string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קהלת פוסט-מודרני

"מייסטרים דגולים" של תומס ברנהרד הוא כתב ייאוש, שמשלב זעם ותסכול, אך גם מפח נפש ותוגה של אדם המביט מזקנתו לאחור ובוחן את חייו ואת אמונותיו
אילנה ברנשטיין

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן־דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם׃ 2 הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל׃ 3 מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם; בְּכָל־עֲמָלוֹ, שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ 4 דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת׃ 5 וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל־מְקוֹמוֹ, שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם׃ 6 הוֹלֵךְ אֶל־דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל־צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל־סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ׃ 7 כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל־מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת׃ 8 כָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ׃ 9 מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ 10 יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא; כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ׃ 11 אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן, עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה׃

מייסטרים דגולים, ספרו של תומס ברנהרד שזכה לאחרונה להיתרגם לעברית, הוא במידה רבה קהלת פוסט-מודרני. כתב ייאוש, טקסט המשלב זעם ותסכול, אך גם מפח נפש ותוגה של אדם המביט מזקנתו לאחור ובוחן את אמונותיו, את טעמיו, את העדפותיו, את השקפת עולמו, את מושאי הערצתו, את נביאי השקר שלו ואת כל אותן יצירות אמנות וספרות כמו גם הגויות פילוסופיות שהכזיבו ברבות השנים.

מובן מאליו כי היצירות המכזיבות הן אותן היצירות שבנעוריו הלכו עליו קסם ובחלקן היו אבני דרך מכוננות בהתפתחותו כבן תרבות וכאינטלקטואל. הבעיה, אם כן, אינה ביצירות, אלא בנקודת המבט שהתחלפה. מן המפורסמות היא שאדם מגיע לשיא חוכמתו דקה לפני שהוא עוצם את עיניו. לפנינו זווית ראייה של מי שראה הכול ושמע הכול ולא כהדיוט אלא כמי שבקיא, על פי עדותו, במוזיקה בעיקר אך גם בספרות, בפילוסופיה ובאמנות פלסטית.

שוב ושוב, כמו מקהלת פטישים מענגת ומענה כאחד, רגר מכה בקורא עד זוב דם, אך למעשה זו הלקאה עצמית של איש זקן שמשמש כמבקר המוזיקה הווינאי של עיתון הטיימס, אלמן מר נפש שחייו מאחוריו ויחד אתם כל התחנות שחלף בהן, כל העצירות, כל האתנחתאות, כל הנחמות האינטלקטואליות שחייו זימנו לו ושכעת אין הוא מוצא בהן עוד טעם.

מגילת קהלת המיוחסת לשלמה המלך היא השלישית בטרילוגיה שכתב. קדמו לה שני ספרים מקראיים אחרים: שיר השירים ומשלי. בשעה ששיר השירים מיוחס לשלמה הצעיר ובו הוא כותב על אהבה, ומשלי מיוחס לשלמה המתבגר ובו הוא כותב משלי חוכמה הרי שקהלת מיוחסת ל"ספרות החוכמה" שנכתבה בזקנתו ושעוסקת בשאלות אוניברסליות וביכולתו של האדם להיות מאושר. מסקנתו של ברנהרד כפי שהיא מופיעה לקראת סיום הספר אינה שונה בהרבה ממסקנתו של שלמה. בעוד שלמה מסיים את המגילה במשפט:

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע; אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם׃ 14 כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם; אִם־טוֹב וְאִם־רָע׃ כלומר אמונה באלוהים ושמירה על המצוות היא תכלית אושרו של האדם, הרי שברנהרד לקראת סיום הספר (עמוד 158) כותב: "פתאום אתה יודע מהו ריק, כשאתה עומד בין אלפי ספרים וכתבים, שהותירו אותך בודד לחלוטין, ספרים וכתבים שפתאום אינם אלא ריק איום ונורא, אמר רגר. אתה מאבד את האדם הקרוב לך ביותר, והכול ריק בשבילך, תביט לאן שתביט הכול ריק, ואתה מביט ומביט ואתה רואה שבאמת הכול ריק, ולא סתם אלא לתמיד, אמר רגר. ואתה מבין שמי שהחזיק אותך בחיים עשרות שנים לא היו המוחות הגדולים והמייסטרים הדגולים האלה, אלא האדם היחיד הזה שאהבת יותר מכול". כלומר, האהבה, חברתו של האדם בכלל והאדם האהוב בפרט. בחייו של רגר זו אשתו האהובה שהלכה לעולמה. שלמה המונותאיסט נאחז באלוהים כתשובה לכל ספקותיו של האדם ואילו ברנהרד נאחז באדם. כך או כך, שניהם נכזבים ומפנים עורף למסעות החכמה אליהם יצאו בנעוריהם בחפשם אחר התשובות לשאלות הגדולות.

אך הזקן המביט מערוב ימיו אל היום שחלף הינו הטקסט הגלוי במייסטרים דגולים. הטקסט החבוי הינו מאבק ענקים מסוג אחר, המודרניות נוכח הפוסט-מודרניות. אף כי בספרים אחרים של ברנהרד שבהם הקורא מתוודע אל קולו מפיותיהם של דמויותיו, קול רם ופטישי לא פחות המהדהד את תפיסתו המודרניסטית, הרי שמייסטרים דגולים הינו טקסט פוסט-מודרני מובהק הן בצורתו והן בתכניו. אף כי שני מונחים אלה מחֵקר התרבות אינם מופיעים בו הרי שמחשבות בנוסח: "כבר מזמן לא ניתן לשאת את תקופתנו כשלמות, אמר, רק את המקום שבו אנו רואים קטע, אנחנו יכולים לשאת. השלם והמושלם אינם נסבלים בעינינו" (עמוד 25). או במקום אחר: "והרי אנחנו אוהבים את הפילוסופיה ואת מדעי הרוח כולם רק מפני שהם חסרי אונים באופן מוחלט. למען האמת אנחנו אוהבים רק את הספרים שאינם שלמים, שהם כאוטיים וחסרי שלמות" (עמוד 27). ומקום נוסף: "בסופו של דבר המוזיקה היא שהחיְתה אותי, אמר אתמול. אבל כמובן לא יכולתי ולא רציתי להיות אמן יוצר וגם לא אמן מבצע, אמר. בכל מקרה לא מוזיקאי יוצר או מבצע אלא רק אמן מבקר (ההדגשה במקור)… אני בהחלט רואה את עצמי כאמן, אמן מבקר, כאמור, וכאמן מבקר אני כמובן גם יוצר, זה ברור, משמע אמן יוצר, מבצע ומבקר, אמר (ההדגשות במקור)… ואיני סופר בלבד כמו הסופרים, עליך לדעת שאני צייר, מוזיקאי וסופר כאחד" (הדגשות במקור, עמוד 61).

המודרניות שבין השאר העמידה את היוצר, האמן הייחודי, במרכז מפנה את הבמה במקרה הטוב ליוצר שהוא אינו יוצר כלל על פי אמות המידה של המודרניות, אלא ניזון ממנה כעלוקה ובמקרה הגרוע היא אף ממיתה אותו לחלוטין ומעלה תחתיו את הקורא, קרי המבקר. באופן דומה התערער גם מעמדה של היצירה. לא עוד יצירה חד-פעמית, אלמותית, אלא בחינה במחדש של מעמד היצירה כפי שהיא מופיעה באחד הקטעים המשעשעים בספר, בשעה שאנגלי מוויילס מתיישב על ספסל, השמור לרגר במוזיאון לאמנות ההיסטורי בווינה, ובידו תצלום של האיש עם הזקן הלבן של טינטורטו. לעדותו של האנגלי, הדומה במראיתו לרגר עצמו – משל לדוגמנית המדגמנת חליפת עסקים ומרכיבה משקפיים הנתפסת כ"אשת עסקים" – כך האנגלי בהופעתו החיצונית ובגינוניו נתפס כרגר אף כי הוא רחוק מלהיות רגר והתעניינותו בציור של טינטורטו אינה דומה במאומה לעניין שמוצא בה רגר. על מנת להיראות אינטלקטואל אין מן ההכרח שתהיה אינטלקטואל.

בעידן הפוסט-מודרני הגבולות המעמדיים מטושטשים, ההיררכיה בתחומי האמנות מבוטלת – גבוה-נמוך, פופולרי-אליטיסטי וכדומה – והאינטלקטואל בן זמננו אינו ספון עוד בין חומות הידע שלו. מכל מקום אותו אנגלי מספר לרגר ואף מציג בפניו תצלום של האיש עם הזקן הלבן התלוי, לא פחות ולא יותר – בחדר השינה שלו, ואשר ניתן לו במתנה מדודתו אספנית האמנות. כאן כמובן עולה שאלה פוסט-מודרנית נוספת המערערת על המקור, על החד-פעמי ולמעשה שמה ללעג את הכמיהה לאותנטי, המקורי, הלא מזויף, האמין היחיד והמיוחד ובד בבד ולאור תגובתו שלוות הנפש של האנגלי מגחיכה את הנהייה אחר ההיארעות הנדירה.

על פני 170 עמודים, ללא הפסקה וללא חלוקה לפסקאות, בסטקטו לעתים כפול ומשולש, משוחח רגר עם עמיתו – תלמידו לשעבר – אצטבאכר הסופר שלא פרסם מלה מכתביו. שיחתם יותר משהיא חליפת דברים הינה מונולוג ארוך של רגר הזקן שאינו יכול להכיל עוד את עצמו והוא עומד להתפקע וגולש מתוך עצמו בגלים עכורים. אצטבאבר אינו אלא בן דמותו של רגר, העתק לא נאמן של המקור.

מן הראוי לציין כי במסגרת ה"חיקויים" של רגר מופיע גם אירזיגלר, השומר במוזיאון המדקלם את דברי רגר כרשם-קול מקולקל החוזר על עצמו, ועיקר עיסוקו הוא למנוע מן המבקרים להתיישב על הספסל שרגר נוהג לשבת עליו בהביטו על ציורו של טינטורטו. דמויותיו המשלימות של רגר מתפקדות במידה מסוימת כמו המיטה במשלי אפלטון בפוליטיאה. גם כאן עולות דרגות שונות של ממשות והכרה ובדומה למיטה כאידיאה, המיטה שבונה הנגר והמיטה בציור – כך גם במייסטרים דגולים –  אנו נחשפים לאדם כאידיאה, לאדם בשר ודם ולאדם בציור.

העובדה כי אצטבאכר לא פרסם מעודו ולו מלה אחת מעלה לדיון שאלה נוקבת נוספת, האם סופר נחשב לסופר גם אם כתביו טרם פורסמו ואולי לא יתפרסמו לעולם. אך לשאלה זו כמו גם לשאלות רבות בספר אין מענה ולא מפני אוזלת ידו ברנהרד, אלא מפני בחירה מובהקת שביסודה ההכרה כי אין תשובה ואין אמת, ודאי שלא תשובה אחת ואמת אחת, ובעיקר מפני שהתשובות הכזיבו, ובשלב מאוחר בחיי אדם אין גם טעם רב להוסיף ולחפש אחר תשובות חדשות. החיים הם אכזבה אחת גדולה והנחמה היא בין אדם לחברו, בין בני זוג כמשתמע ממסקנתו של רגר.

רבות נכתב על כתבי השטנה של ברנהרד כנגד האוסטרים בפרט ובני האדם בכלל. בהקשר זה קל מאוד להתפתות ולראות במונולוג של רגר דמיון רב לנעשה בישראל מבחינה תרבותית, פוליטית וחברתית. אך בניגוד לאוסטרים המנסים לעדן את קנאותם הדתית, את גינוניהם הנלוזים, את הליכותיהם המזויפות ומשמרים עדיין יומרה לעשייה תרבותית בעלת משמעות, הרי שבישראל הגסות הנבערות והקרתנות של המושכים ברתמות השלטון, בכלל זה משרד התרבות והעומדת בראשו, כמו גם קהל שוחרי האמנות ההולך שולל אחר מתווי התרבות הכוזבים – נצעקים בראש חוצות.

"מייסטרים דגולים"

מאת: תומס ברנהרד

מגרמנית: רחל בר-חיים

עריכה: רוני מאירשטיין

הספרייה של בבל, 171 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוחאי שרביט

    מיהו "רגר"? מניין צץ השם הזה?

  2. רועי

    רגר הוא גיבור הספר "מייסטרים דגולים", שבו עוסקת הביקורת בעמוד זה.

  3. שוש

    ניתן היה להסיק מהביקורת שהנחמה היחידה היא הכדורגל, או הפטריוטיות של שרת התרבות.

    ולמה הזיוף או האנושיות האוסטרית מעודנת יותר ונלוזה פחות מהישראלית?