string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

שבט השמאל

במקום להיות מחנה פוליטי השואף לתקשר עם סביבתו, מיצב עצמו השמאל כקבוצה שמנסה להתבדל מסביבתה החשוכה, בעיניו. להיות שמאלן טוב זה להפחיד את השמרנים ככל הניתן, אבל השמרנים האלה דווקא יכולים להיות קהל יעד טוב לדעות האמיתיות של השמאל
יריב מוהר

הנטייה של יותר ויותר ישראלים לשמרנות חברתית נותנת את אותותיה במפת ההגמוניה. שנים שלט בישראל מיעוט ליברלי מבחינה תרבותית והכוח השמרני העולה עדיין רחוק מלשלוט בכל. כל מי שרוצה יותר מסורת, משפחתיות חזקה, שמירה על ציביון יהודי או קהילתי; כל מי שרוצה פחות וולגריות, ציניות ומיניות בוטה בתקשורת; כל מי שמזועזע מהפתיחות המינית והתרבותית החדשה של הצעירים מוגדר במוקדים רבים כפרימיטיבי או נלעג.

בתקשורת, בשיח האקדמי ובשאר עמדות כוח ישנות זוכים עדיין שמרנים לייצוג חסר ומבזה, על אף שהם כנראה הרוב. והם זועמים. הליברלים תרבותית מזוהים בציבור עם השמאל, אבל מדויק יותר להגדירם על דרך הניגוד: מי שיבוזו לשמרן בסרקסטיות. מגישי הרדיו שי ודרור הם אולי דוגמה קלאסית לכך.

[בינתיים עודכנתי לגבי מחקרים שבבורותי לא הכרתי לעומק ושיכולים לשפוך אור חדש על התופעה: מספר מחקרים בישראל, בהובלת ד"ר ניסים מזרחי, ניסו לבחון מלמטה ולעומק כיצד המתח בין שמרנות לליברליות הוא יותר מהאנטגוניזם שתיארתי בפתיח. מתח זה משמש להגדרת העצמי השמרני כנגד האנתי-תיזה שלו. לפי היגיון זה יצירת גבול סימבולי מול עולם המושגים והדימויים הליברלי היא חיזוק לתחושת הערך העצמי של שמרנים-קהילתניים. ניתוח מדוקדק זה מאפשר להבין טוב יותר את טיבו של האנטגוניזם הזה ואת עומקו. המחקר אמור להתפרסם בקרוב במלואו, ולהשפיע, בתקווה, באופן עמוק על השיח של ארגוני הזכויות].

התיוג והזיהוי של עקרונות שמאלניים עם טיפוסים מבזי-שמרנים, אינו מדויק והוא בעל השלכות קשות לשמאל. שמרנות איננה עמדה פוליטית במובן הצר. היא מודל לסוג מסויים של דימוי עצמי וזהות. ללעוג לשמרנות בהקשר פוליטי, בצורה ובאופן בו נעשה הדבר, מגיע לכדי דה-לגיטימציה מרומזת של רוב הציבור ובהתאמה מעורר דה-לגיטימציה נגדית. כך תורמת דינמיקה זו באופן משמעותי להצטמקות השמאל ולשנאה נגדו.

לכבד את השמרנות כצורת חיים לגיטימית – גם אם, כמוני, דוחים את רוב עקרונותיה ברמה האישית – הוא עניין שדורש שינוי של בסיס הפעולה הפוליטי שלנו. דרכי הפעולה שמלהיבות את השמאל לאורך שנים נוגעות לאלמנטים פרפורמטיביים, מתריסים ופרובוקטיביים: לשחוט פרות קדושות, להבדיל בין חושך לאור, לפרק מבנים חברתיים הנתפשים אך ורק כמנגנונים של דיכוי ולעולם לא כמוסדות של ביטחון קיומי. בקצרה: להרגיז את השמרנים, זה המדד לשמאל מוצלח, בעיני עצמו. למעשה, זו שבטיות של ליברלים תרבותיים הרבה יותר מפעולה שמאלית נועזת.

הפגנה של חד"ש נגד המצור על עזה

במקום להיות מחנה פוליטי השואף לתקשר עם סביבתו, מיצב עצמו השמאל, ברובו, כשבט המנסה להתבדל מסביבתו החשוכה בעיניו. כך מוגדר השמאל על ידי דרכי הפעולה הללו הרבה יותר מאשר על פי ערכיו. היגיון זה הופך להיגיון של יוקרה: להיות שמאלן טוב זה להפחיד את השמרנים ככל הניתן. אבל השמרנים כבר מפוחדים עד אימה מכך שכל מה שמוכר להם נעלם להם; שהסדר החברתי שלשמאלן נדמה כמסורת דכאנית וארכאית אינו אלא תל-שברים המאיים להותיר אותנו חסרי הגנה.

חלקים ניכרים בשמאל אף מוותרים על השמרנים חברתית כקהל יעד. זה טיפשי. דווקא ניתן למצוא נקודות השקה רבות בין עמדות שמאלניות לעמדות שמרניות קלאסיות. היציאה נגד אינדיבידואליזם קיצוני היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לשותפות אפשרית, גם אם ממקומות מעט שונים, בין שמרנים לשמאלנים. גם השאיפה של שמרנים, אולי אף הצורך שלהם, בתחושת "חוק וסדר", יכולה, ברוב המצבים, לחיות היטב עם השאיפה השמאלנית לשוויון בפני החוק ולמאבק באלימות. אלה גם אלה יתרעמו כנגד השתלטות תרבות כוחנית אלימה על המרחבים הציבוריים.

הבעיות מתחילות בעיקר עם המיסגור של השמרנות באופן גורף כגזענות, שנאת הזר, נבערות ופרימיטיביות. הסגירות החברתית שדורשת השמרנות מועדת מהגדרתה לגלישה לתהום הגזענות, אבל בהחלט ניתן ליצור הבחנה בין שבטיות שמרנית להדרה גזענית פר-סה.

מתוך קמפיין הבחירות של מר"צ ב-2006

הבחנה זו תסייע גם לשמרנים, אבל גם לשמאל: היא לא תציב את המאבק החשוב בגזענות כאיום וכדה-לגיטימציה של אורח החיים השמרני-קהילתני עצמו. כשחברה פתוחה נתפשת כאיום קיומי לרוב השמרני, הסכנה למיעוטים מרקיעת שחקים. המוצא למסלול התנגשות זה חייב להיות באמצעות מודל מורכב, המציע דרך לגיטימית חברתית, ולא רק חוקית, להיות בדלן, שמרן, שבטי ומסתגר. הזכות להיות כזה, כשהיא מוכרת ומכובדת כבחירה תרבותית, עשויה לאפשר הכרה הדדית בין השמאל לשמרנים. זה דורש להפריד בין הבוז הפרטי לעמדות שמרניות להכרה בקולקטיב שמרני-קהילתני: בבחינת המושב הדתי שאינני רוצה לבקר בו אך אגן על זכותו להיות מה שהוא.

קו הגבול המאפשר בדלנות שאיננה גזענות הוא נושא למחלוקות רבות. נקודת המוצא חייבת להיות הכרה יסודית בזכות לשאוף לבדלנות וסגירות; לאחריה ניתן לחשוב על האיזון הנכון בין זכות זו לבין עיקרון השוויון. מודל כזה צריך להתגבש להצהרת הדגל של השמאל הרב-תרבותי: מותר להתבדל, אבל שיקולים רחבים ושקופים צריכים להיות הסמכות במקרי קונפליקט בין בדלנות לשוויון. הצהרה כזאת לא תסחוף את השמרנים למחנה השמאל, בוודאי שלא באופן מיידי, אבל היא תאפשר ערעור מתמיד של מיסגור השמאל כאיום על אורח החיים השמרני עצמו; היא תמתן את הקונפליקט המובנה בין שמאל לשמרנות ואת הלהט ההישרדותי שבו נאבקים בשמאל בימינו. לבסוף, היא תאפשר הכרה באורח חיים אחר, שאיננו מתיישב עם עקרונות ליברליים ברמה הבין אישית, אבל יכול לאפשר הכרה וכבוד הדדיים ברמה הבין-קבוצתית.

בינתיים עודכנתי לגבי מחקרים שבבורותי לא הכרתי לעומק ושיכולים לשפוך אור חדש על התופעה: מספר מחקרים בישראל, בהובלת ד"ר ניסים מזרחי, ניסו לבחון מלמטה ולעומק כיצד המתח בין שמרנות לליברליות הוא יותר מהאנטגוניזם שתיארתי בפתיח. מתח זה משמש להגדרת העצמי השמרני כנגד האנתי-תיזה שלו. לפי היגיון זה יצירת גבול סימבולי מול עולם המושגים והדימויים הליברלי היא חיזוק לתחושת הערך העצמי של שמרנים-קהילתניים. ניתוח מדוקדק זה מאפשר להבין טוב יותר את טיבו של האנטגוניזם הזה ואת עומקו. המחקר אמור להתפרסם בקרוב במלואו, ולהשפיע, בתקווה, באופן עמוק על השיח של ארגוני הזכויות].

המאמר פורסם גם בבלוג של יריב מוהר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יורם

    ואיך יראה אותו מודל מורכב של קהילות? האם במסגרתו לא יוכלו ערבים לשכור דירות בישובים יהודיים? האם במסגרתו קהילות חרדיות יוכלו לגרש מתוכן נערים הומוסקסואלים? האם במסגרתו תשאר מערכת החינוך הציבורית במגזר הערבי נחשלת וכושלת?

    השיטה הישראלית היא הכי שמרנית-קהילתית שיש, והיא נכשלה באופן חרוץ. שמאל שמכיר במודל הזה בתור משהו חיובי הוא שמאל תבוסתני ואימפוטנטי.

  2. יריב מ

    אסור שהפשרה תכלול הכרה בזכות של יישובים לדחות חרדים\ערבים או כל קהילה אחרת על בסיס סטריליות מרחבית. האיזון כולל הכרה בזכות לשמור על ציביון היישוב, למשל, שאיננה מגיעה לכדי פסילה גורפת. כלומר שמירה על הגרעין המרכזי של היישוב. וזו רק הצעה אחת, ניתן לחשוב על עוד הצעות, כשבאים ממקום לא טהרני, ומכירים בזכות להתבדל.

  3. עמית כהן

    מתאימים לתיאור המציאות הישראלית.

    הצעירים בישראל הם ליבראלים מאוד. הצעירים בישראל הם גם ימנים ואף ימנים מאוד.
    אז איך בדיוק זה מתאים לתבנית ה"שמאלן"=ליבראל, "ימני"=שמרן, שהכותב הכניס במאמרו כמעט כהנחת מוצא.
    יש ימין דתי בארץ, והוא מיעוט.
    רוב הציבור הישראלי הוא ימין שאינו דתי, אלא מסורתי\חילוני. חלקו הגדול ליבראלי מאוד במובנים שאותם צין כותב המאמר (פתיחות למין בטלוויזיה, קבלת ציניות ובוטות בתקשורת, פתיחות תרבותית וכו')
    אז לאיזה קטגוריה אתה מכניס את רוב הציבור? ה"מיעוט הליבראלי", או "הרוב השמרני"?

    הבעיה היא שכמו במקומות רבים, גם במאמר הזה מטשטשים את ההבדל המובהק בין שמאל-ימין במונחים ישראלים, לבין שמאל-ימין בהגדרותיהם המקובלות בעולם. הבדל שנובע מכך שבישראל ההגדרות לימין ושמאל נובעות מהיחס לסכסוך ותו לא יותר מכך.
    יכול להיות צעיר תל-אביב ליבראל, הומו, אומן, שהוא ימני. (ואני מכיר כאלה). ויכול להיות תושב פריפריה, דתי, שמרן, שהוא איש שמאל רדיקאלי (גם כאלה אני מכיר).

    מה שמשעשע זה שאני חושב שהניסיון לערבב בין ליבראליזם לשמאל הישראלי ובין שמרנות לימין הישראלי נובעת מאותו דבר שהכותב כביכול יוצא כנגדו – התנשאות.
    זה כיף להרגיש שאתה חלק מהאנשים החופשיים, הליבראלים, הצעירים, הפתוחים. שכל החטא הקדמון שלהם מתבטא בכך שהם מתנשאים על השמרנים, הדתיים והמסוגרים.
    זה פחות נוח להבין שבצד שלך אין רק אנשים ליבראלים ופתוחים, ובצד השני אין רק שמרנים וקנאים.

  4. יורם

    ומי בדיוק יחליט לגבי הגרעין הזה? ומה יהיה אם תהיה נהירה המונית של ערבים לישובים יהודיים? האם אז יוכל הגרעין "לשמור על עצמו" מבחינה אתנית ותרבותית ולגרש את הערבים?
    כל המילים היפות האלה, צביון, תרבות, זהות וכו', רק מבטאות סוגים שונים של הפרדה. ומופרדים לא יכולים להיות שווים.

  5. יריב מ

    לא הרחבתי בניתוח סוציולוגי של התופעה (ואני מתכוון לתקן זאת בקרוב), אבל מחקר, שאני רק עתה [לבושתי ולבורותי] מתחיל להתוודע אליו לעומק, בהובלת ד"ר ניסים מזרחי מראה הרבה יותר ממה שאני מניח בטור זה. לא רק שיש אנטגוניזם בין שמרנים וליברלים בתרבותם [את זה כל ילד יודע] הרי שיש גם הבניית זהות הדדית, כל אחד כנגד המודל של השני המאיים עליו. זה רווח מאוד בקרב קבוצות מוחלשות בישראל הנמנות על השמרנות הקהילתנית שממנה הם שואבים ערך עצמי וכבוד. אשתדל לפרט יותר לאחר שאדע יותר.

    כמובן, שאין חפיפה מלאה בין הקבוצות הללו לשמאל ולימין במובנים הפוליטיים הרגילים. בוודאי שיש יוצאים מן הכלל. אבל בגדול, יש זיקה מובהקית בין ליברלים תרבותית לגבולות הגיזרה הפוליטיים של מה שמכונה שמאל בידי רוב הישראלים (נניח מקדימה לחד"ש ואף לבל"ד).

  6. יריב מ

    שנדל"ניסטים קפיטליסטים מחד, וגרעיני "התיישבות" מתנחליסטים מאידך, פועלים לרכוש שם נדל"ן, לשנות את צביונה ולנשל את האוכלוסיה הפלסטינית?

    הרי ברור שיש לגיטימיות להתיישבות "טבעית" של יהודים בשכונה. ומצד שני ברור כי יש עוול בתהליכי הנישול של הקהילה הפלסטינית בעג'מי בשל "השתלטות"\מניפולציה לא הוגנת של גורמים קפיטליסטים\לאומנים או גם וגם. על מנת לאפשר לקהילה לשמור על צביונה, ניתן להשתמש בעיקרון של מינון או שליטה מסויימת של הוותיקים על בחירת מתיישבים חדשים (אם כי לא עד כדי יכולת למנוע כניסת זרים ככלל). ואפשר לחשוב פה על שלל מנגנונים. למשל, ייתכן מאוד שעיקרון שמירת הצביון צריך להתחשב גם בגורמים כמו כוחה הכלכלי היחסי של הקהילה

  7. ג.ש

    אם השמאל היה לוקח את הכבוד שהוא מגלה לשמרנות של המדוכאים אותם הוא לכאורה מייצג, ומגלה את חלקו לשמרנות של העם ממנו הוא יוצא וממנו הוא מנסה להיבדל, אולי היה מקום לשיח מעניין יותר. אותו הדבר אגב, אפשר להגיד לפטריוטיות ואפילו רחמנא ליצלן לציונות. כמובן שאין צורך בהתעטפות ריאקציונרית בדגל כגון השמאל הלאומי המגוחך, אבל אמפטיה, כן, פשוט קצת אמפטיה לשונה השמרן, אולי זה היה מביא אותנו רחוק.

  8. טרויאן

    "שנים שלט בישראל מיעוט ליברלי מבחינה תרבותית"

    במיוחד מהמשפט הזה שאומר הכל, מתי שלט כאן מיעוט ליבראלי, במה היה ליבראלי. הוא תמיד דיכא כל נסיון לשנות את התפיסה החשוכה שישראל היא מגדלור אירופאי בלב המזרח, כתוצאה מכך גם דחק ודחק ודחק את התרבות המזרחית עד שהיא הפכה לפולקלור חסר השפעה ולגמרי נעלמה.

  9. יריב מ

    ליברליזם פילוסופי נטול פניות.

    סוציולוגים כמו מישל לאמונט בארה"ב\צרפת וניסים מזרחי בישראל מראים במחקריהם, מזוויות שונות, כיצד הליברלים הם עצמם שבט מסתגר, המציב גבולות בינו לבין השמרנים והמעמדות הנמוכים. וכך היות מיעוט ליברלי שולט בישראל, הוא במובן הזה, השבטי, ולא במובן של העיקרון הפילוסופי המופשט ונטול הפניות.