• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

ייאוש קליני

מונולוג של רופא בלי גבולות, בלי זמן, בלי כוח אדם, בלי משאבים ובלי הרבה תקווה
דניאל ארגו

שבע בבוקר, בית חולים בישראל. מחלקה פנימית. אני מנסה להספיק לגנוב מספיק זמן לקפה של בוקר. את הקפה מביאים פה מהבית, ומסתירים עמוק בתוך התיק. לקח לי חצי שנה ללמוד את הטריק הזה ואותו זמן להשלים עם המצב. כשאני מתגנב לכיוון צנצנת הסוכר תופסת אותי אחת האחיות. "ד"ר ר. חולה, היא לא באה היום. וד"ר נ. אחרי תורנות".

אני חוטף את הסוכר ובורח לחדר הרופאים כדי לחשב את המשמעות. שלושה רופאים מתמחים וסטז'ר אמורים לכסות מחלקה שלמה ובאבחה אכזרית אחת ירדנו לשניים בלבד. אני מנסה להדחיק את המחשבה על מה זה אומר לגבי התוכניות שלי להיום. אני מחליט שזה לא נשמע טוב.

כשהרופאה השנייה מצטרפת, אנחנו מנסים לעשות הערכת מצב מהירה. יש 22 חולים קשים במחלקה, שאנחנו צריכים לבדוק, להעריך, לטפל, להזמין להם בדיקות ובאופן עקרוני (לפחות לפי הסדרות בטלוויזיה) לרפא אותם. זה לא מה שהולך לקרות היום. אנחנו מחליטים על אסטרטגיה של "רוץ וכתוב": גלגול מהיר של עגלת תיקי החולים בין החדרים השונים כשרופא אחד בודק את החולה והשני רושם את ההערות ואת תוכנית הטיפול היומית. אם נזדרז מאוד, נספיק לראות את כולם תוך כמה שעות.

הבעיות מתחילות לצוץ כבר בהתחלה. המחשב מסרב להדפיס את רשימת החולים. זה לא ממש מפתיע. הרי הוא לא עובד כבר שבוע. אני מתאפק שלא לרסק אותו לחתיכות – אז באמת לא יהיה סיכוי שאיזה טכנאי יגיע לסדר אותו אי פעם. המנוולים האלה מצליחים לעבוד עלי כבר שבוע על ידי החלפת מחשב מקולקל אחד בשני, אבל הם בטוח יתעלמו ממני לגמרי אם אני אתנקש בחתיכת הפלסטיק חסרת התועלת הזאת.

כשאנחנו מסיימים להעתיק בכתב יד את רשימת החולים מהלוח של בנות השירות אנחנו יוצאים לדרך, רק על מנת להיתקל כבר בפניה הראשונה ב"פרופסור". בפירמידה הבית-חולימית שמור ל"פרופסור" מקום מיוחד. הוא לעולם אינו ממהר, תמיד נראה מעט משועמם, ונעלם מהאזור רק בזמן ארוחת הצהריים ולאחריה, אז נפתחות מרפאות השר"פ. לצערי הרב הוא גם נראה להוט מאוד לדבר הבוקר. "אז מה, מתחילים ביקור? רציתי להראות לכם חולה מאוד מעניין. אני מכיר את אחותו מאז 1963", הוא מציין בארשת פנים צופנת סוד. ומאחר ולא נראה שמישהוא עומד להתעניין באחותו של החולה שנמצאת בסביבה מ-1963 הוא גורר אותנו אחריו לאחד החדרים. החולה ה"מעניין" מתגלה כקשיש חביב שנראה מאושר למדי מהמשלחת שלנו, ושמח מאוד לשקוע בשיחה בגרמנית עם הפרופסור המכובד. כעבור רבע שעה יקרת ערך הפרופסור נזכר בקיומנו."מר ר. התקבל אתמול למחלקה בשל קוצר נשימה פתאומי. ברקע הוא סובל מ…", הוא עובר ללחש, "גידול נדיר ביותר. מרתק. ראיתי אולי חמישה כאלה בחיים. ולחשוב שאני מכיר את אחותו מ…"

"1963", משלים שאר צוות הרופאים המדולדל והעצבני. "אנחנו יכולים להמשיך בביקור שלנו?"

בית חולים (אילוסטרציה). photo: cc-by-sa Faugstad

הפרופסור שקע בזכרונות נעימים או במצב קטטוני פתאומי, לכן אנחנו נמלטים ומנסים לחדש את ביקור הבוקר. אנחנו מצליחים לדחוף את העגלה דרך להקות האחיות, בנות השירות ועובדי הניקיון, אבל ממש בכניסה לחדר הראשון תופס אותנו הבן של מר י.

מר י. התקבל למחלקה כשהוא היה כבר מת. זה היה לפני שבוע. למר י. היה סרטן סופני, ובערך חמש מערכות חיוניות שהפסיקו לפעול. מה שעוד היה לו זה בן עורך-דין שאיים לתבוע את בית החולים. השילוב של כל המשתנים הללו הוליד תגובת שרשרת מסובכת שכללה את רוב הנהלת בית החולים, שבסיומה חובר מה שהיה פעם מר י. לכל מכונות ההחייאה המשוכללות, עד שהצוות המשפטי יחליט מה עושים הלאה. במצב זה הוא ננטש במחלקה הפנימית ונהפך רשמית למטופל שלנו. לא שהיו לי תלונות כלפי מר י. אבל הבן שלו היה בהחלט קוץ בתחת, עם לפטופ שממנו הוא שלף מידי יום שמות של טיפולים שונים ומשונים אותם ניתן לנסות על אביו.

"אני רוצה שתעשו לו דיאליזה" אמר הבן, בעודו חוסם את דרכנו.

"אין בעיה" ניסיתי גישה ידידותית, "ברגע שנגיע אליו בביקור נדבר על היתרונות והחסרונות של הטיפול שאתה מציע".

"עכשיו", דרש הבן. "אני עו"ד, ואני אתבע אותך".

סובבנו את העגלה, ודשדשנו לעבר החולה היחיד במחלקה שבברור לא היה צריך אותנו. נשמתו של מר י. הוסיפה להיות תלויה אי שם מחוץ להישג ידנו, בעוד גופו המוקף מכשירים מצפצפים נח במיטת בית החולים. עברתי במהירות על המדדים החיוניים שלו, כולם לא השתנו בשבוע האחרון. לחץ הדם שלו הוסיף להתקיים רק בזכות תרופות חזקות שטפטפו לתוך הווריד, מכונת הנשמה נשמה עבורו, הכליות שלו הפסיקו לתפקד לפני כמה ימים, ותפקודי הכבד שלו הראו בבירור שגם הם מנסים לפרוש מכל העניין. היה לי ברור שאף אחד לא יעשה לו דיאליזה, פרוצדורה אגרסיבית ומסוכנת, אבל היה לי ברור שאם אגיד את זה לבן שלו, המחלקה המשפטית תהרוג אותי עד סוף היום.

במשך חצי השעה הבאה ניסינו אני והמתמחה להסביר לבן של מר י. שלא למדנו רפואה על מנת להרוג חולים בפרוצדורות מיותרות. מובן שנכשלנו. "אני אעלה את שאלת הדיאליזה בישיבת צוות היום", הבטחתי לבסוף, בתקווה עמומה שהפרופסור יקח על עצמו אחריות על חולה.

כשהתגלגלנו משם סוף סוף על מנת להתחיל את הביקור האבוד, השעה כבר היתה אחרי 10 בבוקר. בדיוק שעה וחצי לפני שהיינו צריכים לרדת לישיבה עם צוות הרנטגן. היינו בפיגור קטסטרופלי. עברנו לריצה קלה, בודקים במהירות את החולים במחלקה, אבל לא היה לנו סיכוי. כל בדיקה שרצינו להזמין לאחד החולים לקחה נצח, והזמן הלך ונעלם.

כך, למשל, מר ל. איש שקט וידידותי בדרך כלל, התחיל לגלות סימנים של חוסר שביעות רצון משום שלא ידעתי להגיד לו מה היו תוצאות בדיקת הגסטרוסקופיה שאותה עבר, ושאותה ניסיתי למצוא ללא הצלחה מזה שבוע.

ביום הראשון אחרי הבדיקה התקשרתי למעבדה, אבל אף אחד לא ענה.

ביום השני שלחתי טפסים עם בקשה לשחרר את התוצאות. הם נעלמו.

ביום השלישי שלחתי בת שירות לאומי להביא את התוצאות. היא מעולם לא חזרה.

למחרת, בחשש מסויים להעלם גם כן, עשיתי את דרכי למכון הגסטרו. המזכירה שלהם היתה עסוקה. היא דיברה בטלפון. אז חיכיתי. וחיכיתי עוד. עשיתי סימנים די ברורים של קוצר רוח. השתעלתי. התחלתי לקפץ סביבה. בסוף היא הסתכלה עלי.

"כן ד"ר?"

"אני צריך את תוצאות הבדיקה של מר ל. מלפני ארבעה ימים".

"תן לי רגע, אני כבר בודקת", אמרה ונעלמה בתוך ערמת הניירות מתחת לשולחן. כשצצה משם בחזרה היא בישרה לי ש"הרופא עוד לא עבר על הבדיקות" ושהיא "תתקשר אלי כשהוא יתפנה, מקסימום תוך כמה שעות".

זה היה לפני שלושה ימים.

סימנתי קו מתחת למשפט "לברר תוצאות בדיקות" בדף של מר ל. והמשכתי הלאה לחולים שטרם נבדקו. הרופאה השנייה נעלמה אי שם בין החדרים ולי באמת לא היה זמן לגלות מה קרה לה. אחרי הכל, העלמות אנשי צוות הפכה לשכיחה למדי כאן, גם בלי המסעות למכון הגסטרו.

טיפול כזה יש רק בסדרות טלוויזיה. photo: cc-by-sa andyde

לקראת השעה שתיים, ובאיחור לכל דבר שאפשר לאחר אליו, נכנסתי לחדר האחרון במחלקה. היתה שם חולה שלא הכרתי אבל כבר ממבט ראשון היה ברור שהיא חולה מאוד. דפדפתי בתיק כדי לקבל קצת פרטים, הוא היה ריק. מישהו במזכירות שוב שכח לתייק בבוקר. בקושי היה לה כוח לדבר, אבל היא הסבירה לי שהיא השתחררה מבית חולים אחר לפני שבועיים. היא לא ידעה להסביר לי במה היא חולה, אבל בשקית ליד המיטה היה מכתב מהבית חולים הקודם. פתחתי אותו, הסתכלתי בכותרת האבחנות, וסגרתי את הקלסר.

כמו אגרוף בבטן, לראות את האבחנה שלא משאירה מקום לסיכוי. לדעת, בפרטי פרטים, את מה שעומד לקרות לה, ולא להיות מסוגל לעשות דבר. לקחתי את מכתב השחרור שלה ויצאתי מהחדר. עברתי על כולו, מחפש לשווא אחרי איזה ספק שיסתתר שם, אבל זה לא שינה דבר. האבחנה נשארה ללא שינוי. בתוך המכתב היתה מקופלת תעודת הזהות שלה. לא התאפקתי והצצתי לתוכה. תמונה של אשה צעירה ויפה, שונה כל כך ממה שראיתי במיטה.

חזרתי לחדר. בעלה היה לידה. דיברנו, הרגשתי שהיא יודעת, אבל לא רוצה לשמוע. כשהלכתי משם אחרי יותר זמן ממה שהקדשתי לכל חולה אחר באותו יום, היא נרדמה. זו היתה הפעם היחידה היום שבאמת הספקתי לעצור ולחשוב.

מובן שזה גמר סופית כל סיכוי להספיק משהו אחר. מר ל. לא יקבל גם היום את תוצאות הבדיקה שהוא מחכה לה. אני כבר לא אספיק לקרוא את המאמר על המחלה המוזרה שיש לחולה אחר במחלקה וגם לא להגיד שלום לשני החולים שרציתי לשחרר היום, לוודא שהם יודעים איך לקחת נכון את התרופות שלהם בבית. רק לקראת הערב אסיים את הניירת שאני חייב למלא, להעביר את המחלקה לתורן ולשלוח את הטפסים של בדיקות הדם למחר.

כשאני יוצא מבית החולים כבר חשוך בחוץ, אבל המחשבה שזה פשוט לא אמור להיות ככה לא עוזבת אותי. אין שום סיבה בעולם ששני רופאים יעשו עבודה של שישה. אין שום סיבה בעולם שחולים ישארו בלי טיפול. אין שום סיבה בעולם שחולה שפוחד למות ייבדק על ידי רופא שמאחר בחצי יום, וממהר לבדוק את החולים הבאים.

המספרים ידועים לכולם: חסרים כמעט 6,000 רופאים במערכת, אבל משרד האוצר מתעקש לא להוסיף תקנים. 350 סטודנטים לרפואה מסיימים כל שנה, כשהמערכת זקוקה למספר כפול מזה. ואילו מעט הרופאים שעובדים עסוקים רוב היום בניירת שילד בכיתה י' היה יכול לתייק. בשורת הסיכום של המספרים האלה נשארים רופאים מותשים, וחולים שכועסים עלינו, לפעמים בצדק.

ואולי זה עדיין כך פשוט משום שאני באמת לא זוכר שום גנרל או שר, או אפילו איש עסקים בסדר גודל בינוני שאושפז במחלקות האלה. איכשהו, החולים כאן הם ברובם המכריע מזרחים, ערבים ורוסים.

די מוזר, לא?

הכותב הוא רופא מתמחה

המאמר פורסם במקביל גם באתר MySay

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אור-נר

    כאשר המדינה משקיעה את "חלבה ודמה" בהתנחלויות ובהנצחת הכיבוש לא נותרים משאבים לצורכינו החיוניים פנימה

  2. היפוקרטס

    מקווה שלא יפטרו אותך