string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הרב והרב תרבותי

לאחר שדחו בצדקנות את הגזענות הישירה והפופוליסטית כ"בלתי סבירה" ובלתי מקובלת על הסטנדרטים הדמוקרטיים, נוקטות ממשלות אירופה אמצעי מגן גזעניים ו"סבירים". על שנאת זרים כבסיס לפוליטיקה החדשה, מתוך גיליון 6 של "מעין"
סלבוי ז'יז'ק

(תרגום: רן קידר)

ב-17 באוקטובר השנה, במהלך פגישה עם צעירים מהמחנה הנוצרי שמרני, הכריזה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל: "הגישה הרב-תרבותית, שטענה שאפשר לחיות פשוט באושר רב אלה לצד אלה, נכשלה, נכשלה לחלוטין". לפחות ניתן לומר על מרקל שהיא עקבית. מרקל מהדהדת את הדיון על אודות התרבות הדומיננטית, הלייטקולטור, שהיה מרכזי עד לפני מספר שנים, כשהשמרנים התעקשו שכל מדינה מבוססת על מרחב תרבותי, שצריך להיות מכובד על ידי חברי תרבויות אחרות החיים באותו המרחב.

מרקל, לתפיסתה, מקבלת את המהגרים לגרמניה בברכה, אבל קובעת שעליהם ללמוד את השפה ולקבל את הנורמות התרבותיות של המדינה. הרעיון עורר מהומה מסוימת באירופה, אבל התקבל במהרה כחלק מהמציאות החדשה. למעשה, ההצהרות של מרקל היו שיא ברצף אירועים דומים. גירושם של הצוענים ששהו באופן בלתי חוקי בצרפת לרומניה גרר מחאות רבות ברחבי אירופה כולה, בגופי תקשורת ליברליים, אבל גם מצד פוליטיקאים בכירים, ולא רק מהשמאל.

מולטי קולטי. צילום: DG Jones, cc by-nc

ובכל זאת, לא רק שהגירוש המשיך, הוא מהווה רק את קצה הקרחון של הפוליטיקה האירופית. לפני מספר חודשים ספר מאת תילו סראזין, בנקאי גרמני המקורב לחוגים הסוציאל-דמוקרטיים, גרם מהומה בגרמניה. סראזין טען שהלאומיות הגרמנית מאוימת מזהותם הלאומית של המהגרים. אף שהספר גונה מעל במות רבות, ההשפעה העצומה שלו היא עדות לכך שנגע בעצב חשוף ובציבור רחב.

מקרים כאלה מתקיימים על רקע סדר מחודש וארוך טווח של המרחב הפוליטי במערב ובמזרח אירופה. עד לאחרונה נשלט המרחב הפוליטי באירופה על ידי שתי מפלגות, ימין-מרכז (נוצרית-דמוקרטית, ליברלית-שמרנית) מול שמאל-מרכז (סוציאליסטית, סוציאל-דמוקרטית), לצד מפלגות קטנות יותר שפנו לציבור בוחרים מצומצם יותר (אקולוגיות, קומוניסטיות ודומה). התוצאות האחרונות בבחירות במערב ובמזרח אירופה מסמנות את הופעתה של קוטביות מסוג אחר. מצד אחד מפלגת מרכז שתומכת בקפיטליזם הגלובלי, לרוב עם סדר יום ליברלי (סובלנות כלפי הפלות, זכויות הומואים, מיעוטים אתניים ודתיים); ומנגד מפלגה פופוליסטית נגד מהגרים, אשר נהיית חזקה יותר ויותר, ובקצותיה אגפים נאו-פשיסטיים וגזעניים. המקרה המובהק הוא פולין: לאחר היעלמות המפלגה הקומוניסטית-לשעבר, המפלגות הגדולות הן מפלגת המרכז הליברלית "האנטי-אידאולוגית" של ראש הממשלה דונלד טוסק והמפלגה הנוצרית השמרנית של האחים קצ'ינסקי. ניתן להבחין בנטיות דומות בין השאר בהולנד, בנורווגיה, בשוודיה ובהונגריה.

לאחר עשורים של מדינת רווחה (ולו כהבטחה), ולאחר שהקיצוצים הכלכליים הוגבלו לתקופות קצרות והובטח שבקרוב המצב יחזור לקדמותו, אנו נכנסים לעידן חדש שבו המשבר, או בעצם מצב החירום הכלכלי – כולל הצורך בנקיטת צמצומים (הקטנת ההטבות הסוציאליות, קיצוץ שירותי החינם במסגרת הבריאות והחינוך, הפיכת המשרות לזמניות יותר) – הוא מצב של קבע, שהופך לדרך חיים.

פחד מהאחר מאחד בין המחנות הפוליטיים. photo: cc by stp243

לאחר פירוק המשטרים הקומוניסטיים ב-1990, נכנסנו לעידן חדש שבו המדינה הפכה למינהלה א-פוליטית של מומחים המגשרת בין אינטרסים. הדרך היחידה להחדיר תשוקה לתוך השדה הזה, להניע אנשים, היא באמצעות פחד: פחד ממהגרים, פחד מפשע, פחד משחיתות מינית נטולת מצפון, פחד ממדינה מתערבת (עם מעמסה של מסים גבוהים ורגולציה), פחד מאסונות אקולוגיים, אבל גם פחד מהטרדה. כיום תקינות פוליטית היא הצורה הליברלית המובהקת של הפוליטיקה של הפחד. פוליטיקה כזאת נשענת תמיד על ההתכנסות של גברים ונשים מפוחדים.

האירוע הגדול של העשור היה שהפוליטיקה נגד מהגרים נטשה את חבל הטבור שחיבר אותה למפלגות הימין הקיצוני, ונכנסה אל מעבי הזרם המרכזי. מצרפת ועד גרמניה, מאוסטריה ועד הולנד, ברוח החדשה של הגאווה בזהות התרבותית וההיסטורית, המפלגות הגדולות מצאו שזה מקובל להדגיש שהמהגרים הם אורחים ושהם צריכים להתאים את עצמם לערכים התרבותיים של החברה המארחת, מבחינת "זוהי המדינה שלנו, תאהבו אותה או תעזבו אותה".

הליברלים נחרדים כמובן מגזענות פופוליסטית שכזאת. למרות זאת, מתחת לסובלנות הרב-תרבותית שלהם והכבוד שלהם לאחרים (אתנית, דתית, מינית) נמצאת אותה הנחת יסוד המשותפת להם ולמתנגדים למהגרים: הפחד מפני האחר. ניתן לזהות את הפחד הזה באימה האובססיבית של הליברל מהטרדה. "האחר הוא בסדר, אני מכבד אותו", יגיד הליברל, "אבל שלא ייכנס יותר מדי למרחב שלי. כשזה קורה, זו הטרדה. אני תומך באפליה מתקנת, אבל אני לא מוכן בשום אופן להקשיב למוזיקת ראפ רועשת". בקצרה, האחר הוא נסבל כל עוד הנוכחות שלו לא חודרנית, כל עוד האחר הזה לא באמת אחר. החובה שלי להיות סובלני כלפי האחר אומרת למעשה שעליי לא להתקרב אליו יותר מדי, לא לחדור למרחב שלו. במילים אחרות, עליי לכבד את חוסר הסובלנות שלו לקרבת היתר שלי. מה שצץ ועולה יותר ויותר כזכות האנושית המרכזית בחברה הקפיטליסטית המאוחרת הוא הזכות שלא יטרידו אותך. במילים אחרות, הזכות לשמור על מרחק מאחרים.

אין כל פלא שהנושא של "טיפוסים רעילים" הולך וצובר כוח לאחרונה. הרעיון צץ במקורו באזורי הפסיכולוגיה הפופולרית, שמזהירה אותנו מפני ערפדי רגש שיצודו אותנו שם בחוץ. הנושא התפשט הרבה מעבר ליחסים בין-אישיים: התואר "רעיל" כולל סדרה של תכונות ששייכות לתחומים שונים לחלוטין (טבעי, תרבותי, פסיכולוגי, פוליטי). "טיפוס רעיל" יכול להיות מהגר שחולה במחלה קטלנית שיש לבודד אותו; טרוריסט עם תכניות קטלניות שיש לנטרל אותו ומקומו בעצם בגואנטנמו, המתחם הריק הפטור משלטון חוק; אידאולוג פונדמנטליסט אשר יש להשתיקו מכיוון שהוא מפיץ שנאה; הורה, מורה או כומר אשר מתעלל בילדים ומשחית אותם. האם אין משהו רעיל ברעיון עצמו של הורה, המתווך הטפילי שמכפיף את הסובייקט לסמכותו וכך הופך את עצמו לחופשי ואוטונומי? הטיפוס הרעיל הוא השכן הזר באשר הוא, שלא לדבר על תהומות העונג שלו ואמונותיו. המטרה הראשית של כל חוקי היחסים הבין-אישיים היא לבודד ולנטרל את הממד הרעיל הזה, לצמצם את השכן לכדי אדם-עמית.

שמרו מרחק. photo: ezu, cc by-nc-nd

בשווקים של היום ניתן למצוא מוצרים רבים שנשללה מהם התכונה המרושעת שלהם: קפה ללא קפאין, שמנת ללא שומן, בירה ללא אלכוהול והרשימה ארוכה. אפשר להוסיף את הסקס הווירטואלי כסקס ללא סקס, את דוקטרינת המלחמה ללא נפגעים (מהצד שלנו, כמובן) של קולין פאוול כמלחמה ללא מלחמה, את ההגדרה המחודשת בת זמננו של הפוליטיקה כאמנות של מנהלה של מומחים כפוליטיקה ללא פוליטיקה, וכמובן את רב-התרבותיות הליברלית והסובלנית של היום כחוויה של האחר ללא האחרות שלו – האחר ללא קפאין, עם הריקודים המרתקים שלו, הגישה ההוליסטית, השלמה והאקולוגית, אם כי ללא תכונות, כגון הכאת נשים. אלה נשארות מחוץ לתחום.

המכניזם של נטרול שכזה נוסח בצורה הטובה ביותר ב-1938 על ידי רובר ברזיאק, האינטלקטואל הצרפתי הפשיסט שהורשע ונורה ב-1945, אשר ראה בעצמו אנטישמי מתון והמציא את הנוסחה של "האנטישמיות הסבירה": "אנו מעניקים לעצמנו רשות להריע לצ'רלי צ'פלין, חצי יהודי, בקולנוע; להעריץ את פרוסט, חצי יהודי; להריע ליהודי מנוחין, יהודי; וקולו של היטלר נישא על גלי הרדיו שנקראים על שמו של היהודי הרץ… אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד, אנחנו לא רוצים לארגן פוגרומים, אבל אנחנו גם חושבים שהדרך הטובה ביותר למנוע את התגובות הטבעיות של האנטישמיות היא לארגן ולהסדיר אנטישמיות סבירה".

האם אותה הגישה לא עובדת כרגע בממשלות שלנו כשהן מתמודדות עם "איום המהגרים"? לאחר שדחו בצדקנות את הגזענות הישירה והפופוליסטית כ"בלתי סבירה" ובלתי מקובלת על הסטנדרטים הדמוקרטיים שלנו, הממשלות נוקטות אמצעי מגן גזעניים "סבירים". וממש כאילו היו ברזיאק של ימינו, אף שחלקם סוציאל-דמוקרטים, הם אומרים לנו: "אנו מעניקים לעצמנו רשות להריע לספורטאים אפריקנים ומזרח-אירופים, לרופאים אסייתים, למתכנתים הודיים. אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד, אנחנו לא רוצים לארגן ולהסדיר פוגרומים, אבל אנחנו גם חושבים שהדרך הטובה ביותר למנוע את אמצעי ההגנה האלימים נגד המהגרים היא לארגן הגנה סבירה נגד מהגרים".

החזון הזה של טיהור השכן מרעלים מציג מעבר חלַק מברבריות ישירה לברבריות בעלת פנים אנושיות. זו נסיגה מהאהבה הנוצרית לשכן, לעבר המצב הפגאני של העדפת השבט שלנו (יוונים, רומאים למשל) על פני האחר הברברי. אפילו אם הדבר מוסווה בהגנה על ערכים נוצריים, זהו למעשה האיום הגדול ביותר על המסורת הנוצרית.
וכאן למעשה מתחילה הצרה האמיתית: האם כל הפרקטיקות של האוניברסליזם אינן מעוגנות בעצם שדה תרבותי מסוים? לכן גם חינוך עם תכנים אוניברסליים לכולם הפך לעניין לוהט כל כך כיום. הליברלים מתעקשים שיש להעניק לילדים את הזכות להישאר חלק מהקהילה המסוימת שלהם, אבל בתנאי שתינתן להם בחירה.

photo: jean-fabien, cc by-nd-nc

למשל, על מנת שלילדי האמיש בארצות הברית תהיה בחירה חופשית בפועל, יש ליידע אותם כראוי בדבר הדרך של הוריהם והדרך ה"אנגלית" ולחנך אותם לשתי הדרכים. עם זאת, הדרך היחידה לעשות זאת היא להפריד אותם מקהילת האמיש, כלומר להפוך אותם ממש ל"אנגלים". הדבר מדגים בבהירות את מגבלות הגישה הליברלית לגבי נשים מוסלמיות הלובשות רעלה: הן יכולות לעשות זאת אם זו הבחירה החופשית שלהן ולא אפשרות שנכפתה על ידי בעליהן או בני המשפחה. ולמרות זאת, ברגע שהנשים עוטות על עצמן רעלה מבחירה אישית חופשית, המשמעות של עטיית הרעלה משתנה לחלוטין: היא אינה עוד סימן להשתייכות לקהילה המוסלמית, אלא הבעה של עצמאות וייחודיות, אולי דרך להתנגד למסחר המיני של ימינו או מחאה מול המערב. זה דבר אחד לעטות רעלה בעקבות היטמעות במסורת; זהו דבר אחר לגמרי לסרב לעטות רעלה; ודבר שלישי זה לעטות רעלה לא כמעשה של השתייכות, אלא מתוך בחירה.

לכן בחברות החילוניות, האנשים שמחזיקים בזהות דתית בעלת משמעות נמצאים בעמדת ציות: אפילו אם מותר להם להחזיק באמונה שלהם, האמונה שלהם "נסבלת" בתור הבחירה/ הדעה האישית והייחודית שלהם. ברגע שהם מציגים בציבור את משמעות הטקס עבורם (כהשתייכות לזרם), הם מואשמים בפונדמנטליזם. המשמעות היא שלהיות "סובייקט של בחירה חופשית" (במובן הרב-תרבותי המערבי והסובלני) יכולה להופיע אך ורק לאחר תהליך אלים ביותר של קריעת אדם מעולמו שלו, ניתוק מהשורשים שלו.

האוניברסליזם של החברה המערבית הליברלית לא נמצא בעצם העובדה שהערכים שלו (זכויות אדם וכדומה) הם אוניברסליים, כלומר שכל התרבויות מחזיקות בהם. המובן הוא קיצוני הרבה יותר: כאשר אותם פרטים מתייחסים לעצמם בתור "אוניברסלים" הם משתתפים ישירות בממד האוניברסלי, ועוקפים את המצב החברתי המסוים שלהם.
אף ששמאלנים ליברלים תקפו את מושג הלייטקולטור, התרבות הדומיננטית של כל מדינה, והציגו אותה כגזענות סמויה, עלינו להודות שלכל הפחות היא מציעה תיאור הגון של העובדות. הכבוד לחופש ולזכויות הפרט, אפילו על חשבון זכויות של קבוצות, שחרור מלא של נשים, חופש דת (כולל אתאיזם) וחופש נטייה מינית, חופש לתקוף בציבור את מי שרוצים ואת מה שרוצים – כל אלה הם מרכיבים מרכזיים בתרבות המובילה המערבית והליברלית.

וזאת גם צריכה להיות התשובה לאותם מוסלמים במדינות המערביות אשר מפגינים נגד היחס אליהם, אף שאין להם בעיה עם כך שבערב הסעודית למשל חל איסור על מי שאינו בן דת האסלאם להתפלל בציבור. עליהם לקבל את העובדה שהתרבות שמאפשרת להם את החופש הדתי במערב דורשת מהם לכבד את כל צורות החופש האחרות. במילים אחרות, החופש של המוסלמים הוא חלק מהחבילה שמעניקה גם את החופש לסלמן רושדי לכתוב את כל העולה על רוחו, ולא ניתן לקבל את החלק של החופש המערבי שמתאים להם בדיוק.

בשנים האחרונות התקיים בסלובניה, מולדתי, דיון ציבור סוער: אם יש לאפשר למוסלמים, רובם מהגרי עבודה מרפובליקות של יוגוסלביה לשעבר, לבנות מסגד בבירה לובליאנה. בעוד השמרנים התנגדו למסגד מסיבות תרבותיות, פוליטיות ואפילו אדריכליות, העיתון השבועי "מלאדינה" הציג את תמיכתו במסגד שעמדה בקו אחד עם התמיכה הכללית שלו בזכויות אזרח וחברה של האנשים מהרפובליקות של יוגוסלביה לשעבר. עם זאת, "מלאדינה" היה גם העיתון היחיד בסלובניה שהדפיס את הקריקטורות על מוחמד. במהופך, אלו שהפגינו הבנה רבה למחאה המוסלמית האלימה היו אלה שהביעו דאגה מתמדת לאירופה הנוצרית.

הדבר תקף גם בנוגע לנצרות. ב-2 במאי 2007 "ל'אוסרבטורה רומאנו", העיתון הרשמי של הוותיקן, האשים את הקומיקאי האיטלקי אנדראה ריברה ב"טרוריזם" בעקבות ביקורת על האפיפיור. במהלך הופעה תקף ריברה את עמדת האפיפיור בנוגע לאבולוציה: "האפיפיור אומר שהוא לא מאמין באבולוציה. אני מסכים: הכנסייה מעולם לא התפתחה". הוא גם ביקר את הכנסייה בעקבות סירובה להעניק הלוויה קתולית לפיירג'יורג'יו וולבי, קורבן מחלת ניוון שרירים שקידם את המתות החסד ומת בדצמבר 2006, לאחר שרופא הסכים לנתק את מכונת ההנשמה שלו: "אני לא סובל את זה שהוותיקן סירב לקיים הלוויה לוולבי, אבל הסכים לעשות את זה לפינושה ולפרנקו". וזו התגובה של הוותיקן: "גם זה טרור. זהו טרור לפתוח בהתקפה על הכנסייה. זה טרור לעורר שנאה עיוורת ונטולת היגיון נגד הדוברים בשם האהבה, האהבה לחיים והאהבה לבני האדם".

המשוואה הזאת בין ביקורת אינטלקטואלית ומתקפות טרור עומדת בניגוד קיצוני ובוטה ללייטקולטור, לתרבות הדומיננטית המערב-אירופית, שמתעקשת על שימוש בנימוקים, ועל פיו ניתן לבקר ולהפוך כל דבר לבעיה – וכך, בעיני התרבות המובילה המשותפת שלנו, ההצהרות של ריברה מקובלות לחלוטין. בגבולות התרבות הדומיננטית שלנו הטרוריסט כאן הוא לא ריברה, אלא עיתון "ל'אוסרבטורה רומאנו", שהציג את המחאה המנומקת של ריברה כאילו הייתה "שנאה עיוורת ונטולת היגיון". חופש הדיבור מתפקד כאשר כל הצדדים מצייתים לאותם חוקים לא כתובים של נימוס שקובעים אילו התקפות אינן ראויות, גם אם הן מותרות בחוק; הנימוס אומר לנו אילו מנהגים של קבוצה אתנית או דתית מקובלים ואילו אינם מקובלים. אם הצדדים אינם חולקים את אותן אמות נימוס ואינם מכבדים אותן, הרב-תרבותיות הופכת לשנאה או לבורות הדדית מעוגנת בחוק.

זוהי משימה הכרחית עבור הנלחמים לשחרור לנוע מעבר לכבוד סתמי כלפי האחר, ולצעוד לעבר תרבות דומיננטית חיובית ומשחררת שיכולה לשאת קיום משותף והתמזגות של תרבויות שונות. במקום לשחק את הנפש האצילית המקוננת על אירופה הגזענית שצצה מחדש, עלינו להתייחס בעין ביקורתית כלפי עצמנו, ולשאול את עצמנו עד איזה מובן הרב-תרבותיות המופשטת שלנו תרמה למצב העניינים המדכדך הזה, ולקבל על עצמנו את הקרב העומד לבוא על התרבות הדומיננטית.

הכותב הוא פילוסוף ומבקר תרבות.
גיליון 6 של "מעין" מופץ יחד עם עיתון האמנות "החדש והרע", "שירה מפרקת חומה" – שירון ערבי-עברי של גרילה תרבות מאירוע נגד החומה באבו-דיס, ו"גלשן" – ספר השירה של מיכל דר. ההשקה מתקיימת היום (שישי) בצהריים. לפרטים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רונה

    תודה, ז'יזק מבריק כתמיד.

  2. דרור ק

    הרעיון שמוסלמי יכול וצריך להתפלל בפומבי בשעה שבני דתות אחרות צריכים להתפלל בצנעה (ובלבד שמדובר בדתות מונותאיסטיות שנוסדו לפני האסלאם, אחרת אסור להתפלל בכלל) נגזר מרעיון עליונות האסלאם מבחינה דתית ותרבותית והוא מובנה בתפיסה המוסלמית הסונית. לכן מוסלמי סוני מאמין מקבל בברכה את העובדה שבסעודיה כך נהוג, ובהשלמה מהולה בצער את העובדה שבגרמניה כולם יכולים להתפלל בפומבי. הרעיון שכולם יכולים להתפלל בפומבי ואין עליונות של דת אחת על האחרת הוא יסוד בתרבות האירופית של ימינו. רב-תרבותיות פירושה קבלת זכותו של מוסלמי לדרוש שנוצרי לא יתפלל לידו, גם בגרמניה או בצרפת, כי זה פוגע ברגשותיו. דחיית העיקרון הזה היא גם דחיית הרב-תרבותיות ואימוץ ערכים אירופיים הומניסטיים. אנגלה מרקל אומרת בצדק שהיא לא רוצה רב-תרבותיות בגרמניה, אלא היא רוצה מדינה הומניסטית-ליברלית עם תרבות אירופית. המוסלמים הסונים האדוקים יכולים לקבל בלב כבד ובהשלמה את העובדה הזאת, או לעבור לגור בסעודיה. גם בישראל היינו עדים לתופעה כזאת, כשבג"ץ ניסה לכפות על בית-ספר חרדי לקבל תלמידות ספרדיות בלי אפליה. בג"ץ לא נקט גישה רב-תרבותית. להפך. הוא הבהיר לאותה עדה דתית שישראל היא מדינה שוויונית-ליברלית, ולפיכך יש תופעות תרבותיות שאינן מקובלות בה. מרקל גם חוששת בצדק מיצירת "מובלעות" תרבותיות סגורות בתוך החברה הגרמנית. קיום חברה דמוקרטית, ליברלית וקיום מדינת רווחה מותנה בתקשורת קבועה ורצופה בין הקהילות השונות שמרכיבות את החברה. מהגרים שאינם מוכנים ללמוד גרמנית, מודיעים בעצם שהם מעוניינים ליצור "אי בודד" בתוך החברה הגרמנית. ל"אי הבודד" הזה יצטרכו אזרחי גרמניה, באמצעות ממשלת גרמניה, לדאוג, אבל אנשיו לא יוכלו לתרום את חלקם לחברה הכללית ולא ישתתפו במו"מ הפוליטי המתמיד שמקיים את הדמוקרטיה. זוהי תופעה שאי-אפשר לקבל.

  3. רונה

    ובכלל, אם מתרגמים משהו (שזו פעולה מבורכת כשללעצמה) תמיד צריך לצרף קישור או התייחסות למקור אחרת לא ניתן להשתמש בו.

  4. צ'יקי

    המאמר פורסם במעין בגרסה הזו, השלמה. הוא ניתן במיוחד למעין על ידי המחבר, ואני לא בטוח שפורסמה במקום אחר בגרסה זו.

  5. יריב מ

    מפנה שמרני – דווקא במובן הטוב של המילה בסך הכל – לכיוון של תרבות דומיננטית המאפשרת את הרב-תרבותיות, אחרי הצגת הדברים בצורה שנרמז בה לפחות על יחסיות תרבותית מוחלטת.

  6. נעם לוי

    דווקא הראיון שהוא נתן באל ג'זירה (והובא פה נדמה לי – אם לא אז חפש אותו ביוטיוב), מראה להבנתי שהוא חושב על אוניברסאליזם באופן מרקסיסטי משהו – היינו ככזה שקיים – ברמות מטריאליות אנושיות – הלכה למעשה (השאיפה ל"ערכים אוניברסאליים" כלומר – חריות שיוויון אחווה וגו). נדמה לי שמה שהוא מבקש לומר כאן מדבר על כך שברמה ה"תרבותית" הרווחת יש פער בין ההלימה של הקונספט הליבראלי-כתרבות הרווח לבין המימוש שלו כפרקטיקה דווקא בידי מי שראוי שיעגנו בתפיסתם ומעשיהם אוניברסאליזם-מטריאלי בפועל (גם אם זה לא ממש מצוי עדיין במלואו אפילו במערב). כלומר הוא בטח לא מתחיל מאיזו עמדה רב-תרבותית רלטיוויסטית ותו לא. יש לו ביקורת על הליברליזם כתרבות והפרקטיקה המערבית של הקפיטליזם המאוחר על דורסנותו שמחסל אחרות (נכון – במידה רבה תרבותית יחסית, שונה ממש – שונות ויחסיות שמה לעשות מתקיימות במישור ריאלי מאד כשלעצמן ויש לתת עליהן את הדעת). אבל קפיטליזם מאוחר העושה יוניפיקציה כזו ממש לא בתור אותו גורם אוניברסאליסטי מאחד ומאפשר אוניברסאליזם-מטריאלי אלא כגורם דכאני מכפיף ואלים כתרבות שלטת. אלא, וכך אני מבין כאן את דבריו במאמר הזה, בכל זאת יש להבנתו "עם מה לעבוד" בתוצר התרבותי קונספטואלי קרי "האוניברסליזם" התרבותי של התקופה שגם מתבטא בחלקים מסויימים בעולם ואלמנטים מסויימים בחברות שם גם באוניברסאליזם-מטריאלי הלכה למעשה…
    הצלחתי להסביר את כוונתי למה שאני חושב שכוונתו?
    :)

  7. יריב מ

    אם הבנתי אותך נכון – מטבע הדברים בתגובה מהירה על נושא סבוך זה קשה – ז'יז'ק מדבר על שני אתוסים פרקטיים (מטריאליים במושגיך) שונים בתוך מה שנהוג לכנות המערב הליברלי: אתוס אחד, זה של הקפיטליזם המאוחר, דכאני ורע; אתוס אחר, זה של הסובלנות, מאפשר את האוניברסליזם דה-פאקטו (אולי בכך שהוא ממזער את עצמו לעקרונות מסדירים ומופשטים בלבד, ולא לטעמים וגוונים תרבותיים ספציפיים). בכל מקרה שני העמדות הללו אינן מופשטות לחלוטין, אלא הן חלק מפרקטיקת-על המסדירה יחסים בין גורמים שונים בחברה. הבנתי נכון?

  8. נעם לוי

    אם כי אני לא יודע כמה באמת הוא עושה את ההבדלה האנליטית החותכת בין החלק המופשט ה"תודעתי" סו קולד, לבין איזו "ממשות" פרקטית-רווחת – זה הרבה יותר מעורבב אצלו – כל שכן ברמת הסיבה והמסובב: מה מייצר את מה ה"תקופה" על הפרקטיקות שלה את התודעה והאידיאלים והקונספטים ו/או להיפך (גם וגם נדמה לי… האופן בו הוא רואה את הדבר הוא – שוב למיטב הבנתי עד כמה שזו מגעת – מרקסיסטי עם טוויסט). אבל כן למעשה על סוג כזה של פער נדמה לי בגדול שהוא מבקש להצביע. ובעיקר על איזו תוחלת אמתית עם תוקף ואפשרות השפעה שבכל זאת יש שם בעצם ההחזקה באידיאל האוניברסליסטי. יען הוא לא רק איזה תוצר לוואי מסכן של הקפיטליזם המאוחר (במובן ה"כוזב"), שצריך לתת לכל "לייטקולטוריסט" לעשות בו כבשלו ובעצם למסמסו ולתקף בכך מצב בלתי אוניברסליסטי בעליל במסווה של כאילו כן ליבראליזם נאור. הוא – ההתעקשות עליו ברמת השיח והפרקטיקה – ממש כלי עבודה למי שמבקש לייצר אוניברסליזם בפועל כדבר רווח.
    :-)