string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פצעי הזהות טרם הגלידו

למרות עיוורונו, המשורר ארז ביטון רואה נכוחה את החזון הציוני שנרמס, את ההשתקה של הפריפריה, את הפשיזם הפושה ואת הקפיטליזם. אבל יש מדבר ויש חביבה פדיה, וספר חדש. ראיון מהמגזין "כביש ארבעים"
מתי שמואלוף

ארז ביטון הוביל מהפכה בשירה הישראלית. הכתיבה שלו משמשת מודל להרבה משוררים, ביניהם אנוכי. דווקא ביטון (69) הוא זה שמספק אמצעי זיהוי אחר לחברה בישראל. הוא זה שערער על שלילת הגולה והכניס מסורות כתיבה מרוקאיות לתוך השירה הישראלית. הוא לא ויתר על יצירת שירה בהקשר של פיוט, ובתוך כך ערער על ההפרדה בין כתיבה דתית לבין כתיבה מחולנת. אני תמיד מתרגש לראות את ביטון, כי הוא הראשון שפרסם משיריי בכתב העת "אפיריון".

ארז ביטון. השירים הקימו לתחייה את הדמויות שנעלמו ונכחדו. צילום: ארלה

הוא נולד באלג'יריה ועלה לישראל עם משפחתו ב–1948. כשהיה בן 11, נפצע ממטען חבלה שהניחו מחבלים בעיר מגוריו לוד. כתוצאה מכך התעוור ונקטעה ידו השמאלית.

על מה אתה עובד בימים אלה?

"אני כותב ספר שירה חדש, 'נופים חבושי עיניים: מבוא לאיש עיוור' (שם זמני). הספר הזה יטפל בחוויה של לא להיות בראייה, אלא להיות בראייה שהיא מחשבה, השערה לדרך קיום העולם, לראייה דרך עיניים של אחרים; דרך של חיזיון פנימי; געגוע למחוז ילדות עשיר מלא פריצה, הליכה על גדרות וטיפוס על עצים; ראייה של חסר; ראייה שהיא שמש נשברת לעת ערביים בערים של ילדותי באלג'יר, ואחר כך חוסר ראייה וניסיון של דיבור פנימי במקום ראייה. זה ספר שבא לתת ביטוי לסוג אחר של חוויה שאני מרגיש צורך לסכם אותה. זה לא אומר שאני מבטל את חוויית הזהות הישראלית, הלוקאלית.

פרסמתי ב'הכיוון מזרח' החדש שיר שנקרא 'בית הכנסת הישן בלוד' – איך עמידר שברו את בית הכנסת של ילדותי. ההריסות של שכונת ילדותי בעיר לוד הן דוגמא להריסת החזון הציוני. הטכניקות הללו של עורמת המערכות, שלא השתנתו אלא השתכללו. היום זה בדמות המינהל, שמנשל אנשים ומנטרל את הצד האנושי, האישי, של מגורי בני האדם. כל המערכות הבירוקרטיות הממסדיות יוצרות גלות בתוך הארץ. גם פרסמתי שיר על בית הכנסת באוראן, שם גדלתי עד גיל חמש".

איך התקבל הספר שלך "תימביסרת: ציפור מרוקאית" (2009)?

"לתדהמתי הוא התקבל טוב מאוד. פחדתי שיאמרו, 'ארז ביטון כותב עוד פעם על חוויות של מרוקאים, של מרוקאיות'. תמיד היתה לי הרגשה שלא מתחברים לשירה האתנית שלי, הלוקאלית, ומעדיפים שירה נטולת זהות, ללא מראה, מקום וזמן. והנה, דווקא ההחלטה שלי ממקום של אמת פנימית – ביטוי ממוקד לחוויות הילדות שלי בשנות ה–50' – יצרה את הספר הזה. השירים הקימו לחיים את הדמויות שנעלמו ונכחדו. הבשורה של ארץ ישראל ושל הציונות הבקיעה אותם ובקעה אותם לגזרי שבבים, והם נעשו שבבים שבבים".

אירופאי? ערבי?

ביטון הוא גם עורך "אפיריון", כתב עת לספרות ותרבות, שזו משימה סבוכה למדי, לפחות בימים אלה. "אני בצרות צרורות ובמאבקים נוראים עם משרד התרבות ומשרד האוצר", הוא אומר. "בשנים האחרונות האוצר הציב נציב שלטוני על משרד התרבות. מי שמנהל את התרבות זה משרד האוצר דרך רואה חשבון של האוצר. נמאס לי עד כדי כך, שאני שוקל להפסיק לקבל מהם כסף ולהוציא את זה לבד. גם ככה אני מממן את זה ארבעים אחוז מכספי.

הסוף יהיה שהם ישיגו את מטרתם – לרסק את כתב העת. כמו שהיום הם מרסקים את כתבי העת 'מאזניים', 'הכיוון מזרח' ואחרים. וכל זאת בגלל עמדה פשיסטית, קפיטליסטית. יש התכווצות של מערכות תרבותיות שלמות, לפחות של המפעלים התרבותיים הקטנים. אנחנו מקבלים 100 אלף שקל ואנחנו צריכים להוציא חלק ניכר מהכסף רק על ניהול כספים מולם. הם רוצים להשתיק את 'אפיריון', בין כתבי העת היחידים שנותנים במה ליוצרים מעיירות פיתוח ושכונות, ולהשתיק אותו זו השתקה של כל היוצרים שראשית יצירתם ב'אפיריון'".

היום ישנה הערכה עצומה לשירה, לפחות מתוך אלו שמבינים את היצירה המזרחית ואת מיקומך בתוכה. זה מסב לך סיפוק?

"אני מרגיש פחות בודד ופחות מנוכר, בעיקר כשאני רואה משוררים מדורות אחרים: אלמוג בהר, סמי שלום שיטרית וגם אותך ואחרים. משוררים שנותנים את אותו הביטוי לחוויה המטלטלת של הרס בתי ילדותי. אז אני מרגיש פחות ופחות זר, כאילו מעבים את הביטוי היצירתי שלי ומרחיבים אותו. כל אחד מוסיף איזה נדבך ומוסיף חוט, דגש, לקיום שלי. המשוררים הצעירים, גם של דור הביניים, נותנים לי שוב הרגשה של רלבנטיות ושל נוכחות. אבל יחד עם זאת, זה גורם לי צער גדול. כי החוויה שלהם בעיקרון היא גם של שבירה, בלבול זהותי – מי ומה אני? אירופאי? ערבי? והשבר הזה נשמע בקולם; בקולות חזקים, בכנות גדולה. וזה כואב לי, כי חשבתי שהקצוות יתאחו, הפצעים יגלידו, וזה לא קרה".

האם הקהל הזה שומע אותך? למי אתה כותב?

"יש דבר מדהים בהתפרצות השירה הזהותית שלי. התחלתי לפרוץ בשירה רק כשכלו כל הקיצים, בעקבות הניסיון המאכזב לפגוש את האחר. בשלהי תקופת הפנתרים השחורים, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וכל תנועות המחאה התפרקו, הרגשתי שיא של בדידות. אז התחלתי לכתוב את השירים המחאתיים. כשהשיר 'זהרה אלפסיה' התפרסם ב'מעריב', הרבה מרוקאים צלצלו אלי והודו לי על שנתתי להם פתחון פה, וכך גם בשירים אחרים. זה הכלי, ההתרסה העליונה, של מאבק גדול של איש אחד באמצעות מילים".

המדריך לפתיחת סתימות

לאחרונה הלך לעולמו השחקן הגדול יוסף שילוח, שהיה מידידיו הקרובים של ביטון. "כל השנים יוסי היה בעיני דמות מרתקת", הוא אומר. "עשירה מאוד, פנימית, נועזת עם איכויות אמנותיות בלתי רגילות, יחד עם איזשהו געש פנימי, אי שקט ואי נחת ממה שקורה בארץ, תחושה של חוסר אונים אל מול המערכות. הוא רצה פעם להקים תיאטרון, אבל הכל נפל ונשבר אל המציאות. ישראל היתה חוף קשה בשבילו".

דמותך נתנה לי השראה להקמת "גרילה תרבות". מה אתה אומר על התנועה הצעירה הזאת?

"האסוציאציה הראשונה שלי זה הכוח המיוחד של היחיד. גרילה זה לא גדודים. יחיד ועוד יחיד שהופכים לאגרוף ואם הופכים לעשרה אז הם הופכים לנוכחות חריפה של שני אגרופים".

חביבה פדיה בחרה לגור בבאר שבע שנוכחת ביצירה, במוזיקה ובתודעה שלה. מה קורה במפגש שלך עם היצירה והנוכחות המדברית המופלאה והיהודית של פדיה?

"הזיקה שלי לחביבה פדיה היא מזוויות שונות. קודם כל היא קונספטואליסטית גדולה. היא מפענחת את סודות המפגש בחיבורים הדקים שבין התופעות. היא נותנת ביטוי מדויק לתנודות התת–קרקעיות של התופעות. ובעניין הזה היא בין היחידים שיכולים להעמיד ניתוח עמוק וחד להוויה הישראלית, היהודית וגם המזרחית. ביכולת הזאת היא גואלת את ההשתקה של היצירה שלנו, השתקה שנעשית באופן שיטתי שנובע מבורות ורשעות של סוכני ספרות במשך שנים, שמידרו וגידפו אותנו בהגדרות של פולקלוריזציה, מתוך אירופוצנטריות מדולדלת. היא זורקת להם בפרצוף ובכלים שלהם את האמת הגדולה של זכות הקיום שלנו. בקשר של המדבר, אני בא אל חביבה, קצת כמו שאני בא לאמא שלי, כי אמא שלי חיה במדבר.

"ההדף הזה, דרך הסיפורים של אמא שלי על הכפר שלה במרוקו – מחבר אותי לחביבה, שהיא סוג של מיתוס עבורי. יותר מזה, הופעתי פעם עם יהודה עמיחי ועמוס עוז בערד, וכאשר חזרתי במונית לירושלים ביחד עם יהודה עמיחי, התחלנו לדבר על המדבר. ברגע מסוים שאלתי אותו 'מה אתה רואה במדבר?’'. הוא אז שתק, החזיק לי ביד, והעביר אלי את כל מה שהוא ראה במדבר. כתבתי על זה שיר, 'שיר מדבר'. חביבה נותנת ביטוי לחוויית המדבר בכתיבה שלה. הניקיון הזה של נוף, כאילו הוא שומם, אבל לא. שקט אבל לא. כי יש משהו מתחת לשקט הזה".

פורסם בגיליון 115 של כביש ארבעים – מגזין התרבות של הדרום

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מוריס מנדבון

    מה לא נאמר עליו שאפשר עוד לומר. אפילו תמונתו מרגשת אותי.
    אני ממתין לספר החדש בצמא גדול.

  2. עמית כהן

    אבל מה פשר היציאות האלה?

    כלומר, מאיפה באו פתאום ההאשמות בפאשיזם וכו'?
    נדמה שכבר אי אפשר לראות היום מאמר מצד שמאל בלי שימוש של המילה הזו.
    זה נאמר פה בטענה למשרד האוצר הקמצן והניאו-ליבראלי שמתקמצן על תקצוב המגזין שלו.
    נתחיל מזה שהטענה לא ברורה מיסודה. המדינה מממנת מגזין תרבות שהוא מנהל. פאשיזם? אני מנחש שמימון ממשלתי למגזין תרבות מצד שמאל לא בדיוק מעידה על פאשיזם. אבל ניחא.. נמשיך לזה שהממסד מחבק אותו ואת שיריו באהבה רבה – יצא לי להתקל בשירים שלו אפילו בתכנית הלימודים לבגרות בספרות. ועוד שיר מהביקורתיים (זוהרה אלפסיה). אז פאשיזם מצד הממסד? אם זה נכון אז זה דיי בעיתי, ממסד פאשיסטי מחבק וממן מגזינים של אומנים ומשוררים מסוג מאוד מסוים. האם ביטון חושב שהוא אחד מהם?

  3. עופר

    אם זה לא יקרה זאת תהיה בדיחת מערכות