כשהייתי בת שלוש וחצי עברנו לגור במושב יעד שהיה אז בן קצת יותר משנה, ושכן בצמוד לחוות יבור. מאוחר יותר עבר המושב למושב הקבע, לא רחוק משם, בו הוא נמצא עד היום. יעד היתה היישוב היהודי השלישי שעלה לקרקע באזור. בהמשך צמחה סביבנו מועצה אזורית משגב.
כל הדיון על ועדות הקבלה במשגב בעקבות חוק ועדות הקבלה מביא אותי לכתוב דברים שכבר שנים מתגלגלים לי בראש. כמי שחייתה כל חייה בתוך קהילה כזאת, אציין שיעד שונה משאר היישובים הקהילתיים במועצה אזורית משגב בכך שהיה במשך שנים רבות מושב שיתופי. השיתוף התפרק כשהייתי בת 18 בערך, וכשהסוכנות היהודית תלתה בכניסה למושב שלט המודיע על ישוב קהילתי, חברי ואני רצינו ללכת ולרסס עליו גרפיטי. בסופו של דבר, כמו פעילויות אנרכיסטיות רבות אחרות, התכנון לא יצא לפועל, כי ככה לא מתנהגים.
גדר. מסייעת להיטמע בהומוגניות. צילום: Paul Walker, cc by-sa
יש לי הרבה מה להגיד על הגדר שמקיפה את יעד, כי יש באמתחתי הרבה "זכרונות מפתח". למשל, כשרצינו ללכת לטייל אבל המפתח שלקחנו לא התאים, כולל פעם אחת עם הילדות שלי. אני זוכרת חבר שהגיע לבקר אותי מירושלים בתקופת התיכון שהתעורר בבוקר ונעמד המום מול הנוף' אבל בשבילי הנוף הזה הוא נוף רחוק. אני לא גדלתי בטבע, כי הטבע היה מופרד ממני בגדר. ישנו גם הזיכרון של ילדים שמנסים לעזור בכיבוי שריפה, שיצאו דרך השער ונקלעו למצב שהאש לפניהם והגדר מאחוריהם. עוד סיפור של כמעט אסון.
רק לאחרונה היכה בי פתאום איך היו החיים שלי נראים אלמלא הגדר עם שעב. שעב הוא כפר גדול למדי, שנמצא בעמק מתחת ליעד, שכיום ההתרחבות שלו וההתרחבות של יעד קרובות קרובות, אבל באמצע יש גדר ותמיד הייתה. אחד הקשיים בילדות ביישוב מהסוג הזה הוא מיעוט הילדים. רק שלושה בני גילי, ועוד מעטים מעטים בשכבות שמעל ומתחת. רק כשהתחלתי ללכת לתנועה נחשפתי לילדים נוספים. עדיין לא מספיק. לפני שהתגייסתי עבדתי במטעים של יעד ועבד איתי בחור מקסים משעב שנעשינו חברים טובים, אבל רק במסגרת העבודה. נו, אז ידעתי שיש בחור אחד מקסים בשעב, אבל כנראה שיש שם עוד כמה, לא? החיים בצימצום חברתי היו נחסכים ממני, כי שפע של אנשים נמצא במרחק של שתי דקות. למרות הקירבה, הייתי בשעב אולי פעמיים במהלך חיי, לעולם לא כילדה.
אנחנו רגילים לחשוב על הגזענות כמשהו שפוגע במי שגזענים כלפיו. אני לא חושבת שזה בהכרח היה משנה את חייהם של ילדי שעב אם היו מכירים אותי, אבל אין לי ספק שהיכרות איתם הייתה משנה את חיי. אבל יש נקודה נוספת הנוגעת לגדרות שמשמעותית בשבילי אפילו יותר. כשאת גדלה במקום שבו הפרדה מוחלטת מ"זרים", את לומדת שאסור לך עצמך להיות זרה. לא זו בלבד שגדלתי בסביבה הומוגנית, אשכנזית ברובה, הטרוסקסואלית לגמרי, אלא שהייתה גדר שהפרידה אותנו מכל היתר. גדר, שער, שומרים ופחד ממה שהאחרים יכולים לעשות לנו. מנגנונים מפותחים שכוללים ועדות קבלה ושנת נסיון נועדו כדי לבחון אם המשפחה שהתקבלה אכן מתאימה לנו, או שמקומה מחוץ לגדר. כל אלה לימדו אותי שעליי לעשות הכול כדי להיטמע בהומוגניות. אסור לי להיות זרה.
אני לסבית. לסבית וביסקסואלית. לקח לי 38 שנים להגיע לנקודה שבה אני מבינה את זה, מקבלת את זה ומסוגלת (כמעט) להגיד את זה בקול רם. עד אז עשיתי הכול כדי שלא להיות זרה, כדי שלא להיות אחרת. המחיר הזה של ההפרדה כמעט לא מדובר. הדיון עוסק בצדק בשאלת הזכויות, זכויותיהם של אנשים לגור איפה שהם רוצים. טוענים בצדק שזה לא מוסרי לא לאפשר לכל מי שרוצה לגור ביישוב, ושואלים האם מותר לקבוצת אנשים ליצור עולם כביכול מושלם שמורכב מאוכלוסייה נבחרת. כמי שגדלה בקהילה כזאת, ההנחה שניתן ליצור עולם מושלם באמצעות הרכב הומוגני היא שקרית ומוטעית לחלוטין.
הנזק שמסבה סביבה נטולת "אחרים" הוא אדיר ממדים. במסגרת הטיעון הזה, אני לא חושבת על הערבים שחיים כאן בסביבה, או על יתר האוכלוסיות המופלות בכניסה ליישובי משגב. אני מדברת עכשיו בשם הילדים שבשבילם ההורים רוצים לבנות יישובים כאלה: מושלמים, הומוגניים, יישובים ללא זרים. אולי קשה לי לחשוב מנקודת מבטם של מי שמבקשים לבוא ולגור כאן, פשוט כי לא קל לי להבין למה שירצו לבוא לגור במקום המוקף בגדר. למה שיבקשו לגור במקום שבו כל המבוגרים משכילים, במקום כל כך שקט, במקום בו אין נפש חיה בחוצות. ומי שחושב שהגדרות מגנות עלינו, הרי כל מי שרוצה לפרוץ יכול להשתמש בקאטר. אני לא מסתובבת עם קאטר כי אני מפחדת מזה שהרב"שית תכעס. מירי של גז מדמיע בהפגנות אני מפחדת פחות.
20.01.11 17:29 // שרלוק
שאף אחד לא מדבר עליה בזמן האחרון. זה נכון לגבי כל החוקים הגזעניים שהכנסת יורה לאחרונה כאילו היא העבירה לאוטומט. הם לא פוגעים רק בקבוצות המוחלשות (לא שצריך לזלזל בפגיעה בהם). בתור אשכנזי עם לא-מעט כסף די ברור לי שאת הילדים שלי אני לא אגדל במקום "הומוגני". זה מגעיל אותי.
כל הכבוד על המאמר.
21.01.11 11:46 // אריה הרשקוביץ
גם אותי לא קיבלו ליעד, למרות היותי אשכנזי, הטרוסקסואל, אקדמאי… לימים, כמתכנן ראשי של המחלקה לפיתוח והתיישבות בסוכנות, פעלתי לביטול בחינות הקבלה שערכה הסוכנות למתיישבים. עוד לימים אני זוכר בגאווה את זה שלא התקבלתי ליעד – כנראה שבכל זאת יש בי משהו מיוחד
22.01.11 13:37 // ענת ישראלי מעצמון
כתבת נפלא, החיבור שעשית בין ה'אחרויות' השונות פוקח עיניים! הנזק האמיתי של ההדרה, כל הדרה, הוא כפול: זה של המדירים עצמם חמור לא פחות מזה של המודרים.
איזו תובנה חשובה!!!
23.01.11 08:37 // אמירם
הסרת הגדרות והגבולות בין היהודים והערבים בגליל היא החזון! כבר שש שנים פועלת עמותת שכנים לפיתוח משותף בגליל בדיוק למטרה זו בדרך של שינוי השיח התכנוני שהוא מקור כל הרע.
יש רבים מתושבי הישובים שבגדר נגמר טווח הראייה שלהם והם " לא רואים ממטר" את הקרובים אליהם ואח"כ מתפקחים ומתחילים לפחד ממה שיש אחרי הגדר במקום להסתקרן ולראות ש"יש חיים" אחרי הגדר …
ייש
23.01.11 11:03 // איתן גברון ממנוף
כאדם שגדל במוצא עלית – ללא גדר – ובמנוף – עם הגדר, אני מבכה עד היום את חיי מעבר לגדר ורבות מתקשה להבין את עצמי על הישארותי בכך. כתיבתך נפלאה. מאז פריצת המשבר הנוכחי באזורנו של "ועדות הקבלה", מצאת ונגעת בנקודה המרכזית ביותר בעיניי מחוץ לפגיעתנו באחרים. וזו, פגיעתנו בפוטנציאל הטמון בנו. פגיעתנו ביכולת להיות a more fully rounded individual.
ברכותיי הכנים לך ולפריצת הדרך.
02.02.11 12:23 // יצחק
העכור, נהיה לבהיר.
כתבת נפלא בבחינת זה הפתיח – ואידך זיל גמור.
להבנתי – דיון "בגדר", משמעו דיון בשאלות מפתח: מי אנחנו; מה אנחנו; ובעיקר : מה אנחנו רוצים ?
כמי שלא חי במשגב, אך חי במדינת ישראל "היהודית והדמוקרטית" עם זכויות "להיבדלות" לכל מיני קבוצות (לא. לא לכולם.) לא תמיד אנחנו יודעים לענות על השאלות האלה; כולן או מקצתן. על האחרונה מה אנחנו רוצים, יודעים הכי פחות.
התוצאה: אינסטיקטיבית: "הקמת גדר". משהעכור נהיה בהיר – זה ברור – גידרנו עצמנו מעצמנו. נהיינו ללכודים וממולכדים במעשי ידינו האויליים.
תחשבו עוד 40 שנים קדימה. על כל התוצרים, על מה שיצא ומה שנכנס. מה אתם רואים שיש/נשאר בתוך ומתוך הגדרות?
Pingback: הפרדת קהילות יהודיות וערביות « מאסף