string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הכי פתוחים שיש

בין הכתבה על הרופא שאוהב תמונות של ילדים במוסף הארץ לגיליון הסקס של טיים-אאוט – כמה מחשבות על פורנוגרפיה, משטור ומוסר
הדס צור
pop-up porn. photo: sometime books, cc by nc-sa

הכתבה במוסף הארץ האחרון על הרופא שאסף למחשבו הפרטי תמונות של ילדים, מה שמכונה פדופיליה, הותירה בי תחושה קשה של חוסר נוחות. של חטטנות ופיקוח מיני מתחסד. רגע לפני כן קראתי את גיליון הסקס של טיים-אאוט מדצמבר. תמונה של חשפנית חסרת פנים מעטרת את השער, כתבה על "דור הפורנו" – בני נוער שיונקים מעולם האינטרנט ידע על מין, תנוחות וטכניקות ולא חוששים להעביר את הידע הווירטואלי למציאות, ועוד אחת המסווגת ז'אנרים פורנוגרפיים אפשריים.

גם זה גרם לי לתחושה לא נוחה. של בוטות, זילות ותהייה על הכיוון אליו הולכים חיי המין. איך ייתכן שבעיתון אחד כותבים בחופשיות על סרטי מין עם נשים הרות, אלימות וקשירות כאילו מדובר בחירות מינית ללא שאלת גבולות, מוסר או הפער בין הווירטואלי לממשי, ובעיתון אחר שופטים אדם על מאגר התמונות האישי שנמצא במחשבו? אז זה לא איני, לגיטימי ומשוחרר להיות נורא פתוחים למין וגם לכזה עם ילדים? למה זה הגיוני שהסטנדרט הנשי העכשווי הוא נשים מגולחות ערווה, אבל העובדה שמישהו מביט בתמונות של ילדים ש"טרם ניכרו על גופם סימני המין" (היינו בנות ללא שיער באופן טבעי ולא אחרי תופת השעווה) זה חולה?

בעודי קוראת את הכתבה על הרופא הדהד בראשי מישל פוקו, שכתב אודות הפיקוח על המיניות, השליטה והמשטור של הטעם האישי. כמובן שזה מסוכן, רופא ילדים שגם מוצא גירוי מיני בילדים; אבל במידה והרופא אכן עשה בזה שימוש בינו לבין עצמו ולא פגע באיש, זאת אומרת בילד, האם נכון לדון בו בצורה פולשנית כל-כך על גבי העיתון? לשפוט את טעמו האישי? המשטרה, התקשורת וכעת גם הציבור הרחב נכנסים עם האיש הבודד לחדרו הנעול ולתיקיית המחשב שלו – מה זה אם לא מנגנוני פיקוח פוקויניים?

כמובן שלצורך הכתבה גויסו גם קרימינולוגמים קליניים ועוד אנשים פשוטים שהעידו "כמה חביב הוא האיש וכמה חולצתו של הרופא תמיד מגוהצת… לא היינו מאמינים". כן, כי כל הגברים שהולכים לזונות וכל גבר שני שצופה בפורנו גס/קשה/מחוספס (נסגור על לא רך), הולך עם חולצות מקומטות הזועקות "אני סוטה".

האם חוקר המשטרה שחקר אותו נתן דין וחשבון על הפנטזיות שלו עצמו, על חלומותיו האולי אלימים, בעודו עושה שריר מתחסד ומרוצה מעצמו כנגד הרופא שמוגדר כסוטה? האם החוקר לא מתרגש מינית בעודו מביט באגם רודברג או כל דוגמנית אחרת שמקרינה לוליטיות פתיינית וקטינה? האם אותו חוקר בשיטוטיו הפרטיים באינטרנט, יכבה מזועזע את המחשב כאשר ייתקל בסרט פורנו של נערה צעירה וגבר מבוגר… איך היו מגדירים את זה בין דפי טיים-אאוט? ז'אנר גילוי העריות? הז'אנר שמתאפיין במשפט האולטימטיבי: "הייתי ילדה רעה אבא, תעניש אותי".

זה לגיטימי? ודאי, זה בגבולות המגניבות של טיים-אאוט. לו היה מתגלה שפוליטיקאי רואה סרטים כאלה זו היתה סטייה, בושה גדולה. בושה גדולה כל כך שהחוקר שוב היה יכול להרים את קולו המתחסד ולצקצק בזעזוע. התחום הוא אפור והוא רק הולך ומתפשט תרתי משמע, יוצר עוד ועוד מרחבים של טשטוש מיני מוסרי.

pope & porn. BjørnS, cc by-sa-nc

כאשר מתגלות עוד ועוד פרשיות של אונס קבוצתי בקרב בני נוער ולאחרונה גם בתל אביב – מעטים יפנו לטיים-אאוט לתת דין וחשבון. איני מנסה להסיר אחריות מבני הנוער שפגעו וחצו את הגבולות, אני בטוחה שידעו שהם עושים משהו רע. האמת שהעיסוק במקרי הקיצון הוא חשוב וקל להיתפס אליו – אולי דווקא שם, ברור יותר קו הגבול בין טוב לרע – אבל פחות מעניין. העניין הוא דווקא במיינסטרים.

אני שולחת את החוקרים ואת כתבת הארץ לגיליון טיים-אאוט, אולי שם תמצאו תשובה לשאלתכם: האם הרופא עבר טראומה בילדות? לא, לא בהכרח צריכה להיות טראומת ילדות בעברו של הרופא. מספיק שיחייה בעולם עם מסרים כפולים כאלה שמציבים נערות בנות שש לדגמן בגדים של בנות עשרים במבט חושני ועיניים קורצות בהזמנה, ישוטט באינטרנט ויפגוש את ההיצע הרב של סרטים "אסורים" מוסרית אבל מותרים רווחית וקלים להשגה. מספיק שיקרא טיים-אאוט ויגלה שמיניות שמגשימה פנטזיות פוגעניות זה אין.

טיים-אאוט ניסו לנתק את העיסוק בפורנוגרפיה מהעיסוק הפמיניסטי, שכרגיל כמו שאלה אוהבות לעשות רק יבאס את החגיגה. אבל לאחר קריאת הגיליון ובעיקר לאחר בהייה בכל התמונות שבו, אני חייבת לציין שהפרטי-פופריות צודקות. למעט הכתבה על ההומואים, שם כמובן היו תמונות של גברים, בשאר התמונות היו כמעט רק נשים. גם כשמדובר במין הטרוסקסואלי יש רק נשים ועדיף שתיים ביחד; כך שזה או לסביות בשירות הגבריות ההטרוסקסואלית או גברים לשירות הגבריות ההומוסקסואלית.

מקריאת הכתבות בגיליון עולה כי כשמדברים על שחרור מיני, מדובר בעיקר בנשים שנעשות יותר משוחררות להגשמת המין שגברים רוצים. האנאלי נכנס למינסטריים, כפי שמדווחים, אבל גם אם זו חוויה מינית נעימה שמרחיבה את אפשרויות העונג של נשים – עדיין מדובר בחדירה לחור נוסף בגופה של האשה. מעטים הבחורים שמסכימים להיחדר, ואילו נשים מפגינות פתיחות הולכת וגדלה. פתיחות/כניעות, לפחות הן עושות את זה עם חיוך. אחרי הכל, גם הן הפנימו איך צריך להיראות כשעושים את זה.

אינני מגנה על הרגליו המגונים אולי של הרופא, ואכן יש חשש כי המוסר לא תחום בגבולות האינצ'ים של המסך. בעולם שבו הווירטואלי הולך ונעשה ממשי כמעט כמו שהממשי נעשה וירטואלי, האמירה שיש גבול העובר בין פנטזיה למציאות כבר לא מצליחה להרגיע. טיים-אאוט הראו כי בני הנוער, "דור הפורנו" בלשונם, לא מבדיל בין פרקטיקות מיניות פנטזיונריות ומלאכותיות הנראות על המסך לבין אלו שהם מבקשים לקיים במיטה. אולי במקום לצלוב את הרופא ולהקריבו קורבן כמי שמסמן את הסוטה ובכך למרק את כפותינו, יש לבחון את מכלול הדימויים שזורמים גם בזירה שאינה תחומה ומוגדרת כפורנוגרפיה.

טיים-אאוט הוא עיתון תל אביבי לגיטימי ומיינסטרימי, ובכל זאת כריכת גיליון הסקס דמתה בדיוק לכריכה של חוברת הפרסום "בננות", שכל-כולה מוקדשת למין וחשפנות. אם כך, האם באמת נשארה הפורנוגרפיה בזירה מובחנת? האם רק הרופא הוא שראוי לצליבה?

הכותבת היא סטודנטית לקולנוע, עיתונות ומגדר

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. גרי רשף

    ..ולו מפני שבמקום התלהמות כמקובל היו ניסוחים מרוככים על הבעייתיות בסיטואציות שונות, על הדילמות האתיות וכו'; וגם קצת חומר למחשבה.

  2. נבג

    כמוך, גם אני סבור שעלינו להיזהר משומרי מוסר מתחסדים וצבועים. ולכן אני טוען שפנטזיות מיניות מסוימות, ככל שהן מעוררות בי גועל, הן עניינו הפרטי של האדם, ובוודאי אינן עניין משפטי. אולם, כאן לא ניתן לטעון כי אין עניין לציבור במעשיו של האיש, וזאת משום שהוא החזיק קלטות, תמונות וכיוצא כזה של פורנו קטינים. משמע, הוא תרם מבחינה פיננסית לניצול ילדים, ובכך הוא עצמו העביר את ענייניו לספירה הציבורית. אם אינך רואה בענף פורנו הילדים דבר פסול, אז גם אין פסול בתמיכה הכלכלית בו. אולם אם יש בו פסול, כפי שאני מניח יחשבו רוב האנשים, ואני ביניהם, או אז אי אפשר לעבור לסדר היום מבחינה ציבורית ומשפטית, על מימונם ורכישתם, כפי שעשה הרופא, וזאת ללא קשר לפנטזיות שלו.

  3. nl

    מאמר אינטליגנטי, מעניין וכתוב היטב.
    הכותבת מצליחה ללכוד דילמה ערכית לא פשוטה- היכן עובר הגבול בין הפרטי לציבורי? מי אנחנו שנהיה אדוני המוסר ומשטור…
    בהחלט מעורר מחשבה.
    תודה

  4. חגי

    תודה על הפוסט, הוא מאוד מעניין וכתוב יפה. בגדול, אני מסכים עם כל מילה. דברים ברוח דומה סביב השקת הגיליון של טיים אאוט עוררו סערה גדולה ברשת (http://meandiscourse.wordpress.com/2010/12/23/banality_of_porn/)

    בכל מקרה, אני חושב שמה שמעניין פה במיוחד הוא העובדה שהחוק הכופה מתערב. במובן זה לא מדובר רק במנגנוני משטור שיחניים, אלא גם בהפעלת אלימות של ממש נגד הרופא.