אופק שמכיל את העולם כולו

מהי כתיבה מזרחית? מהי קריאה מזרחית? האם הקטגוריה משמרת את הסימון החברתי השלילי או שמא יש בה כדי להפכו על פיו. מתוך מאמר בגיליון האחרון של "הכיוון מזרח"
קציעה עלוןקציעה עלון

ראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל, ערכה את כתב העת "הכיוון מזרח", וליוותה במשך השנים את השירה והספרות המזרחית ברשימות מסות ומאמרים

בשנים האחרונות נערכים בישראל, מעל במות שונות, ולעיתים אף תחת כותרות שונות, דיונים ערים סביב השאלה שהוצבה בכותרת: המזרחיות מהי? האם הכוונה לרפרטואר תרבותי, או לעיקר כלשהו המצוי בלוז הנפש המזרחית, או אולי למוצא ביולוגי, או שמא לנסיבות חיים ישראליות, תלויות זמן ומקום? על מה אנחנו מדברים שעה שאנו מתייחסים למזרחים?

רבים מבין העוסקים בנושא מתייחסים לבעייתיות של המושג מזרחיות, למערום המושגי (יהודי ארצות האסלאם, ספרדים, יהודים-ערבים, יהודי המזרח התיכון, יהודים ים תיכוניים, בני עדות המזרח, לוונטינים יוצאי ארצות ערב, שחורים, ישראל השנייה, תושבי שכונות ועיירות הפיתוח הם רק חלק מן הכינויים) המעיד על היופימיזם המאפיין את סימונו.

בהקשר זה בדיוק, באתר המריבה המסומן, מצויים דבריה הנכוחים של החוקרת והמשוררת חביבה פדיה:

המזרחיות היא זהות של דיכוי, זהות שנוצרה כדי להכניס קבוצה אתנית מסוימת ל'נישה'. יחד עם זאת, אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת יותר את המושג 'יהודי-ערבי'. אני אמנם משתמשת במושג הזה, אך לא בצורה גורפת. בעיקר מפריעה לי התחושה שמייצרים מילים מיוחדות בשביל המזרחים. מעין הכלאות ממוקפות שבאות לסוכך על דבר שלכאורה לא היה קיים בעבר. […] גם המונח 'ספרדי' לא מספק. מצד אחד הוא לכאורה הביטוי, בהא הידיעה, אבל הלכה למעשה הוא ביטוי היררכי. במונח 'יהודי ספרדי' יש קריצה לאירופה, לכן המושג הזה משמש את אלו שמרגישים מגוחכים להיות סתם יהודים שבאו מפרס למשל. כיוון שכל הביטויים בעייתיים אני משתמשת בהם פעמים רבות רק לצורך ספציפי, או במירכאות, או שאני כמי שכפאו שד, בוחרת פעם בזה ופעם בזה, נופלת בין ההגדרות, אך לא ממש בתוכן.

דבריה של פדיה כומסים בתוכם את סיפור התגלגלות סימונה של קבוצה אתנית, שנתפס כסימון גנאי שרבים היו בטוחים כי ייעלם עם השנים, אולם, כפי שמתרחש לא אחת, נטלה על עצמה הקבוצה המתויגת את סימונה, והפכה אותו למשאב של כוח, זהות ועוצמה.

יעל בדרשי, נעמי, תל-אביב, חורף 2004

ההגדרה העצמית כמזרחית או מזרחי מוליכה אותנו במשעול ידוע של שאלות ותהיות הכרוכות בחשיבה על זהות. כיום מצוי בידינו קורפוס תיאורטי נרחב הדן בקונפליקטים שמעלה הזיהוי העצמי, אם כאישה בחברה פטריארכאלית, אם כבעל זהות מינית אחרת מן הנורמה ההטרוסקסואלית המקובלת ואם כבעל צבע עור כהה בחברה שבה גון עור בהיר הוא גורם בעל משמעות מכרעת.

האם העובדה כי קבוצה בוחרת להתבחן מן הרוב היא תוצאה של זרמי מעמקים חברתיים אשר הקרינו לעבר חבריה את אחֵרותם, או אולי ההתאגדות היא פרי עקרונות אחרים? האם ההתבחנות, משנעשתה, מרמזת על שוני אמיתי, אונתולוגי, טבוע במהות? או שמא ההתבחנות היא תגובה למצב סוציו-תרבותי נתון, זהות שאין לקוראה אלא בהקשר יחסי?

בספרם מזרחים בישראל כותבים שנהב, חבר ומוצפי-האלר: "זהות היא בו בזמן גם תופעה מדומיינת וגם תופעה אמיתית […] בשל היותה מדומיינת מתוך חוויות תרבותיות מסוימות, היא הופכת לנוכחת ואמיתית", ובהמשך: "מזרחיות אינה תופעה המוגדרת כאופוזיציה לאשכנזיות, אלא תופעה שבין השאר מכילה בתוכה גם את האשכנזיות מתוך יחסים של הכלה והדרה, של חיקוי והטמעה […]".

כאשר לשאלות סבוכות אלה נוסף גם אתר סימבולי, שאותו מכוננת יצירת אמנות, הופכת הסוגיה לשאלה תלת-ראשית: האם המזרחיות ממוקמת בחומרי היצירה ובכוליותה, באמן, או אולי דווקא בקורא, קרי בסוג הקריאה שאנו מבקשים להחיל על היצירה.

אין ספק כי הניסיון לאתר דבר־מה המוגדר כקיים ולא-קיים בו־זמנית הוא ניסיון קוואנטי לא קל, אולם בנקודה זו ממש מבקש מחקר זה להתייצב.

אני מבקשת להציע מתודולוגיה גמישה, שנעה בין תפישה ממוקדת-כותב, תפישה ממוקדת-טקסט ותפישה ממוקדת-קורא. זוהי ראייה המתבוננת במזרחיות כעקבה, על-פי המושג שחידש הפילוסוף הצרפתי יהודי עמנואל לוינס. העקבה היא מושג מפתח בהגותו של לוינס, מושג המנוגד למושג סימן. כך מגדיר זאת לוינס: "יש בעקבה עדיין משהו יוצא דופן ביחס לכל הסימנים האחרים: היא מסמנת בלי כל כוונה להשאיר סימן". זהו סימן שמאחוריו אין בהכרח מסומן. קיימות עקבות למזרחיות, אולם זאת בלא לייחס לה בהכרח מעמד אונתולוגי מחייב.

ניעות זו מקפלת בחובה גם משהו מן הגניאולוגיה של מדע הספרות, מן הניאו-קריטיציזם ו"מות המחבר" של שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 (הפרספקטיבה ממוקדת-הטקסט), אל הפוליטיקה של הזהות (הפרספקטיבה ממוקדת-הכותב) בשנות ה-80 וה-90, עד לאקלים העכשווי, אשר מעניק לגיטימציה מרבית לקריאות שונות המתבצעות על-ידי קוראים שונים ויחד עם זה מטעים פלורליזם מחשבתי ותיאורטי מרשים.

אפשר להחיל קריאה מזרחית, ולמעשה קריאות מזרחיות שונות זו מזו, על טקסטים מגוונים שמושאי ייצוגם הם מזרחים, אם נכתבו על-ידי מזרחים או שאינם מזרחים. קריאה מזרחית מאפשרת לנו גם, למשל, להעמיד במרכזו של קורפוס שירי תמטיקה המקופלת בשירים בודדים בלבד ולהעניק לשירים אלו משקל סימבולי רב.

תפיסות ממוקדות-כותב, לעומת זאת, מאפשרות לעיתים, תחת מטריית הזהות, כינוס כללי חובק-כול. כך למשל, אחת ההגדרות הרחבות היום לאמנות יהודית היא אמנות שנוצרת על-ידי יהודים באשר הם, ללא קשר לתוכני היצירה, לעומת גישה מצמצמת ומצומצמת יותר, המבקשת הן זיהוי כיהודי והן עיסוק תוכני מפורש בתכנים הנתפסים כיהודיים.

אחד המהלכים שמכוננות פרספקטיבות ממוקדות-יוצר הוא המהלך ההיסטורי: חיפוש אחר יוצרות ויוצרים אשר נדחקו או נעלמו בשל הבנייות תרבותיות ומסכים סוציולוגיים, והוצאתם לאור, תרתי משמע, מחדש. גם בספר זה אני מבקשת להעניק לכמה קולות מושתקים וחבויים מקום.

לא פעם מעלה ההתמקדות בזהות היוצר את הסוגיה האם קריאה מבעד לעדשות מחקריות אלו או אחרות נדרשת להסכמת היוצר להיכלל תחת מסגרת אידיאולוגית זו. כאן אנו נוגעים בשאלה הידועה האם האמן הוא הפרשן המוסמך והאולטימטיבי של יצירתו הוא. קריאתו של האמן את יצירתו ודאי מעניינת ותורמת, אולם אינה בבחינת כזה ראה וקדש, כפי שכל מהלך פרשני אינו עומד בבדידותו, אלא מהווה חלק מרקמה עניפה ושוקקת של התייחסויות ודעות. למרות זאת, באנתולוגיות המאגדות שירים תחת כותרת מגדירה, נשמרות בדרך כלל זכויות היוצרים של האמנים ועל-פי רוב אף נדרשת הסכמתם.

על הדיאלקטיקה המוחצת שמסמנת לעיתים בעל כורחו יוצר אשר אינו משתייך לקבוצה ההגמונית, כתבה בבהירות חנה נווה:

איש אינו קורא לספרות העברית היפה 'ספרות גברים', 'ספרות יהודים', 'ספרות אשכנזים' או 'ספרות חילונים'. […] סופרת ישראלית תמיד ממוקמת בקהילת 'ספרות הנשים' ו'הכתיבה הנשית', בין לשבחה ובין לגנותה. לעומתה, הסופר ממוקם בקהילת הספרות העברית לדורותיה. באותו אופן ממש סופרים וסופרות מזרחיים נדרשים תמיד למזרחיותם כקטגוריה דומיננטית בכתיבתם.

האסטרטגיה העומדת בבסיסם של מחקרי הספרות הנשית או המזרחית היא שימוש בסימון החברתי השלילי הקיים זה מכבר, כדי להפכו על-פיו. גם אנתולוגיות שונות, המצביעות על אֵחֵרוּיות שונות, מקפלות בחובן בדרך כלל גם הצעה לקאנון אלטרנטיבי.

בהתייחסה לשתי משוררות מזרחיות, כותבת נווה:

סופרות מזרחיות בישראל מסומנות פעמיים: גם כסופרות (לעומת סופרים) וגם כמזרחיות (לעומת אשכנזים). […] לא זו בלבד שהסופרת המזרחית אינה 'סופר' ― ציון הנמנע גם מעמיתתה האשכנזיה ― היא גם אינה 'סופרת' (שכן זו תמיד אשכנזיה, כמובן) וגם איננה 'סופר מזרחי'. מעמדם הציבורי וכוחם הייצוגי של סמי מיכאל ושל אלי עמיר שפיר ממעמדן של ברכה סרי ושלי אלקיים.

הכותרות שירה מזרחית או פואטיקה מזרחית מעלות את סוגיית הגטואיזציה, קרי התכנסותם וכינוסם יחד של יוצרות ויוצרים שונים ויצירות מגוונות, הממוסגרים תחת כותרת מאחדת כלשהי. תחימה זו עלולה להיתפס כחוטאת למורכבות היצירה ולאינדיבידואל היוצר.

אולם האם תיחומים רעיוניים כאלה או אחרים, כאשר הם מהווים קריאה אחת אפשרית מבין קריאות רבות ושונות, מצמצמים בהכרח את המורכבות הגלומה ביצירת האמן? ראשית עלינו לשאול את עצמנו אילו קטגוריות נחשבות מצמצמות, בעיני מי הן נחשבות ככאלה, ומדוע. האם קריאה כיוצר ישראלי או יוצר יהודי נחשבת בעינינו מצמצמת? האם בהכרח התייחסות לאמנות כאמנות נשית מפחיתה מערכה?

דומה כי הפחד והרתיעה מפני הרדוקציה המאיימת מצויים בדיוק באותם אתרים הסובלים מתיוג שלילי ונמוך. לא פעם דווקא מתוך קריאה הנחשבת פרטיקולרית מתפרש רובד משמעויות וסמלים שהיה חומק מעינינו בקריאה אחרת: חישבו למשל על קריאות קוויריות. להקשר זה בדיוק, כלומר להסוואה הפוליטית המונחת ביסוד המונח אוניברסלי, התייחס הסופר והמבקר האפריקני החשוב צ'ינואה אצ'בה (Achebe) בספר מסותיו ביקורת קולוניאלית:

מטבע הדברים, יצירתו של סופר מערבי משויכת אוטומטית להוויה האוניברסלית. האחרים הם אלה שצריכים להתאמץ כדי להשיג אותה. 'ראית את היצירה של ההוא ― זאת יצירה אוניברסלית, הוא הגיע לפסגה!' כאילו האוניברסליות היא עיקול מרוחק בכביש, אליו תוכל להגיע אם תרחיק לנסוע בכיוון של אירופה או אמריקה, אם תצליח ליצור מרחק משמעותי בינך לבין ביתך. הייתי רוצה שהמילה 'אוניברסלי' תיעלם לגמרי בכל הנוגע לדיון בספרות האפריקאית, עד לעידן בו יפסיקו להשתמש בה כמילה נרדפת לצרות האופקים הקרתנית, אך המאוד משתלמת, של ההוויה האירופאית, ועד שהאופק שלה יוכל באמת להכיל את העולם כולו.

דבריו של אצ'בה פותחים שער לתחום הביניים, השרוי באותו אזור דמדומים המנכיח לא פעם את היותם של קריטריונים אסתטיים תלויי זמן ומקום, ומחבר אותנו אל התחום הקרוי סוגיית ההתקבלות, היינו: התקבלות היוצר בקהלו, מידת ההערכה שלה זוכה היצירה, ומנגד ― מידת הפופולריות שלה בקרב קהלים שונים. שאלות כגון מי הם יוצרי הקאנון ועל-פי אילו קריטריונים הוא נבנה עומדות היום בחזית המחקר התיאורטי. בהקשר שלנו, תישאלנה למשל השאלות מה היה המחיר שנדרשו לשלם יוצרים מזרחים לו רצו להתקבל לקאנון, ומה היו התנאים החברתיים אשר אפשרו נראוּת של כתיבה מזרחית על-ידי מזרחים או על-ידי אשכנזים?

ארז ביטון. צילום: ארלה

אין ספק כי פריצתו של ארז ביטון בספר השירה שלו מנחה מרוקאית (1976) ומאוחר יותר בספר הנענע (1979) אל הפרהסיה הציבורית הישראלית מסמנת קו שבר ומהפכה פואטית.

הופעת ספרו של ביטון מנחה מרוקאית ניזונה מתהליכים חברתיים רבי עוצמה, שיצרו תנאי נראוּת ראשוניים לפואטיקה החדשנית שאותה הציע: מחאת 'הפנתרים השחורים' בשנת 1971, עליית הליכוד לשלטון ב-1977, מהפכת הקסטות ופריצת המוסיקה המזרחית אל גלי האתר הרשמיים,17 ומאוחר יותר ― ייסודן של תנועות מחאה, ארגונים ומפלגות פוליטיות כגון תמ"י, ש"ס, 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' ו'אחותי'. כך כותב סמי שלום שטרית:

רק עם התאוששות יחסית של שכבה דקה מאוד של משכילים בני הדור הראשון והשני באמצע שנות השבעים, אנו עדים להופעתם של יוצרים מזרחים בתחום הספרות, למשל סמי מיכאל, ארז ביטון, גבריאל בן שמחון, ז'קלין כהנוב, לב חקק, יצחק בר-משה, יצחק גורמזאנו גורן, ושמעון בלס, שהקדים לפרסם כבר באמצע שנות השישים. המיוחד והחדש בהופעתם של סופרים אלה בשדה הספרות הישראלית הוא לא רק מוצאם המזרחי, אלא תוכן כתיבתם העוסק בחיי המזרחים ובמשבר המעבר לישראל. עד אז הספרות האשכנזית, יחד עם הקולנוע והתיאטרון, היא ש'טיפלה' בחיי המזרחים בארץ באופן סטריאוטיפי ומשועבד לפרדיגמה הציונית אירופית.

"מנחה מרוקאית" קיבל ביקורות מעורבות, אולם בקרב הקהל המזרחי זכה ביטון להערכה גדולה. דומה כי בנקודה סמלית זו אנו יכולים להיווכח באמיתות דבריו של המשורר הצרפתי פול ואלרי: "מה שיש לו ערך בשביל אדם אחד, אין לו כל ערך בשביל אחר. זהו חוק ברזל של הספרות".

המאמר המלא התפרסם בפתח גיליון 20 של כתב העת "הכיוון מזרח" העוסק באמנות מזרחית, ויראה אור בקרוב בספרה של קציעה עלון "עיונים בפואטיקה מזרחית" בהוצאת הקיבוץ המאוחד

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שאול סלע

    מעבר לזהות המזרחית שהיא זהות של דיכוי אני באופן אישי רואה את הזהות כהתנגדות לרעיון "עם יהודי" במובנים המודרנים של מדינה,צבא וחיל אויר.קיבלתי את דעתו של סמי שיטרית בנוגע ל דחיית הרעיון של "עם יהודי" כפי שראתה אותו ההסתדרות הציונית.המסורת היהודית היא שבטית ואין ליהודים מסורת לאומית.

    עד לפני 150 שנה יהודי היה חלק מקהילה ,כאשר הקהילות דאגו לחינוך,בתי חולים,אוכל כשר,מעמד אישי.

    היום אני רואה מספר קבוצות של יהודים ש"יהדותם" כוללת רעיונות בזויים ונאלחים.קבוצות אלה מצדיקות את דבריו של סמי שטרית בנוגע למציאות של עם יהודי.

    ראשונים הם המתנחלים ,ורבנים כמו מרדכי אליהו שמערבים בין הלכה למדינה. אחריהם באים מכחישי הדיכוי המזרחי,מחברי כתבי שטנה נגד מזרחים,אלה שאומרים "הציונות בראה יהודי חדש",נאמנים לדברי בן גוריון על "ערב רב ואבק אדם",קוראים לסתום את פיותיהם של מואיז בן הראש ומתי שמואלוף. אחריהם באים הבריונים של אם תרצו תנועה פשיסטית ,בן דרור ימיני ובן כספית. לאלה אין לנו לאמר אלא את הדברים שנאמרים באחד השירים של מחמוד דרוויש

    "אתם העוברים בים המילים החולפות
    קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.
    הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו
    כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

    אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק זלעפות
    לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו בשום אופן!
    הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא ביננו!
    צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתינו
    צאו מהיבשה. מהים, ומהכל."

    מחמוד דרוויש

    בנוגע לקריאה מזרחית ,וכתיבה מזרחית.

    עגנון השתמש באתוס הציוני כדי לכתוב את תמול שלשום. באך היה קאנטור שחיבר את היוהאנס פאסיון. אני לא מזדהה עם הכתוב באוונגליון על פי יוחנן ואטני לא מזדהה עם האתוס הציוני-אשכנזי. את תמול שלשום קראתי ואהבתי ואת היוהאנס פסיון שמעתי עשרות פעמים ואמשיך לשמוע. דומני שקוראים לך יצירות אוניברסליות של אמנים גדולים. אני לא דורש מאף יוצר להיות אוניברסלי. העיקר שיצירתו תהיה איכותית ומעניינת.

  2. מאיר עמור

    קציעה תודה רבה. הפרשנות האנושית והעמוקה שלך את היצירה, היוצרות והיוצרים ושל ההשלכות התרבותיות האפשריות שלהן בחברה ועל החברה הישראלית יפה להפליא. שפה יפה; טענות אנושיות ומבנה מרהיב. אין שום ספק שפריחתה של הפריחה היא שינוי מדהים ומרענן באופק התרבותי של החברה בישראל. הרנסנס התרבותי בישראל כמעט כולו מתרחש רחוק מהמגרש הביתי של לונדון, לפיד וגאון ומהעין הצופיה אך העיוורת של הקאנון הישראלו-אשכנזי. ברכות על היופי.

  3. איריס חפץ

    תודה לך, קציעה. מאיר עיניים.
    רק תיקון קטן, נדמה לי:
    להומוסקסואלים אין זהות מינית ששונה מזו ההטרוסקסואלית, אלא רק העדפה מינית שונה. הם נשארים גברים או נשים בזהותם, רק מעדיפים את בני מינם…