string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קשת תופסת לבנה

יצירותיה של שולה קשת פורצות גבולות מגדריים ומתריסות נגד דמויות מופת, בתערוכה שמזמינה את הצופה למסע תודעתי. ביקורת אמנות
דנה ג. פלג

תערוכה קטנה מוצגת בימים אלו בגלריה זימאק בכיכר המדינה, לצד תערוכה גדולה יותר. כדי לראות את תערוכתה של שולה קשת, יש לצאת מהגלריה, לעלות בחדר המדרגות של הבנין ולהיכנס לדרכו לחלק אחר של הגלריה שמשקיף על החלל בו מוצגת "שוורצע וילדע חייה". חדר קטן, שהיצירות המוצגות בו אינן מבקשות לבלוע את המרחב, אבל בהחלט מותירות חותם, דורשות קריאה, מושכות להתבוננות חוזרת, שוב ושוב. מהרגע בו נכנסתי לתערוכתה של שולה קשת נשביתי בקורים בלתי נראים שנמתחים בין היצירות, מתווים מסע תודעתי. ואולי אלה שורשים בלתי נראים של העצים שצמרותיהם חוזרות ברבות מהיצירות בתערוכה. שורשים, שעל אף ההבדלים ביני לבין קשת, אולי משותפים לשתינו.

הנה ציור מלבני קטן, ערבסקה כחולה מסורטטת על בד אפור, כמו מרצפת מבית תל אביבי ישן, שנבנה בסגנון האקלקטי של שנות העשרים. מהו אותו סגנון אקלקטי, אם לא האוריינטליזם במיטבו ובמירעו כאחד – כי איך אפשר שלא להישבות בקסם הקשתות והמרצפות, ואיך אפשר שלא להבחין בזיוף של הקסם הזה, בתיירותיות הזולה שבו, בדימויים השטוחים שבו. בדיוק כמו היצירה שמוצגת ממש בחלל שמתחת לתערוכת שולה קשת, "בשוק מבויים" של מרב מרודי, שנראית כמו תמונה צבעונית של דייויד הנרי רוברטס. ומתוך האוריינטליזם הזה, על המרצפת של קשת, מתחת לערבסקה, מעליה, מנסה דמות משורטטת בדיו שחורה לאחוז בלֱבָנָה.

דמות הנערה המסורטטת בדיו שחורה, מנוגדת כל כך לערבסקה האורייטליסטית, החוזרת על עצמה, השטחית כל כך. דמות שמזכירה לי את עצמי, מציירת על קירות בית הספר, על השולחן, בשולי ספרי ההיסטוריה, מנסה למצוא את עצמי, את זהותי, להשאיר חותם. נערה שמנסה לתפוס את הלבנה, לנכס לעצמה זהות בתוך הערבסקה המקיפה אותה, נערה שמנסה לצייר את עצמה, להימלט מתוך מה שנכפה עליה, מה שנאמר עליה, מה שעליה להיות, הדימוי שלעולם אינה מתאימה לו, מתוך הסטריאוטיפים, רעים או טובים, שנכפים עליה. גם אשה וגם מזרחית. ומהי מזרחיות, ומהי אשה, שהרי הוויית הדיכוי והכפיה היא זו המשותפת להן. מהי "מזרחיות" אם לא "לא-אשכנזיות", ומהי הזהות האישית שלי בכל זה, לא-מזרחית, אבל תמיד מתנערת מהאשכנזיות שנכפתה עליי כביכול, מהצורך של הסביבה לשייך אותי למעמד שליט.

מקטע מתוך העבודה "מדרש נשים" לשולה קשת

היא תופסת את הלבנה, בדרכה, קשת. בתעוזה ששמורה למנכ"לית "אחותי" ואחת ממייסדותיה, היא לוקחת שתי מסורות ששימשו ליצירות קודש, אחת מהמסורת היהודית ושניה מהמסורת האירופית, ומציירת בהן את מה שקדוש לה. ב"מדרש נשים" (בנות צלפחד) היא מציירת באמנות הקליגרפיה, מסורת יהודית שבמשך דורות נשמרה רק לגברים, את סיפור בנות צלפחד, שהעזו למרוד במסורת השבטית, שערערו על התפיסה הרואה בהן רכוש, רחם העומד לרשות המסורת. קשת משתמשת במסורת האמנותית שנהגו לצייר בה דמויות של רבנים גדולים באמצעות כתיבת פרקי תהילים או ספרי תורה בכתב יד ממוזער.

לא ממוזער הכתב בו בוחרת שולה קשת לצייר את בנות צלפחד, ואת סיפורן היא מביאה במלואו. לא זו בלבד, אלא שהיא מציירת אותן בטריפטיכון, ששימש באמנות המערב לתיאור חיי ישוע והקדושים הנוצריים. ושוב, אותה צמרת עץ מפוארת, העץ שנושאות על ראשן בגאווה נשים ביצירותיה, ניבטת אליי מצד ימין, ודמות אשה מאחור, שחורה במרכז דף לבן. אני חוזרת לנערה שלי בערבסקה, ונושמת את האוויר שהיא נושמת לרווחה כשהיא מציירת את בנות צלפחד, כשהיא תופסת את מקומה במרכז המפה, מפנה גב לכל המסורת, נחלצת מהערבסקה המסתירה אותה ביצירה הקודמת.

הלאה: שולה קשת מציירת את ה-ancestors שלה, שורשי אותה צמרת עץ. באנגלית המלה נייטרלית, נטולת מגדר. בעברית היא חייבת להיות מתורגמת מגדרית: אבות קדומים או אימהות קדומות. שוב מנכסת קשת לעצמה מדיום מערבי שנשמר למלכים ושועים, ממין זכר לרוב, ומציירת בו את דודותיה וקרובותיה בהתרסה מושלמת, ומעניקה לציור את שמותיהן, כיאה וכיאות לדמויות שעיצבו את חייה: נרגס, מינה, יפה, זלחה. הנערה שנחלצה מהערבסקה בחרה לעצמה סיפור מופת, וכעת היא בוחרת לעצמה את דמויות המופת שלה, יוצרת את היצירה שלה.

זלחה ויפה. שולה קשת מציירת את האמהות הקדומות שלה

ולבסוף, "רות המואביה", בציור שדורש קריאה, פשוטו כמשמעו. קריאת סיפורה של רות, באמנות קליגרפיה שעושה מעשה בנות צלפחד ומעתיקה את הסיפור – בניגוד למסורת בה גברים בלבד רשאים לכתוב אותו. ובגוף הציור, כולו זהב כאיקונת קדושים נוצרית, בתוך שמלה, מביאה קשת עוד טקסט פרשני: סיפורן של שתי נשים חכמות שגילו כיצד להשתמש בפטריארכליות המקראית לטובתן. "אל תפגעני לעזבך לשוב מאחורייך, כי אל אשר תלכי אלך, באשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, באשר תמותי אמות ושם אקבר", אומרת רות לנעמי, ובכל הטקסט המקראי העצום, אין הצהרת היקשרות ומחוייבות גדולה מזו בין שני בני אדם.

מרצונה החופשי, מדגיש הטקסט שמביאה קשת על גבי השמלה, בחרה רות להישאר עם נעמי. היתה לה ברירה. כלה וחמותה הן, טוען המקור התנ"כי, דמויות שלפי המסורת העממית, המיזוגנית, הן תמיד אויבות בנפש. והנה, על אף הכול, מספרת לנו השמלה שאינן אויבות כלל, כי אם אוהבות, תהא אהבה זו אשר תהא. השמלה, שכביכול מסתירה את הגוף, כפי שדורשת המסורת, היא זו שחושפת את הסיפור האמיתי, סיפורן של נערות ונשים שמצאו את דרכן, נחלצו מהערבסקה, תפסו לעצמן את הלבנה, כנגד כל הסיכויים, וקידשו אותה לעצמן.

תערוכת מחווה לשולה קשת, גלריה זימאק, מחווה ליפסקי 1, ה"א באייר 68 בת"א, עד ה-11.3

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X