string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הזדמנות תיאטרלית לפיוס

"השיבה לחיפה" בעיבודו של בעז גאון הגיעה לוושינגטון והציגה סבך של סבל וטלטלה מצפונית. ביקורת תיאטרון
פיטר מרקס

כאשר שתי אמהות נאבקות על ילד אחד, זה נראה כמתכון בטוח לזיקוקים דרמטיים. כאשר אחת הנשים פלסטינית והשניה ישראלית, התוצאות הרסניות. כזו היא החבטה הכואבת של "השיבה לחיפה", ההצגה הישראלית החדשה שמבוססת על נובלה שכתב בשנת 1970 סופר פלסטיני שבעבר גם היה הדובר של החזית העממית לשחרור פלסטין, ואשר הגיעה בכאב לב רוטט לתיאטרון J. ההצגה שאורכה 95 דקות מוצגת בעברית ובערבית בליווי כתוביות באנגלית, מעמתת את טראומת העקירה של שני הצדדים, יהודים וערבים, באופן כה קודר ומזעזע שרק הנוקשים שבנוקשים יכולים שלא להיות מרוגשים.

הדרמה מאת בועז גאון על פי ספרו של ע'סאן כנפאני, אשר נהרג בשנת 1972 בהתפוצצות מכונית תופת בבירות, מגיעה לוושינגטון בהפקה מבעבעת רגשות של התיאטרון הקאמרי של תל אביב, מהתיאטראות המובילים של ישראל. להקת השחקנים המעורבת, יהודים וערבים, בהנחיית הבמאי המוכשר והאינטואיטיבי סיני פתר, מאמצת את המורכבות הנפיצה של הסיפור כאילו דמות ודיאלוג היו יסודות שנועדו לשאיפה.

סוהיל חדאד וראידה אדון ב"השיבה לחיפה". צילום: סטן ברוך

המנהל האמנותי של תיאטרון J, ארי רות, והארגון שתומך בתיאטרון, המרכז הקהילתי היהודי של וושינגטון הבירה (DCJCC), מציגים בפעם הראשונה בארצות הברית גרסה רשמית ומאושרת של היצירה, ולהבדיל מהגרסה שמוצגת בתל אביב, הדיאלוגים בין הדמויות הפלסטיניות מתורגמות לערבית. על אירוח הקאמרי – שבהפקה זו מוכיח שהוא אכן תיאטרון בעל שיעור קומה בינלאומי – מגיעה לרות ול-DCJCC הערכה מרובה. העובדה שחייו של הסופר כללו קשרים עם קבוצה שבחלק ניכר מהעולם המערבי נחשבת לארגון טרור עשויה היתה להוות קו אדום עבור מוסדות רבים. אולם, תיאטרון J השכיל לראות כי טיפולו של גאון ביצירתו של כנפאני מהווה אמצעי לשלום וחמלה, ולא לעוינות ופילוג.

עם הפקה זו תיאטרון J גם מניף את עצמו לרמת יחסים חדשה עם הקהל שלו, ואולי אף לחזית של התיאטראות החושפים אמריקנים לדרמה שמעוררת את המצפון, תוך שפיכת אור על היבטים בתרבות היהודית.

אנו מחכים שהתיאטרון יספק לנו רגעים של הארה עוצמתית, יראה לנו אירועים שלא ידענו כי אנו צריכים לראותם – עד שאנו רואים אותם. המחזה של גאון בונה ללא רחם אירוע שכזה, מפגש שמצמצם טרגדיה בעלת מימדים מופשטים עצומים למפגש אחד עוצר נשימה. ב"השיבה לחיפה" זוג פלסטיני פוגש פנים אל פנים את הבן שאבד להם לפני שנים כה רבות, התחנך כיהודי, וכיום הוא חייל ישראלי. ההשלכות העצובות כוללות גם את האישה הישראלית שגידלה אותו, פליטה מפולין ששכלה בשואה את בנה היחיד.

של מי הסבל המאציל יותר? אחת החוזקות של "השיבה לחיפה" היא שלא ניתן לפרום את הכאב. כמו קצוות של כדור צמר סבוך, הטענות והתביעות סבוכות לכדי פלונטרים תמידיים.

השנה 1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים בה הצבא הישראלי הכה בשכניו הערבים, איחד את ירושלים, וסיפח את חצי-האי סיני ואת רמת הגולן. זוג בגיל העמידה מהעיר רמאללה שבגדה המערבית, סעיד (סוהיל חדאד) וספיה (ראידה אדון), מנצלים הקלות במעברים, ושבים לבית המשפחה שלהם בחיפה, ממנו נאלצו לברוח במלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948. במהומה ובהמולה הם נטשו, ככל הנראה, את בנם התינוק, והם איכשהו חושדים שיתכן כי נמצא על ידי המשפחה היהודית שגרה כיום בביתם.

בפלאשבקים ל-1948 אנו רואים כי זה קרוב מאוד למה שאכן קרה. הרשויות הישראליות מעניקות קדימות לשיכון משפחות עם ילדים, וכך, על מנת לעזור למרים (רוזינה קמבוס) ואפרים (ניסים זוהר) חשוכי הילדים, פקיד מקומי (מיכאל טפליצקי) מוסר לידיהם את התינוק שהושאר במיטתו על ידי סעיד וספיה.

ניתן לראות איך העלילה יכלה להתמוסס לכדי מלודרמה מליצית. אולם, הן בבימוי והן בכתיבה ניכרת הקפדה מחמירה, כאילו נשמרו הבמאי והמחזאי מפני היגררות לרדיפת סנסציות; זמן מועט מוקדש לפיתולים מפתיעים בעלילה. גאון ופתר לוקחים צעד אחורה מהסיפור העוצמתי ומניחים לדמויות לעשות את כל השאר. כתוצאה מכך, בשעה הראשונה של ההצגה – שמובילה אל וכוללת את הסכמתה הלא נלהבת של מרים, שהתאלמנה בינתיים, לשמוע את סעיד וספיה הנחושים – מונחים בשלווה וכמעט כבדרך אגב היסודות להתרחשויות הנפיצות יותר שיגיעו בהמשך. (הסחת הדעת היחידה היא תמונה עם פקיד ישראלי, שבאה להראות שבסופו של דבר הבית ייקרע מעל ממרים, שלא בצדק, בדיוק כפי שנקרע מעל סעיד וספיה.)

השחקנים מתמודדים עם תפקידיהם בסמכותיות ובחן. חדאד בתפקיד סעיד מקרין ישירות גשמית; אתה מאמין שהוא לא יהסס לשעוט הישר לתוך עימות כואב. אפרים בגילומו של זוהר הוא רך בכל הדרכים הנכונות. בתפקיד האימהות, קמבוס ואדון הן מופת של עמעום, מתקדמות ונסוגות תוך שהן מנסות אט-אט ובדרכים שונות לתהות זו על קנקנה של זו, ומתחילות להבין את צערה של האחרת.

גילומן המכובד מגיע לשיאו בתמונה המרכזית והצורבת של המחזה, בה בנה של מרים דוב (ארז כהנא המופלא) מגיע לבוש מדים והוא מוצג בפני הוריו הביולוגיים, שמכירים אותו בשמו ח'לדון – שם שהוא כמובן אינו מכיר. לא אתאר כאן את התמורות הרגשיות בפגישתו של דוב עמם, מלבד לומר שככל שהתמונה מתקדמת, אתם תאהבו כל אחד ואחת מהאנשים המעורבים.

כפי שהמחזה "השיבה לחיפה" מרמז, הניסיון לפתור טענות ותביעות זו עבודה מתישה, אפילו חסרת טעם, במיוחד כאשר חלק כה ניכר מהראיות, של שני הצדדים, שוכן בלבבות. אז אולי הגילוי האופטימי ביותר של המזרח התיכון בערב זה מגיע כשהמסך יורד בתיאטרון גולדמן, והשחקניות שמגלמות את האמהות הפלסטינית והישראלית נופלות זו לתוך זרועותיה של זו. "השיבה לחיפה" גורם לך להרהר מה היה קורה אילו הן לא היו מרפות לעולם.

"השיבה לחיפה" מאת בעז גאון, על פי נובלה מאת ע'סאן כנפאני. במאי: סיני פתר, תפאורה: פרידה שהם, תאורה והקרנה: קליף סטנפורד, תלבושות: עפרה קונפינו, מוזיקה: מיקה דני. פורסם לראשונה בוושינגטון פוסט, ב-17 בינואר.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    1. מאור

      אם אני זוכר נכון, בסוף הנובלה הבן הצעיר של הזוג מתגייס לפתח, כלומר הסכסוך מסלים למלחמת אחים ממש. האם זה הושמט מההצגה?

    2. Sean Eaglewood

      במלים אחרות, מדובר בשני טקסטים שונים.