string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

מכתוב בעור

מזרחיות ואשכנזיות מובנות ברומן הביכורים המטלטל של איריס אליה-כהן, "מכתוב", כזהויות מרובדות המשכשכות יחד בביצת המציאות של שנות ה-70 בחיפה תחתית. ביקורת

גילוי נאות תחילה: לפרקים, אפשר היה לחשוב שאני סובלת מהזדהות יתר עם הגיבורה. כמוה, גם אני נולדתי לצפיפות פיגמנטים שבעטייה סבלתי בילדותי גידופים וחרפות. כמוה, גם אני טופחתי בכור ההיתוך הציוני והתרחקתי ממנו. לקרוא רומן מתוך קירבה אמיצה זה סיכון גדול. מילא אם אמצא את עצמי מתרסקת יחד עם הגיבורה, עולה על רכבת שדים אמוציונלית ומתקשה לרדת, אבל מה אם היא תייצג אותי ואת שכמותי באופן שחוטא לאמת, אם יש כזו בכלל.

במחשבה שניה, חרף הדמיון, הרי גם תהום פעורה בין הגיבורה לביני, כך שלא באמת לקיתי בהזדהות יתר, אלא שרגישות אתנו-מעמדית כופה עליי תמיד לבדוק בציציות. לשמחתי, הרומן של איריס אליה-כהן התגלה כחוויית קריאה דרוכה ועוצמתית, שהפריכה את כל חששותיי הטרומיים. מעבר לעובדה שאליה-כהן, שזהו ספרה הראשון, אמונה על מלאכת הכתיבה, הרי שתיאורי הדמויות ויחסיהן, על הבדלי המעמד, הלאום והאתניות הפעורים ביניהם, נתגלו כייצוגים עשירים ומורכבים.

איריס אליה-כהן. מכירה את המציאות לגווניה. צילום: לילך הברמן

הרומן מגולל את סיפור חייה של עירית, שגדלה בשנות ה-70 בחיפה במשפחה מזרחית ממעמד בינוני-נמוך, והקימה בית עם אריק ברנע, בוגר שייטת וסטודנט לארכיטקטורה בבצלאל. אלה הפרטים הביוגרפיים היבשים, עליהם מתווסף גודש ריאליסטי שמשלים את מהלך חייה של עירית מאז הייתה בת שש וטיפסה עם אביה ואמה במעלה שדרות הציונות בדרך למסיבת יום העצמאות ועד היום. זמן הסיפר משתרע על פני יום אחד, יום הולדתה של עירית, והוא נקטע ומשתבר לעשרות זכרונות מהילדות, מתקופת האוניברסיטה, מחייה המשותפים עם אריק ומשברם הגדול, עד להשלמת התמונה כולה.

מסע התבגרותה של עירית שזור במאורעות פוליטיים, אבל גם כשהמספרת לא עוסקת מפורשות בדרמות כמו עליית בגין לשלטון, נאום הצ'חצחים, מלחמת לבנון או אינתיפאדת אל אקצה, חייה של עירית הם גילומו של הפוליטי. "בנים באופן מדעי מקבלים פי שניים תשומת לב מבנות," מנהירה רוזי לעירית את רזי הקיום. "ולא בגלל שהם יותר חכמים או יותר טובים או יותר עוזרים בבית או משהו, אלא בגלל שרק בנים לוקחים את השם של האבא שלהם איתם כל החיים". רוזי, דמות נפלאה ומשובבת, חונכת את עירית התמימה לעולם המבוגרים, שבו נשים צריכות להיאבק על מקומן ואשכנזים ומזרחים ניצבים משני צדי המתרס. לילדות, אגב, קשה להאמין שבגין הוא אשכנזי, ולרוזי קשה להתגבר על כך שעירית התאהבה ואפילו התחתנה עם אחד כזה.

מזרחיות ואשכנזיות מובנות ברומן כזהויות מרובדות ורבות פנים, המתעצבות זו לנוכח זו ומשכשכות יחד בביצת המציאות. למציאות הגיונות קרנבליים, כשהיא מערבת בחיפה תחתית ניצולי שואה, עולים מארצות האיסלאם וערבים, ומחייבת בין היתר גילויי אנושיות הדדית ותחושת שותפות גורל. על הכרמל גרים האשכנזים. לאלה יש כסף ומשרות, ומדי פעם הם מרעיפים תרומות על ילדות הפועלים. "האשכנזים האלה לא באמת סוציאליסטים," רושפת בבוז רוזי, שאחיה בני הנוער מתגוררים בקיבוץ. "אם מחלקים הכל שווה בשווה, אז הכל, ואני מתכוונת הכל צריך להתחלק שווה בשווה. ואת יודעת מה? תעזבי ת'אדמות. לא רוצה אדמות. אני רוצה להיכנס לבריכה המה זה מגניבה שלהם."

איריס אליה-כהן והתאנה המלווה את הרומן. צילום: לילך הברמן

השאיפה לתיקון עוולות לא נעצרת אצל היהודים. עירית מתמודדת מגיל צעיר עם הערביות שאצורה בתוכה בעל כורחה, מנסה להתנער ממנה, להתנכר לשפה הגרונית בה מספר לה אביה סיפורי אלף לילה ולילה לפני השינה, לחבק את הציונות. "אתה צריך להגיד תודה שהיה להרצל  כזה רעיון!", מוחה הילדה כשאביה מרחיק מעליו את חוזה המדינה, "…אם לא הייתה לנו מדינה, כל הערבים היו הורגים אותנו מזמן." אביה של עירית, שהעברית שלו "מאוד נמוכה. דרדסית", עובד ב"סולל בונה" וגם בנמל, להשלמת הכנסה, ומכיר עשרות שירים וסיפורים בעל-פה. "גם אנחנו ערבים," מהפך עליה האב את הסדרים שבעמל כה רב בנתה לעצמה. "אתה ערבי!", היא מתקוממת. "אני ישראלית. אני נולדתי בישראל." המשימה לחיות בבית של ערבים ולהיות ישראלית מתגלה כבלתי אפשרית, ובהמשך מגיעה הקריאה בספרו של דוד גרוסמן "הזמן הצהוב", שמאלצת אותה להתמודד עם הערביות שמחוצה לה.

קשה לכתוב על "מכתוב" ולהימנע מספוילרים, אז בחרתי אחד, שממילא מתנוסס על גבי הכריכה האחורית. בעומק יחסיה עם אריק, מתאהבת עירית בגבר ערבי ומנהלת איתו רומן שעליו היא משלמת מחיר משפחתי כבד. כל מי שגדלו על ברכי עמוס עוז, ישמחו להשיב אל הנפטלין את הזיותיה האוריינטליסטיות של חנה גונן על התאומים הערבים, חליל ועזיז, משום שאחסאן של אליה-כהן הוא מבדה של בן אדם מלא, בעל תרבות, היסטוריה, משאלות לב, שאיפות פוליטיות ומחשבות מורכבות על החיים. בעזרתו מתיידדת עירית מחדש עם הערביות שלה, ומתוודעת לפנים בתרבות שזנחה. השניים קוראים ביחד שירה ערבית, וזו לא מליצה, אבל גם מתאהבים עד שורשי השערות, עד הסוף המר.

הרבה כאב יש ברומן הזה, שיש המאמינים שגם הוא על מופעיו השונים הוא בבחינת מכתוב, כלומר צו גורל שאין חומקים ממנו. מדי פעם, תוך הקריאה ולאחריה, מנקרת השאלה האם אפשר היה שלא להעניש את הנפשות הפועלות על אהבתן. מבט החוצה מזכיר שלדאבון הלב טרם הגיע הזמן. אליה-כהן מכירה את המציאות, היא פורטת אותה לנימיה הדקים באומץ, ביושר ובכשרון רב. בסך הכול, מה מבקשת הקוראת? להטלטל בין דפי רומן סוחף, להינשא על פעימות הלב של הדמויות בין תקווה לייאוש, לקרוא מתוך תחושת אחדות. כשזה קורה, מדובר בנס קיומי קטן, "מכתוב" הוא בגדר כזה.

מכתוב

מאת איריס אליה-כהן

עורך הסדרה: חנן חבר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

332 עמ'

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רוני

    מעניין, היו אומרים בחיפה תחתית בשנות השבעים "בריכה מה זה מגניבה"? או שמגניבה זה סלגנג משנות האלפיים, וככה עוד הרבה דוגמאות במכתוב עם השפה הלא אמינה וצעקנית מדימויים שלו. רומן שהמקוריות ממנו והלאה. עמוס עוז, דוד גרוסמן, אשכול נבו, גוטפרוינד והמתקתקות של יהודית קציר יחד עם המיניות הגסה של צרויה שליו. האמנתי לכאב של הגיבורה על ילדותה, אבל פוליטי-חברתי זה לא מספיק. אני מאוד התאכזבתי. הרבה רעש ומעט ספרות.

  2. ירדנה אלון

    אני מייחלת ליום שבו יצא ספר על העולם הישראלי מזרחי בו ההורים הם לא אנשים פשוטים,שהשפה שלהם עילגת,שהם חסרי השכלה, או שההשכלה שלהם מצתמצמת ללקרוא את ספר התפילה היהודי ותו לא.
    אני מייחלת ליום שבו מזרחי/מזרחית יכתבו ספר ובו הם יתארו את ההורים שלהם כאנשים משכילים,שסיימובתי ספר כמו אליאנס,שהם דוברים כמה שפות שוטף(קוראים ,כותבים,ומדברים בצרפתית אנגלית ערבית וגם עברית)
    שבעקבות השכלתם בארץ המוצא(צפון אפריקה,מרוקו,אלג'יר,טוניס,מצרים,לבנון,סוריה,טורקיה,וגם עיראק,ואיראן)
    הם מצויים הן בספרות העולמית,והן בספרות ובשירה של ארץ המוצא)

    אבל כשהגיעו לכאן,כל זה לא נחשב,מפני שאם כל זה היה נלקח בחשבון אין ספק שלא היו הופכים אותם לפרולטריון
    ופועלי דחק שבקושי מוציאים את פרנסתם.

    בתיאור הזה שרוב בני הדור השני והשלישי של המזרחים החדשים,כאילו הם אכן באו מבתים שההורים היו מחוסרי השכלה יש חטא לא רק כלפי ההורים,אלא אימוץ של הנרטיב המזרח אירופאי והסכמה עם הנרטיב השקרי הזה.

    אנשי רוח ואינטלקטואלים גברים ונשים כאחד,כמו
    יוסף אלגזי(אבא של)סמי מיכאל,יצחק גורן ,ז'קלין כהנוב,ועוד ועוד ממוצא מזרחי הם לא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל,
    היו רבים כמותם שההגמוניה האשכנזית חסמה את דרכם,
    כאן הטרגדיה וכאן האתגר הספרותי,
    כמו כן כשקוראים או שומעים על ביוגראפיות של כותבות מזרחיות דוגמת רונית מטלון והנרייט דאהן כלב,שבאו מבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה אינטלקטואל מזרחי,מבינים את גודל הטרגדיה.

    וכשעושים השוואה לדמויות המזרח אירופאיות כפי שחנוך לוין מתאר אותן במחזותיו

    מבינים את גודל הטרגדיה האנושית שחוו רבים מן העולים המזרחים,טרגדיה מפני שזה מסמן את גודל ההתכחשות למי ולמה שהם היו בשל אינטרסים ששרתו את ההגמוניה המזרח אירופאית ,מבינים את גודל העוול ואת ההפיכה שלהם לקורבנות של מציאות קשה וכזרית שלא הייתה אמורה לקרות,זה לא ששורש הבעייה של היותם פרולטריון,ואנשים קשי יום נגרם בעטיים,בגלל שלא היה משהו אחר לעשות איתם.
    זה היה מעשה ידי אדם וזה נעשה בזדון.
    אז אני באמת מחכה ליום שבו יקומו מזרחי או מזרחית ויכתבו על זה , יכתבו על הורה שנאלץ להיות פרולטריון אבל היה איש רוח ואינטלקטואל ועל איך הוא נאלץ להתמודד עם הפער בין הסטיגמה של מזרחי ועל כן פרימיטיב חסר השכלה,ובין מה שהם ידעו על עצמם,ולא יכלו לממש או להביא לידי ביטוי כך שיוכלו לקטוף פירות מההשכלה שלהם כפי שעשו זאת אחיהם ובני משפחתם שהעדיפו להגר לארצות כמו אנגליה,צרפת,קנדה,ארה"ב.

  3. איריס אליה כהן

    לא התכוונתי להגיב, ובכל זאת, בקטנה. אנשים פשוטים, מבחינתי, זה לא ההיפך של אנשים משכילים. אנשים פשוטים יכולים להיות עובדי אדמה ופועלי בניין ומרצים באוניברסיטה. הציפייה לייצר "מזרחי משכיל" ממש לא עמדה לנגד עיני, כי אני לא רואה בהשכלה ערך עליון. ממש לא. אני גם לא חושבת שזה המקור לשבר שפקד את העולים ממדינות צפון אפריקה ומזרח אסיה.

  4. יקיר

    ומלוקק כל כך. עיתון לאישה באיצטלה חברתית.

  5. י.ד.

    (בראשית רבה לד י)

  6. somewhere in Austria

    Yonit and Iris,

    I will ask friends to bring me the book, it sounds like a good one!

  7. רינת

    נהניתי מאוד מהספר. זהו ספר רגיש וכואב, שעומד באופן מדויק ומיוחד על מורכבותם של אנשים ועל שבירותה של האהבה.

  8. ירדנה אלון

    איריס שלום
    את כותבת בתגובתך כי….."אנשים פשוטים מבחינתי זה לא ההפך של אנשים משכילים,אנשים פשוטים יכולים להיות עובדי אדמה,ופועלי בניין,ומרצים באוניברסיטה"……ו- ….."ציפיה לייצר "מזרחי משכיל"……
    באשר לחלק הראשון של התגובה,
    כן, את מביעה כאן רעיונות טולסטויאנים,שאחר כך ניסו לממש אותם משכילים ציונים כמו א.ד.גורדון,ברנר,המשוררת רחל.אפשר בהחלט להיות משכיל ועובד אדמה,(ראי רומן רוסי של מאיר שליו)
    אולם בל נשכח שאנשים אלה וקבוצות אלה שהגיעו לא"י בתחילת המאה הקודמת ,עשו זאת מתוך מודעות ומתוך בחירה חופשית.הם היו משכילים ובחרו להיות עובדי אדמה,או פועלי בניין
    לשלב חיים בטבע וקירבה לטבע עם השכלה בניגוד למשל לדמותו של האיכר הרוסי מחוסר ההשכלה או הפאלח הילידי מקומי בא"י.

    אולם המשכיל המזרחי,האינטלקטואל המזרחי שעלה לכאן בשנים שלפני קום המדינה ואף לאחריה ,גם אם הייתה לו הכרות ובודאי שהייתה לו הכרות עם ההגות הטולסטויאנית,לאו דווקא רצה להגשים אותה כדרך חיים,
    הפיכתו לפרולטריון נכפתה עליו,ויש הבדל רב בין לבחור בדרך חיים טולסטויאנית מתוך מודעות ובחירה חופשית לבין כפיית אורח חיים שכזה על מי שלא מעוניין וכל זה בשל מוצאו האתני.

    כשאת טוענת לציפייה לייצר מזרחי משכיל אני מבינה את זה כאילו יש איזושהי דרישה ליצור יש מאין
    אף אחד לא ביקש שתייצרי משהו שלא קיים,או שסופרים או סופרות מזרחיות ייצרו משכיל אינטלקטואל מזרחי שלא היה בנמצא כאילו "אין חיה כזאת" משכיל אינטלקטואל מזרחי(בתקופה של העלייה הגדולה מארצות האגן הים התיכון או מרכז אסיה)
    הטענה שלי שהיו רבים כאלה,ושהטרגדיה שלהם היא טרגדיה של החמצה,
    חיים אינטלקטואלים שהוחמצו מפני שהההגמוניה המזרח אירופאית סיכלה מימוש כזה
    למרות שהמציאות הפנימית שלהם הייתה שונה
    כשיש דיכוטומיה בין המציאות הפנימית לבין המציאות החיצונית
    לדעתי יש תחושת החמצה ולדעתי זו טרגדיה,
    ואני שואלת את נפשי מתי יקום הסופר המזרחי או הסופרת המזרחית שימצאו את הזמן ואולי ייענו לאתגר של כתיבה על זה

  9. ורד

    האם קראת את פלורה של יובל אל-בשן? אשה עראקית שמסמלת בדיוק את שאיפתך-מזרחית גאה ןמשכילה שלא מתכופפת בפני אף אחד ומה שמרתק שם היה שבתה – היא הדור השני שאת מדברת בשמו – ברחה משם לכיוון ההתמערבות בערבות הרווארד. לא יודעת מה זה אומר כי הסיפור של אל-בשן הוא ביוגרפי אם הבנתי נכון.
    לגבי מכתוב לא קראתי עדיין אבל נשמע דווקא טוב

  10. עמוס

    סוכרי (סבתא אמיליה), בלס, מיכאל, שיטרית, גורמזאנו-גורן, חזן…… הרשימה ארוכה ארוכה

  11. ירדנה אלון

    ורד
    לצערי לא קראתי אבל תודה על ההמלצה בפעם הבאה שאהיה בספריה אשתדל למצוא ולקרוא

    לעמוס
    אתה צודק במאה אחוז

  12. צבי בן-דור

    הביקורת גרמה לקנות ולקרוא את הספר בהזדמנות הראשונה. חבל שהקטילה רבתי שהופיעה בראשית התגובות לא טרחה להסביר על מה יצא כלכך הקצף. אתה קוטל , לפחות תסביר. זה בלוג, לא בית מטבחיים.

    אני מסכים עם עמוס ועם ורד על עך שחוסר אבחנה בין פשוט לפשטני גורם לאנשים מסוימים להתבלבל.

  13. איריס אליה כהן

    הבנתי היטב את דברייך, הם מעניינים, חכמים ובוודאי משקפים את האמת שלך. בתגובה הראשונה כתבת: "בתיאור הזה שרוב בני הדור השני והשלישי של המזרחים החדשים,כאילו הם אכן באו מבתים שההורים היו מחוסרי השכלה יש חטא לא רק כלפי ההורים,אלא אימוץ של הנרטיב המזרח אירופאי והסכמה עם הנרטיב השקרי הזה." והרי ה "כאילו הם אכן…" הזה, שיש בו חטא לטעמך, אינו "כאילו" כלל ועיקר! אני באתי מבית שבו היו שני ההורים חסרי השכלה, בטח לא גבוהה, אבל אפילו לא עממית! (הם כמובן באו עם מטען תרבותי מדהים ומרשים כפי שניסיתי להביאו לידי ביטוי בספר, בצורה זו או אחרת)ועוד, תשעים ותשעה אחוז מהוריהם של חברי המזרחיים היו כאלה. חסרי השכלה! כמובן שזה השלם שלי. אדם כותב אצל עצמו. ולכן כתבתי בכעס על הציפייה לייצר "מזרחי משכיל", כשאני עצמי כמעט ולא פגשתי כאלה! (בדור ההורים, כמובן.) ושוב, אדם כותב אצל עצמו. אני שבה ומדגישה שהמטען התרבותי אותו הביאו הורי והוריהם של חברי המזרחיים אכן הודחק ולעיתים אף נרמס, ברגל גסה, ועל אלה ושכמותם נכתב הרומן.

  14. ירדנה אלון

    אני שמחה מאוד על הפתיחות לפתח דיאלוג בנושא הזה.
    את צודקת בהחלט,בנושא הזה יש יותר מאמת אחת.
    את מספרת על המציאות שלך,וכך באמת צריך לעשות כותב אותנטי.על מנת שהקורא יאמין ויזדהה

    יחד עם זאת אני כמזרחית גדלתי במציאות שונה לחלוטין,
    גדלתי בבית שבו להורים כן הייתה השכלה שני הורי באים מארצות שהיו תחת משטר קולוניאליסטי צרפתי
    והתחנכו על ברכי התרבות הזאת,וכך גם רוב בני המשפחה משני הצדדים
    אני גדלתי בבית ששימשו בו בערבוביה,עברית,ערבית,צרפתית ואנגלית אלו ארבעת השפות בהן דיברו בכינוסים משפחתיים.
    אבי שנולד וגדל בלבנון אהב ספרות ערבית קלאסית וידע לצטט את מייטב המשוררים,הוא גם מאוד אהב קלאסיקה צרפתית,אז כך שמרגע שלמדתי לקרוא היתה הקפדה על הספרות ועל הספרים שהבאתי הביתה
    כך גם אימי,
    העתונים בבית היו ביותר משתי שפות ככל שניתן היה להשיג באותם ימים.
    וכך היה גם אצל שאר בני המשפחה
    המעגל הרחב של מכרים וקרובי משפחה ,היה בהחלט דומה
    ניתן לומר שהייתה אוירה של בורגנות מזרחית נינוחה כפי שחיו אותה
    ואף תיארו אותה לא מעט
    אם יצא לך לקרוא תיאורים של ז'קלין כהנוב על ילדותה ונעוריה במצרים תביני למה מכוונים דברי.
    ותיאורים מעין אלה אני כמעט ולא מוצאת בספרות המזרחית של הדור הראשון והשני .
    שוב,אינני סבורה שאני יוצאת דופן במובן הזה ,רק שמשום מה יש לי לפעמים תחושה שיש משום עיוות של דמות המזרחי
    ואת צודקת יש גם מהסוג שאת גדלת בתוכו ויש גם את הסוג שאני גדלתי בתוכו
    רק מראה לשתיינו כמזרחיות כמה מורכבת וכמה צבעונית יכולה להיות הזהות המזרחית
    וזה מה שיפה בה.

  15. איריס אליה כהן

    מסתבר כי תהום קטנה מאד הייתה פעורה בינינו, (גיא)אני מסכימה מאד עם המסקנה שלך, ובכלל, קראתי בעניין רב את שכתבת על בית הורייך, והיו תמונות שהזכירו לי מאד את אמנון שמוש, שהוא בוודאי עוד סופר מזרחי נפלא (בנוסף לאלה שציינו ורד ועמוס) שדומה כי הנציח חוויות, כמו אלה שהיו לך. ריגשו אותי הזכרונות על אבא שלך שידע לצטט קלאסיקות ערביות, הדמות של אבי הגיבורה שלי, עירית, דומה בהרבה מובנים לאביך.

    ועוד קטנה. אין לי ספק שאבי, ז"ל, על אף שלא סיים תיכון, אם היה מאובחן היום, בכלים שעומדים לרשותינו, היה מוגדר כמחונן ואפילו גאון, היו לו יכולות זיכרון ותפיסה פנומנאליות, והוא זה שניתב את כולנו, אחי ואחיותי, לרכוש השכלה. ז"א, ההבנה כי ההשכלה היא המפתח למוביליות חברתית הייתה נטועה בו, וזה פן נוסף שנדון בספרי בהרחבה, וזו גם הסיבה שעיקר הכעס שלי על מממשלות ישראל לדורותיהן, נעוץ באופן בו הן הדירו והזניחו את הפריפריות (שרובן ככולן מזרחיות)ובעצם שמרו ואולי גם טיפחו את הפערים הכלכליים המחפירים והמכעיסים בין אשכנזים למזרחים כפי שהם באים לידי ביטוי גם כיום. ונכון שמזרחי כזה או אחר יכול להטות את הסטטיסטיקה היבשה, וקיימות מלגות וקרנות לסטודנטים נזקקים, אבל עדיין, בעיני, פערי ההשכלה הם העוול הגדול שנעשה לפריפריות.

    תודה על הלב הקשוב ויום נפלא.

  16. ירדנה אלון

    את צודקת, אמנון שמוש ומישל עזרא ספרא ובניו בהחלט תיאור מדוייק של המשפחה שלי,רק שגם אמנון שמוש טוען שלא יכול היה לכתוב את הספר אלמלא נולד וגדל שם בחאלב.וכמו משפחת ספרא היו הרבה משפחות מזרחיות,
    אבל אני והדור שלי נולדנו וגדלנו כאן,אנחנו מצד אחד עדות של ההורים שלנו, של ההוי המשפחתי הזה ומצד שני
    מאחר והיה שסע ופער מאיך שאנחנו תפסנו את החוייה המזרחית הבורגנית ,ואיך שנאלצנו לתפוס אותה כי גדלנו במערכת החינוך הישראלית/אשכנזית שחינכה אותנו שזה לא היה כך ,וכשהבנו איזו החמצה היו ההורים שלנו .

    אני אספר לך את סיפורה של דודתי אחות אבי,
    היא הייתה בוגרת אליאנס בבירות,אישה צעירה משכילה שדיברה על בוריין ערבית,צרפתית,אנגלית ועברית, כשהגיעה לכאן,המימסד לא הכיר בתעודותיה ובכישוריה והיא נאלצה לעבוד בימי רווקותה כתופרת באיזו מתפרה ללבני נשים תמורת משכורת זעומה
    אז היא פגשה את בעלה, יהודי ממוצא פרסי,נישאה לו ונסעה איתו לאיראן,לבעלה הייתה חנות ספרים קטנה מול האוניברסיטה של טאהרן,והיא החליטה לפתח את החנות הזאת, בשל הקירבה לאוניברסיטה היא יצרה קשרים עם סטודנטים,עם מרצים,ושאלה אותם לאיזה ספרים הם זקוקים שניתן למצוא אותם מחוץ לאיראן,
    ובשל ידיעת השפות היא התחילה להתכתב עם הוצאות לאור ברחבי אירופה ולייבא ספרים,לאט לאט החנות התפתחה,היא נסעה בכל שנה מספר פעמים לירידי ספרים גדולים שהתקיימו באירופה וראתה ברכה רבה בעמלה,ואושר בעבודתה.שכן היא לא רק ייבאה את הספרים רבים מהם היא גם קראה,
    לא ארחיב מדי בסיפור המשפחתי,אולם ראי את הפער,
    כאן לא נתנו לה להתפתח,והקטינו אותה למידת תופרת ,פועלת שחורה ,בשכר זעום ולמן הרגע שהיא עזבה ונוצרה עבורה מציאות מלאת הזדמנויות להתפתח היא ניצלה את ההזדמנות.
    ואילו אחיותיה שנשארו כאן,לא יכלו לממש את עצמן כפי שהיא יכלה.כי הן חיו במציאות שהגבילה אותן
    והשבר שלהן היה גדול
    וכמוהן נשים וגברים רבים
    ועל השבר הזה עדיין לא כתבו סופרים ילידי הארץ ממוצא מזרחי
    כותבים הרבה על השבר החומרי ועל השבר הנפשי שבא בעקבותיו
    לא כותבים על השבר של אדם
    שלא מקבל הכרה ביכולותיו
    למרות שהוא יודע ומכיר בערכו,
    אם האחר לא מכיר בערכך,ולאחר יש את הכוח,הוא מחזיק את המפתח להכרה ומונע פתיחת הדלת בשל צרות מוחין,שזה מחסום קשה לפריצה התוצאה היא חיים מוחמצים ועוול אנושי

  17. אילון

    לא מתקתקות בנוסח רביניאן, לא ערביסטיות כמו שמוש, רוצים דם חדש בספרות העברית המזרחית הצעירה. וזה לא דם חדש. זה שכאן זה עוד ואריאציה עלובה של כל הספרות העברית על המזרחיות שנכתבה עד היום. רוצים מקוריות, כוח, עוצמה, מהפכה!

  18. ג. אביבי

    לא קראתי עדיין.
    משובב לב לדעת על מזרחית שמתאהבת בערבי (נכון שזה רק ברומן) ושלא חוזרים כאן על השבלונה הציונית השחוקה והלקקנית לעייפה על מזרחי/ת שמתאהב/ת באשכנזי/ה בנוסח א.אמיר et ס.מיכאל. הבריחה מהמזרחיות הייתה הסמל של "השתלבות" המזרחים בסיפורת הציונית. הביטוי שלה היה נישואי תערובת שאפילו ברומאנים (מסאלח שבאתי ועד ימינו) נראים לי מלאכותיים. האם בעקבות זאת ייכתב רומן על מזרחית שמתאהבת, שומו שמיים, במזרחי? מי יודע.

  19. ירדנה אלון

    מנסיוני האישי,והוא לא קצר בכל זאת עשרים שנות זוגיות וילד
    אנשים מתאהבים בבן אדם,ולא במוצא אתני כזה או אחר,
    בן זוגי לשעבר איתו חייתי כעשרים שנים ונולד לנו ילד ,נולד בגרמניה,היה נוצרי קתולי.
    וזאת לא הסיבה שבגללה התאהבתי בו.
    מה שזוגיות כזאת מלמדת שכשאוהבים ורוצים תמיד יש דרך ליישב מחלוקות או פערים על רקע מוצא תרבותי ודתי שונה.
    לאהבה אין גבולות,לזה התכוונו בסיקסטיז כשהיינו ילדי פרחים(ונשארנו כאלה,חלק מאיתנו לפחות)

  20. איריס אליה כהן

    יונית יקרה, ריגשת אותי מאד ונגעת בליבי, (ליטפת אותו) אין מאושרת ממני שככה קראת אותי, אין סוף תודות.

    ירדנה יקרה, קודם כל סליחה על התגובה המאוחרת, קראתי את דברייך, ואני חושבת שאת צריכה להרים את הכפפה שאת עצמך זרקת וללבוש אותה, נראה לי שיש לך חומר לספר.בכל מקרה תודה על הדיאלוג המרתק שהתפתח.

    לכל המגיבים, תודה רבה על העניין והחיזוקים והתרומה לדיון שהתפתח.

    שבוע טוב ומבורך לכולנו.

  21. ג. אביבי

    הבחירה האישית שייכת לחיים הפרטיים גם אם הם חלק מהשיח הציבורי. לעומתם, בספרות הישראלית המגויסת לנישואין בתוך/מחוץ למוצא האתני יש אמירה מאוד מכוונת. הדוגמאות הרלוונטיות שנכתבו ע"י מזרחים (שהזכרתי מקודם), באו ליצור אמונה/אשליה שנישואין בין עדתיים יביאו למזרחים והמזרחיות את השדרוג האישי-מעמדי המיוחל. לעומתם, אצל ה'עמוסעוז'ים, נישואים כאלה מעידים על משבר או ניוון (לא למזרחים, אליטת מלח הארץ הטהורה), ראי קופסה שחורה.

  22. רתם

    מעוררת רצון לקרוא. רק להוסיף, למילה מכתוב, לפחות שלוש משמעויות בערבית:
    1. נכתב בגורל, כמו בשם הספר
    2. מכתב
    3. כתוב, כמו בעברית.
    הוספתי את זה כי זה מתאים לעושר הרבדים, הדמויות והרגש שהביקורת תיארה. גם המילה הזו עשירה והיא מסתעפת בין העברית לערבית ובחזרה, כמו הרומן כנראה

  23. שבור מהדור הראשון

    ירדנה אלון, מה שאת מתארת על הדודה שלך ועל הדור הזה הוא בהחלט ראוי לרומאן, אבל תכתבי אותו את. יש לך יכולת ביטוי גבוהה ולפעמים אפילו מדהימה, ואיני רואה כל סיבה שלא תצליחי בזה. אולי כבר עשית את זה, ואז צריך לפרסם את מה שכתבת. את צודקת שהדור שנולד כאן לא כתב על השבר של ההורים ועל חוסר יכולת לממש כישורים, כתבו בדור הראשון ואחר כך מדובר בדור השלישי. יש חור על הדור השני.

  24. ירדנה אלון

    תודה למגיב/ה למעלה,
    אני עובדת על ספר שעוסק בארכיטיפים נשיים ומיתולוגיה כנענית/שומרית/מצרית/יוונית.כלומר מיתולוגיה של המזרח הקדום מנקודת מבט של אישה שחיה היום,
    זה מצריך משמעת עצמית
    איריס אליה כהן ודאי תסכים איתי.
    אבל אם הרעיון שהעליתי באחת מתגובותי והסיפור האישי,נגע בליבו/ה של מאן דהוא ,ונתן לו/ה השראה
    סחטיין,קדימה,

  25. אורי

    אני קיבוצניקית, בת 38, אמא לשתיים. גדלתי בלינה משותפת. תחושת החסך בדמויות הוריות מלווה אותי כל חיי, על אף היותם חיים מאוד.קריאת הספר שלך ריגשה אותי מאוד. על פניו סיםורי החיים שלנו ממוקמים בקצוות מרוחקים אך תחושת החסך שמבקש להתמלא ללא הרף מוכרת. הדרך בה את מביאה את הסיפור, הקפיצות מההווה לעבר, הזיכרונות שמציפים מוכרים לי מעולמי.
    אני לא אשת ספרות, לא מבקרת ולא מנסה לחקור באופן שכלתני את הספר, יכולה רק להגיד שהלב רטט והדמעות הרטיבו את הספר. בעיקר התחברתי לעצמי דרך הספר, שוב. תודה על כל זה.
    אורי

  26. עידית

    שלום איריס, סיימתי לקרוא את הספר לפני כשעה, ואני כולי נפעמת. הספר פשוט מקסים.
    מעבר לכל הדיונים הפוליטיים שמרבים לדון בהם בפורום הזה, אני רוצה לומר שמבחינתי, הצלחת לתאר דמויות מורכבות ואנושיות באופן נוגע ללב. הלב מורכב מפסיפס של שברי זכרונות וצלקות, והם אלו שמעצבים אותנו.
    כולם, בסופו של דבר, כמהים לאהבה. ואף אהבה בעולם, עזה ככל שתהיה, אינה חסינה לנצח (אריק, שאינו יכול לחיות ללא עירית, פוגע בה באלימות. עירית שזכתה בבעל נהדר, מתאהבת בגבר אחר). אין אנשים מושלמים ואין אהבה מושלמת. הרומן שכתבת הוא יצירת מופת.

  27. איריס

    התרגשתי מאד לקרוא את דברייך