string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אהוד והפליטים, היום שאחרי

מבנה הכוח הקיים בעבודה הוא זה שהצמיח את ברק ותעתועיו. כעת על עמיר פרץ להמשיך ולפלג את שנותר מהסיעה ולבנות גרעין למפלגה סוציאל-דמוקרטית
דני גוטווין

המקלט המדיני שמצא אהוד ברק אצל בנימין נתניהו, הוא סיום הולם לאיבוד העצמי לדעת אליו הוביל את העבודה בשלוש השנים האחרונות. הדרך שבה הפך ברק את המפלגה לגרורה כלכלית ומדינית של הליכוד, והאופן שבו הפך ממנהיג ל"אהבל" ולפליט פוליטי, הן למרות העלבון משל לעקרותו של השמאל בכלל – העבודה, מרצ וחד"ש. כפי שכתבתי בזמנו השמאל הפך למקבץ רסיסים סקטוריאליים, שככל שנענו לרוח הזמן הניאו-ליברלית ואימצו את הגיונה, כן התרחקו מן הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית, איבדו את אחיזתם בחברה והפקירו אותה לימין.

כעת מתבקשת השאלה מה לעשות. יש כמובן קסם בהנחה כי ניתן יהיה להילחם "מפנים" על בנייתה של מפלגת העבודה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית, אלא שבתנאים הקיימים הדבר נראה חסר סיכוי. בהודעת ההתפלגות שלהם המליצו הפורשים לנשארים בעבודה לפעול "למימוש החזון של מפלגת העבודה כמפלגת שמאל סוציאליסטית לוחמנית".

הצעה זו היא גלולת הרעל האחרונה של אהוד והפליטים לעיקורה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית. העבודה נשלטת על ידי מתפקדיהם של בנימין בן-אליעזר ועופר עיני, שנתנו את חסותם לברק ולמדיניות ההפרטה של נתניהו. גם הטוענים לכתר היו"ר, יצחק הרצוג ואבישי ברוורמן, הוסיפו לשבת בממשלת נתניהו ופרט למחאות רפות נשאו באחריות מיניסטריאלית למדיניותם של נתניהו וליברמן. בלשון אחרת, מבנה הכוח הקיים במפלגת העבודה הוא זה שהצמיח את ברק ותעתועיו, וכל עוד מבנה הכוח הזה נותר בעינו הסיכוי "לשנות מבפנים", נמוך.

אהוד ברק. איבוד עצמי לדעת

במצב זה הצעד המתבקש הוא להוסיף ולשבור את מבנה הכוח הקיים, כדי לאפשר את התארגנותה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית רחבה שתפנה למעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים – גם אלה המצביעים היום לליכוד, לש"ס ולישראל ביתנו – ותבנה כוח פוליטי משמעותי שיוכל להתמודד עם משטר ההפרטה הישראלי, שככל שהוא נקלע לסתירות כך מתגברים בו סימני הפשיזציה.

תפקיד זה מוטל על עמיר פרץ. מאז הקמת הממשלה חתר פרץ לפלג את סיעת העבודה, עתה נוצרה ההזדמנות לכך. הידיעות על כוונתו לחבור לקדימה תוארו כמוצא אחרון לאחר שברק חסם בפניו את אפשרות הפילוג; עתה הפילוג הוא אפשרות גם עם שלושה חברי כנסת. לפיכך, על פרץ לפלג את שנותר מעבודה ולבנות גרעין למפלגה סוציאל-דמוקרטית, ובכך להמשיך את המהלך שהוכיח את אפשרותו ב-2006 אך קטע אותו עם קבלת תיק הביטחון.

עמיר פרץ. הפילוג אפשרי. צילום: jonklinger, cc by-sa

על הגרעין הסוציאל-דמוקרטי שיפרוש מן העבודה לשמש מוקד התגבשות לכוחות הסוציאל-דמוקרטיים הפועלים בתוכה, שיוכלו בדרך זו לפרוק את עולו של מנגנון הכוח המשתק את המפלגה, וכן לכוחות סוציאל-דמוקרטיים הפועלים בתוך מפלגות קיימות ומחוצה להן, והחשים מעוקרים על ידי הסתגלותו של השמאל הישראלי לחוקי המשחק של משטר ההפרטה.

ואולם, יש להניח כי הכרעתם של פרץ ושותפיו תונחה גם על ידי שיקולי כוח פוליטי וסיכויי הצלחה. לפיכך, על הגורמים הפועלים בשדה הסוציאל-דמוקרטי ללכד שורות ולבנות קואליציה בעלת תוקף רעיוני וכוח פוליטי שתפעיל לחץ על פרץ להמשיך בפילוג העבודה כצעד לבניית מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שתפנה לציבור הרחב ותגייסו למאבק על דמותה של החברה הישראלית.

הכותב הוא פרופ' בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אלוש יהודה

    הכותב פרופסור גוטווין לא נגע בגורמים המרכזיים שהביאו את החובן על המחנה החברתי בישראל.כוחם הפוליטי במפלגה עולה על היחס שלהם באוכלוסייה.הם המביאים והמוציאים לפועל של כל המהלכים הזרים והמוזרים שנופלים על המחנה החברתי בישראל.כך היה עם הפרישה של פרס,כך היה עם חזרתו של ברק למיפלגה וכך זה קורה גם היום עם הפרישה של אורית נוקד כנציגת הקיבוצים ביחד עם ברק.אין סיכויי לפעילים חברתיים עירוניים כמוני מול הכוח הלא סביר והוגן מול הקיבוצים והגחמות שלהם.מאז קום המדינה ועד היום.

  2. אורי ביתן

    עם כל ההגיון הרב בדבריו של פרופ' גוטויין, הרי נראה שאין הוא מצוי במפה הפוליטית הישראלית ובהרגליה של הבוחרת הישראלי.

    לסיעת העבודה הנותרת, יש עדיין סיכוי לשרוד בבחירות כמפלגה קטנה בת 5-7 מנדטים. אולם פילוג נוסף – מעבר של האופורטוניסטים לקדימה, הקמת מפלגת פורשים סוציאל-דמוקרטית מחד, ומפלגת נאמני העבודה מאידך – הוא מתכון להעלמות בדרכה של "שינוי". אם מישהו יעבור את שני האחוזים, תהיה זו מפלגת המנגנון.

  3. איל

    במלחמת לבנון עמיר פרץ השאיר את הסוציאל-דמוקרטי בבית והצטרף, כמוהם, למחנה הבטחוניסטי והכנגזר מכך גם קפיטליסטי. ועוד קודם, בעצם, כאשר הזיקפה שהעירה בו הצעת אולמרט לקבל את תיק הבטחון השכיחה ממנו לשם מה נבחר לראשות העבודה, הוא חשף חולשה מובנית, אשר עד שלא יצהיר על מודעותו לקיומה – קרי יכה על חטא ויתחייב לא להיגרר להרפתקאות כאלה ויהיה אשר יהיה, אלא להקדיש את עצמו במחוייבות מלאה לשבירת מבני הכח הקיימים – לא אוכל לבטוח בו שלא זה לא יקרה לו שוב.
    והחולשה אינה רק שלו, אלא גם של שלי יחימוביץ שהעדפתה בבחירות לעת"א את חולדאי הקפיטליסט על פני חנין הקומוניסט שלא שר את ההמנון ולא מצדיע לדגל, משקפת את התסביך הציוני של מפלגת העבודה, שכל עוד לא הפנימה ולא קלטה שזה או-או, מאבק מעמדי או שירות החונטה של ההון-בטחון ואידיאולוגייתה כולל המשך השליטה על שטחים מיותרים וחיזוק ההתנחלויות, ויקראו לזה באיזה שם שירצו, ואם קלטה, ממשיכה לפסוח על שתי הסעיפים (מצב שבו בהידרש הכרעה בין חברתי לבטחוני – האחרון תמיד ינצח) 'תופעת ברק' תמשיך לשכפל את עצמה גם במהדורות הבאות, אם יהיו (וכבר היתה לה מהדורות – בממשלות האחדות, בעיקר של שרון, וגם בעריקה ל'קדימה').

  4. אייל גרוס

    אילולא אני תמיד מקפיד לכתוב את שמי בשני י' הייתי בטוח שהתגובה שמופיעה מעל לתגובה שלי בשם "איל" נכתבה על ידי:) אכן כל מילה בסלע.

  5. עמירם ברוטמן

    כפי שהתפרסם היום במוניטין עיתון למסרים מידיים http://www.monitin.org.il
    ההקשר עקיף אבל ברור.

    החוליה החלשה 1
    מבחינה ביולוגית אמבה יכולה לשנות את צורתה בכל עת, למרות שאינה יכולה לשנות את מהותה. כך המצב היום בכנסת. מאחר ואין הבדל בין חברי העבודה מאתמול לשאר חבריהם מהיום, או בינם לבין הליכוד או קדימה, מבחינה עקרונית התפרקות העבודה לא שינתה בכנסת דבר.

  6. עמי וטורי

    קריאת הכיוון של דני גוטווין היא בהחלט במקום. אין ספק שפיצול נוסף של העבודה כדי להיפטר גם מהרצוג וברוורמן ישלים את התהליך הרצוי שיצר ברק. אך בינתיים מי שמחוץ למערכת המפלגתית צריך להמשיך ולעבוד על הבסיס. כלומר עוד ועוד עובדים מאורגנים במסגרות דמוקרטיות דוגמת "כוח לעובדים".

  7. לאיל (או לאיילים)

    רק מילה אחת, סך הכול אני מתרשם שאינני רחוק ממך בדעותיי: אבל זה ממש לא נכון לכתוב שההצעה לשמש כשר ביטחון עוררה בעמיר פרץ זיקפה. להיפך, ההצעה גרמה לו לחיבוטי נפש קשים, למשהו כמו שבועיים שבהם בטנו התהפכה. כבר בזמן אמת דיברו על זה כעל "תרגיל" שאולמרט סידר לו. חד משמעית הוא דרש ורצה את משרד האוצר, אבל אולמרט לא הסכים להתפשר. תבדוק בעיתונים של אז, הבחירה היתה בין משרד הביטחון לבין משרד מהדרג השני, כמו התמ"ת.

    הבעייה לא היתה בעמיר פרץ האיש, שבוודאי לא קיבל שום זיקפה מהתרגיל הזה. הבעייה היתה ב-DNA של המפלגה המסואבת הזו, שלא איפשרה לעמיר פרץ להגיד לאולמרט תודה אך לא תודה, שלא היתה מסוגלת להעלות את הרעיון של אופוזיציה. בשפה של כלכלנים לעמיר פרץ לא היה שום איום אמין שיכריח את אולמרט לתת לו את משרד האוצר.

    לא שהמלחמה היתה נראית אחרת אילו שר הביטחון היה מקדימה, אבל הדמות של עמיר פרץ – המזרחי הראשון בראש מפלגה גדולה במדינה הגזענית שלנו – לא היתה מוכתמת כך.

  8. דרור בל"ד

    כרגיל בין היהודים, פשע מלחמה הוא דבר של מה בכך. זו בדיוק הסיבה שהמדינה, החברה והתרבות שלכם (גם תרבות הדיון) עלובה כל כך. המשיכו לכתוב, יבוא יום וגם אתכם ישפטו בהאג על טשטוש עובדות.

  9. רס

    למה שקרה ויקרה בעקבות אותו "פיצול" אין שום משמעות פוליטית מבחינת מוקדי הכוח.

    המהלך כולו מכוון לתקשורת, והתקשורת היא זו שתעצב את ההשפעה (או אם בכלל תהיה לכך השפעה). באותו האופן גם יחסי הכוח היחידים שיושפעו מכך יהיו יחסי הכוח של הביצה.

    ברק כבר מזמן מעבר לשלב שבו הוא רואה צל הרים כהרים. אין כבר הרים, וכמובן שגם לא היו.
    הסיכוי היחיד של העבודה הוא הסיכוי שאינו קיים (השמאל הלאומי?).

  10. שירה

    הנה מה שכתבתי לפני 6 שנים פה באתר על הפלטפורמה של מפלגת העבודה ועל יכולת המנהיגות של עמיר פרץ

    http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/2005/11/04/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92/
    באופן לא מפתיע למדי התגשמו תחזיותיי. בושה וחרפה שכל הזמן נתלים על אותו מטאטא רקוב. עמיר פרץ כשל בתפקידו כמנהיג חברתי ולא הצליח להתגבר על תאוות הכבוד שלו לטובת הבוחרים שנתנו בו ובהבטחותיו החברתיות אמון ואפילו שינו את הרגלי הבחירה שלהם.עמיר פרץ גם אחראי למחדל הנוראי של מלחמת לבנון השניה ולתוצאותיה הטראגיים הן מבחינת האוכלוסייה האזרחית בישראל ובלבנון. יהודה צודק הגיע הזמן לפרק את שקרי מפלגת העבודה מוקד הכול של בעלי ההון ובעלי הקרקעות ומצג השווא של סוציאליזם ששירת את האליטה האשכנזית בלבד ודיכא את הפועלים המזרחים והערבים. למפא"י ולמפלגת העבודה עבר אפל ביחס למזרחים ולפלסטינים בישראל. רק חורבן מוחלט של המפלגה זו וספיחיה עשוי להוביל לצמיחה של שמאל כלכלי חברתי ופוליטי. כל מי שמנסה לשמר את הקיים שותף להכחשת פשעי מפא"י וממשיכיה. עמי את הכוח המאורגן הדמוקרטי יש להצמיד למפלגה חדשה נקיה מכל תחלואי מפא"י והעבודה.

  11. אייל גרוס

    פרץ היה צריך אז כשלא קיבל את האוצר לסרב לבטחון ולקחת את הרווחה כדי להגיד שבעיניו רווחה זה לא פחות חשוב מבטחון וזה לא מבזה אותו כיור מפלגה. מהרגע שקיבל את הבטחון, אז הגיעה אותה "זקפה" ואז הוא שיתף פעולה עם המלחמה הנוראית ובזאת סופית קבר את התקווה שהיתה ממנו. אז הוא לא כמו אהוד ברק שהרס את השמאל פעמיים, אבל ממנו היו ציפיות ואנשים הצביעו לו מתוך תקווה.

  12. יוני מזרחי

    שניהם שרי ביטחון, בעבר או בהווה, שדואגים מאוד לעצמם. לבחור בעמיר פרץ כדי לצאת לעוד מלחמה ולרמוס את העובדים (תחת סלוגנים של פעיל חברתי) נראה לי כבר לא רק טרגדיה, אלא בעיקר פרסה.

  13. אירית הלפרין

    אין לי יותר צורך להסביר ולנתח זה פשוט כמו שמש בצהריים אהוד ברק הוא זונה פוליטית ואף פעם לא רצה שלום

  14. מיכה אשחר

    במקומות שבהם אני אחראי על הדברים, אם בא מישהו ומאיים "לשים את המפתחות על השולחן", אני לוקח את המפתחות, אומר תודה ומלווה את הבנאדם לדלת.
    העמיר פרצים איימו ועדיין מאיימים לשים את המפתחות על השולחן. לא עוזבים, לא מממשים את ההבטחות, לא עושים כלום. רק רוטנים, מקללים ויורקים לבאר שמשקה אותם. המקל התקצר פתאום, חבר הכנסת כבל? אז הנה, המפתחות וגם השולחן – כולם שלכם. מה עכשיו?
    מי שבשעתו עזב את מפלגת העבודה על מנת לשוב לקריאתו של שמעון פרס – לא היה ברק אלא עמיר פרץ. אהוד לא פרש מהמפלגה אלא הודח מעמדת המנהיגות. זוהי עובדה, לא דיעה. אם ההדחה היתה צודקת או לא – זו דיעה.
    מי שמתאר את מפלגת העבודה כמפלגה קטנה ואידיאולוגית של עשרה מנדטים הם אנשי פרץ, שמעדיפים מפלגה אידיאולוגית, כזו שלא צריכה לקבל הכרעות, על פני מפלגת שלטון, שצריכה גם לשאת באחריות.
    נכון: תמיד אפשר לתאר את ההשתתפות באחריות השלטונית כרדיפה אחרי תפקיד, כיסא או רהיט אחר. זה די עומד בסתירה לתיאור מצבו של ברק כאיש עשיר, אבל קונסיסטנטיות איננה הצד החזק של הטיעונים פה, ממילא.

  15. מכלוף

    הזדמנות גדולה לסוציאל דמוקרט.
    יש לה סיכוי רק אם תשכיל להתחבר עם ישראל השנייה.

    הזדמנות גדולה גם לפרץ,אומנם טעה בגדול,אבל גם התגלה כמנהיג

  16. ירדנה אלון

    חד משמעי

  17. עיניים לראותEYES2C

    ראשית ההכללה שהפרופסור עושה בבקורתו על "עקרותו של השמאל בכלל – העבודה, מרצ וחד"ש." אינה במקום! הרי חד"ש ומק"י הן קולות עקביים בהתנגדות לכיבוש ולכן גם לביברק וליברמן. אין הם באותה קטגוריה כמו "העבודה" ואפילו מרצ [אולי פרט לזהבה גלאון ושולה].
    2. עמיר פרץ. אילו היה באמת סוציאל-דמוקרט היה בוחר את תיק האוצר או הרווחה, במקום את תיק שר הביטחון בממשלת אולמרט. אך פרץ נימנע מלהודות בטעותו, ואינו "מוריד את הפקקים מהמשקפת" עד היום.

  18. שחם

    כמה תוספות ליהודה אלוש ששכח כי הקיבוצים ועוד לפניהם הקבוצות הם שהרסו את הציונות ויצרו את המפלצת החברתית המתקיימת כיום בארץ.הקיבוצים יצרו את הגזענות ואת הטייקונים,הם מכרו את ילדי תימן וריססו בד.ד.ט את עולי מרוקו.הם שנאו את בגין המושיע גנבו את אדמות הערבים וקברו בתוכם את הפרדים שלהם לא לפני שקיימו אלפי שביתות נגד בוני הארץ איכרי המושבות שכולם כידוע התפללו בנוסח ספרד.על אכילת שפנים
    ואהבת מתנדבות נכתוב בפעם אחרת.