• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

גם אלביס זה זבל

עוד כמה מילים על דבריו של יהורם גאון ועל הביקורת המוטחת חדשות לבקרים במוזיקה המזרחית
נפתלי שם טוב

אמירתו הנחרצת של גאון הצטרפה לכתבות וראיונות בתקשורת בעשור האחרון, בהם מבקרים יוצרים וקובעי טעם תרבותי את המוזיקה המזרחית. לכאורה, הדיון נסב על איכויות מוזיקליות ואמנותיות ללא קשר לצבע, גזע ואתניות, אך העמקה בדברי הביקורת ובהקשר שבו נשמעו חושפת אמת אחרת.

ירון לונדון. בתוכניתו "טנדו" אמר לניסים סרוסי: "אתה לא ממש אפולו". צילום מסך

שני הטיעונים המרכזיים המושמעים תדיר כנגד המוזיקה המזרחית הם: ראשית, היותה מאופיינת בפזמונאות שטחית המורכבת מאוסף קלישאות ודימויים שהתרקונו ממשמעותם ושנית, לחן הבנוי על נוסחאות שדופות וחוזרות על עצמן.

המבקרים נזהרים ומשווים על פי רוב את המוזיקה בת ימינו עם המוזיקה המזרחית של העבר (שנות ה-70- 80 של המאה שעברה) שהפכה כבר קנונית משום היותה איכותית וטובה. אך למרבה ההפתעה, אם נחזור לעיין בארכיונים של שדה המוזיקה בישראל, נגלה את אותם שני טיעונים בגרסאות שונות כנגד מבצעים ויוצרים כמו: נסים סרוסי (זוכרים מה אמר עליו ירון לונדון בשנות ה-70 בטלוויזיה?), זוהר ארגוב, אביהו מדינה, אהובה עוזרי (שכלפיה נטען שהשיר שלה "החייל שלי" מוריד את מורל העם, והשיר נאסר להשמעה ברדיו). ההשמעות של יוצרים אלה ואחרים היו מועטות ביותר וממגודרות בגטו. מדוע? בדיוק בגלל שני הטיעונים המוזכרים לעיל.

צדי צרפתי אמר בכתבה לאחרונה בגילוי לב, שכקובע טעם ברשות השידור הוא דרש השמעה של מוזיקה מזרחית רק פעם בחודש, בראיון אחר איתו ברשת ג' הוא טען שהשיר "בדד" של ארגוב הוא שיר נפלא, המראיין שאל אותו אם תמיד הוא חשב כך, וצרפתי אמר שלקח לו זמן להתרגל…

הטיעונים הללו נגד המוזיקה המזרחית מהווים בעיניי מסכה המסווה גזענות גרידא, ללא קשר לביקורת על איכות אמנותית התלויה, מסתבר, באוזן ולא בצלילים ובמילים. מי שחשף בבוטות מסווה זה היה טומי לפיד ז"ל שלאחר השמעת עמיר בניון בגל"צ, אמר לרזי ברקאי המראיין, "חשבתי שאנו כבשנו את טול כרם אבל טול כרם כבשה אותנו" בזמן מבצע חומת מגן ב-2002. כך, הביצוע המסלסל של בניון התקשר לערביות של הזהות המזרחית המאיימת תמיד. דווקא משום שלפיד לא היה PC ולא מבין גדול במה נחשב ובמה לא נחשב במוזיקה העכשווית, שהרי בניון נחשב תמיד ל"איכותי", הוא החזיר את הדיון למקומו האמיתי – הגזענות.

ועוד מילה על תעשייה ומוזיקה. "אשכנזי" אחר, תיאודור אדורנו, ראה בתרבות הפופולארית ובכלל זה המוזיקה הקלה כחרושת וכתעשייה במובן הרע והמשחית של המילה. המוזיקה הזו נתפסה בעיניו כסחורה המרוקנת כל אפשרות של אמניציפציה ושחרור מתודעה כוזבת. אדורנו, כידוע, לא רק היה הוגה ניאו-מרקסיסט מהמובילים של אסכולת פרנקפורט אלא גם מוזיקולוג בהכשרתו, ואת טיעוני האיכות המשמשים בישראל נגד המוזיקה המזרחית הוא החיל על מוזיקת הפופ על כל גווניה.

אלביס פרסלי בסרט "Viva Las Vegas" משנת 1964. צילום: cc by-Frenkieb

בעיני אדורנו, כל תעשיית המוזיקה הקלה בנויה על מילים שדופות וקלישאות ולחנים הבנויים על נוסחאות ידועות ועייפות בכדי למכור את הסחורה. עם זאת, אדורנו ראה לנגד עיניו את המוזיקה הפופולרית של תקופתו – אלביס פרסלי, הביטלס, פרנק סינטרה ואחרים, שיצירתם נחשבת כתרומה משמעותית למוזיקה המערבית.

באשר לי, אני לא מסכים עם המהלך של אדורנו, בעיקר כשמדובר בקהל הרואה במוזיקה אתר של העצמה תרבותית וחברתית. אך בכל מקרה, אם להתייחס לגוף הטיעונים בדבר האיכות, מדוע הפופ-הרוק הישראלי ושירי ארץ ישראל, שגם בהם תמצאו לא מעט תמלילים שדופים עמוסי קלישאות או נוסחאות מוזיקליות מעייפות לא זוכות לביקורת דומה? כנראה שאין מנוס מהסבר סוציולוגי.

הכותב הוא חוקר תיאטרון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דודי

    בעיני אלביס זה זבל, ובכל זאת היה בו משהו מאד משחרר לגילאים של אז, לביטלס יש גם שירים כאלו והרבה שירים מקסימים, וגם בשיריהם שנשמעים לי קיטשיים (she loves you yehyehyehyehyeh(
    יש משהו ענק שהשתחרר אז.
    זה אולי המדד החשוב לאיכות של משהו תרבותי, האם הוא מעשיר, מעדן, מחדד וכו' אותך זו איכות "מגביהה"
    או מבהם, אוטם הופך אותך לגס יותר. זו איכות "מנמיכה" נקודה.
    בזה אני מסכים שהרבה מהפופ הוא מהסוג שעושה את ה"הנמכה" וגם הרבה מהפופ הנקרא מזרחי.
    הענין הוא שגם י.גאון מתלונן בדמעות תנין, הרי רוב השירים שלו הם התחנפות לקהל שבסה"כ די מנמיכה אותנו.

  2. טלי

    זה שמדובר בתהליך פשוט ומוכר שבו מוזיקה עוברת השטחה והפשטה מסיבות מסחריות
    ובגלל שזאת מוזיקה מזרחית מתעלמים מזה ויוצרים רומנטיזציה לתהליך הזה
    מזכיר לי את מה שנעמי קליין מתארת שקרה למוזיקת ראפ בנו לוגו שהיה תהליך עצוב שדי הרס את המוזיקה לדעתי. מי שמשטיח את המוזיקה המזרחית והופך אותה למישמאש פופי חסר זהות ושורשים שמהותו היא "לעשות שמח" הוא לא רק יהורם גאון בבחירתו להכליל ולומר "מוזיקה מזרחית" אלא גם ובעיקר מפיקים מוזיקלים שרוצים שהמוזיקה שלהם תוגדר כ"מוזיקה מזרחית" כדי שיגיעו ליותר קהל ויותר כסף

  3. ג. אביבי

    על הטענה שגזענות נוטפת נמצאת ברוב ההכפשות, המושמעות בתקשורת נגד המוזיקה המזרחית, אין לי ויכוח. הטענה שלי כלפיה היא בעניין השטחה/רידוד של התודעה המזרחית.
    הייתי מתייחס ברצינות למוסיקה הזאת, אם בין עשרות/מאות השירים המזרחים / "ים-תיכוניים" המונפקים כל שנה, הייתי שומע שיר אחד על חטיפת ילדי תימן, או על האפליה בכניסה למקומות בילוי, או על דיכוי ונחשול דור האבות במעברות, או על הקרנות התופת לילדי המרוקאים וכו'. הייתי מוכל להתפשר על שיר אחד בשלוש שנים, חמש שנים… אבל nada. השירה המזרחית של ימינו היא מפעל עזר לכיזוב התודעה של המזרחים. היא מתפקדת כמו תעשיית הכדורגל בארצות העולם השלישי – כלי להסטת רגשות ההמונים למגרשי הכדורגל במקום כלפי הממסדים שם. ברור לי, אם השירים המזרחים יעסקו באינטנסיביות בדיכוי הגזעני נגד המזרחים, מנגנוני האופל יפעלו להשתקתם. אולם יש דרך ביניים: שכל יוצר מזרחי מוכר ישרבב באלבום המונפק גם שיר אחד בעל מסרים חברתיים כגון אלה שהזכרתי.
    את השמעת שיר המחאה האלמותי "הלכתי ללשכת עבודה, שאלו אותי מאיפה אתה…" משנות ה50 הממסד ניסה להשתיק ולמרות זאת הוא מפעם מאז בלב הרבה מזרחים בני אותו דור.