string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

על ההתנכלות

סיפורה של אורטל בן דיין מספק הזדמנות ללמוד על תופעת ההתנכלות הרווחת במקרים של הטרדה מינית, ועל השלכותיה על הקורבנות
צילי פז וולק

שוב עולה לכותרות סיפורה של אורטל בן דיין, הפעם במסגרת חשיפת הסכם הגישור שנערך בינה לבין גדעון ארן וביטול החלטת בית הדין המשמעתי בעקבות ההסכם. מכל החומרים שהתפרסמו בעניין עד כה, עולה נקודה שלא זוכה לדגש מספיק: בין ארן לבן דיין התקיימה תקשורת אינטנסיבית לאחר שתמה מערכת היחסים המדוברת. תקשורת זו נבעה מרצונה של בן דיין להגן על פרטיותה, בעוד ארן, על פי הודאתו, לא כיבד את דרישתה זו והמשיך לפרסם ברבים את דבר מערכת היחסים שהסתיימה. בעגה המשפטית נקראית התנהגותו של ארן "התנכלות", והיא מהווה הטרדה מינית בפני עצמה – ללא כל קשר למערכת היחסים שהתקיימה בין הצדדים. למעשה, הכרת האוניברסיטה העברית בהתנכלות שחוותה בן דיין מגולמת בלשון המכתב שקיבלה מהנהלת המוסד לאחר הסכם הגישור. עם חלוף הזמן הפכו בקשותיה של בן דיין להגנה על הפרטיות נחרצות יותר ויותר והסתיימו בחשיפת הפרשה באתר זה.

 
גדעון ארן. צילום: מתוך יו-טיוב

כאשר מדלגים על ההיסטוריה הזאת ומוציאים את הדברים מהקשרם (כמו שנעשה בחלק מהפרסומים), נותרים רק הפרטים הבאים: מערכת יחסים בהסכמה, זמן שחלף, חשיפת המקרה לציבור כפוגעני. החיבור בין ההסכמה, שבה מודה גם בן דיין, לבין העובדה שחלף זמן עד החשיפה, מעוררת אצל רבים סימני שאלה בנוגע למניעים זרים בתלונתה של בן דיין. לעתים קשה להבין כי עיקר הפגיעה נגרמת דווקא בעקבות ההתנכלות, אותה התנהלות שלאחר תום מערכת היחסים, בזמן שחלף עד לפרסום הדברים.

הזמן שחלף מהווה סוג של "קופסה שחורה", ובהעדר מידע אובייקטיבי ממלא אותה כל אחד בתוכן המחזק את העמדות שהוא מחזיק ממילא ביחס למקרים כגון אלו. במרבית המקרים מתמלאת הקופסה בהנחה שמטרת החשיפה, לאחר שחלף זמן רב, נועדה לצורך סיפוק אינטרס אישי כלשהו. סיפורה של בן דיין, על שלל הפרסומים העוסקים בו, מספק הצצה נדירה לדרך שבה מתנהלים מקרים דומים לאחר תום מערכת היחסים. התנכלות הנה התנהגות מוכרת ורווחת במקרים של הטרדה מינית, אולם רק במקרים נדירים מאוד היא גוררת הודאה והכאה על חטא מצד הפוגע.

מאמציה של בן דיין להביא להשתקתו של ארן שהתרברב על אודות יחסיו איתה, זהים לאלו שעליהם מעידות נפגעות אחרות, וכמו במקרה שלה אינם זוכים לחשיפה כלל. מאמצים אלה מתאפיינים לרוב בפנייה ישירה אל הפוגע ובבקשה לחדול מהפצת הסיפור. כאשר פנייה זו נכשלת, מתבצעת פנייה נוספת למעגל הקרובים של הנפגעת או של הפוגע בכדי שיעבירו מסרים דומים. רק בשלב מאוחר יותר, כאשר ניסיונות ליצור קשר אינם נושאים פרי, תתבצע פנייה לגורם חיצוני כמו ועדת משמעת או המשטרה. מאמצים אל לשים את הסיפור מאחור ו"לעבור הלאה", הם בבחינת תגובה רווחת בקרב נפגעות, בעוד שחשיפת הפרשה כצעד ראשוני היא תגובה נדירה מאוד. חשיפה לאחר זמן רב מתרחשת פעמים רבות בתגובה להתנכלות שיטתית מצד הפוגע, וכניסיון נואש להשיג מינימום של ריבונות על סיפור אינטימי שיצא מכלל שליטה.

כלומר, בניגוד לתמונה המתקבלת לצופים מבחוץ, הנפגעת אינה "נזכרת" לטפל בבעייתה רק בחלוף הזמן, או רק כאשר אינטרס אישי עומד על הפרק. במרבית המקרים בהם הפגיעה נוכחת בחייה באופן יומיומי היא מטפלת במקרה באופן שוטף, בניסיון לשמור על פרטיותה. באופן מפתיע, לא רק פרטיות הנפגעת נלקחת בחשבון כאשר היא בוחרת לנסות ולהשתיק את הפרשה, אלא גם פרטיות הפוגע עצמו. נשים שנפגעו בדרך דומה לזו של בן דיין חושפות פעמים רבות קושי גדול לפגוע באיש שפעם היה יקר ללבן, לערער את מעמדו המקצועי או לחבל במרקם המשפחתי שלו. המוכנות שלהן לפגוע בו תוך חשיפת המקרה ברבים עולה רק לאחר שהגיעו מים עד נפש, וחייהן האישיים או המקצועיים נחרבים בשיטתיות על ידי אותו אדם.

הניסיון המצטבר בעבודה מול נפגעות הטרדה מינית מלמד כי את ההנחות בהן אנו ממלאים את "הקופסה השחורה", כדאי להחליף. בזמן הרב שחולף מתום מערכת היחסים, גם אם סיומה היה על דעת שני הצדדים, עושים פוגעים רבים שימוש לרעה בכוחם הרב. נפגעות רבות מנסות למנוע מהם לעשות זאת באמצעים מקובלים כמו תקשורת בינאישית. אי לכך, החשיפה הציבורית הגלויה לעינינו היא רק סופו של תהליך ארוך, ועל כן אינה משקפת יצר נקמנות או מניעים זרים, אלא פשוט ייאוש.

הכותבת היא דוקטורנטית באוניברסיטה העברית ומתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב

***

קריאה נוספת בנושא:

כשמדברים על "מינוף" / יונתן אמיר

מילה מלוכלכת / יוסי דהאן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמדר לביא

    חזקה וברוכה תהיי! תודה על אומץ הלב שלך!

  2. ירדנה אלון

    ד"ר ארן נמצא בחודשים האחרונים בארה"ב, בשנת שבתון. פרקליטו, עו"ד רונאל פישר, מסר בתגובה: "בשלב כלשהו בחייה הסטודנטיאליים, החליטה הסטודנטית למנף את יחסיה עם המרצה כדי לעשות לעצמה נפשות. הרעיון כשל עם יישומו, לאחר שנציבת תלונות לענייני הטרדה מינית מטעם האוניברסיטה מצאה שהמדובר ביחסים בהסכמה, ללא ניצול מרות וללא כפייה, וכאלה אשר לא נפל בהם כל פסול. אלא שבעקבות מהומות שהקימה הסטודנטית, והיא יודעת איך לעשות זאת, נבהלה האוניברסיטה והחליטה לנקוט שורה של פעולות נגד המרצה, שלימים נמצאו בלתי לגיטימיות, בהן העמדתו לדין והרשעתו. בסופו של יום, פסק הדין שניתן, ההרשעה וההליך כולו – בוטלו, היו כלא היו, לאחר שהתברר למשפטנים בכירים באוניברסיטה כי הם מיוסדים על התנהלות שאין ולא יכולה להיות לה כל תוקף למעט רצון להוריד מעל גבם את הסטודנטית. על כן ראתה האוניברסיטה להתנצל, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, בפני המרצה על הסבל המיותר והבלתי צודק שגרמה לו".

    עוד מסר עו"ד פישר: "כל מערכת היחסים בין הסטודנטית לבין האוניברסיטה, לרבות ההשלמה עם תלונתה ההפכפכה והבלתי אמינה או פיצוי כזה או אחר שניתן לה ע"י האוניברסיטה – אינם ולא יכולים להיות עניינו של המרצה, ולא במקרה הוא אינו שותף או צד להם".

    "ניכר כי הסטודנטית חשבה לנצל את האווירה הציבורית הנוכחית כדי להעלות מחדש טענות שעבר מזמן נבדקו ונדחו, וזאת כמעט שנה לאחר שאישרה בחתימת ידה הסכם גישור עם האוניברסיטה, במסגרתו תמכה, בדעה צלולה ורצון חופשי, בביטול ההליך המשמעתי שנוהל וביטול פסק הדין. שם גם קבעה מפורשות שהעניין בינה לבין האוניברסיטה והמרצה מוצה לשביעות רצון כל הצדדים, וכי אין לה כל טענות נוספות".
    למען האיזון הבאתי ציטוט מתגובתו של עו"ד רונאל פישר כפי שהביא אותה עיתון הארץ.
    אין ספק שהנושא מעורר מחלוקת רבה בציבור
    ויש מצדדים לכאן ולכאן
    לכל אחד הזכות המלאה לפרש על פי מה שהתקשורת מביאה מפני שהציבור ניזון ממה שהתקשורת מפרסמת ועל פיו קובע את עמדתו
    שהרי את הנפשות הפועלות ואת הגרסאות המלאות של כל נפש בסיפור איננו מכירים

  3. שרית יצחק

    מלבד זיכרון טראומטי חי ונושם, שמשאירה הטרדה/התקפה מינית, הפגע המתמשך "הצדדי" מתקיים דרך ערעור הביטחון שלך בעולם והגרוע מכל באמון בעצמך. בושה, האשמה עצמית והלקאה הם ממאפייניו של כיבוש הגוף והנפש.

    המנוולים לא מסתפקים בפגעיהם ומגייסים את בסיסיהם (נשים כגברים) שיעמדו וישכנעו בצדקת דרכם. הם פורטים על רגשות עלובים באותה מידה שמושכים בחוטים המייצבים את עמידתם בעולם.

    אורטל היקרה, לא רק שמעשיך האמיצים מערערים את ביטחונם של חמדני הגוף והכוח, הם מצטרפים לדרכן של מתנגדות קצב וכל הנשים – מתלוננות ולא מתלוננות – שביום יום שלהן חוצבות, בגופן ובנפשן, דרך אחרת להתקיים בעולם זה.

    ובקלש גם לך יש.

  4. מאיר עמור

    זוהי הצגה אנושית ואמיתית של פוליטיקת הפחד, חוסר האונים הנכפה וחיסול התקווה האלים הנובעים מהפער העצום בכוח ובשררה בין הפוגעים/ת והנפגעים/ת. למעשה, הסכם הגישור שפורסם, ממשיך לחזק את ידם של מפעילי פוליטיקת הפחד כנגד החלשים/ת והמוחלשים/ת בחברה הישראלית. תודה על המאמר האנושי.

  5. צילי פז וולק

    ירדנה יקרה, אני מסבה את תשומת לבך לכך שתגובתו של פישר משקפת בדיוק את המצב הבעייתי אותו אני מתארת – הוא עושה חיבור מאולץ בין היחסים בהסכמה לבין תלונותיה של בן דיין. אולם בן דיין מתלוננת בעיקר על ההתנכלות שהיתה מנת חלקה במשך זמן רב ולכך פישר אינו מתייחס ולו במילה. הסיבה לשתיקה היא שהלקוח שלו הודה בהתנכלות שיטתית וממושכת ולכן מנסה עורך דינו להסב את תשומת הלב הרחק משם. אבל שם קבור הכלב – לולא היה ארן מתעלל בבן דיין משך זמן ארוך ומשפיל אותה בפני הקולגות שלו ושלה סביר להניח שמערכת היחסים המוקדמת ביניהם כלל לא היתה זוכה לפרסום. אי לכך, תגובתו אינה מאזנת דבר אלא רק מחזקת את הנקודה שאני מעלה.

  6. ירדנה אלון

    הכל טוב ויפה,אכן מרוב פרטים ועמימות קשה לראות בברור את התמונה.
    באופן אישי,לטעמי,לדעתי,על פי ראייתי והשקפת עולמי
    צריך היה להגיש תלונה במשטרה,לתת למשטרה לחקור,לפרקליטות להגיש כתב אישום במידה וזה נדרש,ולבית המשפט לשפוט.
    ככה כפי שזה נעשה,ותרשי לי לומר לך שאינני היחידה שחשה וחושבת כך,זה הריח כמו מסע נקמה,כמו לינץ',כמו משפט שדה.

    וגם אם יש כאן עניין משמעתי,אינני בקיאה בנהלי אקדמיה,הייתי מעדיפה שיוקם גוף חיצוני לאקדמיה ויחקור וירד לחקר האמת,
    כפי שאני (ושוב אינני היחידה)תמיד מטילה ספק בממצאים ובתחקירים של גופים גדולים כמו צבא,משטרה או כל אירגון גדול אחר,שחוקרים את עצמם כך אני סבורה שצריך להיות גוף חוץ אקדמאי שיבדוק נושאים מעין אלה,גוף שיבוא ממקום אובייקטיבי,ונקי,ונטול פניות,ונטול אינטרסים של מאחורי הקלעים,את יודעת,שמור לי ואשמור לך.

  7. צילי פז וולק

    שתי התייחסויות לדבריה של ירדנה בתגובה שלפניי:
    1)מסירה של סיפור כזה למשטרה תלויה בנפגעת. כל עוד היא לא בוחרת להגיש תלונה המשטרה לא תחקור אירוע כזה. יש סיבות רבות וטובות להימנע מהגשת תלונה במשטרה ובהחלט ייתכן שאורטל פעלה על פי מיטב שיקול הדעת כאשר בחרה לנהוג כך. ובכל מקרה, אם הבנתי נכון, את הפנייה למערכת שבסוף חקרה ביצע ראש החוג לסוציולוגיה ולא אורטל עצמה ומכאן ברור שמסע נקמה לא היה כאן. ראש החוג פנה כיוון שזוהי חובתו על פי כללי הארגון אליו הוא שייך.
    2) לא קיימת גישה אובייקטיבית במקרים כאלה ואולי גם בכלל. ראי את דברייך שלך – ללא כל מידע והיכרות עם הסיפור מעבר למה שפורסם את חשה כי נערך כאן מסע נקמה ולינץ'. כל אחד רשאי להחזיק בתחושות בטן ועמדות וכל אחד אכן מחזיק בשכאלו. ומכאן שכל בדיקה מוטה מראש ולמשטרה או לגוף חיצוני אין ולו בדל של יכולת לטעון לאובייקטיביות. גם הם מביאים מהבית תחושות בטן ועמדות ואני יכולה לומר לך מניסיון אישי רב שנים שהדבר אכן משבש חקירות רבות. זהו טבע האדם.

  8. ירדנה אלון

    לשמחתי הרבה, הייתי בשני צידי המתרס,בשנות השבעים שרתתי במשטרה והייתי חוקרת,
    וכחוקרת,עסקתי בדיוק בנושאים האלה של עברות מין בשנות השבעים אמנם לא היה חוק הטרדות מיניות,אבל היו למרבה הצער עברות מין אחרות לא פחות חמורות.
    באותה עת,חקרו נפגעות תקיפה מינית גברים בעיקר כי היה רוב גברי,
    בעקבות תקיפות מיניות שאני חוויתי,לפני שהייתי חוקרת, הבנתי בדיוק באיזה מצב נפשינמצאת מותקפת מינית,ולכן נהגתי משנה זהירות,ומשנה חמלה ואמפטיה
    כלפי נשים ונערות שבאו להתלונן.
    מה שקרה זה שפתאום שמו לב,ש-"הרייטינג" של תלונות עלה, ונשים ונערות באו להתלונן ורצו רק את החוקרת ירדנה, והיו מוכנות לחכות לעיתים שעות בתחנה,עד שאגיע למשמרת שלי,או עד שאתפנה ממקרים אחרים.הסיפור של להתלונן במשטרה לא זר לי,לא אלאה את הקוראים , סופו של סיפור,הוזמנתי לפגישה אצל נעמי שדמי שהייתה אז המפקדת של כל השוטרות והיא ביקשה ממני לספר איך אני עושה את זה,והסברתי לה מה מנחה אותי(הייתי אז בראשית שנות העשרים לחיי,לא למדתי קרימינולוגיה,לא למדתי בפקולטה למדעי החברה ולא כלום,פעלתי על פי חכמת הלב שלי.
    לאט לאט שנים אחר כך,ואני כבר עזבתי את השרות המשטרתי,(שרתתי בסך הכל שלוש שנים)התחילו להתגבש תובנות שעדיף שבמקרים של עבירות מין כלפי נשים ,חוקרות יעסקו בכך,הרבה בשל הרגישות הנשית,וגם בשל השאלות שמה לעשות כדי לרדת לחקר האמת צריכות להישאל.

    אז כך שלי אי אפשר לבוא לספר סיפורי איימים על המשטרה בכל הנוגע לכך. תפסיקו למכור לציבור הנשים את הסיפור הזה ולהפיל עליהן מורא
    (יש מספיק סיפורי איימים על יחס המשטרה לאזרח,לא צריך להוסיף).
    נכון שיש חוקרים ויש חוקרים,אבל להפוך את כל נושא הגשת תלונה במשטרה לאיזה מסע איימים,ולכן לנקוט באלטרנטיבות של מסע השתלחות תוך שימוש באינטרנט ותוך עשיית משפטי שדה גם זה לא פתרון בעיני.
    נכון שכל אישה מחליטה עבור עצמה,אם להגיש תלונה או לא להגיש.
    אני תמיד מגישה,ונעזרת בכם,(בהזדמנות זאת רוצה לומר תודה רבה)גם כשאני יודעת שהתלונה לא תטופל כראוי,אני מגישה.
    מהסיבה הפשוטה,אני יודעת שזו חוויה טראומטית, ועל חוויות טראומתיות צריך לדבר בכל מקום שבו יקשיבו לך,אבל קודם כל לדבר,ורצוי מאוד כמה שיותר קרוב לזמן הפגיעה.כי אז זמן ההחלמה קצר יותר,אם זה במרכז לסיוע ואם זה כששוטרת חוקרת אמפטית שמקשיבה לך ומטפלת בך,ושוטרות חוקרות אמפטיות יש גם יש במשטרת ישראל,
    יש אלטרנטיבות אחרות שנמצאו ברבות הזמן,בעיני הן אלטרנטיבות שכבודן במקומו מונח,וצריך לתת לאישה לבחור,
    והיא תעשה את הבחירה שטובה לה,למקרה הספציפי שלה,לא מתוך מקום שבו מציירים לה צד אחד כולו שחור(המשטרה) וצד שני כולו לבן(משפטניות,שתגשנה תלונה אזרחית וגם תגבנה שכר,או תקחנה אחוזים על העבודה שלהן,במידה והסיפור שלהן יימצא אמיתי)גם את זה צריך לומר.

  9. צילי פז וולק

    כתבה לפני ירדנה מילים חמות על משטרת ישראל וטיפולה בעבירות המין. חשוב לי מאוד לציין שכאשר כתבתי כי ישנן סיבות טובות להימנע מהגשת תלונה לא כיוונתי בכך ליחסם של החוקרים והחוקרים. המפגש עם החוקרים והחוקרות הוא נושא עבודת הדוקטורט שלי ולכן אני יכולה להעיד שירדנה צודקת בהחלט. נשים רבות נחקרות על ידי נשים שעברו הכשרה מיוחדת בתחום וגם חוקרים מגלים רגישות רבה לנפגעות. אי לכך, אין ולא היתה לי כל כוונה לצבוע בצבע שחור את משטרת ישראל והעוסקים במלאכה.
    כוונתי לכמה דברים אחרים כגון משך זמן הטיפול בתלונה, העובדה שהחוק אינו משקף את זווית הראיה של הנפגעת ולכן פעמים נגרם לה עוול, ההתמודדות הקשה מול החשוד/נאשם ומול צוות ההגנה שלו ועוד.
    בכדי לאפשר לנפגעת בחירה אמיתית צריך להציג את האפשרויות העומדות לפניה ללא שיפוט. כולל את האפשרות של הליך אזרחי וכולל את האפשרות של הימנעות מהליך משפטי כלשהו. כך נוהגים במרכזי הסיוע.