string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פתאום נשמט עם מהמסך

צוות טלוויזיה מתלווה למפגינים בבלעין, ובתום יום שלם של צילומים בוחר להקרין סכסוך בין חיילים למפגינים יהודים. לאן נעלמו הפלסטינים?
חגי מטר

אפשר היה לומר שזה קטנוני, שזה פשוט במקרה לא התאים לקונספט של הכתבה הספציפית הזו, אילולא זה היה כבר כל כך שגרתי. גם הפעם הכל התחיל מטלפון של תחקירנית בערוץ 2 לפעילה באנרכיסטים נגד הגדר, עם ההצעה להתלוות למישהו בקבוצה ליום בבלעין. הפעם הפעילה העבירה את התיק אליי. גם אני וגם היא הבהרנו לתחקירנית כמה פעמים שההפגנות הן יוזמה פלסטינית, שאנחנו אורחים ושותפים שם – אבל אנחנו לא הסיפור העיקרי. חילצנו ממנה הבטחה שילוו גם את מחמד חטיב, ממנהיגי המאבק העממי בכפר, ודאגנו שידברו.

בא יום שישי, ועמו הצילומים. קושמרו וצוותו הגיעו אליי הביתה וליוו אותי מהכנת הסנדוויץ' לדרך ועד סוף ההפגנה. הם גם תיאמו עם צלמים של דובר צה"ל, שנצמדו ליום בחייו של מפקד היחידה מפזרת ההפגנות בבלעין, ובמהלך ההפגנה קושמרו נדד בין שני הצדדים. וצלם שילווה את חטיב? יוק.

הפגנה בבילעין לציון חמש שנות מאבק, פברואר 2010. צילום: חגי מטר

החלטתי לתפוס יוזמה, ולדחוף את חטיב לעניינים בעצמי. דאגתי שיצלמו כשהוא נשא נאום בפני המפגינים בתחילת הדרך, בלב הכפר, ודיבר על הסולידריות של הכפר עם יונתן פולק. הסברתי לתחקירנית ולצוות הצילום שנשאר איתי לזמן הצעדה שחשוב לדבר איתו, והם אכן ראיינו אותו. מאוחר יותר וכבר לקראת סוף ההפגנה פעיל ותיק אחר, ווג'יה בורנאט, שצולם כשהוא מקבל טיפול רפואי, איתר את צוות הצילום ונשא נאום נרגש על האדמות של משפחתו שנמצאות בצידה השני של הגדר, והסביר שגם הזזת הגדר הצפויה לא תחזיר לו את כל אדמותיו. אבל איכשהו, חטיב, בורנאט, וכל שאר הפלסטינים פשוט התפוגגו בכתבה, ששודרה אמש (מוצ"ש).

קושמרו בא עם קונספט של שדה קרב בין שני ישראלים: אני והקצין, ובינינו הגדר. ואם זה הקונספט, מה משנה המציאות? מה זה משנה שמי שחתכו את הגדר באותו יום, מי שנפגעו הכי חזק מהגז, מי שנשאו את הנאומים הכי מרגשים בפני החיילים והמצלמות – היו פלסטינים? מה זה משנה שהקרקע כולה שלהם, משני צדי הגדר, ושההפגנות והרעיונות היצירתיים בתוכן – גם הם שלהם? העיקר שיש דרמה פנים-ישראלית (ויהודית) להציג לצופים בבית.

כאמור, זו לא הפעם הראשונה בה תקשורת המיינסטרים בוחרת להציג כך את הסכסוך. בלי פלסטינים. רק שני יהודים: אחד מימין ואחד משמאל, או אחד חילוני ואחד דתי, או אחד מפגין ואחד חייל. הרבה יותר נוח לדבר על הכיבוש כבעיה פוליטית "שלנו", ויכוח כמעט-תיאורטי. זו הלוגיקה של ההתנגדות לחרם על מוצרי ההתנחלויות, למשל. הרי אם חושבים שיש פה רק שתי קבוצות יהודיות, ואחת מחרימה והשנייה תמימה, אז זה באמת נראה מאוד לא יפה. כמו שאם יש חייל שמייצג את החוק והסדר ומפגין שעומד נגדו, אפשר לראות במפגין עבריין או בוגד.

אבל המחשבה הזו מתאפשרת רק בגלל שמלכתחילה שוכחים שיש פה עוד כמה מיליוני אנשים, אנשים שקופים בשוליים. קושמרו מדגים את העיוורון הזה באקט של חוסר מודעות עצמית מוחלט בערך באמצע הכתבה, כשהוא אומר: "ההפגנה מתחילה בקריאות בעד הפלסטינים". על המסך רואים פלסטינים, שהם-הם עיקר ההפגנה, וקוראים נגד הגדר, בערבית, אבל בעיני רוחו של קושמרו יש ישראלים שקוראים "בעד הפלסטינים".

מההפגנה השבועית בבילעין, אפריל 2007. רק 700 דונם יוחזרו עם הזזת התוואי. צילום: חגי מטר

לא סתם התעקשנו מראש שאם קושמרו מתלווה אליי, אז שיתלווה גם לאחד המנהיגים בכפר. שכן רק כשהתקשורת תתחיל לבצע את תפקידה, ולהתייחס לסבל פלסטיני כמו שהיא מתייחסת לסבל יהודי, ותתחיל לתת לפלסטינים שמות ופרצופים וזמן מסך, אפשר יהיה להבין על מה בכל הסכסוך. הבעיה היא שאז הממסד הישראלי פתאום יהיה זה שנראה פחות טוב. וזה, מה לעשות, לא כל כך מביא רייטינג.

כמה הערות קצרות על דברים אחרים בכתבה

1. בניגוד לטענתו של קושמרו, הכפר לא יקבל בחזרה את רוב השטח שנלקח ממנו. מתוך 1,700 דונם שנגנבים באמצעות הגדר, רק 700 יוחזרו עם הזזת התוואי.

2. האמירה ש"הגדר הזו מנעה פיגועים" מתעלמת לגמרי משאלת מיקומה הבלתי חוקי של הגדר, שנגדו – ולא נגד עצם קיומה של גדר – מתקיימות ההפגנות.

3. בכתבה רואים ילדים שמרוויחים שני שקל על מכירות צמידים או כוס קפה. על רקע זה מסבירים קושמרו והקצין שפלסינים מרוויחים כסף מההפגנות. אז א) שני שקל זה לא כזה הרבה, ואין איזו תעשייה מקבילה בכפר של התפרנסות מזריקת אבנים, למרות מה שנרמז. ב) ממתי יש משהו רע בפרנסה? מגיע קצין שמונע מאנשים להגיע לאדמתם ולעבד אותה, גוזל מהם את מקור פרנסתם האחרון, מונע מפעילים שמוחים על כך להכנס לעבודה בישראל, ואז מתלונן על כך שהם עוד מצליחים לקיים את עצמם חלקית ממכירת צמידים?

4. בשלב כלשהו העריכה נעשית מגמתית בצורה קיצונית: נאום שלי שבו אני מבהיר לחיילים שאין סיבה לתקוף את ההפגנה, שנישא בזמן שהחיילים נערכו לירות גז ולא היו זריקות אבנים בכלל, מודבק על שלב מאוחר הרבה יותר, בו החיילים כבר ירו, הוכרז על סיום ההפגנה, וכמה צעירים נשארו מאחור לעימותים עם הצבא.

5. לקראת הסוף מוצגים מחמד חטיב והקצין, שניהם מכריזים על סיום ההפגנה. בפועל, אחרי ההכרזה של חטיב, הצבא עבר את הגדר והתחיל בהתקפה העזה ביותר, עם כמויות אדירות של גז, כשרוב המפגינים כבר נסוגו לכיוון הכפר. ההכרזה של הקצין על סוף ההפגנה באה כנראה זמן רב לאחר מכן. ואגב, חטיב מודיע למפגינים: The demo is over, ההפגנה נגמרה. בתרגום: "המשחק נגמר". עוד מחשבה על איך שהתקשורת בוחרת לתפוס את מאבקם של האנשים האלה.

פורסם לראשונה הבוקר ב-MySay.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רועי

    אתה מצליח למפות את האופן שבו התקשורת הישראלית חושבת נהדר.

  2. נפתלי אור-נר

    אין לסמוך, בשום פנים ואופן, על הגינותם ומקצועיותם של כתבי הטלויזיה שלנו