• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

היש פשיסטים בלי פשיזם?

לכאורה, לא משתולל פה הפחד. אבל זה רק בגלל שרוב היהודים בוחרים מאליהם לחזק את השלטון ואין להם ביקורת כל עליו. תכירו, קוראים לזה פשיזם תרבותי

פרופ' שלמה אבינרי הביא באחרונה ב"הארץ" נימוקים לכך שישראל קרובה יותר לדמוקרטיה מאשר למשטר פשיסטי. תהיה זאת טעות להתעלם מטעמיו שאין זה משטר-פשיסטי, כשם שלא נכון יהיה להתעלם מנימוקיו של אורן יפתחאל לכך שאין זאת דמוקרטיה (אתנית, בתוך הקו הירוק), אלא אתנוקרטיה (ובהרחבה כאן). לא ניתן ולא ראוי לבטל בהינף יד את נימוקי שניהם, המבוססים עובדתית, ונכון יותר להתמודד עם המגמות הסותרות שעליהן הם המצביעים.

דרך אחת לעשות זאת היא להניח את הכותרות הפוליטיות בצד ולהביט אל תוך החברה, אל התהליכים והפרקטיקות. כך עשה לדוגמה ברוך קימרלינג, כשתיאר בכישרון את המיליטריזם בישראל (בעקבות בן-אליעזר). כשהוא דיבר על מיליטריזם הוא ראה קודם-כל חברה ותרבות, לא משטר. למעשה, היה עליו להסביר מדוע איננו רואים צבא ברחובות ונושאי-מדים בממשלה, ואיך בכל-זאת הקונצפט של מיליטריזם רלוונטי לעניין. לשם כך הוא השתמש במושג "מיליטריזם תרבותי" (או קוגניטיבי) כדי להסביר את דפוסי-המחשבה וההתארגנות של החברה, והביא שלל מאפיינים תרבותיים ראשונים-במעלה שמציירים לפנינו תרבות של מיליטריזם. אפשר וצריך לעשות זאת גם במקרה של הדיון בפשיזם ודמוקרטיה כמעצבים ערכים ונורמות תרבותיים ולא רק כאלמנטים של החוק, הרשויות והממשל.

ככלל, זה גם חשוב יותר להביט אל החברה והתרבות מאשר על החוקים וצורת המשטר, מפני שהחברה היא זאת שיוצרת ומקיימת את החוקים על-פי הנורמות והמעשים שלה. הרי אם כולנו נפסיק להישמע לאור הרמזור באדום (כמו שאף אחד לא נשמע למהירות המותרת בכביש, או ל"שתי ידיים על ההגה"), התוצאה תהיה שהחוק יתרוקן מכל תוכן. כל מה שיישאר לנו במקרה כזה זאת חתיכת נייר שבה מישהו כתב משהו, ועוד איזה מעגל חשמלי שנסגר במתקן שאין לו כבר כל משמעות, ממש כמו הכותרת "רפובליקה" בדיקטטורות רבות. אין איך להימלט מכך שהחוק מתקיים כל הזמן ואך ורק במעשי המשתתפים, ואין לו כל קיום בלעדיהם. לכן גם מדעני-מדינה לא מסתפקים בניתוח החוק הטורקי, אלא מנתחים את הנעשה בה בפועל, בבואם להחליט איזו מין מדינה זאת.

זאת אומרת – תמיד החברה היא זאת שיוצרת ומפרשת את החוקים, מעדכנת אותם ואוכפת אותם (או מתעלמת מהם), לפי רוח הזמן והמקום, לפי מה שנראה לשופט/שוטר/אזרח באותו הרגע, ולפי המון הנחות סמויות של משתתפים רבים, שלא כולם אפילו מודעים לחוקים, אבל כולם מודעים לנורמות ומקיימים ויוצרים ומתחזקים אותן, בחיי היום-יום, בשיח, באמנות וכו'. במלים אחרות, לתרבות יש בכירוּת על החוק, והיא זאת שגורמת לכך שבעוד שחלק מהחוקים יהיו אות-מתה או תירוץ מצוץ (כמו "ערבית היא שפה רשמית"), ואחרים יהפכו לחוקי-דגל; או לכך שעל חלק מהאנשים או בחלק מהזמן, יש אכיפת חסר/יתר, ושדברים מסוימים נראים לנו פחות/יותר חשובים.

פשיסיזציה בישראל

מבחינה תרבותית החשש מפני פשיזם בישראל ממשי, גדול וגדל, ויש לו סממנים רבים (כתבתי על זה כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן).

אכן, בישראל התקשורת יכולה (בדרך-כלל, למרות המגבלות הרבות) לשאול שאלות נגד הממשלה. המשטר לא שולט בתקשורת באופן ישיר, ובכל זאת עיתונאים ואזרחים כאחד מתגייסים בעצמם, ובוחרים תכופות לא לעשות זאת, ולא רק בעיתות מלחמה. עיתונאים רבים גם נוקטים עמדה ברורה בראיונות או בשידור, או מגרשים חברי-פרלמנט מהאולפן, וזוכים לגיבוי של קולגות. והרי – איך יכולים פוליטיקאים או עמותות לשכנע את הציבור בצדקתם, אם כל העיתונאים, או רובם הגדול, שאמורים לשאוף לאובייקטיביות, אפילו אינם מאפשרים להם לדבר, או מכנים אותם בשמות המשפחה בזלזול, או מגחכים על דבריהם לפני הצופה? ולמה דווקא עמדות אלו הן בלתי-נסבלות בחברה? ומה ניתן ללמוד מכך שהעיתונים מסכימים וולנטרית ל"וועדת עורכים"? ומה לגבי העובדה שמשרד הפנים מנצל את סמכותו מתוקף התקנות לשעת חירום, סוגר עיתונים ומחרים את ציודם, כמעט כל שנה, ללא משפט? (אולי בגלל שכמעט כולם של עיתונים ערבים, אבינרי לא מודע לכך). ומה באשר לעובדת ההתעלמות של התקשורת בעברית מההפגנות בשטחים, מהריסות הבתים, ומהנפגעים האזרחיים הפלסטינים, כתוצאה מאלימות הצבא בהפגנות מדי שבוע?

אכן, בישראל ובשטחים מותר עדיין להפגין נגד הכיבוש, ולבקר את הצבא. אבל בפועל, בשטחים, הצבא פשוט סוגר כל איזור של הפגנה והופך אותו לשטח צבאי סגור. ובתוך הקו הירוק נמצאים פתרונות דומים, ביוזמתם של מפקדי משטרה. כשהתארגנו הפגנות חוקיות נגד המלחמות בלבנון ובעזה הן פוזרו בניגוד לחוק ובתמיכה ציבורית רחבה, לקול תשואת הטוקבקים. זה קרה שוב ושוב בפיזור הפגנות קטנות ושקטות מול בתי בכירים שהורו על פגיעה בחפים מפשע, תוך מעצרי שווא, ובלי שהדבר קיבל כל פרסום בתקשורת. בהפגנות גדולות יותר כבר דרוש אישור, וזה לא תמיד היה קל לקבל אישור להפגין נגד המלחמה. שוב ושוב נאלצים ארגונים למצוא מימון ולפנות לבג"צ כדי שיתאפשר להם להפגין.

והאישור שבסוף הגיע, אגב, לא הספיק. העובדה היא שרוב החברה מרגישה שזהו איוּם נורא להפגין נגד המלחמה ולא להתלכד מאחורי הצבא, גם כשהוא טועה – ולכן גם חיילים ושוטרים (כולל דרגות בכירות) מפזרים הפגנות חוקיות או מונעים אותן, בניגוד לחוק. כלומר, במקום שהמשטרה תפגין אחריות ותגן על זכותם של אזרחים להביע עמדות, ואפילו מרגיזות, ובמיוחד של מיעוטים, היא מנסה (ותכופות מצליחה) למנוע הפגנות וסיורים של אנשי שמאל (ולא רק של השמאל), וזוכה לתמיכה ציבורית ופוליטית על כך. לכן, אולי בכלל לא צריך לזרוק לכלא, לרצוח ולהעלים ללא משפט (למרות שבקצוות גם זה קורה, בחסות שעת החירום ומשטר הכיבוש הצבאי; ולעתים זה מתחלף בהעלמת עין מהשיעור הגבוה מאוד של מעצרי-שווא, מהפרת זכויות העצורים ותקיפות שוטרים שלא מטופלות) כדי להשיג את המטרה. מספיק לראות את התכיפות שבה אומרים עוברי אורח למפגיני שמאל "תתביישו לכם" על דעה פוליטית, כאילו הם הורה שמחנך את ילדיו; או להבחין בעוצמת ההערות, השנאה והאלימות של אזרחים ושוטרים כלפי אנשי שמאל; או של קצינים בכירים שאומרים לחייליהם להדק את האזיקים של המפגינים שעצרו, ו"להתנהג אליהם כאל מחבלים"; או של רופאים ובעלי תפקיד; ושל שאר הציבור. הכיוון ברור. זה לא רק "גל חקיקה" מקרי, זה שיקוף של הלכי רוח ציבוריים, שעוד ממשיכים להתחזק. נרה שבמקום שבו האזרחים ונציגי המדינה מדכאים את חבריהם-האזרחים על עמדות פוליטיות באופן וולנטרי, השלטון לא צריך להתערב ולהעלים אזרחים באופן פעיל.

אכן, על הנייר, לערבים יש זכויות מסוימות, כמעט כמו לאזרחים היהודים. ההגבלות החוקיות עליהם הן בעיקר בתחום ההתאזרחות, ההגירה אל/מן הארץ והבעלות על קרקע. אבל בפועל היד השלטונית קשה עליהם הרבה יותר, וברוח ימי הממשל הצבאי היא ממשיכה לרגל אחריהם, לסכסך בתוכם, לפגוע בזכויות התכנון והבריאות שלהם, לאכוף אכיפת יתר בבנייה ואכיפת-חסר באלימות ותאונות דרכים, ועוד. אבינרי כותב "פשיזם הוא משטר שבו משטרה חשאית עוקבת אחר האזרחים" והשב"כ באמת מקיים רישום קפדני ודקדני של מאות-אלפי אזרחים (לפחות), ובכלל זה מנהל משטר של "מגבלות על נסיעות לחו"ל" כלשונו של אבינרי, שכול אזרחית חובשת חיג'אב יכולה לספר לו עליו. אלא שהרבה מזה נובע גם מיוזמות מקומיות, מפרשנות מקובלת, מאווירה כללית ומרצון לא-מדובר; לא בהוראת החוק והממשל. אפשר לנחש שגם משטרי הבידוק בנתב"ג נבנו לאורך זמן, ביוזמות קטנות של עובדים וקצינים, בהדרגה, מלמטה למעלה. ובדומה, כך, למרות הפסיקות השונות של בתי המשפט, שגם הן לא נאכפות, רבנים ואישי ציבור אחרים מעיזים לקרוא במוצהר (ובניגוד לחוק) שלא להשכיר דירות, לא להעסיקם ולא להתחתן איתם – ועל אף הזעזוע המדומההציבור תומך בדברים. הציבור גם תומך בסנקציות ממשלתיות, בעידוד הגירה, בשלילת תושבות, במניעת זכויות הצבעה ובחירה, בצמצום חופש הביטוי, ובפגיעה בארגוני זכויות-האדם. אז מי צריך מדיניות רשמית, כאשר המדיניות הפשיסטית הבלתי-רשמית פועלת באופן מוצלח הרבה יותר?

אכן, המשטר לא מוציא להורג אזרחים, ולא כולא את מי שהתראיין לעיתונאי זר (אבל כן, אם הדליף ידיעות). ובכל זאת, הקולות הציבוריים כבר נשמעים היטב: בוגדים, סרטן, סכין בגב, צריך להוציא להורג, לשלול אזרחות, לכלוא, לגרש, לשלול זכויות הצבעה, לשלול זכויות פנסיה, למנוע מימון וכו' – והכול בשל עמדות פוליטיות. אז אולי גם זה רק עניין של זמן. לכאורה, אין אצלנו תרבות דקדקנית של פחד וחרדה קיומית בחיי היום-יום, אבל זה לא נובע מכך שהביקורת על השלטון נשמעת בנחת, אלא מפני שרוב היהודים בוחרים מאליהם לחזק את השלטון, ואין להם ביקורת עליו, ולכן אין להם ממה לחשוש. (וכל זה נכון רק יהודים, ולא כל שכן אין הדבר תקף לנעשה בשטחים). למרות שאין סנקציה שיפוטית, יש אצל רבים פחד מפני מחיר חברתי גדול. והוא אף מתאושש תכופות, כשהנשאים שלו הם דווקא סוכנים וולנטריים של הלאומיות: כל מיני אזרחים ופעילי-לאומנות, חלקם ימנים מוצהרים, אחרים מכנים את עצמם מרכז ואף שמאל. מתברר שמי שמגנים על המשטר ומצדיקים את מעשיו באופן סמי-אוטומטי ובאלימות רבה הם דווקא האזרחים, ושהמגמה הזאת רק מתחזקת.

אכן, בתי המשפט בישראל הם עצמאיים. אבל רוב השופטים לוקחים באופן וולנטרי חלק בתחזוקת הלאומי, לעתים במוצהר, ואפילו ממש בניגוד לחוק ובניגוד גמור לראיות, כמו במקרה של צווי השעה לחוק האזרחות, או מעמדה של עזה. מבחינה חברתית, הסטטיסטיקה של הרשעות, זיכויים וחנינות מלמדת המון, ויש בשפע ביקורת (חסרת התועלת) על הציות הכמעט-עיוור של שופטים לדרישות השב"כ, המשטרה והצבא. יש שיאמרו: הנה, בעצמך אמרת שיש ביקורת. נכון, אבל נדמה לי שהתרבות הפשיסטית, בשונה מהמשטר הפשיסטי, היא להתעלם מהביקורת, ועל ידי כך לאיין אותה. (אגב, זאת שיטה שהומצאה בתקופת הממשל הצבאי ואומצה במקומות אחרים: "רוצים להפגין ולשבות? תהנו. אנחנו נחכה שתתייאשו").

ואכן, עדיין אין כאן מחנות ריכוז, אבל עוד אבינרי כותב עליהם, וכבר מדברים על זה ומתאמנים על זה.

ולסיום, "מערכת חינוך אחת הכופה את האידיאולוגיה השלטת", כפי שכתב אבינרי, במידה רבה כבר יש (וחלק מהאינדוקטרינציה נעשה בצבא), ובין היתר היא גם מנסה נואשות לשכנע בהיותה דמוקרטית, בחשיבות השירות הצבאי (כולל בשטחים), ביעילות הפתרונות ההרתעתיים ההתקפיים, ובהכרח ובלגיטימיות של שלטון הרוב-האתני.

פשיזם כתנועה חברתית

משום כך, בבחינה סוציולוגית, התקופה הנוכחית מבטאת פשיסיזציה. לא בגלל החקיקה האנטי-דמוקרטית, כפי שאומר אבינרי, אלא להפך – מפני שהחקיקה היא ביטוי שלה. היא נובעת מרוח גבית ציבורית חזקה ומתחזקת בעד שלטון מגביל, נחוש ו"גאה", ומפני שיש כאן תרבות-פוליטית אנטי-דמוקרטית, ותהליך של כינון ניאו-ציונות מתלכדת ואלימה. אנחנו רגילים לחשוב על פשיזם כמשהו שנכפה על האזרחים, ושאם ניתנת לאנשים האפשרות לזכות בחירות ובדמוקרטיה, אין שום אפשרות שהם יבחרו אחרת. והנה אנחנו רואים תופעה של הגבלת-חירויות שלא נוצרת מלמעלה, אלא שמשקף הגבלות חברתיות שצומחות מלמטה, כתנועה פופולרית, ושיעילותן אינה נופלת מזאת של השלטון הטוטליטרי. ניתן ללמוד על המגמה הזאת לא רק מהצעות החוק (שאפילו שחלקן נופלות, הן תורמות לשינוי השיח), אלא בעיקר מעוצמת הצעקות, מתכיפות התעוזות ומקיצוניות ההתבטאויות נגד ארגוני זכויות אדם, נגד ערבים ונגד שמאלנים, בכול פינת רחוב ומעל כל במה ציבורית. התמיכה הציבורית בהגבלת זכויות הערבים והשמאל היא העיקר, ולמעשה, חברי הפרלמנט (מימין ומשמאל) רק בקושי מצליחים להדביק את המגמה.

 

 

זה לא פשוט לתאר לעצמנו את הפשיזם כמשהו שלא נכפה עלינו אלא שמגיב לדרישת הציבור, ומזה זמן שהתופעה שבה הרוב-בציבור תומך בהגבלת הדמוקרטיה – דורשת דיון מחודש במונחים. יש לפנינו כמעט-אבסורד, של מעין-פשיזם שהוא "וולנטרי" ושמתבטא לא (רק) בחקיקה, אלא קודם כל ובעיקר בסנקציות חברתיות אחרות, כמו לצעוק "בוגדים", לתקוף, לאיים או לשלול זכויות בסיסיות. אנחנו מגלים שתרבות של סנקציות חברתיות מתגלה כיעילה לא-פחות, ואולי יותר, מהסנקציות החוקיות והמשטריות שאותן מחפש אבינרי. שהרוע לא חריג למצב האנושי, אלא הוא חלק בנאלי ממנו. שהפשיזם לא מתרחש בבת אחת בצמרת השלטון ונכפה על היתר, אלא מתארגן באופן תהליכי בכול שדרות החברה.

הלוא חברות יכולות לארגן הסדרים פוליטיים שונים, ולהשיג את אותן המטרות. לחלקן אנחנו קוראים מדינה (לפחות כיום), או ממיינים אותן לצורות משטר שונות, אך בסופו של יום התהליך החברתי הוא מה שמשנה את המציאות. ובמקרה דנן זאת חברה, ותרבותה הפוליטית נעשית יותר ויותר פשיסטית. ולכן, השאלה אם ומתי תיאבד ישראל את מראית-העין הדמוקרטית, ובאיזה רגע יהיה ניתן להכריז סופית שמחליפים את הכותרת מ"דמוקרטיה" או "אתנוקרטיה" למשהו אחר, היא לדעתי פחות מעניינת, ואולי גם בלתי אפשרית או רלוונטית. זה לא יותר ממשחק בהגדרות, והצבת משתנים בנוסחאות שיצרנו רגע קודם. זאת תיאורטיזציה בשירות המסקנה ובדיעבד, בלי להתעמק בפרקטיקות ובתהליך. זה משול לחיפוש הסימפטומים ולא המחלה, למרות שסימפטומים לעתים משתנים בין חולה לחולה, באותה המחלה. (והחולה הנוכחי שונה מאוד, כי הוא פוסט-טראומטי לשואה, קיים ממשל צבאי על אזרחיו הערבים שהשפעותיו ניכרות עד היום, החזיק בשטחים מסוריה, לבנון ומצרים, וממשיך לקיים כיבוש והתנחלות בגדה ומצור על הרצועה; והוא אף רואה בכל אלה דברים לגיטימיים).

מעניין וחשוב יותר להביט אל התהליך החברתי והתרבותי ולחשוב: איך עלינו לכנות את התופעה שבה הציבור (היהודי) בישראל הוא הסוכן הפעיל והאלים של הדיכוי הפוליטי, ושרק לפעמים זה השלטון עצמו, או שבמקרה הם גם לובשי-מדים או בעלי-תפקיד? איך נכנה מצב שבו הציבור נכון לוותר על חירויות אזרחיות וביקורת שלטונית (במיוחד בענייני ביטחון ושלטון-אתני) ומעדיף שלטון חזק ואלמנטים טוטליטריים ואלימים? איך נכנה מצב שבו אולי מותר להפגין ולהתראיין, אבל ממילא – בשל ההגכחה והסנקציות החברתיות, ולא בגלל הסנקציות החוקיות – החברה מאיינת באלימות כל יכולת להציע שינוי פוליטי?

הפוסט פורסם במקביל בבלוג של אייל קליין, אמת מארץ ישראל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ציוני

    אני לא מבין מה אתה רוצה. אתה כמו אותו אדם שמביט על תמונה בכללותה, ובוחר לתאר רק את חצייה.אתה מתאר תיאוריה קונספירטיבית, כאילו השלטון לבדו יוצר תשתית של פאשיזם, המחלחל ברובד סמוי אל האזרח הקטן למטה. גם אם זה נכון, איפה הנתונים האובייקטיבים אודות פיגועים, אודות אינתיפאדה, אודות שכנינו הערבים, שאינם (בניגוד למה שאתה בטוח, איך נאמר, פעילי זכויות אדם ביומיום. אתה מבקר את בתי המשפט – ומתעלם מהאיזונים העדינים של בית המשפט לקיים, נוכח המציאות הישראלית המזרח תיכונית המורכבת, שאף מדינה בעולם ל נאלצת להתמודד עימה.
    החברה הישראלית היא חברה למודת מלחמות ואסונות. אחרי כל זה, אתה מצפה שהישראלים יתנהגו יפה. הכי קל לברוח לדמגוגיה "פאשיסטית". אבל איפה הצד השני במשוואה הזו, איפה החלק הנוסף של התמונה? אה, כן, הם נטולי חובות בעליל. איך שכחנו.

  2. לציוני

    לא רק שהוא לא מתאר קונספירציה, ובטח לא מהשלטון (אלא מלמטה למעלה) אלא שהוא מתאר את אלמנט מרכזי בחברה, ולא משנה כרגע אם אתה מצדיק את זה. זה בערך כמו שמישהו יגיד שיש שוביניזם,ואתה תתחיל לדרוש שיסביר מה עושות הנשים. מה הקשר?

  3. עמית כהן

    קודם כל, אהבתי ששמת את התמונה של הבחור עם הקעקוע של המגן דויד.. אין ספק, חתיכת פאשיסט – כמו דיוויד בקהאם.
    ויותר ברצינות – הישראלים לא מבקרים את השלטון שלהם? אתה אמיתי?
    בחיים לא שמעתי אירופאי, אמריקאי, או כל זר אחר, מבקר את הממשל שלו בעשירית מהרמה שבה ישראלים מבקרים ומלכלכים על השלטון שלהם.
    ואני לא מדבר על מה שכותבים בהעוקץ – אלא הבן אדם הממוצע מהרחוב שתשאל אותו מה הוא חושב על הממשלה. או השלטון כולו, או אלופי הצבא, או הח"כים, או השופטים.
    אין הרבה אנשים שלא תשמע מהם ביקורת נחרצת על כל אחד ואחד מהגופים הללו ומי שעומד בראשם.
    זה שהביקורת שלהם היא לא הביקורת שלך, ולמעשה הם חולקים לחלוטין על הביקורת שלך – לא מפחית בדבר וחצי דבר מהביקורת שלהם ולא הופך את הביקורת לפחות ביקורתית.
    בניגוד למה שמתואר בכתוב, לא צריך להיות שמאלן קיצוני כדי לבקר את השלטון. לא צריך לדמיין שיש פה אתנוקרטיה כדי לבקר את השלטון, לא צריך לחשוב שבחור עם קעקוע של מגן דויד הוא פאשיסט כדי לבקר את השלטון.
    הרבה דברים אפשר להגיד על הישראלים – להגיד שהם לא ביקורתיים זו סתם בדיחה.

    ברור שכמו קומוניסט שרואה בסוציאל-דמוקרט כחזיר קפיטליסטי, גם אתה לא תצליח לראות בביקורת הישראלית הממוצעת על השלטון כעל ביקורת אלא כעל פאשיזם של ממש!
    אבל אם תנסה לרגע לבחון את המצב שלא דרך משקפי שמאל רדיקלי, תבין שאוביקטיבית לא תמצא הרבה ציבורים בעולם יותר ביקורתים על השלטון מהציבור הישראלי – ויעידו על כך כל הסקרים ההשוואתיים בעולם על מידת שביעות הרצון\אמון במוסדות השלטון השונים.

  4. יוסי

    האם שינוי השם הוא חלק מ"אסטרטגיית יציאה" מהלבנט בחזרה לאירופה? סליחה על החטטנות.

  5. סמולן

    מסתבר שלא כל כך קשה להגדיר פשיזם.

    אגב, נקודה שכדאי אולי להתעכב עליה, היא שקעקועים אסורים ביהדות. על כן, מי שמקעקע את עצמו אינו יהודי במובן ההלכתי הרגיל. מן הסתם האיסור ההלכתי היה מרכיב חשוב בכך שיהודים נמנעו היסטורית מקעקועים כאלו, ועל כן אפשר לסמן את מי שמקעקע את עצמו כלא-יהודי, גוי, פשיסט, נאצי, אחר.

  6. איריס חפץ

    בכל מקרה שלום אייל,

    תודה על המאמר החשוב שעם רובו אני מסכימה, אלא שיש בו כרגיל כתם עיוור אחד גדול בנוגע למזרחים.
    מדינת ישראל בהחלט כולאת בן אדם שהתראיין לעיתונאים זרים: קוראים לא מרדכי וענונו ולא נותנים לו לצאת מישראל, למרות שריצה את עונשו המר (18 שנים בכלא, מתוכן 11 לפחות בבידוד מלא). ולמדינת ישראל זה לא מפריע לכלוא אותו כפעולת נקמה, כמו במדינות פשיסטיות אבל על פי חוק ודרך בתי המשפט האשכנזיים שלה. את ענת קם היא כלאה בביתה, כזכור.
    הנה עוד פרקטיקה שאמורה לחזק את הטיעון שלך למעשה. בין אם אתה ניב ובין אם קליין (ואם יוסי מעליי צודק: סחטין! קליין זה שם גדול!)

  7. נחמן

    עוד לא נתקלתי בכותב מהשמאל הרדיקלי שמכיר בזכותם של ישראלים לפחד, או אפילו מכיר בכך שחלק גדול מהתהליכים שעוברים על החברה הישראלית נובעים מפחד, גם אם לדעתו הוא לא מוצדק. נדמה לי שזה ככה משתי סיבות.
    האחת, הברורה, היא שזה מעלה את השאלה "ממה מפחדים הישראלים". שאלה שעלולה להסיט את הדיון לשאלות לא נעימות כגון ראאד סאלח שמגייס שאהידים באוניברסיטת חיפה ומנהיגי מיעוט שבמקום להשתלב על פי כללי המשחק ולחכות לרגע שבו יהיו רוב קוראים לרוב לוותר על זכותו להגדרה לאומית במדינתו, שבה הוא, כאמור, עדיין, רוב.
    הסיבה השניה, הפחות ברורה, היא שזה הופך את הצד השני (הישראלים במקרה הזה) לבני אדם מורכבים ורגישים וקצת פוגע בנראטיב הקולוניאליסט האירופי האכזר והאלים שמונע מכח שנאה וגזענות. אי הכרה בפחד משטיחה את הדיון ומונעת ממנו להגיע באמת לצד השני, וכך אתה יוצא משכנע את המשוכנעים, שרובם כנראה מכירים אותך אישית לפי התגובות פה ויכלו לשמוע את דבריך בשיחה. צריך להגיע לצד שמצטנף בפחדיו ומקווה שעל ידי עצימת עיניים והרחקת האחר יצליח להחזיק מעמד עד שהאחר יעלם או ילך למקום אחר, עד שהפריץ ימות. צריך להסביר לאנשים האלה שבלי לשים לב הם נהיו הפריצים עכשיו. לקרוא להם בשמות זה לא עוזר.

  8. אייל קליין

    לגבי המאמר: מטרתו העיקרית היא להתמודד עם טענות אבינרי, בלי להתעלם מהן, אבל גם בלי להסכים עם המסקנה. לצורך כך פחות חשוב מה עוד גרם לכך (אם הפלסטינים שייכים לפה, או אם יש לנו זכות לפחד, או לאן נשייך את "המזרחים"; עסקתי בשאלות החשובות האלו במקומות אחרים), אלא רק לשאלה אם אפשר לראות בפשיזם תופעה חברתית גמישה ותהליך (בהשראת ה"מיליטריזם" של קימרלינג), ולא רק כותרת למודל פוליטי קפוא, כאילו שיש איזה רגע נתון שבו – הופ-הופכים מדמוקרטיה לפשיזם.

    באשר לשמי: באחרונה התחתנתי, ושנינו החלטנו לקחת את שם המשפחה של זוגתי. החלטנו שזה יכול להיות נחמד שלא רק נשים ייאבדו את שמן וזהותן ויישאו את שם הגבר (או לכל היותר שניהם נושאים שם כפול, אף פעם לא להפך) אלא שגם גברים יכולים, ובמיוחד בגלל הסמליות שמתחבאת מאחורי המנהג (http://wp.me/poOxh-DI). אם זה מבלבל קצת, מה טוב. אולי יום אחד אכתוב על המשמעויות האישיות הרבות שנגרמות לאדם שמשנה את שמו באמצע החיים, דבר שכגבר לקחתי עד היום כמובן מאליו. את הלבנט דווקא חיבבתי…

  9. אמיתי

    חבל על התמונות הפופוליסטיות. ראיתי לא מעט פרטים שדורשים ביאור, כמו לגבי ה'חולה הנוכחי', בנוסף, הערה לגבי הגבלות חברתיות הצומחות מלמטה שיעילותן אינה נופלת מאלה המגיעות מלמעלה היא מגמתית, וזו רק דוגמה.
    בגדול, אתה לא מספיק אלגנטי כדי לשכנע מישהו שאינו שמאלן. אבל יפה ומעורר מחשבה.

  10. יוסף

    התחתנתם ברבנות?
    נחמן ואיריס: סוג השאלות הזה, "למה לא כתבת על" (תשובה: כי פוקוס המאמר הוא אחר) או "אף פעם לא נתקלתי בכותב ש…" (תשובה: אולי אתה לא קורא מספיק, או זוכר רק מה שנוח לך?) קצת מעיק.
    לגופו של עניין, כמעט בכל התארגנות אנושית לא-אוטופית קיימים בהכרח אלמנטים שניתן להגדירם כ"פשיסטיים", מזווית מסוימת של המושג, אבל יש עניין של פרופורציה. אייל צודק בניתוחו, במובן הרחב: אי אפשר לקרוא עדיין למשטר בישראל פשיסטי, על מאפייניו הקלאסיים, אבל ללא ספק הסנטימנט הפשיסטי בציבור היהודי מתגבר, מסיבות שונות ומגוונות, ואף מנוגדות.
    לכאורה, זה מפתיע, בתקופת רגיעה בטחונית יחסית. למעשה, הסיסמה הכהניסטית הישנה "אין ערבים – אין פיגועים" מתממשת מול עינינו בהפוך על הפוך: "אין פיגועים – אין ערבים". לא פלא שעכשיו הימין נטפל לערים המעורבות.

  11. נחמן

    הטון של יוסף לא נעים, אבל צריך להתגבר ולהתייחס לגופה של הערה.
    במאמר חיפשתי כל הזמן התעסקות בשאלה "למה זה קורה" במקום התעסקות בשאלה "מה קורה ואיך לקרוא לזה".
    חשבתי שמצאתי את מבוקשי בפסקה האחרונה במאמר של אייל שמתחילה ב "איך עלינו לכנות את התופעה" ואליה הגבתי, אבל אני מבין שטעיתי והגבתי בנושא שאינו נושאו של המאמר.
    אחפש את מאמריו של אייל לגבי הפחד בחברה היהודית ואיך לפרק אותו. יוסף, אשמח לקבל קישורים נוספים ממך, כי נראה לי שאני קורא הרבה מאמרים, ולא נראה לי שנח לאדם לשכוח מאמרים שמחזקים את עמדתו ודעתו.

  12. גיל

    יש סיבות טובות לפחד – אולם אני לא מבין איך הפחד מסביר את הנטיות הפאשיסטיות. על פניו, הימים המפחידים באמת היו לפני כמעט עשור, בשיא האינתיפאדה השנייה, כאשר כל יציאה מהבית בירושלים היתה הימור, ובאמת היתה תחושה של קמו עלינו טרוריסטים לכלותינו.
    אבל היום? המצב הבטחוני בשנים האחרונות הוא יחסית מעולה, הביטחון האישי של הישראלים טוב מאי פעם, ודווקא עכשיו הכהניזם משתולל וקווים אדומים נחצים חדשות לבקרים. קשה לי לקנות את הטיעון של הפחד כשהוא עומד בפני עצמו.

  13. י.א

    מהאמת הפשוטה שהמציאות שלנו היא מציאות אפרטהייד דו-לאומית, ישראל סרבנית שלום, וכוחות הבטחון הם ארגונים ברבריים עם נורמות המעודדות פשעים, בריונות, ושקרנות.
    ככל שזה גלוי יותר וברור יותר, כך ההכחשה תהפוך אלימה יותר.

  14. יוסף

    נחמן, צר לי אם נפגעת מהטון, לא זאת היתה כוונתי. לגופו של עניין, איני מנהל ארכיון של כתבי השמאל בכלל והרדיקלי בפרט, אך זכורים באופן לי ניתוחים משמאל ומימין כאחד שהתייחסו למרכיב הפחד בהלכי הרוח הציבוריים. אך טבעי שכך יהיה, כשאלמנט הטרור נוכח תמיד ברקע הסכסוך.מבחינת ההשלכה על עמדות ספציפיות, הפחד יכול לגרום לאדם א' לשאוף להפרדה, אפילו חד צדדית – "אנחנו כאן והם שם" – לאדם ב' לתמוך בטרנספר ולאדם ג' לתגובה אחרת כלשהי על הספקטרום הזה או מחוץ לו. האם הטרור משיג בכך את מטרתו? אין לו מטרה אחת, כמובן. אך ניתן להתרשם שהטרוריסטים של "כולה שלי" מבית החמאס מובילים כרגע בנקודות על הטרוריסטים של "שתי מדינות".
    את מי זה משרת, ולמי יש אינטרס להפיח אש בגחלי הפחד, בתקופה שהיא כאמור רגועה יחסית? כמובן, את אנשי "כולה שלי" בצד הישראלי.

  15. נעם לוי

    שהיא אם כל חטאת. לא ה"כיבוש" כמקום או כהחזקת שטחים למשל – אלא הפרקטיקה, הו הפרקטיקה זו אליה רתומים ואותה מתחזקים אותם ישראלים שמשוכנעים שהם הכי-לא פראיירים שיש, ורק מתקפים ביתר שאת את היותם אזרחי צעצוע נרגנים ומובלים על ידי עוד מאותו הדבר שהוא הדבר היחיד שהם מכירים ורוצים להכיר. וכל כך למה? לא ממש לא הפחד, זה הייאוש שהוא כל כך נוח ולא בלונדון אלא כאן.ולמי שאין נו טוב, הוא זה שמצמיח משורותיו כל מני רבנים כאלה שקוראים לא להשכיר דירות לערבים, ובעיקר הולך אחרי רבנים כאלה כי בשבילו היאוש הוא ממש, אבל ממש לא נוח.

  16. מאמר קשור

    ציטוט:

    "כי יש דבר אחד שהוא השב"כ-הארגון, ודבר אחר שהוא השב"כ-הרוח… הציבור בישראל ממשטר וממשמע את עצמו מרצון, ב-1001 תחומים של חיי היום יום. כל אחד עושה מה שכולם עושים, אנשים יודעים איך להתנהג, לאן להתקרב ולאן לא, מה טרנד ומה פאסה, גם באינטרנט. אין 'אנחנו', יש 'אנשים' וכל אחד הולך לאן ש'האנשים' הולכים.
    וכל זה בלי רועה נראה, בלי אחד שמוליך, מצווה, מנווט, מאיים. גם לא התקשורת.
    לפעמים נראה שהחברה בישראל היא אנרכיה, בעצם זאת אנרכיה קונפורמיסטית מאד, שאין בה מקום לכוכבים שמעיזים, כי הסנקציה החברתית על המעיז היא גרועה מאד. לא הורגים אותו, גם לא שונאים אותו. בעיקר נותנים לו להרגיש שהוא לא קיים, השוטרים האלה הבלתי נראים".