוקה ונטולת חלומות. שינה שהיא מים ויופי בחשכה. הם הלכו והתקרבו אלי העצים. ככל שמסרתי עצמי יותר לכובד, הם בעלי השורשים הלכו בקלות יתרה. הם לא הביט בי אבל גם לא לא הביטו בי, עשויי עיניים של כלורופיל. ופתאום זה קרה לי – הבטתי בהם בחיבה. כמו שאם מביטה בבנה. השקתי אותם במבטי ונזכרתי שכך אני יכולה להיות – זו שמאכילה ומשקה בעיניה, כמו שהאוהבים עושים, אבל אני יודעת לעשות זאת לכל מה שברשותי רק כאשר אני זוכה באנונימיות גמורה. ובאנונימיות כזו אני יכולה לזכות רק כאשר איני זוכרת את עצמי, רק כשאני לגמרי פזורת רוח, חופשיה לחוות את הצמאונות והרעבונות שלי ללא חרדה מציפיה או בצע. חבויה תחת העצים, במרחק שווה מהמשפחות החוגגות בערבית ובעברית, השקתי את העצים במבטי. והעצים צמחו. ואני יכולה להשקות את העולם במבטי רק במקום ההולדת שלי. במדינות זרות אני יכולה להזכר בתדהמה ובהכרת תודה שהאדמה שאני פוסעת עליה היא יצור חי. שאני החיה פוסעת על גב החיים. אבל איני יכולה לדאוג לעצים במדינות שאינן המולדת שלי. אני חייבת לחזור הביתה רק שם יש בי העונג להיותי נדרשת לבריאה. איני יודעת מדוע זה כך – אבל ככה זה. נופים זרים יכולים להפעים אותי. ואני יודעת שחשוב לצאת למסעות על מנת לחזור חזק ואהוב. אבל רק כאן, אני תלויה בחיי העצים והעצים תלויים במבטי, לחייהם. ההשקיה הזו היא דבר דק. וכמו כל הדברים הסמויים, היא חזקה עד לאין חקר. היא מסימן הבעלות לא שהקנו הייסורים והעמל אלא הבעלות שמקנה הדאגה של האושר, הפרקדן הזה, בו אני מוחזקת באותה עוצמה שאני מחזיקה. שתי אמהות באו לשלמה המלך וכל אחת אמרה "זה בני". זו שהשקתה אותו בעיניה בקשה שלא יפגעו בילד גם אם תאלץ לוותר עליו. כמו אותה אם שזכתה במשפט שלמה – מתחנן אחד מהמגורשים ומבקש (ואני מצטטת מעמוס קינן) "למה להרוס לנו את הבתים. מוטב שתגורו בהם [אתם]".

לא. לא ידעתי שאני שוכבת על אדמה שככה נגזלה. מ"סדק" למדתי על החורבן היזום והמחיקה של יאלו, בית נובא ועמואס. בוודאי שאסע שוב למקום הזה שהיום שמו "פארק קנדה" – אני חזירית לא פחות מהאדמה הזו, שיכולה להצמיח מחדש, לשוב ולהיוולד. ובן המולדת הזו שלי הוא כל מי שזכרון סבל וזכרון עונג הם קדושים עבורו, ובעטיים הוא לעולם לא יהרוס מה שהעין אוהבת, דואגת וחומלת, כמו עץ זית, כמו תינוק.

אלמלחה. צילום: פרד צסניק, ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, 1950

אירוע השקה לגיליון מס' 5 של כתב העת "סדק" יתקיים ביום חמישי הקרוב, 4.11, בשעה 19:00, בבית הספר לאמנות מנשר. להזמנה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. הנרייט דהאן כלב

    שרון הי,
    זה נשגב מבינתי: איך אנחנו מצליחים לתת ביטוי כל כך חזק במילים, בשפה ובעיצוב משפטים כה יפים, יצירת אמנות, כשבאופן סימולטני אנחנו חווים כאב וסבל? הצלחת להביא לחיבור מאוד קרוב בין אמנות וסבל. לא עניין של מה בכך.
    הנרייט

  2. עינה

    את כותבת באופן סוער, נושם, מעורר התרגשות. האם קראת את השיר של נתן וסרמן בספר "שנתיים", שעוסק ממש באותו גילוי שאת גילית, בדבר האדמה, האדמה שנעקרה מבעליה ולא ידענו זאת, בתחילת הסתיו, בראשית הקרה.