• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

חלשה על חלשים

בזמן שחשיבותה של הכנסת כמוסד ריבוני הולכת וקטנה, עושה הימין הפוליטי שימוש במוסדותיה על מנת לחטוף לעצמו כוח פוליטי
דניאל רוזנברג

ההצעה להקמת ועדת החקירה שתחקור את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, זכתה כבר לכינויים "מקארתיסטית", "סותמת פיות" ו"אנטי דמוקרטית". רבים הגדירו אותה בתור ניסיון של הימין לנצל את משקלו הפוליטי על מנת להטיל את שררתו על ארגוני החברה האזרחית והשמאל. על מנת להבין את מקומה של ועדת החקירה ואת ההקשר בו היא מוקמת, יש לסקור את יחסי הכוחות בהם נתונה הכנסת ביחס לרשויות האחרות ואת מעמדה הנוכחי.

ועדות חקירה פרלמנטריות בישראל מוגדרות לפי חוק יסוד: הכנסת, אשר מציין בסעיף 22 כי "הכנסת רשאית למנות ועדת חקירה, אם על ידי הסמכת אחת הוועדות הקבועות, ואם על ידי בחירת ועדה מבין חבריה, כדי לחקור דברים שהכנסת קבעה". ועדות חקירה מסוג זה הינן כלי ראשון במעלה הנחוץ לביצוע עבודת הכנסת. הן אמורות לאסוף מידע על נושא כלשהו ולפרסם אותו, זאת על מנת להנחות את עבודת הכנסת, הכוללת חקיקה ופיקוח על הממשלה.

רוב ועדות החקירה הפרלמנטריות הוקמו על מנת לחקור נושאים ממלכתיים העומדים בלב הקונצנזוס. כך למשל הוקמו ועדות החקירה הראשונות בשנות ה-50 על מנת לחקור את נושא השוק השחור. מאוחר יותר היו אלה נושאים כגון תאונות דרכים, נשירה ממערכת החינוך ומשק המים, אשר עמדו במרכזן של ועדות חקירה אשר מונו על ידי הכנסת. ההקשר למהלכים אלה היה הדומיננטיות הרבה של הכנסת במערכת הפוליטית ובחיים הציבוריים בכלל, והתפישה של הכנסת בתור מרכז הכובד של הריבונות הישראלית, המוסד הייצוגי המקיף את כל חלקי החברה.

ההחלטה על הקמת ועדת החקירה. לא ברור מהן הסמכויות

בשנים האחרונות, עם זאת, אנו עדים להתדרדרות במעמדה של הכנסת. ראשית, היה זה חוק ההסדרים אשר הגביל במידה רבה את עצמאות הכנסת בכל הנוגע לחקיקה ולהשפעה ציבורית. חוק זה העצים את הרשות המבצעת על חשבון המחוקקת, ובאופן מדויק יותר את הדרג הפקידותי של משרדי הממשלה השונים, ובפרט משרד האוצר. מאז העברת חוק זה נתונה הכנסת בקרב מאסף בכל הנוגע להשפעה על נושאים כלכליים וחברתיים, וכוחה ביחס לנושאים אלה נשחק בהדרגה.

גם במישור המדיני והביטחוני נתונה עוצמתה של הכנסת תחת מתקפה. באופן מסורתי אמורה הכנסת לאשר מהלכים הנוגעים לחתימה על הסכמי שלום ומהלכים דיפלומטיים גדולים. כך היה למשל בהסכם קמפ דייויד ב-1978 ובהסכמי אוסלו. עם זאת, לאחר תכנית ההתנתקות ספגה הכנסת ביקורת רבה; היו קולות שטענו כי היה על הכנסת להכריז על משאל עם בנוגע לביצוע תכנית ההתנתקות, והיו כאלה אשר סירבו כליל לקבל את החלטתה של הכנסת. כיום, מנוהל המשא ומתן המדיני המקוטע עם הפלסטינים באמצעות הקבינט המדיני-בטחוני, גוף ממשלתי מצומצם, ומחוץ להישג ידו של הפרלמנט.

ועדת החקירה הנוכחית מייצגת את מעמדה המוחלש הנוכחי של הכנסת. ראשית, ועדה זו הינה חסרת כוח ביצועי כלשהו. הממשלה לא אימצה עמדה כזו או אחרת בנוגע להקמת הוועדה, דבר המציין כי גם באם תפרסם הוועדה המלצות, סביר כי לא יבוצעו. שנית, בהצעה לסדר אשר הועלתה להקמת הוועדה לא מצוינות סמכויותיה של הוועדה האמורה, דבר הנדרש לפי נורמה. ערכה היחידי של הוועדה הוא בעצם קיומה, דבר המשמש ליצירת אפקט ציבורי מסוים ולאו דווקא להשגת היעדים המקובלים של ועדות חקירה פרלמנטריות. מבחינות מסוימות דומה ועדה זו לוועדת החקירה שהוקמה ב-2006 למטרת בדיקת אירועי האלימות במהלך פינוי עמונה, ואשר הפכה לזירת התנצחות פוליטית בין תומכי ההתנתקות למתנגדיה.

נראה אם כן כי הקמת הוועדה מייצגת את מעמדה הנוכחי של הכנסת בתור זירת התגוששות בין פלגים שונים, ההולכת ומתרוקנת מכל סממן של ריבונות ממלכתית. בזמן שחשיבותה של הכנסת כמוסד ריבוני הולכת וקטנה, עושה הימין הפוליטי שימוש במוסדותיה על מנת לחטוף לעצמו כוח פוליטי ולהתנגח באופוזיציה בכנסת ומחוץ לה. הקמת הוועדה אינה מהווה סימן לכוחה הגובר של הכנסת וליכולת התערבותה הגדלה, אלא דווקא לחולשתה ולריסוקה ההדרגתי.

הכותב הוא תלמיד מחקר בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמדר לביא

    הימין הפוליטי לפחות הגון, ומעשיו ומילותיו נמצאים בהלימה. השמאל הפוליטי (ציוני, פוסט ציוני, או אנטי ציוני אשכנזי) מחפה על מעשיו בשטח בכסות דקה של מלל הומאניטארי. השמאל הזה עדיין שולט על האקדמיה, בתי המשפט והתקשורת – המוסדות המעצבים את המדיניות דה פקטו של ישראל. הרוב הדמוגרפי בישראל מצביע לימין. זירת הפעולה הלגיטימית של הימין, לכן, היא הכנסת. שם רוב חברי הכנסת שייכים אכן לימין. הרוב הדמוגראפי של אזרחי ישראל אף פעם לא עניין את ה"שמאל" למעט ניפוק בשר תותחים עבור יפי הנפש מהשמאל.