string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

מי צריך שוטפי כלים?

את התשובה לשאלה הזאת, השאלה בהא הידיעה של ביקורת תרבות הצריכה, כדאי להתחיל להבין דרך "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג' אורוול
ארנה קזין

כשחושבים על זה, מוזר שאלפי אנשים בכרך מודרני גדול מבלים את שעות הערות שלהם בשטיפת כלים במאורות תת קרקעיות לוהטות. השאלה שאני מעלה היא מדוע החיים האלה נמשכים – מה תכליתם, מי מעוניין שיימשכו, ולמה.

את השאלה הזאת – ספק שאלת תם וספק השאלה בהא הידיעה של ביקורת תרבות הצריכה – מציג ג'ורג' אורוול לאחר 132 עמודים (בתרגום החדש והטוב לעברית, מאת סמדר מילוא) שבהם תיאר בפירוט, בלשון פשוטה, מרתקת, חסרת שיפוט ונטולת רחמים, את ימיו כסופר עני בקרב חבריו שוטפי הכלים בכרך המודרני הגדול. איך הם מחפשים עבודה, משרכים רגליים, חוסכים פרוטה לפרוטה, מוצאים מחסה זול ומטונף, רעבים ללחם, אוספים פירור לפירור, מוותרים על מעיל כדי לשלם על ארוחה, זקוקים למעיל כדי להתקבל לעבודה, מסתובבים סחור סחור, בין מטבח למטבח, בין מעסיק גס לב למעסיק גס לב, וכשהם מצליחים למצוא אותה, את העבודה הנחשקת כל כך, הם עובדים בה השכם והערב, ללא הפוגה, עומדים על הרגליים, מקרצפים, שוטפים, מנקים, במטבחים מחניקים, לוהטים, אפלים וקטנים, שבהם אין אלא להרכין ראש, כי אין מקום לעמוד זקופים.

למה אנחנו צריכים שוטפי כלים? אורוול שואל, ומנסה לפני הכל את התשובה הראשונה שעולה על דעתנו: "כי מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה". האומנם? הוא מתעקש. האם באמת אנחנו חייבים לקיים מערכת כזאת שעומדת כל כולה על עבודת הפרך של עבדים עשוקים?

A kitchen hand, Paris, circa 1930

כדי לעזור לנו להתעכב לרגע על השאלה הזאת, אורוול מציע לנו לחשוב – כדוגמה מרחיקת עדות – על מושך הריקשה ההודי או על סוס הפוני הרתום לעגלה. "בכל עיר במזרח הרחוק יש מושכי ריקשה למאותיהם, אומללים שחורי עור שמשקלם כחמישים קילוגרם, עוטי אזור חלציים. מקצתם חולים, אחרים כבר בני חמישים. קילומטרים על קילומטרים הם מטופפים בשמש ובגשם, ראשיהם מורכנים, מושכים ביצולים, והזיעה נוטפת משפמיהם האפורים…."

וסוסי הפוני, "לפעמים מקיף את צווארם פצע אחד רחב, והם מושכים את העגלה יום תמים על בשר חשוף. אבל עדיין אפשר להפיק מהם עבודה. צריך פשוט להצליף בהם חזק כל כך, עד שהכאב מאחור מכריע את הכאב מלפנים".

אורוול מדגיש: "אלה דוגמאות של עבודה לא נחוצה, כי אין שום צורך של ממש בעגלות ובריקשות. הן קיימות רק מפני שאנשי המזרח רואים בהליכה דבר המוני. אלה מותרות, וכפי שיודע כל מי שהובל בהן, מותרות עלובים מאוד. הן מציעות מעט נוחות, שבשום פנים אינה שקולה כנגד סבלם של בני האדם ובעלי החיים".

וכך, בהערה קצרה שכזאת בסופה של רשימה מאלפת, לוכד אורוול את הבעיה המוסרית המרכזית של העידן הכלכלי שלנו: כמו סבלם של נוהגי הריקשות וסוסי הפוני, כך גם סבלם של שוטפי הכלים אינו שקול כנגד הנוחות והמותרות שמהם נהנים לקוחותיהם – הסועדים במסעדות, הלנים בבתי המלון.

Unemployed people in front of a workhouse in London, circa 1930
Free soup being distributed in Paris, circa 1930

ומה עם סבלם של העובדים הסיעודיים המטפלים בסבינו הקשישים, עובדים שניטלו מהם הדרכון וחירות התנועה בעולם? ומה עם סבלם של מנקי הבתים שלנו, שעזבו את משפחותיהם הרחק אלפי מילין מאחור כדי לקיימן? והחדרנים? והקופאיות? והזבניות? מה עם סבלם של כל עובדי שכר מינימום ופחות מכך שמשרתים אותנו בחיי היומיום? האם הזיעה שלהם שקולה להנאה של צרכניה ומצדיקה אותה?

ב"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון", יצירת מופת עיתונאית, מסה אישית במיטבה, אורוול מציע תשובה אחת בוטה לשאלת השאלות: מי צריך שוטפי כלים. לדבריו, "הדחף להניע אנשים להתמיד בעבודה קשה וחסרת תועלת הוא ביסודו פחד פשוט מפני ההמונים". כי ההמונים, לפי גישה רווחת זו, "הם יצורים נחותים כל כך, שהם עלולים להיות מסוכנים כשיש להם זמן פנוי. בטוח יותר לדאוג שיהיו עסוקים בלי הרף ושלא יהיה להם פנאי לחשוב".

אני לא יודעת. אולי זו אינה התשובה הנכונה. אולי התשובה טמונה בשאלה. אולי צריך "שוטפי כלים", במובן הרחב והעמוק והאורוולייני של המושג, פשוט כי צריך לסבוא ולחגוג ולהתרווח לאחור – לעשות חיים – על גבם של אחרים.

דפוק וזרוק בפריז ובלונדון

מאת ג'ורג' אורוול

בתרגום סמדר מילוא

הוצאת כינרת, 239 עמודים

88 שקלים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחלי

    איך יוצרים מצב שוב יוכלו לישון בשקט כל פלצני המדינה? איך יוצרים מצב שוב אף פשפש שחור לא מאיים על המשרות ומקומות הלימוד של ילדיהם? איך יוצרים מצב שבו הלבן שולט? פשוט:משמרים את המעמדות, יוצרים משרות כמו שוטפי כלים, תוקעים את כל האוכלוסיות הנחותות הרחק הרחק מאלתרים איזה בית ספר רעוע שילמד מדעי המים והשילוב הפיזיולוגי עם מגע המים והסבון כלים אחר כך דוחפים ססמאות שכל אחד יכול להצליח וכדי להוכיח את זה שולפים איזה שחור נוטה למוקה אותו זורקים במקום של הביוקר לא משנה שהוא תלוש מהמקום הטבעי שלו אבל הוא לא יתלונן מטשטשים לא קצת אז הזהות ואז יש הוכחה קיימת. מה עם כל אלו שלא שלפו? הם כנראה יהיו שוטפי כלים ויאמינו בזה שכנראה הם לא רצו מספיק.

  2. מאור

    מעמד עליון שמפחד מתסיסה של ההמון דואג לו לעבודה- לא מתיר לעשרות אלפי מהגרים להתחרות בהמון המקומי.

  3. ירדנה אלון

    את זרוק ודפוק קראתי עוד בשנות השמונים בתרגום הראשון,הספר הותיר בי רושם עמוק,וניתן לומר שהיה נקודת מפנה,או קריאת מפנה שלי כצרכנית ספרים,אחרי הספר הזה התחלתי לקרוא יותר ויותר ספרות עיונית שעוסקת בשאלות קיומיות וחברתיות ופחות רומנים ופרוזה.
    את הספר קראתי לפני עידן העובדים הזרים כאשר את רוב המלאכות של חוטבי העצים ושואבי המים עשו פלשתינאים לפני האינתיפאדה הראשונה,וכמובן מזרחים,אז לכל אשכנזיה בורגנית הייתה "התיימניה שלה" או "המרוקאית שלה"
    היום גם למזרחיות הבורגניות יש את"התאילנדית או את הפיליפינית שלה,זה גם היה לפני עידן יבוא העובדים הסיעודיים,כאשר בן משפחה מזדקן וחולה טופל ע"י בני משפחתו,כלומר אנחנו רואים את פירוק התא המשפחתי,מפני שבמרוץ העכברים חסר התוחלת והתועלת אנשים עובדים יותר שעות בשביל לצרוך יותר,כי הצרכנות הפכה לא לדבר הכרחי לקיום הפיסי אלא לסמל של סטאטוס,כי אם יש לך בית מלא גאג'טים,סימן שאתה יכול להרשות לעצמך,סימן שיש לך כסף,איך הרווחת את הכסף הזה?את מי רמסת בדרך?על מי דרכת?את מי הכפשת?על מי ועל איזה אירגון השתלטת כדי שתקבל משכורת מספיק גבוהה כדי שהבית שלך יוכל להכיל את כל הצרכנות הזאת,כדי שתוכל לצרוך אנשי שרות שגם אם אתה מתייחס אליהם באדיבות אבל משלם להם פרוטות שהם בקושי יכולים לחיות מהם,וכל חודש תלוש המשכורת הוא הוכחה להטחת עלבון צורב,איך אמר ג'ון לנון בשירו גיבור מעמד הפועלים
    you learn to smile as you kill"
    זו התורה כולה במשפט אחד,של טאקטיקת הניצול,
    מצד אחד נלחמים שהעובדים ישארו (כל העמותות שנלחמות לאי סילוקם של העובדים הזרים)ומאידך משאירים אותם כדי לנצל אותם לסחוט את לשד עצמותיהם,
    לכל חברה מושחתת יש את השעירים לעזאזל שלה,
    את האחרים שלה את השונים שלה שהיא מנדה אותם בגלל,דעותיהם,בגלל הצורך שלהם להיות אותנטיים,(להיות אותנטי פרושו להיות מסוגל לעמוד בלחץ חברתי ולומר "לא" לשקר החברתי ולומר "כן" לאמת הפנימית)
    ולכל חברה מושחתת יש את חוטבי העצים,שואבי המים ומנקי הביבים על מנת שפרצופה הצבוע והמתחסד ישאר ממורק ונקי.
    זרוק ודפוק נתן לי את קצה החוט להתחיל לנבור לעומק ולא רק בסיסמאות,לא רק מה הם תחלואיה של החברה שבתוכה אני חיה
    אלא גם מה הוא היחס שלי לגילויים האלה,ולאיזה צד אני רוצה להשתייך.ואיך אני הופכת את עצמי ממאשימה בתחלואים למחוללת שינויים

  4. דרור ק

    כי אנשים אוהבים לאכול ולסבוא. הרופא לא ממליץ לעשות את זה באופן קבוע, אבל מדי פעם. ולא מדובר באנשים עשירים דווקא, אלא גם באנשים פשוטים יחסית שאוספים גרוש לגרוש עד שהם יכולים לפנק את עצמם עם חברים בארוחת שחיתות. נכון, הם היו יכולים לעשות את זה בביתם ולחסוך כמה גרושים, אבל אז הם היו נתקעים עם כיור מלא כלים והנאתם הייתה נפגמת. אז אפשר להסתדר בלי מסעדות ובלי שוטפי כלים, אבל אז החיים פחות יפים. מצד שני, איפה כתוב שצריך לדרוך על בני אדם ולרמוס אותם כדי ליהנות? אם כל כך הרבה אנשים זקוקים לעבודה, אדרבא – שיחלקו שלושה ביניהם את הכלים המלוכלכים. בעל-הבית לא מוכן לשלם שלוש משכורות? גם מסים הוא לא מוכן לשלם והוא מתעקש גם לחנות באדום-לבן. אם המשטרה והפקחים מתערבים במקרים האחרונים, למה לא במקרה הראשון? זאת בעצם השאלה, ולא למה צריך שוטפי כלים.

    אגב, מההתרשמות שלי, בהודו אין כבר מושכי ריקשות. הריקשות היום הם רכבים ממונעים, והם חיוניים כי הערים התפשטו וכבר אי-אפשר להגיע ברגל מקצה אחת של העיר לקצה אחר. גם כרכרות עם סוסים הם כבר מחזה נדיר, במחיר פליטת גזי חממה.
    לגבי עובדים סיעודיים לקשישים ונכים – מישהו צריך לעשות את העבודה החיונית הזאת, וקרובי המשפחה והחברים לא תמיד מסוגלים. זאת עבודה קשה? אם כך, תנו לחמישה אנשים לעשות אותה במקום אחד. יקר? יש כסף לעוד חיילים בצבא כשצריך, יש כסף לעוד מזכירות לשכה כשצריך. יש כסף גם לזה.