string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מישל. סיפור אהבה

לכבוד פרסום הספר "המפה והטריטוריה" למישל וולבק, מדפדפת ענת רוזיליו בין דפי ספריו ומנסה להסביר מדוע הוא המבקר הכי גדול של הליברליזם, וגם בכלל לא שונא נשים. מסה
ענת רוזיליו

בלב הברבריות הטבעית, יכלו לפעמים (פעמים נדירות) בני האדם לברוא מקומות קטנים חמימים ושופעי אהבה. חללים קטנים וסגורים, שמורים, שההדדיות והאהבה שורות בהם. (החלקיקים האלמנטריים)

השם מישל וולבק נחשב בעולם הספרות שם נרדף למיזנטרופ, סוטה ושונא נשים. במלים עדינות יותר, יאמרו המבקרים הספרותיים כי וולבק הוא "אישיות שנויה במחלוקת". רבים מהם לא יחלקו על גאונותו, אך יתמידו להוסיף עוד מלה על אישיותו המופרעת לכאורה של הצרפתי שהיגר לאירלנד.

מקריאה חוזרת ונשנית של ספריו אנסה להביא זווית אחרת, ולומר שאולי לא מדובר בשונא נשים ודפוק בשכל אלא בבחור חמד, אולי אפילו פמיניסט, שמבכה בכי מר את העובדה שהוא נולד לתקופה צינית ומנוכרת בה הצליחו היצורים הנקראים בני האדם להביא את חיפצון האשה לשיא, את הניכור לרמות האוורסט ואת הסקס והכסף לערכים עליונים. בעיקר מבכה הבחור הרגיש את העובדה שהוא חי בעידן שהאהבה איננה יכולה להתקיים בו והוא נותר היחיד להאמין בה.

את וולבק יש להכיר מבראשית. להתחיל עם הרחבת תחום המאבק, החלקיקים האלמנטריים, פלטפורמה ואפשרות של אי. קריאה כרונולוגית מלמדת על עומק ומורכבות שמתפתחים מרומן לרומן. מה שמתחיל עם גיבור מנוכר, חד-ממדי וללא שם (הרחבת תחום המאבק), מגיע ברומן הרביעי (אפשרות של אי) לאיש מורכב ועמוק. אמנם עדיין ציני, אך גם כזה שמסוגל להתפרק בבכי. כל הרומנים מתארים בחדות הליכים חברתיים מודרניים, ההתפתחות היא ספרותית, מרומן לרומן זוכה הגיבור ליותר מקום במרחב.

הגיבור הוא תמיד גבר. לרוב בודד. הוא מביט על הסביבה החברתית כפי שחוקר בעלי חיים מביט על מושא מחקרו, רק בלי אהבה. הרי אפשר לנחש כי מי שקשר את חייו עם מחקר בעלי חיים יאהב בעלי חיים. אצל גיבוריו של וולבק – זה לא יהיה מאהבה, אלא מאין ברירה. הוא שם. והם שם. אז כל שנותר לעשות זה לתאר איך הם מתנהגים.

והתיאור הוא הרשומון שחוזר בכל ספריו. רשומון בגוף ראשון על חיי הגיבור, אשר לא בא לשרת את הגיבור אלא את התקופה ודרכה את הביקורת על התקופה. ההתנהגות האנושית שהגיבור יתמיד לתאר ברשומון הבודד שלו – היא התנהגות הנעה מבנאליות עד טמטום. תיאור ההתנהגות האנושית יהיה כמו להביט על רוקדים בדיסקוטק אחרי ששמו את המוסיקה על מיוט. יש בזה משהו אדיוטי. התנהגות אנושית מנוכרת וללא רגש היא כמו רחבת ריקודים ללא מוסיקה.

וולבק מצייר את המציאות בטוש שחור על גבי נייר לבן. הכל חד ומר. הרשומון משרת את הריאליזם ואת המבט הקר על המציאות. מרומן לרומן יתווספו לרשומון יותר ביטויי רגש. אולם, הציניות הקרה תמיד תהיה שם, כי הגיבור יתמיד בתיאור חייהם של בני האנוש כרשומון. ביטויי הרגש, קטנים ומינוריים ככל שיהיו – לרוב יהיו כפינות חמימות בליל מדבר קר, שגם הקורא, כמו הגיבור, יבקשו להתחמם לאורם.

Michel Houellebecq. photo: Hendrik Speck, cc by-nc-nd

אם כבר לבד אז שהיה בתנועה

הדפים הבאים מכילים רומן: הכוונה לרצף של אנקדוטות שבהן אני הגיבור. הבחירה האוטוביוגרפית איננה באמת כזאת: מכל מקום, אין לי מוצא אחר. אם לא אכתוב את מה שראיתי אסבול באותה מידה – ואולי אפילו קצת יותר. רק קצת, אני מתעקש על זה. הכתיבה בכלל לא מקלה. היא מתווה, היא תוחמת. (הרחבת תחום המאבק)

הגיבור הוא תמיד מישל: פיסות הלקוחות מחייו אוטוביוגרפיים של הסופר: טכנאי מחשבים בן 30, ילד שננטש על ידי אמו, רווק בן 40 שנהנה מהעובדה שתרבות הצריכה מאפשרת לו לקנות סקס, וקומיקאי שעשה כסף רב על ידי שחיטת פרות קדושות ובדיחות על מין, יהודים ומוסלמים.

טכנאי המחשבים בהרחבת תחום המאבק מתאר את ההרצאות שהוא וחברו לעבודה, נדרשים להעביר לחקלאים בנוגע לתוכנה חדשה שהטמיע משרד החקלאות. כאן לראשונה אנו נתקלים בחשיבות שרואה הסופר בנכסי הגוף והכסף. אלו הנכסים החשובים ביותר לגבר ולאשה. גבר שלא יחזיק בלפחות אחד מהם, יחיה חיי סבל. חברו לעבודה, טריסיאן, הוא מכוער. פשוט מכוער. הוא נאבק על זכותו להרגיש אהבה או לפחות לזכות בזיון. לעומתו, הגיבור שלנו איבד את האמונה שיש סיכוי לאהבה ורגש. הוא ויתר על אהבה ומסתפק ב"קו החם" ובאוננות. להרגיש זה או בדם או בזרע. כי אין לגיבור אפשרות להרגיש דרך חום אנושי. הדרך להרגיש היא דרך אלימות או דרך אהבה. אבל אהבה נחסכת ממנו. והבדידות והניכור שולטים בחייו. אז האלימות יוצאת, והעדר רגש יוצר אי שפיות.

זהו מסר מאוד לא ציני או מיזנטרופי. זה מסר של כאב. העולם כפי שיצרנו אותו כיום, חוסך מאיתנו אהבה ורגש ודן גברים (וכך גם נשים רבות) – שאינם מצוידים בכסף או יופי (כפי שהחברה הצרכנית הגדירה יופי) – לחיים חסרי חום ומגע אנושי.

העולם המערבי, אליבא דה וולבק, יצר ישויות אנושיות שהן נעלות משאר בני האנוש ורק הן יזכו לחום ואהבה. והישויות האנושיות הללו הן לרוב ישויות המחזיקות בנכסים גופניים נעלים או בנכסים כלכליים נעלים. הדלת לליבה (או אל בין רגליה) של הנערה יהיה פתוח בפני מי שיפגין עליונות גופנית, ואלו יהיו הצעירים. אם יהיה לך כסף, תוכל לקנות חום. גם לזה יש תג מחיר, ככל שהנערה תהיה צעירה יותר ויפה יותר מחירה יהיה גבוה יותר.

אל תוך האין

אני ילד קטן ומוגבל, חולה מאוד, ילד שלא מסוגל לחיות. לא מסוגל להתמודד עם האלימות שבעולם: אני פשוט לא מצליח. (אפשרות של אי)

החברה הצרכנית מקדשת נעורים ויופי, דרך מגזינים לנערות, שלמעשה מיועדות לאמהות שלהן, על מנת שישאפו להיות כמוהן – צעירות, עסיסיות ונחשקות. כגבר, הגוף הנשי הוא משהו שאתה רוצה שיהיה לך, וככל שתשיג לעצמך גוף צעיר, שופע וסקסי יותר, מעמדך יעלה.

לאורך ספריו, מתאר וולבק באופן ציני ואפילו מרושע את האנשים שהיללו את היופי הצעיר, עד שהם עצמם הפכו לזקנים רפויים. ואילו הצעירים שגדלו בצילם ודרך חינוכם – מנסים להיפטר מהם, כסרח עודף. וולבק למעשה מבקר את הליברליזם יותר מכל. את השמאל שקידש את החופש והמתירנות אך שכח לקדש את המוסר האבסולוטי. הדרך לשחרור ולחופש, עברה לגמרי את שלב ההפקרות – ההפקרות החברתית והמוסרית. אנחנו קרובים יותר לעולם חייתי וכאוטי. עולם שוולבק יטיב לתאר באפשרות של אי.

לא הייתי אומרת שוולבק שמרן. הוא פשוט מתבונן. כי אל מול נפילת סדרי עולם – סוציאליזם, נצרות ותא משפחתי, עלה הליברליזם שהוא למעשה ריק מוחלט. הסיבה שהליברליזם הוא ריק מוחלט, נובעת מכך שהדבר היחיד שהוא העלה בחכתו זה את האינדיבידואל, אך בדרך רמס כל ידית אחיזה קולקטיבית ליחיד להחזיק בה.

המהפכנות של שנות ה-60, למשל, הותירה אחריה שירים של הביטלס ופירוק נורמות חברתיות כפי שהאנושות הכירה אותן עד כה, לטובת מימוש מהווים אישיים שלא לומר נרקיסיסטיים – אהבה חופשית והחופש לצרוך. הליברליזם והקפיטליזם כדת החדשה פירקו יותר מאשר בנו, הותירו יותר סימני שאלה מאשר נקודות אחיזה.

בחלקיקים האלמנטריים תוהה הגיבור, מישל, על קאנט ועל המוסר האבסולוטי – כמשהו להיאחז בו. אבל המוסר האבסולוטי לא חזק מספיק ואין לו סוכני השפעה כריזמטיים, כפי שהיו לנצרות. אפילו מצדדיו של המוסר האבסולוטי, זרמים רחבים בתנועות השמאל, לוקים לעתים בעיוורון מוסרי ובדפוס פעולה של "יורים ובוכים" כשזה מגיע לטוב האישי ולנורמות החברתיות השליטות.

תצלום של Rineke Dijkstra שהופיע על עטיפת "החלקיקים האלמנטריים"

נשים בעולם גברי

נשים בספריו של וולבק תופסות מקום מרכזי שנע בין יחס לחיה הנחותה ביותר לייצור האנושי הנשגב ביותר. נשיות היא מקור הטומן בחובו אושר גדול, אמת וחום, אך גם תסכול, גיחוך וניצול. חרף תיאורי המין הפרובוקטיביים, בספריו של וולבק ישנם לא מעט רעיונות פמיניסטיים רדיקליים. הרשומון של וולבק סוחב על גבו שנות חינוך פטריארכלי, המגובה בהצפת דימויי גוף של נשים צעירות בפוזות מפתות ובהסדרים חברתיים המשמרים את עליונות הגבר על פני האשה. זאת גם הסיבה שקל ליפול לתיאורי המין של וולבק ולפתור את העניין כשונא נשים, שוביניסט או חרמן. אבל זה, שוב, יהיה קל מדי.

בחלקים נרחבים בספריו, מופנית אצבע מאשימה ומזלזלת כלפי התרבות הליברלית שמשאירה את הנשים כנועות. התרבות הזו מגיע לרוב דרך עיתוני הנשים. אלו לימדו את אנאבל (החלקיקים האלמנטריים) שכל בחורה הגונה עתידה למצוא אהבת אמת. הם גם לימדו אותה מתי להתנשק לראשונה, מתי לתת לבחור לגעת ואיך להראות חושנית.

כך איזאבל, עורכת מגזין לנערות, מסבירה לגיבור למה לאנשים כמוהו לא יהיה מקום בעולם, אחרי שמגזינים כמו שלה ישתלטו עליו: "אנחנו מנסים ליצור אנושיות מזויפת, קלילה, שלא תיתן לשום רצינות ולשום הומור לחדור אליה, שעד יום מותה תמשיך לחפש באופן יותר ויותר נואש fun, סקס ודור של kids נצחיים. אנחנו כמובן נצליח" (אפשרות של אי).

המוסר הכפול של התרבות הליברלית, בא לידי ביטוי בזרמים רחבים בשמאל כשנקודת המפתח הייתה במהפכות שנות השישים, ואחריה זרמי החיפוש העצמי, הניו-אייג' וגם חלק מתרבות האקטיביזם לא חפה ממנה. חרף המסרים על שוויון ואחדות, מי שמשתלב במועדון ההיפי או האלטרנטיבי, אלה הם הצעירים והיפים. כך ברונו, אחד משני הגיבורים בחלקיקים האלמנטריים, מודה כי ירגיש נוח יותר כפקיד מעמד ביניים חנוט בחליפה מאשר כהיפי. הרי כפקיד אף אחד לא יצפה ממנו להיות יפה.

יותר מזה, חרף המסרים על שוויון, מצליחה התרבות העכשווית, דרך המבנים החברתיים, הכלכליים, האלטרנטיביים והשמרניים, לשמר כמעט התמיד את העליונות הגברית. "הפרויקט שניכרו בו היטב עקבותיהם של אידיאלים ליברטיניים שהיו באופנה מאז שנות השבעים, שאף לכונן אוטופיה של ממש, כלומר מקום שבו ייעשה ניסיון לחיות "כאן ועכשיו" על פי עקרונות של ניהול עצמי, כיבוד חירות הפרט ודמוקרטיה ישירה… הדברים היו אמורים, ביתר צניעות, בהקמת אתר נופש, כלומר מקום שבו תהיה לחסידי הרעיון הזדמנות להכיר הלכה למעשה את יישום העקרונות שהציבו להם למופת… אבל בסופו של דבר מדובר, כהגדרתו של אחד המייסדים, ב"לזיין כמו שצריך" (החלקיקים האלמנטריים).

מדובר למעשה באותה גברת בשינוי אדרת. או כפי שג'ון סטיוארט מיל (שככל הנראה מתהפך בקברו, בגלל יישום המונח שהכי מזוהה עם שמו) אמר בספרו "שיעבוד האשה": כולם רוצים שפחות, האינטליגנטיים יותר ירצו אותן מנומסות.

לעליונות הגברית אין כל רצון לוותר על כס המלכות. אל לנו לטעות בזה. חרף הקדמה, המודרניזציה ושחרור האשה, הגבריות תוסיף לייצר תבניות, בעזרתן הנאמנה של הנשים, אשר ישעתקו את העליונות הזאת לדפוסים נוחים יותר ובוטים פחות. זו ההגמוניה הגברית השלטת בעמדות המפתח של המוסדות הכלכליים, אלו המרצים הבכירים ששולטים באקדמיה, הסופרים הגברים ששולטים בשיח, המורים הרוחניים השולטים בצורות החיים האלטרנטיביים. אם וולבק היה צריך להגיב לפסקה הזו הוא היה מסכם אותה כך: "כן, ואלו הם האנשים שיכולים לזיין הכי הרבה".

נשיות בעולם גברי

הזרמים הפמיניסטים הרדיקליים זנחו את ההנחה כי גברים ונשים שווים בכל. מתוך השוני, הן אומרות, יש להכיר באשה כשווה וכי יש לתת ביטוי לשוני הנשי ולא לדכא אותו. בעיקר מדבר הזרם הרדיקלי על כך שאת התכונות הנשיות יש להכיר, להוקיר ובמיוחד להוציאן אל המרחב הציבורי.

גיבוריו של וולבק מתוודעים לנשים ולנשיות, בין היתר דרך השוני המגדרי: "אפילו בעבודה הן נוטות לכונן קשרים רגשיים. הן מתקשות לחיות בעולם נטול קשרים רגשיים, באווירה כזו הן מתקשות לפרוח. הן סובלות מהחולשה זו, עמודי המדור מארי קלייר מזכירים להן את זה בקביעות: מוטב לעשות הפרדה ברורה בין העבודה לרגש" (פלטפורמה).

הגיבור שחי בעידן תועלתני ונרקיסיסטי, מגלה כי כן קיימת מסירות ואהבה בעולם. זאת הוא מגלה דרך נשים: "…בני אדם שעבדו כל חייהם, ועבדו קשה אך ורק מתוך מסירות ואהבה… לאמיתו של דבר, בני אדם אלה היו בדרך כלל נשים" (החלקיקים האלמנטריים). הנשים מתקשות לחיות בספירה הציבורית, לא בגלל שהן נחותות, אלא בגלל שימור העליונות הגברית באותה הספירה: דרך שליטה על ערוצי התקשורת, הכלכלה והרוח.

אולם, דרך הגיבורים, אנו מבינים, שגם מרבית הגברים לא מאושרים מהמצב. רובם, למעשה, די סובלים. עבורם, חדרי הנפש סגורים מפני רגש אמיתי. לעומת רגש אינסטנט שנמצא בכל מקום, כל הזמן. הגיבור הוולבקי, כמו גברים מודרניים רבים, לא מוצא דבר להיאחז בו ולהרגיש אמת. חום ורגש, מעטים ככל שיהיו, נחוצים כאוויר לנשימה.

הרחבת תחום המאבק

יש שני רגעים אותנטיים בחיים. רגעים שאי אפשר למשטר, לדכא או לזייף. זהו רגע התאהבות ורגע ההתקוממות למאבק. רגע ההתאהבות הוא רגע החוצה מעמדות וסטטוסים חברתיים. שלא כמו זוגיות או מערכת יחסים שמושפעת לרוב מנורמות חברתיות ומקפלת בתוכה מעמדות, מהווים צרכניים ורצונות נרקיסיסטיים. רגע ההתאהבות זהו רגע של רגש אמיתי ומזוקק.

כך גם רגע ההתקוממות. הרגע בו מחליט אדם להיות חלק ממשהו גדול ממנו. שלא כמו אורח החיים האקטיביסטי, סגנון החיים של השינוי החברתי גם מקפל בתוכו נורמות חברתיות ומעמדות. רגע ההתקוממות, הוא רגע מזוקק.

אלו שני רגעים של התעלות רגשית ונפשית. רגעים אותנטיים. הבעיה היא ששניהם חסרים מאוד בחיים המודרניים.

רגעי ההתאהבות, הולכים ומתמעטים, מכוון שהחיים המודרניים דנו אותנו, בין היתר, לניכור על ידי צריכת רגש סינתטי. רובנו הפסיק להאמין שאפשר למצוא אמת בבן אדם זר. רובנו, הכוונה בעיקר לגברים, שעם השנים חיים יותר ויותר את הספירה הציבורית ופחות את הספירה הפרטית. קללת הנשים ש"נתקעו" יותר בספירה הפרטית, דווקא במקרה זה היא ברכה, כי היא המאפשרת להן את הלגיטימציה להרגיש.

גם תחומי המאבק בעולם המערבי צומצמו עד דק, כי החיים הפכו נוחים. אנו מחונכים שצרכנות יכולה לספק את כל המאוויים והרצונות שלנו (פסיכולוג, מחשב, ג'ינס, סקס). אנחנו חושבים שטוב לנו, כי מה כבר יכול להיות רע? ואם משהו רע, אז האשם בו הוא האני, היחיד.

אפשר לומר שהחיים מושטרו. החיים נוחים, המשימות פשוטות, וברגעי הרווח בין משימה למשימה, החיים מאדפשרים לנו להתמסר לנגינה, טניס, למאבק נגד הגלובליזציה או לכתיבה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אייל בן משה

    אני בדיוק מסיים לקרוא את אפשרות של אי, לאחר שקראת את הקודמים, ואני מאוד מסכים איתך , למרות לגבי וולבק, אין ספק שהוא מבקר, אך גם לא לוקח אחריות, זה ממש בקצרה.
    אבל ביקורת מעולה

  2. יריב מ

    אני חושב שוולבק שובר את הגבול בין שמרנות לחתרנות, ובכך גדולתו בעיני.

  3. Alon K.

    An interesting article. It reminds me of Celine, another writer whose books were full of pain, misery, disgust with the Europe of his time. His hatred of the world led him to side with the Nazis, though he also worked as a doctor in the poorest areas of Paris. There are many people in Israel, the US, everywhere, who feel these feelings- how do we connect with them, reveal in our words and more importantly, with our actions and daily lives, the beauty of solidarity and the fight for justice?

  4. הגר

    אבל בלי שום ביקורת ספרותית של ממש הספרים של וולבק חוזרים על אותם רעיונות שוב ושוב עד שנראה שתאורי הסקס נמצאים שם אשכרה כדי להוסיף עניין לעסק. וולבק עצמו נוהג בקוראיו במסורת החברה הצרכנית של ימינו ומוכר "ספרים" ע"י נוסחה שמשלבת גירוי אינטלקטואלי לצד גירוי מיני ,אין ספק שהוא בנאדם מבריק ומענין אבל קצת מאכזב כסופר . נהניתי דווקא מ"להשאר בחיים" ( הגרסה המאוחרת)

  5. ענת רוזיליו

    הי הגר, הרגשתי כך בעיקר עם פלטפורמה. שם לדעתי התמהיל בין תיאורי הסקס לסיפור היו לא מאוזנים בעיני.
    הרבה פעמים חשבתי שתיאורי הסקס הם שם דווקא כדי לבחון את הקורא (כאילו היינו חיות מעבדה אצל וולבק)- מה הוא יותר: ייצור אינטלקטואלי או ייצור מיוחם. מה יזכור הקורא בתום הקריאה

  6. יואב

    מאמר מבריק ומרתק. אמנם הרגשתי את הדברים כשקראתי את וולבק – אבל הניתוח שלך בהחלט חידש לי.

  7. ריקי ישראלי

    מסכימה מאד עם הגר. וולבק מספר סיפור אחד שוב ושוב, הרעיונות הבסיסיים של ביקורת החברה המערבית חוזרים בספריו עם שינוי מאד קטן. הדמויות שהוא בונה אינן מאפשרות הזדהות רגשית של ממש, מקסימום חמלה על העליבות הרגשית שלהן. כיוון שהנושא בו הוא מתמקד חוזר על עצמו, הרי שהוא יוצר, בסופו של דבר, עולם חד מימדי ושטחי תוך התעלמות ממימדים רבים אחרים בחיינו היום. כבקורת חברתית – זה עושה את העבודה, כספרות גדולה, הרבה פחות.

  8. ירמי עמיר

    מדובר בגאון. אני לא מתייחס לניתוחים הספרותיים של יצירותיו. הם נכונים בדיוק כפי שאינם נכונים. למה זה חשוב? זה לא חשוב. וולבק מצליח לגעת. לרגש. לגרום לך לחשוב. חוויה.

  9. עודד

    לאחרונה קראתי את "החלקיקים האלמנטריים" ואני מוכרח לומר שהתאכזבתי מאוד. וולבק יוצר ספרות מאוד בינונית, עד כדי משעממת. כמו שאמרו כבר מעליי, הדמויות מעוררות חמלה, אבל לא הזדהות והספר בעיקר משמש בפלטפורמה להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים. על העדר היכולת לסחוף את הקורא באמצעות עלילה או רגש הסופר מפצה בעזרת פורנוגרפיה ובכך הספר הופך לאסופה של גימיקים וקיטש. את הרעיונות שלו, מוטב היה לו היה כותב כמסה. ספרות היא לסופרים, לא לתועמלנים.