string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הכי קרוב שיש

אנשי "שוברים שתיקה" כינסו כ-200 עדויות של חיילים וחיילות ששירתו בשטחים בעשור האחרון, בספר חדש המושק היום. לפניכם המבוא לספר ומספר עדויות מתוכו
העוקץ

הספר "כיבוש השטחים – עדויות חיילים 2000-2010" יוצא לאור לציון עשור לפרוץ האינתיפאדה השנייה. באמצעות עדויותיהם של מאות חיילים וחיילות שאנשי "שוברים שתיקה" ראיינו במשך השנים, הספר חושף את שיטות הפעולה של כוחות הביטחון בגדה המערבית וברצועת עזה ואת השפעתן על האנשים החיים בשטחים – הפלסטינים, המתנחלים והחיילים עצמם. אלו שהוציאו אל הפועל את המשימה הישראלית בשטחים – חיילי צה"ל – מספרים כאן, בפירוט חסר תקדים, את עקרונות המדיניות הישראלית בשטחים ואת תוצאותיה.

מתיאורי החיילים מתברר בהדרגה גם היגיון הפעולה הישראלי בכללותו. כל אלו אינם משאירים מקום לספק: אמנם מערכת הביטחון הישראלית התמודדה בעשור האחרון עם איומים ממשיים, ובכלל זה מתקפות טרור על אזרחים ישראלים, אולם פעולות ישראל אינן הגנתיות בלבד – הן מובילות באופן שיטתי לריסוק החברה הפלסטינית וסיכול כל אפשרות לעצמאות פלסטינית. המחשבה הרווחת בחברה הישראלית לפיה השליטה בשטחים נועדה אך ורק להגן על ביטחונם של אזרחי ישראל אינה מתיישבת עם המידע שמוסרים מאות חיילי וחיילות צה"ל.

מערכת הביטחון וגופי השלטון הישראלים מתייחסים בתקשורת כמו גם בדיונים פנימיים ובתדריכים לחיילים לארבעה מרכיבים עיקריים ועקביים של המדיניות הישראלית בשטחים: "סיכול טרור" או "סיכול פח"ע" (פעילות חבלנית עוינת); "הפרדה" או "היפרדות" ישראלית מהאוכלוסייה הפלסטינית; שמירה על "מרקם החיים" הפלסטיני או "מידתיות"; ו"אכיפת חוק וסדר" בשטחים. אלו המונחים שמערכת הביטחון הישראלית מצמידה למרכיבים השונים של המדיניות הישראלית בשטחים, אלא שמונחים אלו מציעים תיאור חלקיו לעתים אף מסולף של המדיניות הישראלית ושל תוצאותיה. כך הופכים המונחים לעיל, התיאוריים לכאורה, לשמות צופן – כל מונח מצביע על אופן פעולה ישראלי מבלי לתארו כלל ועיקר. מטרתו של ספר זה היא לתאר את המדיניות הישראלית בשטחים, מדיניות שמוסדותיה של מדינת ישראל מעדיפים להצפין. לכן החיילים והחיילות שעדויותיהם מופיעות בספר הם מקור מידע מהימן במיוחד: לא רק שהיו עדים למדיניות הישראלית, הם הופקדו על הוצאתה אל הפועל ובמובלע גם על הצפנתה.

הספר נחלק לארבעה פרקים, על-פי ארבעת שמות-הצופן הישראליים. בפרק הראשון מופיעות עדויות שעוסקות בפעולות ופעילויות שנופלות תחת שם-הצופן "סיכול". מהעדויות בפרק זה עולה שכמעט כל הפעלה של כוח צבאי בשטחים נחשבת פעולת "סיכול". מאחורי הפירוש המתירני כל כך של המונח "סיכול" עומדת בין היתר המחשבה שהרתעת האוכלוסייה הפלסטינית באמצעות הטלת אימה מפחיתה את הסיכוי שפלסטינים יתנגדו לכוחות הישראלים ולכן מסכלת פעילות חבלנית עוינת. כל פלסטיני ופלסטינית הם חשודים ומהווים איום על כוחות הביטחון ואזרחי ישראל, ולכן יש להרתיעם. מכאן שלא רק עצירת מבצעי פיגועים; גם התעמרות בעוברי-אורח במחסומים, החרמת רכוש, הענשה קולקטיבית, שינוי וחסימת דרכי גישה (באמצעות מחסומי פתע, למשל) ואף שינוי שרירותי של כללים (לפי החלטת המפקד במחסום, למשל) – כולן ניתנות להצדקה כפעולות סיכול. אם המונח "סיכול" חל על כמעט כל פעולה צבאית, ההבדל בין פעולות התקפיות לפעולות הגנתיות הולך ונעלם. במילים אחרות, כמעט כל פעולה צבאית אפשרית נגד האוכלוסייה הפלסטינית נתפסת כפעולה הגנתית מוצדקת.

תפסנו בית שולט, פתחנו שמה עמדות, ואחד הקלעים זיהה בן אדם על הגג, שני גגות ממנו, אני חושב שזה היה בין חמישים לשבעים מטר ממנו, לא חמוש. אני הסתכלתי על הבן אדם הזה בעכבר (אמצעי לראיית לילה). הוא לא היה חמוש. זה היה בשתיים בלילה. בן אדם לא חמוש הולך על הגג, מסתובב. דיווחנו את זה למ"פ (מפקד הפלוגה). המ"פ אמר: "תוריד אותו". (הקלע) ירה, הוריד אותו.

המ"פ *** בעצם חרץ, בהחלטה בקשר, גזר גזר דין מוות על הבן אדם הזה. בן אדם לא חמוש.

אתה ראית שהוא לא חמוש?

אני ראיתי בעיניים שלי שהבן אדם לא היה חמוש. גם הדיווח היה: "בן אדם לא חמוש על הגג". המ"פ הגדיר את זה כתצפיתן, זאת אומרת שהוא הבין שאין איום עלינו מהבן אדם הזה, והוא נתן פקודה להרוג אותו ואנחנו ירינו בו. אני אישית לא יריתי, חבר שלי ירה והרג אותו. ובעצם אתה חושב, אם אתה רואה בארצות הברית יש גזר דין מוות, ועל כל גזר דין מוות כזה יש אלף ערעורים והרשעות ולוקחים את הנושא מאוד ברצינות, ושופטים ואנשים מלומדים ויש הפגנות וזה. בעצם בן אדם בן עשרים ושש, המ"פ שלי, גזר גזר דין מוות על בן אדם לא חמוש. מי הוא? מה זה תצפיתן? ואם הוא היה תצפיתן? אז מה, אז צריך להרוג אותו? ומאיפה הוא יודע שהוא תצפיתן? הוא לא יודע. הוא קיבל דיווח בקשר על בן אדם לא חמוש על הגג, והוא נתן פקודה להרוג אותו, שלדעתי היא פקודה לא חוקית, ואנחנו ביצענו את הפקודה, ואנחנו הרגנו אותו. הבן אדם מת. ושמע, לדעתי זה רצח. וזה לא המקרה היחיד. היינו צוחקים על זה, היה לנו שמות קוד: "התצפיתן", "המתופף", "האישה",

"הזקן", "הילד", ומה היה עוד אחד? אני אזכר בהמשך.

וכל זה אנשים שהרגתם?

זה אנשים שהרגנו. אה, "האופה".

(פרק 1, עדות מס' 11, יחידה: צנחנים, מקום: שכם, שנה: 2002)

(צילום מתוך הספר)

בפרק השני מופיעות עדויות חיילים אודות מדיניות ה"הפרדה". לכאורה, עקרון ההפרדה גורס שהדרך הטובה ביותר להגן על אזרחים ישראלים, בישראל ובשטחים, היא ליצור חיץ בינם לבין האוכלוסייה הפלסטינית. אלא שמהעדויות בפרק זה עולה שמדיניות ההפרדה הישראלית כוללת לא רק הפרדה בין קהילות ישראליות לקהילות פלסטיניות, אלא גם הפרדה בין ובתוך הקהילות הפלסטיניות. הפרדה זו משמשת לשליטה ישראלית באוכלוסייה הפלסטינית: מצד אחד היא מנתבת את תנועת הפלסטינים אל מנגנוני הבקרה הישראלים, ומצד שני היא קובעת גבולות חדשים בשטח. גם האישורים וההיתרים הרבים הנדרשים לתנועת פלסטינים בגדה משמשים להגבלת חופש התנועה ולהפרדת הקהילות הפלסטיניות זו מזו. המבוכים הבירוקראטיים, השרירותיים והבלתי-נגמרים, ממשיים ויעילים לא פחות מהמכשולים הפיזיים. כך מתגלה מדיניות ההפרדה הישראלית כמדיניות 'הפרד ומשול'.

בנוסף, חיילי צה"ל מספרים בפרק זה על הפרדה בין פלסטינים לאדמתם. ההתנחלויות הישראליות וסביבתן הן אמצעי הפרדה – על הפלסטינים נאסר להיכנס לשטחים אלו, הכוללים לעתים את אדמותיהם החקלאיות. גם מכשול ההפרדה משמש במקטעים רבים למטרה משולשת: הפרדת פלסטינים מישראלים, הפרדת פלסטינים מפלסטינים והפרדת פלסטינים מאדמתם. מיקומו של מכשול ההפרדה אינו נקבע רק על-פי שיקולים הגנתיים הנוגעים לזהות האוכלוסייה כי אם גם על-פי שיקולים התקפיים הנוגעים לשטחים שישראל מעוניינת לספח. מחסומים, כבישים הסגורים לתנועת פלסטינים, איסורים על מעבר פלסטינים מאזור לאזור בגדה המערבית ואמצעים נוספים דוחקים את רגלי הפלסטינים ומאפשרים את הרחבת הריבונות הישראלית. קריאת העדויות בפרק זה מובילה למסקנה חד-משמעית: בניגוד למשתמע משם-הצופן שמוסדות המדינה אימצו, מדיניות ה"הפרדה" הישראלית איננה מדיניות התנתקות משטחים כי אם מדיניות המובילה גם לשליטה, נישול וסיפוח שטחים.

בתקופה שהייתי מפקדת במסלול והגעתי למבצעית, היינו במחסום שלא זוכרת את שמו.

איפה?

זה היה באלקנה, זה גדר שמפרידה בין הבתים היהודים לפלסטינים ונשאר עוד בית פלסטיני בצד היהודי, גידרו שם לא נכון ובגלל זה שמו מחסום. כל הנגישות שלהם…היו להם משפחות בצד השני אז הם היו צריכים לעבור שם, אז הם שמו מחסום. הייתה חוקיות שמי שעובר, לא זוכרת, אסור לאנשים להיכנס אם אין להם תעודה או אישור ככה וככה, אישור עבודה. היה שם אחד שחזר מבחוץ (מהצד ה"ישראלי" של הגדר) והוא עשה את עצמו כאילו הוא לא מבין שהוא לא יכול להיכנס. הייתה לו שקית בידיים, הוא שאל למה ולמה והוא ידע טוב מאוד למה. אחרי שעתיים הוא חזר שוב והוא אמר שהוא אחיו התאום של השני, לא זוכרת אם הוא הביא אישור, נדמה לי שלא. הוא ממש עצבן אותנו… לא נעים לי לדבר על זה… הוא ממש עצבן אותנו והחלטנו להעניש אותו ועם השקית שלו והכול שמנו אותו בפינה, קשרנו לו את העיניים עם פלנלית ואזקנו לו את הידיים והוא ישב שם במשך ארבע-חמש שעות. פשוט ככה, כאילו, זה נגיד מקום שאני מתביישת בזה. אני מתביישת. לא יודעת…

למה?

כי זה, וואו, עולם כל כך אחר עם חוקים כל כך שונים. בעולם הזה פה, הסיפור הזה לא מתקבל, בעיניי הוא לא מתקבל.. שם זה היה כל כך טבעי. החוקים שם כל כך שונים. אף אחד לא מבין אם הוא לא היה שם. אם אני אספר את זה לחברה שלי…זה סיפור קטן מתוך סיפורים מזעזעים, זה משהו קטן שאני לא מרגישה איתו נוח. אם אני אספר לחברה שלא עשתה צבא ויש לה אידיאולוגיה – אני לא יודעת איך היא תגיב.

לא סיפרת לאף אחד?

לא.

באותו זמן התביישת בזה?

לא.

כמה אנשים הייתם שם?

שלושה.

מה הם חשבו על זה אחר כך? או היום?

אני לא מדברת איתם היום.

אבל אחרי זה דיברתם שזה היה בסדר או לא? אולי הגיע לו יותר?

אני זוכרת שבאיזה שהוא שלב, אחד החיילים שלי אמר שהוא יביא לו מים או לצאת ולשחרר אותו. כן הרגישו קצת… אבל לא ממש דיברנו על הדברים האלה, מה שקורה – קורה. מתי התחלת לחשוב על המקרה הזה? כשהשתחררתי, רק אחרי, גם, תקופה אחרי. איך זה צץ לך פתאום? פתאום, תמונה. תמונה חזקה כשמדברים "מה את עשית בצבא". ראיתי סרט דוקומנטארי בערוץ 8 על לוחמות. שם עלו לי הרבה תמונות במהלך הסרט. תמונות שלא יצא לי לחשוב עליהן בכלל. היו עוד מקרים כאלה? דומים לאלה? היו כל מיני, כן. את לא זוכרת? יש לי תמונות בראש, אני לא זוכרת את הפרטים. ממש הדחקתי את התקופה הזאת. לא סבלתי שם או שיש לי טראומה, אבל סיימתי את הצבא והתחלתי חיים חדשים ושונים כל כך. אני אומרת לך, המושגים הכי בנאליים, אני לא זוכרת את המונחים. אני יודעת על מה אתה מדבר, אבל צריך להזכיר לי

(פרק 2, עדות מס' 12. יחידה: אב"כ, מקום: אלקנה, שנה: 2000)

(צילום מתוך הספר)

בפרק השלישי מופיעות עדויות המתארות את חיי הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי. דובריה הרשמיים של מדינת ישראל מדגישים שישראל אינה מונעת מהפלסטינים את צורכי החיים הבסיסיים, אינה מביאה למשבר הומניטרי ואף מאפשרת "מרקם חיים" פלסטיני בשטחים. טענות מסוג זה, וטענות בדבר שגשוג כלכלי בגדה המערבית, אמורות להוביל למסקנה שחיים תחת כיבוש זר יכולים להיות נסבלים ויותר מכך – אין מניעה שחיים תחת כיבוש יהיו חיים טובים. על בסיס טענות אלו גורסים סנגורי המדיניות הישראלית שכיבוש השטחים הינו אמצעי הגנה מוצדק: הוא פוגע באופן סביר – באופן "מידתי" – באוכלוסייה הכבושה. אלא שהעובדה שישראל יכולה, כאשר היא מוצאת לנכון, למנוע משבר הומניטרי ברצועת עזה, למשל, מצביעה על כך שישראל יכולה גם להביא למשבר הומניטרי. הטענה שישראל מאפשרת את מרקם החיים הפלסטיני חושפת את השליטה המוחלטת של ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית. העדויות בפרק זה מתארות את האופנים הרבים בהם חיי הפלסטינים תלויים בשלטונות הישראלים.

השלטונות הישראלים מכריעים מדי יום מי יעבור במחסומים ובמעברי הגדר, אלו סחורות יעברו מעיר לעיר, אלו עסקים יפתחו, מי רשאים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, מי יצליחו לעשות דרכם אל האוניברסיטאות ומי יזכה לטיפול רפואי נאות. ישראל מחרימה רכוש של אלפי פלסטינים מדי יום. פעמים הדבר נעשה משיקולים הנוגעים לביטחון אזרחי ישראל, פעמים אחרות הדבר נעשה משיקולים הנוגעים לסיפוח שטחים. במספר בלתי-מבוטל של מקרים שרירות לב עומדת מאחורי ההחלטה להחרים מאדם את קניינו. בתים, שטחים חקלאיים, כלי רכב, מכשירי חשמל, חיות משק – כולם עלולים להילקח לפי החלטת מפקד גזרה או שיקול דעתו של חייל בשטח. לעתים כוחות צה"ל "מחרימים" בני-אדם למטרות אימון, למשל כאשר כוחות מתרגלים מעצר ולשם כך פורצים לבית באישון לילה ועוצרים את אחד הדיירים רק כדי לשחררו מאוחר יותר.

הגיע פלסטיני ל-DCO, אמר: "לקחו לי את המפתחות של האוטו במחסום". "למה לקחו?", "ככה, כי…" התחיל לדבר. אמרתי לו: "שמע, אני רוצה לצאת לראות את זה בעיניים שלי". זה היה מחסום אל חאדר. נכנס לג'יפ שלי, נסענו ביחד למחסום. אמרתי לו: "בוא תראה לי את הקצין". הראה לי את הקצין, סגן בצנחנים. ניגשתי אליו (לקצין), אמרתי לו: "לקחת לו את המפתחות?", אמר לי: "כן". אמרתי לו: "למה?". הוא אמר לי: "כי הוא עצר פה והוריד אנשים למרות שאסור להם להוריד אנשים". אז אמרתי לו: "ומה החלטת?". הוא אמר: "להעניש אותו, שילמד לקח". אמרתי לו: "מה הלקח?". אז הוא אמר: "שינקה לי את המחסום, יעשה פה סדר באנשים, ואחרי שיעשה את כל זה אני מחזיר לו את המפתחות. עד שהוא לא יעשה את זה אין לו מפתחות". זה היה מחריד. טמבל אחד. אז כמובן שאמרתי לו שיחזיר את המפתחות עכשיו, לקחתי את הפרטים שלו והעברתי את זה הלאה, גם למח"ט (למפקד חטיבה) וגם להכל. לא יודע אם הוא נשפט אפילו. עשו איזשהו תדרוך בעקבות זה. זהו, זה לגבי הסגן הזה. הוא פשוט הודה. אמר לי: "כן, לקחתי, כדי שילמד לקח, כי אחרת הם לא לומדים לקח. רק ככה הם מבינים". פשוט אמר לפלסטיני: “תעשה לי פה סדר, ותסדר את האנשים בתור, ותדאג שיהיה פה מסודר, ותנקה לי את המחסום, ורק אחרי זה אני אביא לך את המפתחות"

(פרק 3, עדות מס' 19, יחידה: מינהל אזרחי, מקום: נפת בית לחם, שנה: 2002)

הפרק הרביעי והאחרון בספר מביא עדויות המתארות את המשטר הכפול השורר בשטחים. בעוד שעיקר השליטה בתושבים הפלסטינים נעשית באמצעות צווים צבאיים, עיקר השליטה באזרחי ישראל הדרים בשטחים – במתנחלים – נעשית באמצעות החוק האזרחי. המתנחלים, כאזרחי ישראל, נתונים באופן רשמי למרות המשטרה, שתפקידה, כבשאר שטחי ישראל, לאכוף על האזרחים את חוקי המדינה. הפלסטינים, מצד שני, נתונים לפקודות וצווים צבאיים המשתנים תדיר. ציות הפלסטינים לכוחות הביטחון הישראלים אינו ציות לשלטון חוק המייצג אותם ואת עניינם, אלא ציות לאיומים התלוי בעליונות הצבאית המוחלטת של ישראל.

מהעדויות בפרק זה עולה גם שמתנחלים לוקחים חלק פעיל בהשלטת המשטר הצבאי על הפלסטינים: מתנחלים משמשים בתפקידים ציבוריים ומהווים שותפים קבועים לדיונים והחלטות פנים-צבאיים בנוגע לחיי הפלסטינים באזור מגוריהם. רבשצי"ם – מתנחלים העובדים במשרד הביטחון כרכזי בטחון בהתנחלויות – קובעים את סדר היום ואת גבולות היישוב, ואף שותפים בתדרוך והנחיית החיילים המופקדים על ביטחון באזור מגוריהם. מעמדם של המתנחלים בעיני מערכת הביטחון מביא לידי כך שפעולות אלימות כלפי פלסטינים אינן מטופלות כהפרות חוק. מערכת הביטחון לא רואה במתנחלים אזרחים עליהם יש לאכוף את החוק, אלא גורם כוח בעל עניין משותף. גם כששאיפות המתנחלים לא עולות בקנה אחד עם אלו של כוחות הביטחון, בסופו של חשבון המתנחלים וכוחות הביטחון רואים זה בזה שותפים למאבק. לכן אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים היא רק אופן נוסף בו ישראל שולטת באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. כשניגוד עניינים מתגלע, כוחות הביטחון והמתנחלים מגיעים לפשרה. כך כוחות הביטחון משרתים את שאיפות המתנחלים, גם אם רק באופן חלקי.

העדויות המובאות בפרק הרביעי והאחרון בספר מתארות את שתי צורות המשטר השוררות בשטחים, את השפעתן זו על זו כמו גם את השפעתן על המתנחלים והפלסטינים, הנתונים למרותן. מהעדויות עולה שאוזלת ידה של משטרת ישראל אינה הסיבה העיקרית לכישלון אכיפת החוק בשטחים. החוק בשטחים אינו נאכף משום שכוחות הביטחון אינם מטפלים במתנחלים כאזרחים מהשורה אלא כשותפים לשלטון על הפלסטינים. לכן כוחות הביטחון בשטחים משרתים גם את שאיפותיהם הפוליטיות של המתנחלים – סיפוח חלקים מהשטחים הכבושים אל מדינת ישראל.

בנו להם בתים גדולים אבל אף אחד לא עבר כדי לא לשלם מס הכנסה, אז הם נשארו לגור ליד הבניינים שבנו להם חינם. מקום אפרורי, בלי צבע, דתיים שהולכים עם הראש למטה. מקום מוזר ומדכא, עם רבש"צ (אזרח, רכז הביטחון של ההתנחלות) שרוט ממלחמת ויאטנם. היינו ארבעה אנשים והיה שם מ"מ שעזב אחרי יום וחזר בסוף השבוע. אני ועוד אחד פיקדנו על הכוח. הרבש"צ – זה היה היישוב שלו ותכל'ס היינו תחתיו.

הוא עשה לכם תדריך בהתחלה?

כן.

מה הוא אמר שם?

זה סיפור מהסרטים. לא זוכר את השם שלו, הוא אמר: “אני הייתי לוחם בוויאטנם, הייתי מארינס ואני רואה שאתם חי"רניקים זה טוב כי יש לי שני בנים שהם גולנצ'יקים". הוא אמר לנו שאם אנחנו רואים בן אדם שרוצה להיכנס ליישוב, צריך לבדוק לו תעודת זהות ואם יש לו שם ערבי – הוא לא נכנס. הוא מתחיל לספר "אני רואה אנשים מרחוק, אם הם רוצים להיכנס, אני יורה בהם". הוא אמר "גם אם באים אנשים עם מונית, צריך לבדוק עם הנהג שהוא ישראלי-יהודי, כי פעם אחת הגיע מישהי מהיישוב, תפסה מונית בירושלים, לא ידעה מי הנהג, הנהג נכנס ואני קולט אותו בגן ילדים מחפש שירותים. אני עליתי עליו, הוא מחפש סכינים, העפתי אותו לעזאזל, אני לא מכניס אף אחד עם שם ערבי לתוך ה"… הבן אדם שרוט.

מה עשיתם שם כל השירות?

שמירות. חיכינו שאנשים ייכנסו ואף אחד לא נכנס.

היה שם שקט.

כן. הייתה פעם אחת ששלושה קילומטרים משם ראינו עם משקפת, ילד מביא את העדר שלו מאזור חברון לבקעה. הרבש"צ בא והכניס מחסנית ופרק אותה לכיוון כאילו זה מגיע בכלל. הוא ירה לכיוון הילד רועה הצאן? כן. "הוא אוסף מודיעין, הערבי, הוא רוצה להיכנס ליישוב". אתה בקושי רואה אותו. בדיוק עלה ערפל, אז ראינו אותו עם משקפת. הוא פשוט ירה מחסנית לכיוון, במרחק שלושה קילומטרים? כן. בן אדם שרוט. ראיתם את הילד אחר כך? הוא בכלל לא שם לב שיורים עליו. זה אזור חברון, פורקים שם מחסניות כל יום. הוא נשאר שם עם הצאן שלו. הכי מצחיק שמי שהחליף אותנו זה גדוד חרב והוא שונא שמות ערביים ומי שמדבר בערבית

(פרק 4, עדות מס' 26, יחידה: גבעתי, מקום: גוש עציון, שנה: 2007)

(צילום מתוך הספר)

***

עדויות החיילים המובאות בספר זה מתארות את שיטות הפעולה והמדיניות הישראלית בשטחים בשנים 2000-2010. "סיכול", "הפרדה", "מרקם חיים", ו"אכיפת חוק" הם מונחים שהשלטונות הישראלים הצמידו למרכיבים השונים של המדיניות הישראלית בשטחים. אלא שבמקום לתאר את המדיניות הישראלית מונחים אלו מצפינים אותה, מלבישים אותה בתארי מגננה שהקשר בינם לבין המדיניות שעליה הם מצביעים הוא רופף, לכל היותר. לפי תיאוריהם של חיילי צה"ל, המובאים כאן, השליטה הישראלית בשטחים אינה משרתת את ביטחון אזרחי ישראל בלבד. מהעדויות עולה שבפעולותיה בשטחים ישראל אינה שומרת על סטטוס קוו מדיני אלא פועלת לשנותו. בעוד שישראל מנשלת עוד ועוד שטחים עליונותה הצבאית משמשת גם לשליטה בכל רבדי החיים הפלסטיניים.

בניגוד לרושם שדובריה הרשמיים של ישראל משתדלים ליצור, לפיו ישראל נסוגה מהשטחים הפלסטינים אט-אט ובמידת הזהירות הביטחונית הראויה, חיילי הצבא הישראלי מתארים ניסיון בלתי נלאה להדק את אחיזתה של ישראל בשטחים כמו גם באוכלוסייה הפלסטינית.

לכן אנו מתעקשים להחליף את שמות-הצופן, המעקרים את הדיון הציבורי בישראל, בתיאור מהימן של מדיניותה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה. לכן אנו קוראים לישראלים להכיר בעובדות ברורות ונגישות לכל; להשיר מבט אל מעשיהם ופועלם ולהכריע אם אלו עולים בקנה אחד עם ערכיהם.

הספר "כיבוש השטחים – עדויות חיילים 2000-2010" יושק היום (שלישי) בבית ציוני אמריקה בתל אביב, בשעה 19:30

לרכישה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית כהן

    האם הבחור לא מבין שתצפיתן של האויב הוא מטרה לגיטימית? לא תמצאו חצי אות בכל האמנות הבינלאומיות שאוסרות הרג של תצפיתן.
    לא ברור באיזה הקשר זה נאמר ואיפה זה בכלל היה – כי זה לא כתוב פה – אבל מכיוון שמדובר על כל האינתיפאדה ורק במקרה של מבצעים גדולים מדברים בצורה הזו, הרי שאני מניח שזה קרה בזמן חומת מגן או מבצע גדול אחר.
    במצב שכזה להלין על פגיעה בתצפיתן (אדם שעומד על הגג באמצע אזור לחימה באמצע הלילה, וזה רק ממה שהחייל הזה מתאר), זה פשוט חסר כל בסיס חוקי או מוסרי.

    להלין על זה שלמ"פ יש הסמכות להורות לחייליו לפתוח באש ולהרוג – זו כבר סתם אי הבנה של מהו הגוף הזה בשם "צבא".

    הייתי ממליץ לכם לקחת עדות קצת פחות מגוחכת כדי לפתוח איתה את הדו"ח הזה, שבסך הכל מלבד החלקים המקצינים בחלק מהעדויות כמו זו לעיל, וכל ההכללות.. הרי שהוא אכן מתאר מציאות שחשוב לתאר אותה.

  2. נפתלי אור-נר

    בעוד שאנו אוהבים להתהדר באיכויות שלנו לעומת נחיתות הערבים, כאשר אי-אמירת אמת הינה אחד המאפיינים של "הערבים הנחותים", בפועל המצב בדיוק הפוך. אנו מרמים את כל העולם בהצהרות באשר ל"רצונינו בשלום", ולמעשה, עושים כל שביכולתינו ע"מ לפורר את העם הפלשתינאי ולהשתלט על השטחים. אידיאולגיית ארץ ישראל השלמה מיושמת ע"י ממשלות ישראל

  3. יהושע רוזין

    .שוברים שתיקה עושים עבודת קודש ומראים לנו מראה ,איך אנחנו. ולא אכפת לנו שהשלטון וזרועות הכוח שלו לוקחים את צלם האנוש מבנינו והופכים אותם בשליחותם לברברים ההופכים את חיי הפלסטינים לגיהינום, ולא רק בשטחים. באספה להשקת הספר ספרה העיתונאית עמירה האס ,שסאיב עריקאת מחד ו חקלאי פלסטיני פשוט מאידך שאלו אותה: עמירה! הישראלים לא מפחדים לגורל הנכדים שלהם? אז זה הוא, שכנראה לא. ולא אכפת לנו שישראל הופכת למדינה מצורעת ושמעשי השלטון הם שגורמים לדהלגיטימיזציה שלה ושלא יעזרו כל להטוטי תעמולת הקרים הרשמית.