תיק אוכל

התכנית "מאסטר שף" לא עוסקת בכלל באוכל והמטבח ה"ישראלי" המוצג בה הינו מלאכותי ומדומיין
רפי גרוסגליק

מזל טוב! לדור שלמד לבחור בכוחות עצמו את גיבוריו התרבותיים בוגרי תוכניות הריאליטי, נולד אמש גיבורה חדשה: מאסטר-שפית. אחרי שהפכנו לשופטים בענייני מחול ומוזיקה (ואף במישור הפוליטי משאושר חוק משאל העם), עכשיו אנחנו מבינים גם בגסטרונומיה. איזו דמוקרטיה נפלאה. אין זה פלא שפורמט התוכנית "Master Chef", ששודרה לראשונה בבריטניה ב-1990, נקנה וזכה מאז להצלחה עצומה ב-19 מדינות בעולם: אכילה הינה פעולה יסודית בחוויה האנושית, ולא רק משום טביעתו הנחרצת של הגוף לחומרי הזנה אלא גם בשל ריבוי הסמלים והמשמעויות שהאוכל נושא עימו.

תוכניות הבישול השונות מציגות בפני הצופים אובייקטים, המקפלים בתוכם לא רק טעמים וניחוחות אלא גם ייצוגים של זהות אישית, אתנית, מגדרית ולאומית. לצד האובייקטים פועלים הסובייקטים: השפים הטלוויזיונים, אורחיהם, יצרני אוכל ובשלנים אחרים. אולם רק לעתים נדירות האינטראקציה שבין האובייקטים לסובייקטים מצליחה לחשוף את המגוון הרחב של ההיבטים החברתיים והסימבוליים הגלומים באוכל. אם כך מוזר בעיני כי ישנם הרואים דווקא ב"מאסטר שף" שיקוף של ההוויה הגסטרונומית בישראל: "התוכנית היא קפסולה של תרבות האכילה הישראלית" כותבת למשל רחל טל-שיר במוסף גלריה; "מאסטר שף" כלל אינה עוסקת בתרבות האוכל הישראלית; עניינה הוא פרסונות, לא אוכל.

המודל מיובא. תוכניות הבישול בכיכובו של ידוען הבישול הבריטי ג'יימי אוליבר (או של עמיתתו נייג'לה לוסון) משדרות לייפסטייל מבוים שבו הדגש הוא על חיי חברה עשירים, הורות וזוגיות מופתית, תחביבים ועיסוקים מדומיינים אחרים. האוכל משמש אך ורק כמתווך בין הדמות לצופה. גם במאסטר-שף, האוכל הינו רק התוספת לדמות המבוימת, המוגשת כמנה העיקרית. באופן זה מתנתקים המתמודדים (מרצונם) מחיבורם האותנטי אל הבישול ואל האוכל והופכים דומים לשפים-שופטים: לסלבריטאים. במלים אחרות, ה"אדם" הגלום במתמודדים הופך משני לדמות אותה הם לובשים.

שופטי "מאסטר שף". צילום: יח"צ

"אתה חייב לראות את מאסטר שף", המליץ לי מכר שמודע לכך שאני מגלה באוכל עניין אקדמי, "זו אחלה תוכנית. דבר היחיד שאני לא מבין זה למה הם בוכים שם כל הזמן? כולה אוכל". צודק. חוקרת התקשורת הרטה הרצוג גילתה במחקר שערכה אודות מאזינות אופרות הסבון הרדיופוניות בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת בארה"ב, כי הצלחתן המסחרית נבעה בין היתר בשל האפשרות של המאזינות לזהות את עצמן בין גיבורות הסיפורים הרדיופוניים. באופן דומה, יכול כל אחד מצופי מאסטר-שף לזהות עצמו ולהזדהות עם אחד מתריסר המתמודדים, המגלמים בדמותם את החברה הנוכחית בישראל, שבורה ומשוסעת. כך תוכל אם תושבת עיירה פריפריאלית, אשר בתה לוקה בהפרעת קשב וריכוז, למחות דמעה למראה מתמודדת צעירה הסובלת מבעיה דומה ושביקשה להיות לשפית אמיתית, למרות קשייה, אך הודחה; צופה אחר עשוי להזדהות ואף להתרגש ממתמודד חוזר בשאלה שהצהיר: "הפעם הראשונה בה אמרתי בקול שאני אוהב ואוכל גם מאכלים לא כשרים הייתה באודישן לתוכנית. היססתי כי אני בא מבית חרדי ולא רציתי לצער את ההורים שלי"; ואילו מפוטרי היי-טק יחושו הזדהות אין קץ עם איש משרד הביטחון לשעבר שהצהיר (בביטחון מופרז): "התחרות לא מהווה בעיה עבורי כיוון שניסיוני במשרד הביטחון הכשיר אותי להתמודדות עם כל מתחרה", הצהיר והודח.

וכמובן, אף תוכנית מציאות לא תהיה שלמה ללא דמות "מזרחית-עממית" סטריאוטיפית: "אני חייבת לבשל עם מוסיקה ועדיף שתהיה מזרחית – ובקולי קולות…" (מאיר עמור כינה זאת בזמנו "תופעת בובליל") או צעיר ערבי שמשתמש במטאפורה "מגילת אסתר" לתיאור מתכון מסובך ורב-שלבים ובכך יוצק על ערביותו רוטב סמיך המסתירה כליל. למעשה מדובר כאן בהיפוך תפקידים: במקום שהאובייקטים החומריים (קרי המאכלים) ישקפו באופן סימבולי את מערך היחסים החברתיים הגלומים בהם, הסובייקטים (קרי המתמודדים) מקבלים בהכנעה את תכתיבי דמותם ותדמיתם בתהליך של החפצה (Reification) עצמית.

אינה קראבצקי
סמדר וקנין (סמדי בומבה)

השפים-שופטים, משוקעים גם הם בתדמיתם, חזרו והציגו דגמים ואמות מידה ראויות לגסטרונומיה עילית-ישראלית. הם מייצגים ידע של "מומחים", ידע שהתגבש בתוך עולמם התרבותי והאידיאולוגי המוצג כאיכותי וראוי. יכולתם של השפים לקחת חלק בתעשיית המדיה הקולינארית, להציג באמצעותה את הכללים הנכונים ולהפגין בעלות על הון תרבותי-קולינארי, נעשה כדי למצב את כוחם התרבותי – ולא רק בשדה הקולינארי. המתמודדים, בתגובתם אל השפים-שופטים, הטמיעו עצמם כנכפפים בתהליך של השחתה עצמית, המלווה את הפנמתו של נקודת המבט של המומחה. כך, למשל, הטמיעו המתמודדים את סגנונו הפיוטי של אייל שני ותיארו באופן בלתי אותנטי-בעליל את מעשי ידם להתפאר.

כל מי שהתנסה בבישול מאכלים "עממים" יודע שטחול ממולא המקובל במסורות הבישול היהודי-מרוקאי, למשל, הינו תבשיל מפרך המצריך מיומנות לא פחות גבוהה מצריבה של נתח פילה והגשתו ברוטב יין, ושמצ'ומה – תבשיל ריאות טריפוליטאי – מחייב מומחיות והבנה בטיפול בחומרי גלם לא פחות מכבד אווז בריבת בצל. אלא שהצגת מאכל כ"גורמה" מפתה הרבה יותר ותגובתם של המתמודדים אליהם הובלטה כדי לפארם: "זו מנה של מסעדת מישלן! שלושה כוכבים! זה לא זעלוק ולא מעמול ולא גפילטע פיש", סיפר בהתרגשות אחד המתמודדים על מנת דג מוסר ים ברוטב כרובית שנתבקש להכין. רצה לומר – לפנינו מנה נשגבת, יוקרתית, לא שגרתית ובלתי נגישה (המתכון, שאינו מסובך יותר ממתכון לחריימה ראוי לשמו, דווקא כן היה נגיש לצופים באינטרנט).

ואם בישול הוא אמנות, הרי שאוכל הינו ארטיפקט יוצא דופן. לאוכל אין "מקור". אוכל ובישול קשורים בפרודוקציה וברפרודוקציה ולא ניתן לנתקם מהקונטקסט, האווירה, התנאים, אישיותו של המבשל, האמצעים החומריים שעמדו לרשותו ועיתוי ההכנה. לעניות דעתי, הניסיון להציג "מטבחים לאומיים" הינו בהכרח חסר כל תוקף, אך ברי כי הניסיון העיקש להציג בתוכנית "מטבח ישראלי" המורכב מסך כל הפרסונות שנבחרו התברר כמוצלח מבחינתם של קשת ומפיקי התוכנית ויעידו על כך נתוני הרייטינג.

כמו בכל תוכניות המציאות, המיתוס אודות המציאות הוא-הוא הסחורה המוצעת לצרכניו הצופים. המיתוס על מטבח ישראלי נמכר לצופים באמצעותם של דמויות סטריאוטיפיות אשר אמורות לייצג את החיך הקיבוץ-גלותי בישראל, המתגבש בכפיפות למטבח העילי (Haute Cuisine) ול"מטבח החדש" (Nouvelle Cuisine) הצרפתיים. אך מדובר פה במטבח ישראלי מלאכותי, מבוים ומדומיין. דווקא שניים מהשפים-שופטים במאסטר-שף חתומים על סדרות תוכניות בישול טלוויזיוניות קודמות שהראו, ולו במעט, אוכל כפי שהוא נעשה מרחב הציבורי הישראלי האמיתי ולא במרחב המבוים. חבל מאוד שכעת עברו השניים למימדים קולינאריים היפר-מציאותיים.

אחת המתמודדות, שאף הגיעה לאירוע הגמר, טענה: "הניצחון שלי זה לבשל בישול עממי". בישול עממי אמיתי לא ראינו במאסטר-שף אלא רק את יצירתה של תודעה מדומיינת על מטבח ישראלי. "רפורמה של התודעה צריכה להתבסס על הפיכתו של העולם להיות מודע לעצמו על ידי כך שיתעורר מחלומותיו על עצמו ועל ידי כך שיסביר לעצמו את פעולותיו" מסביר לנו קראל מארקס (ראו: Early Writings עמ' 209). על כן עלינו, הצופים, להתעורר מן החלום על קולינאריה ישראלית הנרקם עבורנו בחיזיון הטלוויזיוני מעורר התיאבון. העיסוק בייצוגים מדומיינים של מטבח ישראלי במסגרתה של תוכנית מציאות מעמיד בסופו של דבר את הקולינאריה המציאותית בסכנה.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיהאנתרופולוגיה באוניברסיטת בןגוריון בנגב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יונתן

    זה בידור,לא כולנו חובבי שיחות עמוקות ומדומיינות עם כל מיני מדומיינים לא אוטתנטים בעליל(נ.ב. גם הזעם המעושה הזה הוא מדומיין ובלתי אותנטי).

  2. דן

    לא תיארתי לעצמי שתרבות האוכל זוכה לעבודה אקדמית רצינית.

  3. מאור מלחי

    הוא קודם כל בטיב החומרים.
    הבישול העממי משקיע ה-מ-ו-ן עבודה בחומרים פשוטים.
    הבישול העילי מתחיל בחומרים מיוחדים ויקרים, ומתאמץ לשלב/לשמר אותם.לכן ברור שיותר לעבוד יותר קשה כדי להכין גפילטע פיש או קובה מאשר להכין סושי- אבל ברור שמי שמבשל "עממי" לא יידע לשמור על טעם של סלמון או טונה.

  4. אשה

    הרבה פעמים ההבדל בין אכל עממי ל"עילי" הוא, שאת האכל העממי מכינות נשים שחוקות, דהויות, נטולות כל זהר ואת ה"עילי" מכינים שפים, רובם גברים, מרויחים המון והדימוי שמתלווה לעיסוקם נוצץ, זוהר.
    נכון שהיום זה מעט משתנה, הנה סמדי…, אבל, אם תשאל נשים בשלניות, עממיות, למה הן לא מזההות את עצמן כשפיות, הן יצחקו כמעט בסוג של ביטול עצמי.
    בתמונה שכאן בפוסט אפשר לראות שלושה גברים לבושים מכף רגל ועד ראש, ואשה, לבושה הרבה פחות. אז אולי אם אשה רוצה להיות "עילית" ו "שפית" היא צריכה עוד משהו?

  5. אסף

    אני מעדיף כבר את הקשקושים של איל שני.

  6. מאור

    נראה שהגענו לשורש ההבדל בין מרקסיזם לקפיטליזם. האם את טוענת שלבישול העממי צריך להיות ערך (כספי וחברתי- מעמד של "שף") כמו לבישול העילי בגלל שהוא דורש יותר עבודה?

  7. חיים כהן

    כולה טלביזיה מסחרית, מה ההתרגשות? תתעסקו בדברים רציניים שם באקדמיה

  8. אשה

    הגענו לפמיניזם. אל תחפש יותר מדי בדברי, פשוט תקרא אותם, אם תרצה

  9. שרית

    על מאמר מעניין