• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

נגד הפאשיזם, ישראל 2011

הזרמים הפאשיסטיים בישראל מתרבים בצל הכלכלה הניאו-ליברלית והחרפת העימות הישראלי-פלסטיני. מחשבות בעקבות המתקפה העכשווית על החירויות הדמוקרטיות ועקרונות ראשונים להתנגדות
חררדו לייבנר
הפגנה נגד חוק הנאמנות בתל אביב, 2010. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

כוחות והלכי רוח מסוכנים מאוד עולים ומתחזקים בזירה הציבורית בישראל. בחירות 2009 העלו לשלטון קואליציה ימנית-ימנית קיצונית, שרבים בה היסודות האנטי-דמוקרטיים, שרב בה הזלזול במראית העין הליברלית, שרבה בה הנכונות להפעיל חקיקה אנטי-דמוקרטית בוטה, שיש בה גם נכונות להפעיל אלימות לצורך דיכוי פוליטי – גם בתוך הקו הירוק וגם כנגד יריבים יהודיים.

יש היצע גדול: פאשיזם חילוני-מדינתי נוסח ישראל ביתנו, פאשיזם דתי-לאומני-משיחי נוסח האיחוד הלאומי, פאשיזם דתי-עממי עם מרכיב פונדמנטליסטי נוסח ש"ס, פאשיזם ניאו-ליברלי אופורטוניסטי נוסח חלק מהח"כים בליכוד ובקדימה, פאשיזם אליטיסטי-ניאו-ליברלי נוסח אם תרצו, אהוד ברק וראש עיריית ירושלים ניר ברקת. בקיצור, פאשיזם במגוון טעמים.

כמובן, המושג פאשיזם הוא פשטני מדי כדי לתאר את כל התופעות המדוברות וודאי גם אינו הולם מנקודת מבטו של היסטוריון. אנחנו לא מדברים על פאשיזם איטלקי של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-‏20, וגם לא בדיוק על נאציזם גרמני בן אותה תקופה. אם כבר, זהו סוג של ניאו-פאשיזם או פאשיזם מעודכן בן המאה ה-21, וגם זה רק אילתור ראשוני מבחינה מושגית. לכן אבהיר שהשימוש במושג פאשיזם ובנגזרות שלו כאן הוא רק לצורכי קיצור ובעזרתו אני מבקש לציין את הנכונות להפעיל כל אמצעי כפייה, דיכוי ואלימות לצורך שימור מערכות השליטה הקיימות ופיתוחן, תוך הפרה של כללי משחק ליברליים, דמוקרטיים או נורמות הומניטריות.

למרות המגוון והסתירות הרבות ביניהם יש מאפיין אחד משותף לכל סוגי ה"פאשיזם" בישראל, בעבר ובהווה: החתירה לקולוניזציה ולשימורה של שליטה יהודית בלעדית בארץ. מה שמכונה פאשיזם בישראל הוא הקצנה לא מרוסנת, שאינה מאוזנת על-ידי עקרונות אחרים (ליברליזם, דמוקרטיה, זכויות אדם, דימוי עצמי נאור, בושה), של השאיפה הציונית לשליטה בלעדית על הארץ. ביטויים שונים לפאשיזם ציוני היו בעבר. בתקופות מסוימות בית"ר, בקרב אגף מסוים של אנשי אצ"ל ולח"י, בחלקים של גוש אמונים ופלגי המתנחלים האלימים, תנועת צומת, כהנא, זרמים חרד"ליים – חרדים-לאומיים, זו ארצנו וכדומה.

גם כאן חשוב להדגיש שאלה היו תופעות שונות עם מכנה משותף אחד – הנכונות להפר כללי משחק קיימים כדי להגביר את הדיכוי והכפייה כלפי האזרחים הערבים ומתנגדים יהודים במטרה לבצר ולהרחיב את השליטה והבלעדיות היהודית הקולוניאליסטית בתוך ישראל ובשטחים הכבושים, תוך הנצחת מפעל ההתיישבות מבחינה מעשית ורעיונית.

הפגנה למען בת ים יהודית, 2010. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

אז מה מיוחד בניאו-פאשיזם הישראלי?

כיום, הזרמים הפאשיסטיים בישראל לא רק מתרבים – הם פועלים בסביבה פוליטית וכלכלית חדשה, שעוצבה בעשורים האחרונים על ידי הכלכלה הניאו-ליברלית ותהליכי ההפרטה, מצד אחד, ובהקשר החרפת העימות הישראלי-פלסטיני ואיומי המלחמה האזורית, מצד אחר. במהלך העשור האחרון יצרה הסביבה הניאו-ליברלית שחקנים חדשים ועיצבה את הניאו-פאשיזמים החדשים למיניהם לעומת קבוצות פאשיסטיות-ציוניות ישנות. המגזריות, המאפיינת את התנועות הניאו-פאשיסטיות השונות, משקפת למשל גם את הריסוק החברתי ואת תהליכי ההתפוררות של ההגמוניה הציונית הישנה (שהיתה מבוססת על רעיון כור ההיתוך ועל מרכזיות המדינה ומוסדותיה) נוכח תהליכי ההפרטה הניאו-ליברלית ופירוק מדינת הרווחה.

וכך מופיעים כיום גם שחקנים ניאו-פשיסטיים מסוג חדש: במאבק על תמלוגי הגז ובמאבקים עסקיים ופוליטיים שונים אנחנו עדים לתופעה של טייקונים בעלי כוח אדיר, המשתמשים בהסתה ובדמגוגיה פאשיסטית לקידום עניינם והמאיימים על כללי המשחק הפוליטיים הקיימים, שעדיין מרסנים את כוחם. כמו כן, בזירה העסקית והתקשורתית אנחנו עדים לשליטה הולכת וגוברת של אילי-הון חיצוניים על פוליטיקאים בכירים בימין הישראלי, על חברות שהיו בעבר בשליטת התנועה הציונית, המדינה וההסתדרות, ועל מוסדות ציוניים מרכזיים.

הקשר בין בעלי הון לבין המוסדות הציוניים הוא קשר ישן וימיו כימי התנועה הציונית עצמה, אבל רמת ההתערבות והשליטה של בעלי ההון בקשר הזה כיום גדולה מאשר אי פעם בעבר. בנימין נתניהו נראה שבוי שלהם – והיו שהגדירו אותו, למשל כאשר כיהן כשר האוצר, כנציגם של בעלי הון זרים כאלה – ולא של אליטות ישראליות דווקא, בפוליטיקה הישראלית. מבחינה זו חסרה לנתניהו מול בעלי הון כאלה אותו מרחב תימרון, אותה אוטונומיה יחסית שהיתה פעם לפוליטיקאים שמאחוריהם עמדו מפלגות ומוסדות ציבוריים של ממש.

אלה חדשות רעות לכל מי שיש לו מה להפסיד מהשתלטותם של חוגים מצומצמים של בעלי הון על הפוליטיקה בישראל. לשם השתלטות זו הם לא רק הולכים ומכרסמים במנגנונים פרלמנטריים וליברליים – הם מוכנים לעבור להסתה פרועה, איומים ואף הפרת חוק (ראו ההאזנות והאיומים כלפי ששינסקי, איש המייצג את האינטרס הכללי של האליטה הניאו-ליברלית).

יצחק תשובה. צילום מסך: מאקו

בין ניאו-פאשיזם לניאו-ליברליזם

עם זאת, טעות לחשוב על המערכת השלטת כגוש מונוליטי, חסר סתירות. סתירות רבות שבהן מצויה המערכת השלטת בישראל לא ניתנות לפיתרון על ידי הכוחות שבשלטון. ההיפך הוא הנכון. השילוב שבין ניאו-ליברליזם קיצוני, הנוטה להפרטה מתמדת, לבין לאומנות קיצונית מבטיח את ייצורן של אינספור סתירות.

קודם כל ביחס לעוצמתה של המדינה: בשעה שהניאו-ליברלים מחלישים אותה, הניאו-פשיסטים רוצים לחזק אותה כמנגנון דיכוי. כדי להשתמש במדינה להרפתקאות צבאיות צריך לשמור על כוחה המגייס, על כוחה כפטרונית רבת-עוצמה של אוכלוסיות; בה בעת, במסגרת מדיניות הפרטה ניאו-ליברלית צריך לפטור את המדינה מתחומי אחריות חברתיים ולהחליש את אחיזתה בחייהם של אנשים.

ולפעמים זה מסובך עוד יותר: פעמים רבות אלה שמצמצמים את הפונקציות החברתיות של המדינה הם גם אלה שמחזקים אותה כשוטר אלים – יד אחת מחלישה את המדינה ויד שנייה מבקשת לחזק אותה. אבל רבים מאלה גם מבכים את היחלשות אחיזתה בחברה, וכתוצאה מכך – את היחלשות ההגמוניה הציונית הישנה. הם מבקשים להחליף את האחיזה הישנה באמצעות הסתה גזענית, ניאו-ציונות תוקפנית יותר, כזו שפונה יותר לפחדים ויצרים, אבל בה בעת גם הרבה יותר שטחית וחסרת חזון חיובי ולכן גם מוגבלת.

באמצעות פוליטיקת הפחד אפשר לשלוט בתהליכים מסוימים, אפשר לנווט ולדרבן לטווחים קצרים, להסית בכל הכוח – אבל קשה ואולי גם אי-אפשר לבנות הגמוניה ארוכת טווח.

יותר מכך: הניאו-ליברלים – הן מבחינה מעשית לקידום מדיניותם והן מבחינת האידיאולוגיה הבינלאומית שלהם – זקוקים לקיום מספר עקרונות ממשל, שאותם מסכנת תוקפנות-יתר של הניאו-פשיסטים: שלטון החוק, אמינות המוסדות, שקיפות תהליכי קבלת החלטות פוליטיים. לכן – למרות הקשר החזק בין ניאו-פאשיזם לניאו-ליברליזם – יש לא מעט ניאו-ליברליים, הנזעקים למחות נגד פעולה ניאו-פאשיסטית בתחומי החקיקה וניהול מוסדות המדינה (חישבו למשל על דן מרידור, ראובן ריבלין, ציפי לבני, מאיר שטרית, רבים מאנשי העבודה דוגמת אבישי ברוורמן ויצחק הרצוג וכן חלק מאנשי מרצ, אנשי התנועה לאיכות השלטון וכדומה).

אחדות מהסתירות הבולטות כיום (ויש עוד נוספות ששווה לתת עליהן את הדעת):

1. מצד אחד זו ממשלה המעוניינת בהמשך הזרמת כוח עבודה זול ונטול זכויות לשוק העבודה הישראלי. לכן היא תשאיר גבולות פרוצים ושמים פתוחים לעובדים זרים כבולים או נטולי מעמד. מצד שני, זו ממשלה שיש בה יסודות רבים גזעניים ולאומניים-דתיים, שמפיצים שנאת זרים וניזונים ממנה. סתירה זו צפויה רק להחריף בתקופה הקרובה. מבחינת השלטון הדבר האידיאלי הוא חלוקת עבודה "שקטה" בין יד המעודדת כניסה של כוח עבודה זול – לבין יד מסיתה ומסיחה את הדעת מעניי ישראל, שהם הראשונים להיפגע מהתהליכים. תפקידנו בשמאל הוא להצביע על כך ולחשוף את הסתירה.

2. מצד אחד, המגמות הפאשיסטיות מעוניינות לדכא ולהדיר ככל האפשר את האוכלוסייה הפלסטינית, תוך המשך החנק התכנוני, הריסת בתים וצמצום מרחב ההתפתחות הערבי בתוך ישראל. מצד שני, המגמה הניאו-ליברלית גורמת להרבה בעלי הון וגורמים בממסד הישראלי לראות באזרחים הפלסטיניים הן שוק צריכה משמעותי והן מאגר כוח עבודה משמעותי. התוצאה היא סתירות במדיניות, שעלינו לנצל ולהחריף.

3. מצד אחד, ישנן תנועות כמו אם תרצו או אנשים מסוגו של הרמטכ"ל היוצא, המובילים קו של רדיפה של אקדמאים ושל אמנים המביעים התנגדות לכיבוש, למצור על עזה ולמלחמה. מצד שני, המגמה הניאו-ליברלית באוניברסיטאות ובכל מוסדות התרבות גורמת לאקדמיה הישראלית להיות תלויה יותר מאי פעם בעבר במגמות בינלאומיות, בקרנות וכספים בשוק המדע והמחקר העולמי, ובזירה העולמית אי אפשר להצדיק פגיעה בחופש ביטוי ובעבודתם של חוקרים, מרצים או אמנים ביקורתיים. לכן מנפיק הממסד הפוליטי, האקדמי והתרבותי אמירות דו-משמעיות וסותרות ואינו מסוגל לממש חלק ניכר מהאיומים שלו.

תיתכן בהחלט חלוקת עבודה בין הסתה פאשיסטית "מלמטה" לבין התנהגות קורקטית-ליברלית "מלמעלה" – שפירושה כמובן אינו רק "חופש אקדמי" אלא פיקוח ניאו-ליברלי על מחקר והוראה. ביחס למערכת החינוך הממלכתית-ערבית בולטת הסתירה בין מגמה מתמשכת של אפליה, דיכוי והדרה וכעת תוקפנות הצהרתית מצד שותפים שונים בקואליציה השלטת – לבין הצורך להשיג שיפורים, שיאפשרו לישראל לעמוד בסטנדרטים של מדינות ה-OECD.

אם תרצו באוניברסיטת בן גוריון. צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס

איזו דמוקרטיה בדיוק?

אנחנו יודעים כמובן, שאין בדיוק דמוקרטיה ישראלית להגן עליה. מגזרים שלמים בישראל נמצאים מחוץ ל"מרחב הדמוקרטי", אם תרצו – כשרק חצי מגופם בתוכו וכל השאר חשופים. קודם כל הפלסטינים והסורים הכבושים, אחר כך עשרות-אלפי עובדים מהגרים חסרי מעמד או עובדים זמניים שחיים כאן, ובנוסף אלפי פליטים מאפריקה, אחר כך הפלסטינים אזרחי ישראל, אחר כך המזרחים, שכאשר הם מעזים למחות או לחצות את הקווים זוכים לדיכוי חריף, ואחר כך – לפעמים – גם בני ובנות המגזר השליט שמביאים לו את הסעיף בפעילות מחאה נחושה.

יותר מזה, אנחנו יודעים שביומיום, רוב עובדי הכפיים בישראל לא זכו לחופש התאגדות אמיתי במקום עבודתם (בזמנו הממסד ההסתדרותי דיכא אותם וכפה ייצוג מושחת – כיום חברות כוח אדם וקבלני משנה מונעים מהם להתאגד). רוב היישובים הערבים נחנקים מבחינה תכנונית על ידי ועדות תכנון לא-דמוקרטיות ורבים מהם נשלטים כעת על ידי "ועדות קרואות" ממונות על ידי הממסד. רוב העיריות מנוהלות על ידי ראשי עיר בעלי סמכויות עודפות לעומת הסיעות הנבחרות במועצה – ובה בעת, עם סמכויות מקוצצות לעומת פקידי משרד הפנים והאוצר. מוסדות ההשכלה הגבוהה נתונים לכרסום מתמיד בניהול עצמי שלהם מצד פקידי האוצר ואנשי עסקים, שמאיישים כעת על-פי תכתיב האוצר את הוועדים המנהלים שלהם. ויש עוד ועוד תחומים שלמים של היעדר דמוקרטיה ופגיעה בחירויות.

השאלה לפיכך אינה של הגנה על הדמוקרטיה או על "המרחב הדמוקרטי" (שאיננו שווה עבור כל אדם ולכל אזרחית, או עבור כל מגזר). לב העניין הוא ההגנה על החירויות הדמוקרטיות שקיימות, אף שהן חלקיות, שבירות ובלתי-שוות, אבל קיימות בזכות מאבקים ארוכים של הנשלטים. החירויות הדמוקרטיות אינן דמוקרטיה שלמה; הן חלקי זכויות והישגים שמאפשרים להיאבק, שמאפשרים כללי משחק כלשהם, שבלעדיהן קשה מאוד להתארגן, להיאבק ולהשיג משהו.

תפקידנו הוא להגן על החירויות הקיימות ולהיאבק למען הרחבתן והשגת חירויות נוספות. יש לנו כמה דוגמאות להצלחה במאבק מלמטה על החירויות הממשיות, אפילו בשעה זו של מתקפה ניאו-פאשיסטית וניאו-ליברלית: הופעת "כוח לעובדים" ככוח ממשי שמאגד עובדים הרחיבה בפועל את חופש ההתאגדות במספר משמעותי של מקומות עבודה; המאבק על חופש הביטוי באוניברסיטאות בלם את המתקפות של "אם תרצו"; פעילות הוועדה העממית ביפו החזירה לפלסטינים ביפו ביטחון עצמי וחסמה ניסיונות לא-דמוקרטיים של המשטרה והממסד למנוע מחאה.

לעומת זאת יש כמה וכמה דוגמאות של החרפת הדיכוי: החקיקה האנטי-דמוקרטית וההצהרתית בכנסת; המאסרים בפועל של נורי אל-עוקבי, ישראל בונדק ויונתן פולק (שיטת הרישיונות במקום זכויות תמיד עבדה בישראל – היישום שלה נעשה כעת יותר תוקפני) ; ההתנכלות המשטרתית לפעילים עממיים (ערבים וגם יהודים, כמו ליאת זוהר בבית שאן) הנקראים לחקירות משטרה ונעצרים בתירוצים שונים בניסיון להפחידם. וכמובן, הניסיונות הנמשכים (מאז ומתמיד) לקרימינליזציה ביטחונית של פעילים פלסטינים דוגמת אמיר מח'ול בתור "מרגלים".

יונתן פולק בבית המשפט, דצמבר 2010. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

עקרונות המאבק

כדאי שנהיה כנים: אין מתכון אחד ונכון למאבק אנטי-פאשיסטי בתנאים שתיארנו. יש בכל זאת מספר עקרונות מנחים, שנראים לנו חשובים. הנה כמה, לפי סדר חשיבות:

1. לא לאפשר לכוחות הפאשיסטיים לבודד את הקורבנות העיקריים שלהם. זה אומר בראש וראשונה לא לאפשר את בידודם של האזרחים הפלסטיניים בישראל. מאבק אנטי-פאשיסטי חייב להכיל אותם, על כל זרמיהם הפוליטיים. מדובר באוכלוסייה שלמה שנמצאת על הכוונת של פאשיזם לאומני וגזעני, שלא יהסס – אם התנאים יאפשרו לו – לבצע במקרים קיצוניים מעשי טבח וטיהור אתני. לכן, השותפות היהודית-ערבית היא התנאי הראשון לכל מאבק אנטי-פאשיסטי. אסור גם לאפשר לגורמים פאשיסטיים-גזעניים לבודד קבוצות בתוך האוכלוסייה הפלסטינית – לא משנה עד כמה הן ריאקציוניות ולא סימפתיות: המאבק על החירויות הדמוקרטיות הוא גם המאבק למען זכויות הביטוי וההתארגנות שלהן.באותה מידה המאבק הסולידרי עם הפליטים מאפריקה או עם העובדים-מהגרים הניצודים ברחובות הוא חלק מהמאבק האנטי-פאשיסטי. חשוב מאוד לא לבודד אותו ממאבקיהן של אוכלוסיות עניות נוספות – בראש וראשונה מאבקיהם של תושבי השכונות היהודיות העניות.

2. להיאבק על תמיכתן של האוכלוסיות המדוכאות המצביעות בעד התנועות הפאשיסטיות. הסתירות של הכלכלה הניאו-ליברלית פותחות גם אפשרות להגיע לאוכלוסיות מדוכאות, שעד כה תמכו בימין ובימים אלה מהוות את הבסיס האלקטורלי של הימין הפאשיסטי לגווניו. אין שום סיבה שלא נראה בהן יעד ראשון ומיידי לתעמולה וארגון פוליטיים, קודם כל סביב מאבקים חברתיים צודקים. הניסיון הקצר שלנו כתנועה (עדיין קטנה) מראה, שבמקומות בהם פעלנו, שבהם היינו נוכחים – היתה בלימה משמעותית של ההסתה הפאשיסטית או שהאפקטיביות שלה התמעטה באופן ניכר. במהלך מאבק חברתי צודק מצטמצם מרחב ההסתה הגזענית. הבלטת הדיכוי המתמשך של היהודים המזרחיים משנה בקרב היהודים את החלוקות הפוליטיות הקיימות ומשמיטה את הקרקע תחת רגליהם של מסיתי הימין. מדובר במלאכה קשה אך חיונית, אם באמת רוצים להתמודד עם הפאשיזם ולקדם שינוי חברתי – ולא רק להרגיש בתור קורבנות צודקים. במקומות מסוימים אנחנו יכולים לראות כבר כמה פירות ממשיים של הפעילות, כאלה המביאים שינוי משמעותי בתוכנו, כתנועת שמאל, לכיוון עממי ומזרחי יותר.

3. ההגנה על החירויות ועל כללי משחק ליברליים חשובה לנו מאוד. כאן יש צורך להשיג רוחב מקסימלי – קואליציות רחבות ככל האפשר להגנה על החירויות. אבל אסור שהיבט זה יבוא על חשבון התכנים והבריתות החברתיות של המאבק האנטי-פאשיסטי. עבור שמאל שהוא גם שמאל חברתי, חשוב יותר לקשר בין המאבק על חירויות דמוקרטיות לבין זכות ההתאגדות של העובדים – מאשר לשבת בקואליציה עם ליברלים אנטי-פאשיסטיים כמו דן מרידור, התעשיין דב לאוטמן, הרצוג ושיטרית שמשתתפים בפועל בדיכוי חירויות של עובדים. יש סיבות טובות, ניאו-ליברליות, לכך שגורמים מסוימים באליטה הישראלית מתנגדים לפגיעות בוטות נוספות בחירויות דמוקרטיות מסוימות. רבים מאנשי מרצ והעבודה גם לא צריכים אותנו כדי להתנגד לניאו-פאשיזם מסיבות ליברליות ושל שמירה על דימוי עצמי ציוני-נאור. אמר זאת בבירור לאחרונה ניצן הורוביץ, כאשר הסביר שעיקר התנגדותו להצעות החוק של ליברמן נובעת מהיותו ציוני. כדי שיתנגדו באופן כזה לתוקפנות הניאו-פאשיסטית, האליטות לא זקוקות לכך שאנחנו נוותר מצדנו על תכנים דמוקרטיים וחברתיים.

לעומת זאת, כדי להגיע לשכבות אוכלוסיה רחבות ולעורר אותן להתנגדות למגמות הפאשיסטיות, עלינו להשתלב בתביעות שלהן לחירות מהדיכוי הקיים ובעיקר מהיבטי הדיכוי הישן והטוב של הממסד הציוני-אשכנזי-אליטיסטי. יחד עם זאת, עלינו להיאבק קשה בתוך השכבות המדוכאות של החברה הן נגד האשליות שאפשר לזכות בפירורים משולחן השליטים במסגרת השיטה הניאו-ליברלית והן נגד דעות קדומות וריאקציוניות, ובעיקר נגד גזענות עממית המושרשת גם במסורות השונות שלנו – ולא רק ביסודות שינקו מהציונות. בכל מקרה, ללא בסיס עממי משמעותי, ללא מאבקים חברתיים מלמטה, לא נוכל לשמור על החירויות הדמוקרטיות וודאי שלא נוכל להרחיב אותן.

המאמר פורסם באתר של תנועת תראבוט-התחברות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית כהן

    מעט…קצת…מקארתיסטי.
    לא?
    הרי מה זה אם לא דה-לגיטימציה?
    בשלב מסוים הכנסת גם את אנשי מר"צ והתנועה לאיכות השלטון לרשימת הפאשיסטים\ניאו ליבראלים שלך… האם זה רציני?

    ברק הוא בן אדם דיי מתועב בעיני, אבל מה הקשר פאשיזם?
    ש"ס היא מפלגה הרסנית, אבל שוב, מה קשור פאשיזם?
    האיחוד הלאומ(נ)י בכלל לא בקואליציה..
    והליכוד הם אומנם ניאו-ליבראלים שמדרדרים את ישראל מפח אל פחת, אבל שוב, מה פאשיסטי בהם?

    הבנתי שאתה רוצה להגמיש את ההגדרה ל"פאשיזם", אבל גם לפי ההגדרה החדשה לפאשיזם ספק אם אפילו תצליח להכניס את האיחוד הלאומני לרשימת הפאשיסטים (בעוד שהם ללא ספק נכנסים תחת ההגדרה הקיימת לפאשיזם).

    "הנכונות להפעיל כל אמצעי כפייה דיכוי ואלימות לצורך שימור מערכות השליטה הקיימות"?
    מעבר לוויכוח האם יש קשר בין הגדרה שכזו לבין פאשיזם, איזו מפלגה בדיוק עומדת בהגדרה הזו?
    אפילו אם נלך למפלגה בקואליציה שהכי קרובה לפאשיזם אמיתי – ישראל ביתנו.
    האם ישראל ביתנו נכונה להפעיל -כל- אמצעי "כפייה דיכוי ואלימות" לצורך שימור מערכות השליטה הקיימות?
    אין ספק שהמפלגה הזו מוכנה להפעיל אמצעי דיכוי אלימות וכפייה, אך "כל" אמצעי שכזה?
    הכי הרבה שהמפלגה הזו עושה זה ניסיון להעביר כמה חוקים, גזענים יותר או פחות, שפוגעים בכמה מין ערכי הדמוקרטיה אך רובם ללא משמעות מעשית מיידית. האם אפשר להגדיר את זה "כל אמצעי"?..
    כלומר אפילו המפלגה שקרובה לפאשיזם אמיתי, רחוקה מההגדרה החדשה שהבאת.

    הסתירות שהבאת הן לא סתירות בתוך מחנה "פאשיסטי ניאו-ליבראלי".
    אלא הן "סתירות" שקיימות מהסיבה שעירבבת מסיבה שאינה ברורה בין 2 אידיאולוגיות שונות שמאמיניהם אינם שייכים לאותו מחנה.
    הפאשיסטים הם לא בהכרח ניאו ליבראלים (אפשר פעמים רבות למצוא את ה"איחוד הלאומי" מאחורי איזה חוק סוציאלי)
    והניאו ליבראלים הם לא בהכרח פאשיסטים (הליכוד).

  2. לא לפופוליזם הימני! לא לפאשיזם של יום-יום!

    התהליכים הפרוטו-פשיסטיים בישראל קשורים קשר גורדי לכיבוש, אך גם – כמו שחררדו לייבנר מציין בצדק לתפנית לעבר הכלכלה הניאו-ליברלית. מבקריו כמו המגיב הראשון מנסים לתקוע תריז בין השמאל שבחד"ש לבין מרצ. זה לא רציני, אפילו כשיטה האימריאליסטית הידועה הפרד-ומשול. רוב המצרים הבינו זאת. מתי גם אנחנו נבין, ונלמד להתאחד במקום להתאייד?

  3. Diogenes

    A nice article.

    The theory used here has already been publish by Prof. Leibovitz, may he rest in peace.

  4. איזי גור

    ברצוני להתייחס לחלק קטן במאמר שבו, כך נראה ולא מובן מדוע, משתדל הכותב לפסוע על קצות האצבעות.
    הוא טוען: "לא מדובר על פאשיזם איטלקי… ולא בדיוק על הנאציזם הגרמני…"
    ועם זאת הוא ממשיך וטוען כי פאשיזם פירושו:"נכונות להפעיל אמצעי כפייה, דיכוי ואלימותלצורך שימור מערכות שליטה תוך הפרת נורמות דמוקרטיות…".וכ"ו
    על פניו נראה כי הכותב לא גמר בנפשו פאשיזם מהו.
    ואפילו נקבל כי גידולי הפרא הצומחים בעציצים שבלשכות שרים וחכ"ים, עדיין אינם הפאשיזם בהתגלמותו האיטלקית, הגרמנית ו/או הספרדית. גם משטר נוסח סטאליןוקסטרו אינו בדיוק דמוקרטיה.
    כך שאם עדיין לא ניתן לסמן את המשטר במדינת היהודים כפאשיזם של ממש.אין חשש, אנו מתקרבים אליו בצעדי ענק.
    בינתיים, כניסיון, נשלח לכלא רוכב אופניים. חכו חכו. זוהי רק ההתחלה.
    מנא מנא תקל ופרסין.
    נספור נספור את התקלות והתפרסותן

  5. זהבית אורלב

    מאמר חובה לשעור אזרחות בבתי ספר תיכוניים

  6. יחד נחסל את הפשיזם

    במקום לכתוב נגד הקולוניזציה היהודונית בשטחים, כותב לייבנר על "החתירה לקולוניזציה ולשימורה של שליטה יהודית בלעדית בארץ". במקום לדבר "דוגרי" ולספר שכיבוש שמפעיל אמצעי כפייה, דיכוי ואלימות הוא פשיזם – כותב חררדו בזהירות: "אני מבקש לציין את הנכונות להפעיל כל אמצעי כפייה, דיכוי ואלימות לצורך שימור מערכות השליטה הקיימות ופיתוחן, תוך הפרה של כללי משחק ליברליים, דמוקרטיים או נורמות הומניטריות". פשיזם זה פשיזם, טעה חררדו שהנמיך את הטון כדי לא להרגיז את האדישים שבקרבנו.

  7. עדי בן יעקב

    מה אתה מבקש ממנו יפה סליחה?
    אם בכל האמצעים נעשה בכדי להגביר את הדיכוי והכפיה של ערבי הארץ? אז אתה צודק והמונים אתך אבל יש מצבים שבהם מותר וחייבים להפעיל את כל האמצעים.

    אגב אם היו משתמשים בכל האמצעים בכדי לדכא את המתנגדים לכיבוש לא היו זורקים בקבוקי מולטוב על חילים בכל יום שישי.

    ועל כן אתה ושכמותך מאבדים את הרוב הדומם בארץ שמסכים לכל הניתוח הכלכלי פוליטי שלך אבל לא במחיר שהילדים שלהם ימותו על הזכות של מישהו בעזה להשאר בחיים כי לא ברור האם הוא גורם עוין או "לא מעורב"

  8. מילואימניק

    אני מבקש לא ממנו הרדוף והמדוכא שאדמתו נגזלה ממנו והוא חי בעוני מחפיר, הוא שהפך להיות האויב שלי, כי אני צריך להשפיל אותו בדרך לעבודה, סליחה יפה.
    אני מבקש מזה שיושב על המיליונים, חי בישובים מגודרים, שהחברים שלו יושבים בממשלה (או הוא שם), שקובע את המציאות שאני חי בה כדי לדכא. אני "מבקש" ממנו שלא ימשיך לזרוק את חברים שלי למחסומים כדי לשרת אותו. ממנו אני מבקש. מולו אני נאבק.
    הבנים שלנו/אנחנו אוכלים את החרא שמבשלים לנו מלמעלה.
    הריסת בתים, נישול, השתקה, בכח, מניעת זכויות בסיסיות, מצור הם שגורמים שהחיילים שנמצאים למטה מקבלים אבנים מהפלשתינים.
    ואחר כך כשמישהו נופל שבוי שוכחים אותו. כי מה מפריע לביבי/ליברמן להם יהיו עוד פיונים לשחק איתם, והם הרי ימצאו להם איזה מליונר להתנחם אצלו כשאתה חוזר הביתה לאכול חרא גם בתור סטודנט שעובד אצל קבלן שמירה.
    אז בכל האמצעים להילחם בהם!

  9. גל

    מהגדרת הפאשיזם ככזה שנועד לשמר את "מערכות השליטה הקיימות ו[לקדם את] פיתוחן" נובע שפאשיזם לא יכול להיות חתרני, אנטי-ממסדי ומהפכני. כלומר, הוא מטיבו שואף לחזק מסגרת קיימת, ולא לשבור אותה.

    אני לא בטוח שהפרוטוטיפים ההיסטוריים של המושג הזה (נאציזם, החולצות החומות של מוסוליני) עונים להגדרה הזו. אגב, האם ערבי שחי בישראל ומאמין שיש להקים כאן משטר חדש שיסלק בכוח את היהודים עונה להגדרה של פאשיסט? אולי הוא יהיה פאשיסט רק אחרי שהשאיפה שלו תתממש ואז הזכות לקרוא לו פאשיסט תהיה שמורה רק לפעילי זכויות האדם שישרדו את המהלך ההיסטורי הזה?

    בקיצור, המושג "פאשיסט" הוא בעיקר תגית רגשית – משהו שמעורר רגש כלפי תופעה מסוימת וחוסך את הצורך במהלך לוגי. אין לזלזל בתגיות רגשיות. יש להן כוח עצום בחיינו, ומצבו של השמאל הוא באמת עגום בהקשר הזה. המושג "שמאלני" (או "סמולני"), למשל, הפך לתגית רגשית שלילית רבת-עוצמה, ובמקביל חלה שחיקה רצינית באימפקט הרגשי של תוויות כמו "מתנחל" שעוררו קונוטציה שלילית גם ברב הציבור שבמרכז הפוליטי הישראלי.

    למושגים "פאשיזם" ו"גזענות" עדיין יש קונוטציה שלילית מסוימת מחוץ למחנה האנטי-ציוני. בכל מקרה, בשביל דיון רציני, ועל אחת כה וכמה בשביל מניפסט פוליטי, הייתי מציע להגדיר את המושגים בצורה הדוקה יותר.

  10. הפתרון: לחסל את הכיבוש!

    אבל –אם היו משתמשים בכל האמצעים בכדי לדכא את המתנחלים ומחסלים את הכיבוש– לא היו בנמצא מתנגדים לו, ואף אחד לא היה נזקק להתנגדות, לזריקת אבנים ובקבוקי פו-לא-טוב על חיילי הכיבוש בכל יום שישי.

  11. דרור בל"ד

    לקחתי משפט מתגובה (בעניין אחר) של צבי בן דור: "לטעמי הציונות היום, בשלב הנוכחי, היא אך ורק אידיאולוגיה שתכליתה לשמר בכל דרך אפשרית, בפנים ובחוץ, את עליונותם הפוליטית, הצבאית, הכלכלית, והתרבותית של מי שמוגדרים "יהודים" על פי חוקי מדינת ישראל ועל ידי הבירוקראטיה שלה. זהו ההיבט המרכזי, ואני אטען גם היחיד, באידיאולוגיה הציונית היום".
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=3027&t=pages

    חררדו לייבנר מתכוון במושג פשיזם, לצורך הדיון בלבד, ל"נכונות להפעיל כל אמצעי כפייה, דיכוי ואלימות לצורך שימור מערכות השליטה הקיימות ופיתוחן, תוך הפרה של כללי משחק ליברליים, דמוקרטיים או נורמות הומניטריות", וגם "החתירה לקולוניזציה ולשימורה של שליטה יהודית בלעדית בארץ".

    מדוע להשתמש במושג פשיזם ולא במושג ציונות? מדוע המאמץ לשנות אינו כולל גם את השפה ואת המושגים שאימצו להם הציונים על מנת להסיח את הדעת? דעת הקהל הציונית מתדיינת בינה ובין עצמה, כשבעולם כולו המושגים הרווחים לתיאור התוקפנות הציונית, עוד מימי האיניתפאדה הראשונה, שונים לחלוטין.
    כך קרה שההבדל בין התודעה של אזרחי המדינה הציונית ובין דעת הקהל העולמית הלכה וגדלה למימדים עצומים, ולא ניתן עוד להסביר לציונים שהמועמדים המרכזיים בכל ממשלה שתקום בעתיד הקרוב הינם פושעי מלחמה. כיום הציונים אינם יכולים להזדהות עם מהפכת שחרור עממית ומעדיפים לתמוך במדכאיהם.

    כדי לזכות בתמיכת הציבורים אותם מנסה חררדו לייבנר לחבר לשמאל (לדעתי לא ריאלי אבל שיהיה בהצלחה) יש להתחיל מההתחלה , לא מהאמצע ולא מהסוף. ההתחלה הייתה ב48. כל נסיון לטייח או לטשטש עובדות יוביל במוקדם או במאוחר לסתירות, דבר העלול להביא יותר נזק מתועלת. התחלה טובה תהיה לקרוא את מאמרו המכונן של מאיר עמור – ההיסטוריה המושתקת של הסירוב החברתי
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1295&t=pages
    ולהגדיל את מספר סרבני הגיוס. לאחרונה עלה לאויר האתר מי מרויח (מהכיבוש). כדי לפנות לאותם ציבורים עליהם בונה חררדו לייבנר במאבקו יש לשאול (ולענות) מי מרוויח מהציונות.

    "ללא בסיס עממי משמעותי, ללא מאבקים חברתיים מלמטה, לא נוכל לשמור על החירויות הדמוקרטיות וודאי שלא נוכל להרחיב אותן". חררדו, אנו לא רוצים לשמור על חירויות דמוקרטיות, אנחנו רוצים את האדמות שלנו בחזרה.

  12. מיכה רחמן

    1. אני מצטרף למגיבים המבקשים הגדרה הדוקה יותר ומצמצמת יותר של "פאשיזם". לא כל לאומנות חילונית או דתית היא פאשיזם. לא כל קולניזאציה ציונית היא פאשיזם וגו'.
    2. הניאו ליברליזם, במיוחד כאשר הוא רוצה להפריט, מחזק את המדינה ולא מחליש אותה. הקטנת תקציב המממשלה אין פירושו הקטנת מעורבות המדינה. כדי להפריט זקוקים ליותר ולא לפחות רגולציה. המדינה, והצבא של המדינה נחוצים מאוד לביצוע מדיניות אימפריאליסטית כשהמדינה משמשת כזרוע החזקה של החברות הרב-לאומיות (ויהיה זה בסין או בארה"ב).

  13. סמולן

    אין מילה אחת רעה שניתן לומר על מאמר תיאורטי כה ראוי, בשאלה כה רלוונטית. ההבחנות הדקות והבהירות, המאפשר לאתר ניואנסים בפשיזם שיאפשרו לחזות את התמוטטותו הבלתי נמנעת עקב שילוב של לא פחות משלוש (!) סתירות פנימיות.

    עם זאת, הבה נעיין בסתירות הללו.
    1. עובדים זרים: כלכלת שוק מול גזענות.
    2. שילוב ערבים בכלכלה הישראלית: כלכלת שוק מול גזענות.
    3. "רדיפת" האקדמיה: כלכלת שוק מול גזענות.

    מסתבר שלפי המאמר, הכוח הפועל כיום להגבלת הגזענות הישראלית – פרט כמובן לשמאל-שמאל-שמאל – היא מחויבות ישראלית לכלכלת שוק. על כן אני מציע, במקום התכנית המורכבת ורבת המימדים הנפרשת במאמר המעולה, משהו פשוט יותר: תמיכה חדה וחסרת פשרות בכלכלת שוק.

  14. עומר

    הרייב של אנטי-פה בשבוע שעבר היה אחת המסיבות הכיפיות שהייתי בהן בשנים האחרונות!

  15. מאור

    לעיתים חבל על הזמן שאתה מקדיש לתגובות. מי שמדבר על "פאשיזם" ו-"סתירות" מעיד על עצמו כמרקסיסט. ואם כישלון הקומוניזם בבריה"מ לאורך עשרות שנים לא שיכנע, מה תועיל תגובה בת מספר שורות?

    נראה שבעלי השקפה מרקסיסטית מתקשים מעט לקבל "סתירה" בסיסית אחת: דווקא כשיש כמעט קונצנזוס בישראל על הקמת מדינה פלסטינית, מתחזקת הדרישה שישראל תישאר מדינה יהודית. טחו עיניהם מלראות שרק מיעוט שבמיעוט רוצה "קולוניציה בכל הארץ"- הרוב יסתפק במושבות אריאל, גוש עציון ומזרח ירושלים. בפועל, כבר כמה שנים יש פחות ופחות "כיבוש" ויותר ויותר "נאו-ציונות תוקפנית", בעוד שלפי התיזה שלהם המגמות הולכות יד ביד. האם איזשהוא שלטון פשיסטי היה מסכים לוותר על חלקים מהפאטרלנד או הפאטריה שלו?!
    ל-"סתירה" כזו יכולים להיות שני הסברים אפשריים:
    א. רצון עממי אמיתי במדינת לאום עם אופי יהודי, לגיטימי כמו הרצון הפלסטיני במדינה, נו- פלסטינית, וריאלי לגבי (אי) הסיכוי לממש זאת תוך שמירת שלטון יהודי בכל הארץ.
    ב. מגמה פשיסטית-לאומנית שפשוט לא הובחנה קודם, כי לא היה שום איום על האופי היהודי של ישראל.

    הכותב לא ממש נותן צ'אנס לשקילת אפשרות א'.