חברה    

סטטוס: רווקה

חגי קלעי 23.03.11
נישואים עדיין נתפשים כמליצי היושר של האדם, ואילו הרווקה הלא נואשת נחשבת לאויבת האמיתית של החברה המתוקנת

רווקוּת, מסתבר, זה עניין מסוכן, עניין שמעורר את השדים העמוקים – ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני (בבלוג "יחסי מין" ), שנגע בהיבט מסוים של הרווקוּת, עורר מיני-סערה ואפילו הוביל למתקפה אישית אלימה ולא קוהרנטית, כנגד מי שהעזה להעלות נושא כל כך אסור.

מסתבר שכל מי שמעז לדבר על רווקוּת הוא סוג של יהודה שנהב (כותב "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ומחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית) – כלומר נחשב לבור, בוגד, לא רציונאלי, לא אבולוציוני, לא אנושי, לא יפה, לא חכם ועוד שלל תיאורים לא מחמיאים.

המצב הרווקי. האדם היחידי נתפס כפגום אישיותית. צילום: cc by-leosam

ברמה הדיונית, אין ספק שניתן להוכיח את היתרון הכלכלי של זוגיות באופן מובהק, וישנם אינספור מחקרים סטטיסטיים שיכולים לתמך יתרון זה. כך, לדוגמה, תחת משטר של דיווח נפרד למס הכנסה, נותן המס "תמריץ זוגיות" – אם יש אם חד-הורית עם שלושה ילדים שמרוויחה 10,000 שקלים לחודש, היא תשלם מס. לעומת זאת, זוג עם שלושה ילדים בו כל בן זוג מרוויח 5,000 ש"ח, יהיה פטור ממס הכנסה.

המשמעות היא שההכנסה הזמינה להם (הנחלקת על פני חמישה) תהיה גבוהה באופן משמעותי מההכנסה הזמינה לאם החד-הורית (תחת החישוב של חלוקה לארבעה). כל זה, ועוד לא דיברנו בכלל על יתרון הגודל, שיש לזוג, המצדיק מיסוי מוגבר של זוגות (ממש כפי שהבטחת ההכנסה גדלה באופן קטן יותר ויותר ככל שישנם יותר בני בית). גם לא הוספנו לחישוב את הערך של העבודה הזקופה (העבודה העצמית של בני הבית בבית, שאינה ממוסה), שכנראה גדול אף הוא עבור הזוג.

אבל אפילו אם אתם חושבים שאפשר להתווכח על מיסוי בני זוג (הרבה נכתב בנושא), לא קשה למצוא דוגמאות יותר מובהקות לאפליה קבועה בחוק. למשל, אדם שמקבל דירה במתנה מהורה וגר בה צריך לחכות שנתיים עד שיוכל למכור אותה ללא מס שבח (הטבת מס משמעותית ביותר). אם מדובר בזוג נשוי (לא זוג הומואים או לסביות כמובן) תקופת ההמתנה היא רק שנה (את ההטבה הזאת גם חד-הוריות מקבלות).

גם אם ההיגיון של תקופת הצינון ברור (למנוע העלמת מס), אין שום הצדקה לאבחנה בין נשואים ולא נשואים. אין הצדקה, אבל היא קיימת (וניתן למנות עוד עשרות ומאות אתרים בחוק המפלים במובהק בין נשואים ורווקים, דוגמת הפטור לנשים נשואות משירות צבאי, מניעת הסכמי פונדקאות ממי שאינם נשואים ועוד ועוד).

אם רווקים היו מצליחים יותר כלכלית, ואולי ניתן היה לחשוב כך מאחר ואין להם מחוייבויות של משפחה, היה אפשר לטעון שיש איזון בין רווקים ונשואים. אבל למרבה ההפתעה, אפילו גברים רווקים מרוויחים פחות מגברים נשואים (ועל אחת כמה וכמה אצל נשים שעובדות ב"מסלול אמהות"). גם במקרה הזה, האפליה היא כל כך אינטואיטיבית ופשוטה להסבר עד שאפשר לחשוב שלא תהיה מחלוקת – השוק מעדיף נשואים כי נישואים עדיין נתפשים כמעידים משהו טוב על אישיותו של האדם. האדם הרווק נתפש כפגום, לא מסודר, לא מיושב ומסוכן (מה יקרה אם פתאום הוא יחליט לטוס לחו"ל? לעשות סמים? יצטרף לכת או יחזור בתשובה ויהפוך לרב?)

אבל השאלה המעניינת באמת היא למה הנושאים האלה מעוררים כל כך הרבה מחלוקת – הגוברת אפילו על הנכונות להסתכל על עובדות – שמובילה להכללות ולאלימות מילולית? במובן מסוים, כבר התחלנו לענות על השאלה הזאת פה בבלוג - ככל שהזהות המדוברת היא פחות יציבה ופחות מובחנת ומזוהה כ"האחר", כך הסיכון שהיא מייצרת אינו רק שהאחר יפגע בי, אלא שאני עצמי אהפוך לאותו ה"אחר" בעקבותיה.

אולי אפילו יותר חמור, הזהויות האלו מעלות את האפשרות שאותו "אחר" נהנה יותר, שאולי יש משהו שאני מפסיד או מפסידה מבחירות נשלטות שלי. לכן, כל זמן שנשים או הומואים מובחנים מהאוכלוסייה הגברית-הטרואית רק על בסיס איבר המין או הפרקטיקה המינית, הם עוד איכשהו נסבלים. לעומת זאת, כשמתחילים לדבר על "מגדר" ומזהים שהגבולות בין המינים ובין האוריינטציות המיניות אינם כה ברורים, הופכת הפמיניסטית לשד מאיים.

במובן זה, ביסקסואלים, ערבים-ישראלים, מזרחים ורווקים ורווקות, משמשים באופן אינהרנטי סוכן כפול. הגבר ההטרו "יודע" שהוא לא הומו כי הוא שוכב עם נשים, אבל לעולם לא יכול לדעת שהוא לא ביסקסואל. האשכנזי יודע שהוא לא ערבי, אבל הוא עדיין חושב שהוא דומה לאותם ערבים-יהודים שדומים מצידם לערבים-הישראלים שדומים אפילו לערבים הלא-ישראלים, אז אולי הוא בעצם אשכנזי-ערבי? אבוי.

לתוך הקטגוריה הזאת, רווקות נכנסות כאיום פנימי וחיצוני כאחד. ברמה החיצונית ישנו החשש הקלאסי ש"הן" תלמדנה את ילדנו ערכים "מקולקלים". אבל הפחד האמיתי הוא פנימי. אף אחד ואף אחת לא יכול להיות בטוח שהוא לא יהיה רווק או רווקה מרבית חייו, ואף אחד או אחת לא יכולים לדעת שהם לא מפספסים משהו שאולי היה יכול להיות טוב יותר. זה נכון לא רק למי שלא התחתן, גם הזוג הנשוי חי בחשש מתמיד מגירושים (ואכן, בעולם העתיק בו לא ניתן היה להתגרש, רווקות היו פחות מאיימות, והאוכלוסייה חיה בשלום עם החלוקה ל"נשואות" ו"זונות").

ג'ון סטיוארט מיל, אליו התייחסנו פה בעבר, הסביר שעם החשש מנשים לא ניתן להתמודד בעזרת טיעונים לוגיים, כי הוא חשש רגשי. גם החשש מרווקות הוא חשש שכזה, זוחל, מאיים ומפחיד. וכמוהו, הדרך היחידה להתמודד איתו היא לסרב לקבל את קיומו כ"עובדת חיים" ולא לפחד להתעמת איתו, בין אם באקדמיה, ברשת או בחיי היומיום.

פורסם בבלוג "יחסי מין"

תגיות: , , , , ,

2 תגובות לפוסט "סטטוס: רווקה"

  • מצוין
    יעלה //

    פוסט מצוין.. שוב מעלה את הדילמות שאני חושבת עליהן (שוכחת אותן) ושוב חושבת עליהן. התפיסה של זוגיות כעניין אולטימטיבי מגובה בהרבה מאוד תמריצים, ומה יהיה על הרווקות והרווקים? נדמה שדנו אותנו לחיי פרישות מהחיים עצמם! חשוב באמת לדבר על זה, כמו שכתבת לסיום. תודה.

  • פוסט(ים) מחכימ(ים)
    עידו //

    העברתי הלאה לכל הרווקות שמבינות עניין (אני ביניהן/ם)

הצטרפו לדיון

 

המייל היומי

הקלידו דוא"ל לקבלת עדכון יומי
אודות מאמרים
מי אנחנו כלכלה פוליטיקה חוץ
סדר יום חברה תרבות וידאו
צרו קשר חינוך מזרחיות סביבה
תרמו לנו תקשורת מגדר דף הבית