בתוך ביצורי הזיכרון

יש רגעים שבהם דווקא החיים עצמם דורשים מאיתנו להיאבק בשיכחה ולהתחיל לזכור. חוק הנכבה שעבר השבוע בכנסת הוא סיבה טובה לקרוא את "אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית"
אמיר בנבג'י

"אל תגידו בגת" מכיל את כל השירים העבריים שנכתבו על אודות הנַכְּבָּה הפלסטינית,  מחודש נובמבר 1947 ועד  דצמבר 1958. עורכי הספר (חנן חבר ועורכי המשנה תומר גרדי, מתי שמואלוף, מורן בנית ואיימן סיכסק) עשו עבודה חשובה, וסרקו את כתבי העת העבריים והעיתונים שיצאו באותם שנים כדי לחשוף את כל ההתייחסויות השיריות לנכבה, שהן לעיתים קרובות מרומזות מאד.

עורכי הספר האמינו ששירה, ובמיוחד שירה לירית, יכולה לתת ביטוי לכל מיני תכנים, צרכים או מחאות שההסיטוריה הרשמית לא יכולה להכיל אותם. השאלה, האם השירה העברית שפורסמה בשנים האלה אכן נתנה ביטוי לכל התכנים האלה בכללותם, נשארת פתוחה, גם לאחר שקוראים את ההקדמה של חנן חבר.

מעבר לעבודה של איסוף השירים, שחלקם מפורסמים מאד וחלקם פחות, העורכים בחרו לשבץ בתוך הספר גם עדויות שהם אספו מתושבים פלסטינים שהתגוררו בכפרים שנהרסו על-ידי צה"ל במהלך המלחמה. העדויות האלה יוצרות מתח חזק מאד בתוך הספר,  והספר מסרב בתוקף לפתור את המתח הזה. מצד אחד אנחנו פוגשים כאן את השירה העברית הגבוהה, המלוטשת, הבוטחת בעצמה. זו שירה שחותמת בשתי ידיים על התרבות העברית, ועל הערכים שהיא מייצגת. מצד שני מופיעות העדויות, והן מביאות את הקול המתורגם, המתועד, הלא מלוטש של הפליטים הפלסטינים.

הספר הזה ערוך ומעוצב בצורה מוזרה. הדפים השחורים שלו מדמים אלבום זיכרון, והפורמט הצר והארוך שלו מזכיר אגדות של פסח.  זהו ספר שלא יושב טוב על המדף, לא על מדף של מחקר ספרותי, ולא על מדף של מחקר היסטורי. ברור שעורכי הספר רצו לכתוב היסטוריה של השירה העברית, כלומר, להיות מהימנים ומדעיים. עם זאת, ניכר שהם רצו גם לחורר בעצמם את הזיכרון שמספק הממסד של השירה העברית, ולכן החליטו להוסיף את הקול הנוקב והמפריע של הפליטים הפלסטינים, ואת המראה  המערער של הדפים השחורים בין השירים העבריים.

בניגוד להרבה אסופות של שירים, האסופה הזו לא הפעילה קריטריון ספרותי, והעורכים לא בחרו דווקא את השירים הטובים ביותר שנכתבו, לדעתם, על הנושא. הקריטיריון היחידי שהופעל היה השאלה באיזו מידה השירים עוסקים בנכבה הפלסטינית או במלחמת העצמאות.  וכך, תיכף ומיד עולה  שאלת ה"איך": איך משוררים עבריים התמודדו עם האסון הפלסטיני? איך השירה העברית – במידה שהיא אכן מתנהגת כמו מוסד או ממסד – יכולה לגשר בין  הנאמנות שלה לקהילה הלאומית הישראלית, לבין ההכרה בכך, שההתיישבות היהודית בארץ ישראל באה על חשבונו של עם אחר, או על חשבונם של אנשים אחרים, שהפכו לפליטים.

הפרויקט הלאומי כחסין מביקורת

חלק גדול מן השירים המכונסים כאן עוסקים באירועים ההיסטוריים הקשים, ואפילו מנכיחים אותם באומץ רב. לפני מספר חודשים, ציטט דורון רוזנבלום את שירו המפורסם של אלתרמן "על זאת". הסאטירה הקצרה של רוזנבלום מספרת כיצד שרת התרבות שומעת קטעים משירו של אלתרמן, ואומרת שהיא הולכת להפסיק את המינוי על העיתון שפרסם את השיר הזה.  "מי זה השטינקר, הבוגד, הבצלם הזה" שואלת שרת התרבות,  בלי לדעת שהתשובה היא נתן אלתרמן.

רוזנבלום כותב שבאווירה השוררת היום בארץ, אפילו הביקורת שכתב אלתרמן, שאין לחשוד בו בשמאלנות יתירה, הייתה זוכה למנה גדושה של צנזורה. לפי שרת התרבות, לפחות כמו שרוזנבלום מתאר אותה, יש קונפליקט בין הנאמנות למדינה לבין הצורך לדבר. את הקונפליקט הזה צריך לפתור באמצעות דיבור לטובת הנאמנות למדינה ולבית, ונגד החובה לברר מהם היסודות המוסריים של המדינה והבית.

פליטים פלסטינים, 1948. צילום: gnuckx's photos via Getty Images

אבל העניינים יותר מורכבים מזה. אם רוזנבלום טוען שהשיר של אלתרמן הוא נוקב ומערער מדי עבור שרת התרבות,  ההקדמה של חנן חבר דורשת מאיתנו לקרוא את השיר מחדש, ולברר עד כמה באמת השיר הזה מאתגר את התרבות שלנו ואת הפוליטיקה שלנו. המשורר אלי הירש כתב לאחרונה ש"על זאת" הוא "שיר מתעתע". זהו שיר שמצד אחד מדבר אכן מדבר על עוולות מסויימות שנעשו במלחמת העצמאות, אבל מצד שני הוא נצמד, בסופו של חשבון, אל נקודת המבט הציונית. נקודת המבט הזו מסרבת להכיר באחריות כלשהי כלפי אסון הפלסטיני של 1948, וכלפי בעיית הפליטים המדממת עד היום.

כך  נפתח שירו של אלתרמן: "הוא חצה עלי עלי ג'יפ את העיר הכבושה – נער עז וחמוש … נער כפיר. וברחוב המודבר, איש זקן ואישה, נלחצו מפניו אל הקיר. "והנער חייך בשיניים חלב/"אנסה המקלע" וניסה! רק הליט הזקן את פניו בידיו…/ ודמו את הכותל כיסה." בדומה לאלתרמן, המשורר אריה שטראוס מקונן באחד השירים הנוקבים בקובץ הזה על מקרה אונס של נערה ערבייה צעירה בנגב, שבוצע בידי חיילי צה"ל. שטראוס כותב: "שא קינה על פאטמה/ שא קינה ישראל! חיללו אותה ואת עצמם, עמה ואף עמם. חיללו את אור כוכבינו/ על ארץ וים. חיללו את כבוד הנשק/ שהגן על ביתם באש/ חיללו את כבוד החשק/ באישו עם ועם יתחדש".

קל לראות כמה בוטים ונוקבים השירים האלה. אבל הביקורת שאפשר למתוח עליהם (אני נסמך בדברי, במידה מסוימת,  הן על אלי הירש והן על הקדמתו של חנן חבר) גורסת שלמרות הבוטות שלהם, השירים האלה מסכימים להודות בעוולות בכדי לגונן, בסופו של דבר, על הפרויקט הלאומי הגדול. הפרויקט הלאומי מוצג, דווקא באמצעות תיאור העוולות, כפרויקט שמקורו טרנסצנדנטי, עילאי. משום כך, גם אם נעשו טעויות בהיסטורית המימוש שלו, הרי שהפרויקט עצמו הוא עילאי וטרנסצנדנטי, ומשום כך חסין מביקורת.

כיצד מביעים אלתרמן ושטראוס את הצידוק העילאי של הפרויקט? כך מסתיים שירו של אלתרמן:  "ומלחמת העם שעמדה לבלי חת/ מול שבעת הגייסות/ של מלכי המזרח/ לא תחת גם מפני "אל תגידו בגת" – היא אינה פחדנית כלכך".  המלחמה המהוללה, שאמנם ניבעו בה כמה פגמים, היא בסופו של חשבון הרבה יותר גדולה מן הפגמים הללו, ומשום כך אל לה לחשוש מהם; מאחר שמלחמת העם כל כך גדולה וכל כל צודקת, אל לה לחשוש מן ההיסטוריה שלה-עצמה, ואל לה להתחבא מאחורי "אל תגידו בגת", או אל תפרסמו את הדבר.

השיר של אריה שטראוס נחתם בצורה דומה, כאשר את הקריאה "שא קינה על פאטמה, שא קינה ישראל"  הוא מחליף בשורות "שא קינה על פאטמה, שא קינה על ישראל": המשורר מתאבל ומקונן על מעשה האונס. אבל בו בזמן השיר מבהיר כי מוקד העניין שלו הוא הגנה על האתוס היהודי: הוא לא כותב קינה על פאטמה, אלא קינה על ישראל, הגנה על כבוד הנשק, וגם הגנה על כבוד המיניות היהודית (כבוד החשק). האסון הפלסטיני הופך בסיום השיר לאבזר בימתי באלגוריה מוסרית יהודית, שסיומה אמור לכתוב בעט את עליונותנו.  לפלסטינים אין תביעה פוליטית או היסטורית ממשית. הם מופיעים  בשירים של אלתרמן ושל שטראוס רק כדיון פנימי, ביננו לבין עצמנו, על טוהר הנשק שלנו.

להיחלץ מן הבונקר הציוני

כמובן שלא כל השירים המופיעים כאן הם כאלה. כפי שחנן חבר מראה, ישנם שירים אמיצים יותר, כאלה שמנכיחים את הנכבה מבלי להצדיק אותה, כאלה שמעמידים אותנו אל מול האסון הפלסטיני ודורשים מאיתנו לחשוב כיצד האסון הזה אמור לשנות משהו מן בתוך הקוד הגנטי של הפרויקט שלנו.  השירים שכתבו אבות ישורון, דניאל בן נחום, אלכסנדר פן, ואחרים, מצליחים להטות במשהו את הכף ולהראות את הנכבה מחוץ לקופסה הציונית, מחוץ לבונקר הציוני שגדלנו בתוכו.

האסופה הזכירה לי ביקורים בקיבוצים של פעם, שכן הקריאה בשירים העבריים המלוטשים כמוה כטיול בשבילים הצרים והמטופחים של הקיבוץ. אבל כאשר אתה מטייל בקיבוץ,  אתה נתקל מדי פעם בבתי אבן קטנים ונמוכים המשמשים את הקיבוצים כסנדלריה, מכבסה או מתפרה. הבתים האלה בולטים מאד על רקע  הארכיטקטורה הקיבוצית. הם בנויים אחרת.  אלה הם הבתים שנותרו מן הכפר הערבי ששכן פעם על אדמת הקיבוץ.

ההכרה החריפה הזו לעולם אינה טהורה. היא תמיד מעורבבת עם ההערכה לקיבוץ, עם הנוסטלגיה למה שהקיבוץ היה פעם, ועם הקנאה במפעל הקיבוצי, בגוורדיה הצנועה שהקימה את הקיבוצים. כמו בתי האבן בקיבוצים, השירים העבריים שמכונסים כאן תקועים בתוך פרדוקס: מצד אחד הם ביטוי של ספרות עברית ותרבות עברית גדולה, שכולנו שמחים עליה. אבל מצד שני הם – ובעיקר בתי האבן הנמוכים שמפוזרים ביניהם, כלומר, העדויות של הפליטים הפלסטינים והדפים השחורים המפוזרים בין השירים – חושפים את היסודות הרעועים, שלא לומר היסודות הברבריים, של התרבות העברית המודרנית הגדולה שלנו. איך פותרים את הפרדוקס הזה? לא פותרים.

הפגנה נגד גדר ההפרדה בבילעין, 2009. צילום: אקטיבסטילס

כאמור, בין השירים והחללים השחורים שילבו העורכים עדויות של פליטים פלסטינים. העדויות האלה לא מחדשות שום דבר שאינו כתוב בספרי ההיסטוריה. ההבדל בין העדות לבין הכתיבה ההיסטורית נעוץ בכך שהעד מדבר בקול של התנסות אישית, ומבטא חווייה אישית טראומטית. עם העובדות של ספרי ההיסטוריה אנחנו יכולים, אולי, להתווכח. אבל כאשר אדם מספר על חוויה טראומטית מדממת, אנחנו נתבעים פשוט להטות אוזן ולהקשיב. הקול של הפליטים מזמין אותנו להיכנס לטראומה האישית של הקורבן, ולהבין דרכה גם את המימד הפוליטי האובייקטיבי והמדמם של הסכסוך.  העדויות האלה לא מאפשרות לנו לחיות בשלווה עם הטיעון שאומר ש"בכדי לעשות חביתה צריך לשבור כמה ביצים."

הפליטים הפלסטינים שמופיעים בספר הזה תובעים את חובת ההקשבה, ולא כל כך את זכות הוויכוח. אסחאק אלח'טיב, שנולד בעין כארם וחי היום בעמאן, מספר על הטעם שמביא אותו לשוב ולבקר בביתו הישן, ליד ירושלים.  הוא מספר על הביקור שלו בעין כרם.

"דפקנו בדלת. היה מאוחר, כמעט תשע. יצא איש זקן. אמרתי לו שבאנו לביקור בלי תיאום, אבל זה הבית שלי. אמרתי את שתי המילים האלה והסתובבתי. לא נכנסתי לבית. בגלל זה אני לא יכול לעצור את עצמי כשאני מדבר על עין כארם, עד עכשיו. [..] [אבל בסופו של דבר] הביקורים האלה מועילים לנו. אחרי חמישים שנה אנחנו אומרים, זה הבית שלי. […]אני בעד שנמשיך לבקר למרות הקושי, ולמרות שאולי לא נעמוד בעומס הרגשי. הם [היהודים] חושבים שזאת אדמתם מזה אלפי שנים. אנחנו נדפוק בדלת ונכה בזיכרון שלהם ובתודעה שלהם […] אנשים יצוצו מולם, מבין כותלי הבתים, מהגינות ומהגדרות, יאמרו להם שזו אדמתנו."

האם "אירחתם" פעם כזה "מבקר"? איזה מין מבקר הוא "מבקר" שאומר שבעצם, הבית הזה, הבית שהוא מבקר בו,  הוא שלו?  ואם הבית הוא שלו, אז מדוע הוא לא נכנס פנימה? למה הוא מסתובב והולך? הביקור הפרובוקטיבי של אסחאק אלח'טיב בעין כארם ממחיש דברים שכתב הפילוסוף ניטשה על מהותה של כתיבת ההיסטוריה.  באחת המסות שלו ("כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים") כתב ניטשה שברוב המקרים, החיים השוטפים והזורמים מחייבים אותנו למידה הגונה של שיכחה. אנחנו צריכים לשכוח הרבה מאד אירועים קשים ומצערים כדי שנוכל להמשיך לחיות.

אבל בכל זאת, בהמשך אותו מאמר עצמו, ניטשה מוסיף וכותב כי יש רגעים שבהם דווקא החיים עצמם דורשים מאיתנו לבטל את השיכחה, ולהתחיל לזכור. הרגעים האלה – שקשה מאד להגדיר אותם, ולהפריד אותם מן הרגעים האחרים, שבהם השיכחה מותרת ורצויה – תובעים מן ההיסטוריונים לעשות עבודה לא פשוטה: ההיסטוריונים צריכים לתבוע את ריעננו של הזיכרון, את כתיבתו מחדש.

הכתיבה ה"ביקורתית" של ההיסטוריה, טוען ניטשה, באה לבטל את הזיכרון שגדלנו עליו. הזיכרון החדש שלנו צריך להחליף את ההיסטוריה שהתרבות הגדולה שלנו כתבה. הוא צריך להנביט מתוכו זרעים של קולות, שהתרבות הגדולה שלנו רצתה לשכוח, אבל גילתה שהיא לא מסוגלת.  הזיכרון החדש תובע מאיתנו לחזור ולבחון את העבר ב"עין ביקורתית", וזה דבר שאנו עושים בגלל הרצון שלנו שלנו להמשיך לחיות, לא להרוג את עצמנו ולא להלקות את עצמנו.

ניטשה מודה שהכתיבה הביקורתית של ההיסטוריה היא מסוכנת. אנחנו נדרשים להתקרב עם סכין עד לשורשים העמוקים של עברנו, ואף להרשיע אותו, ולהרשיע את אבותינו בפשעים, בתשוקות ובטעויות.  במובן הזה אני מאמין שאסחאק אלח'טיב, אולי העד הכי עוין המופיע באסופה הזו, עומד למעשה לצידנו.

הכותב הינו חוקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמכללת ספיר. ספרו "מנדלי והסיפור הלאומי" ראה אור בהוצאת מכון הקשרים וכנרת זב"מ. המאמר מבוסס על דברים שנאמרו בהשקת כתב-העת סדק במועדון "המולקתא" בבאר שבע 15.2

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    א. באותה "אווירה השוררת היום בארץ" קיבל יורם קניוק פרס ספיר על ספרו רב-המכר "תש"ח", בו הוא מתאר את העוולות (והטפשות, והמניפולטיביות, והגסות) של הקמת המדינה. האם מישהו שכח לספר לצנזורה?

    ב. השאלה "האם הציונות בכללה חסינה מביקורת" היא חסרת משמעות. בעיני רוב הדור של אז, העוולות של תש"ח לא התקרבו לשלול את הצדקת הציונות. כך גם בעיניי. ממילא, ייחוס אומץ למי שנמצא אז "מחוץ לבונקר הציוני" ולמי שמצליח "להרשיע את אבותינו בפשעים" (שברובם אינם פשעים בעיני) מעיד על המחבר בלבד.

    ג. ברור שבכתבי אותה תקופה "לפלסטינים אין תביעה פוליטית או היסטורית ממשית": התביעה הפלסטינית היתה ידועה היטב, והיתה בניגוד מוחלט לתביעה הציונית. לא היתה שום נכונות פלסטינית לפשרה דוגמת "ברית שלום" או החלטת החלוקה של האו"מ. ממילא, לא היה טעם להתייחס או להזכיר שהפלסטינים רוצים בחיסול המפעל הציוני. משה דיין, בהספר המפורסם שלו בנחל עוז ב-56' מציין את התביעה הפלסטינית- "האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם", וברור שהוא עמוק עמוק בבונקר הציוני. ההגיון היה- אותו כפר שנלחם כדי שלא נחיה כאן (או בכלל), לא יחיה כאן. זה לא טיעון פחדני בעיני. בעיני רוב אזרחי ישראל דאז, הוא היה טריויאלי.

    לו הפלסטינים היו מקבלים את הצעת החלוקה, סביר שהיישוב היהודי היה משלים עם המיעוט הערבי הגדול בשטח המדינה היהודית (כפי שהשלים עם הוויתור על חלק מהארץ, שכמסתבר היה בכוחו הצבאי לכבוש), ולא היתה שום נכבה. זו נקודה לזכות הציונות שקשה למי שמתנגד לה מראש לראות.

  2. ינאי ישראלי

    מעניין שהנקודה שלך "לזכות הציונות" מתבססת על מה שהיה מתרחש אילו… אילו היו הפלסטינים מקבלים את הצעת החלוקה אז סביר להניח ש… באמת דרך נפלאה לנקות את פשעי הטיהור האתני הממשי – החרבת מאות כפרים וגירוש של מאות אלפי בני אדם מבתיהם, ולאחר מכן גניבת אדמותיהם – באמצעות ספוקלציות ו"נקודות זכות" על מה שמעולם לא התרחש… אבל סביר להניח…

    מבחינה רטורית, זאת כמובן רק ואריאציה על הנטייה הידועה להאשים את הקורבן בפשעים שהיה מחולל אילו רק היה מסוגל; שהרי אם הפלסטינים היו מנצחים במלחמה אי אפשר לדמיין בכלל את עומקי הזוועה, ראשים מתגלגלים ברחובות וכו', נכון?
    (אגב, רטוריקה עם קילומטרז' היסטורי מרשים, שמסתבר כי הייתה חביבה, למשל, על כמה נוצרים רודפי יהודים במאה החמש עשרה באירופה)

    ומרתק גם חלקו הראשון של הטיעון, בדבר הפלסטינים שדחו את הצעת החלוקה. בהינתן דברים אלו, אני מניח שתסכים כי לאור דחיית יוזמת השלום הערבית מ-2002 בידי ממשלות ישראל, החרבת מאות יישובים יהודיים וגירוש של מאות אלפים יהודים מבתיהם במלחמה הבאה יהיו פעולות מוצדקות?

    ואולי בכלל אנחנו מנסים למצוא הצדקות לדברים קרובים אפילו יותר, נניח הרעבת עזה והפצצת האוכלוסיה הפלסטינית? שהרי לזכות הציונות יאמר כי אילו לא היו בוחרים הפלסטינים חמאס, סביר להניח ש…

  3. לינאי ישראלי

    על סמך מה אתה קובע שהיה טיהור אתני ב-1948? מן הסתם על סמך תעמולה. בשעה שיהודים ציונים ישראלים נדרשים להסיר את מסכת המיתוסים ולהתעמת מול מעשים קשים שנעשו בשמם לפני שנים רבות, הפלסטינים פטורים מהעול הזה, ולא זו בלבד – הם אפילו רשאים לעוות את ההיסטוריה. בני מוריס, היסטוריון ישראלי ציוני שמצוטט ללא הרף באתרים פלסטיניים כהיסטוריון אמין, מביא את הנתונים הבאים בספרו "1948":

    1. המלחמה הייתה ללא ספק יוזמה של ההנהגה הערבית-פלסטינית. אמנם ההתקפה המפורסמת על האוטובוס היהודי ב-30/11/47 לא הייתה יוזמה שלה, אבל ב-1/12/47 הוכרזה שביתה כללית, וב-2/12/1947 תקפה קבוצה גדולה של ערבים-פלסטינים חמושים תושבים יהודים בירושלים, פצעו רבים מהם והשחיתו רכוש. אולי ההנהגה הפלסטינית לא ציפתה שהמצב יתדרדר במהירות רבה כל-כך, אבל היוזמה הייתה שלה. בני מוריס מציין שמאבקים פנימיים חריפים בתוך ההנהגה הערבית-פלסטינית הביאה לדחיקת המתונים מתוכה ולעליית קיצוניים שתמכו בגישה בלתי-מתפשרת.

    2. כבר ב-30 בנובמבר 1947 החלה עזיבה של ערבים-פלסטינים את בתיהם, בלי כל התערבות יהודית. בתחילת דצמבר החלו משפחות פלסטיניות עשירות לעזוב את בתיהם בערים הגדולות והיגרו לכפרי מוצאן בפנים הארץ או לחו"ל (לבנון, קפריסין). ב-9 בדצמבר כבר התקיים בוועדה הלאומית הערבית-פלסטינית של חיפה דיון בקשר לבריחת הערבים-הפלסטינים מהארץ. בינואר 1948 אסרו לוחמים ערבים-פלסטינים על תושבים בירושלים לברוח ואמרו להם ש"עליהם לשמור כמו יהודים על בתיהם". בין 75 ל-100 אלף ערבים-פלסטינים (12-14% מהמספר הכולל של הפליטים עד סוף המלחמה) עזבו את בתיהם בשלב הראשון של המלחמה שבו הייתה יד הערבים על העליונה. חלק עזבו ביוזמתם, חלק עזבו עקב הטרדות של כוחות יהודיים. אבל מנגד היו הטרדות של יישובים יהודיים בידי כוחות ערביים. היהודים נשארו בד"כ בבתיהם. הערבים לא. רק במקרה אחד בשלב זה, בפברואר 1948, גורשו תושבי כפר ערבי – תושבי קיסאריה, אבל כאמור העזיבה ההמונית החלה חודשיים קודם לכן. בהמשך החלו הטרדות הדדיות של יהודים כלפי יישובים ערביים וערבים כלפי יישובים יהודיים. הערבים מיהרו להתפנות מיישוביהם בעקבות הטרדות כאלה, בעוד היהודים התאמצו הרבה יותר להישאר במקומם.

    3. ההנהגה הפלסטינית אמנם יזמה מלחמה, אבל לא יכלה לממן אותה, כי העשירים בקרב הפלסטינים לא היו מוכנים לממן אותה. הוועד הערבי העליון הקים מחלקה לאיסוף כספים, אבל לא הייתה נכונות לתרום לו, והמחלקה עצמה סבלה משחיתות. הכלכלה הפלסטינית נסמכה במידה רבה על הכלכלה היהודית. מרגע שהוכרזה מלחמה, היהודים, באופן טבעי, חדלו להעסיק ערבים וחדלו לקנות תוצרת ערבית. הערבים-הפלסטינים נקלעו למשבר כלכלי עמוק.

    5. הפלסטינים שסמכו על עזרה מהעולם הערבי קיבלו סיוע מ-6000-8000 מתנדבים עירקים, סורים ומצרים. הם ציפו להרבה יותר, אבל לא הייתה נכונות רבה לסייע להם.

    6. כשמדברים על 400 כפרים הרוסים, צריך לזכור שרוב הכפרים האלה היו יישובים קטנטנים שאיש לא היה מזכיר אילו נחרבו בנסיבות אחרות. חלק מהתעמולה הפלסטינית היא להציג כל חווה של 10 חקלאים שחרבה במלחמה כאילו הייתה יישוב גדול ומשגשג.

    התוצאה הסופית ידועה. היו גם מעשי גירוש ואף מעשי טבח איומים של יהודים בערבים במהלך המלחמה ההיא, אבל בסופו של דבר, מדובר במדיניות קיצונית חסרת-אחריות של הנהגה שלא הכירה את הציבור שאותו היא מתיימרת לייצג, הביאה אותו לחרפת רעב ולמלחמה וגרמה לו לקום ולהימלט על נפשו. צריך לזכור שרוב הפליטים נשארו בארץ ותחת שלטון ערבי (ירדני או מצרי). כשם שמדינת ישראל שיקמה את הפליטים היהודים מגוש עציון, ממדינות ערב (שלא לדבר על פליטי השואה, אבל זה כבר סיפור אחר), כך יכלו השלטונות הערבים לשקם את הפליטים הפלסטינים, ואפילו להקים מדינה ערבית-פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית. הם לא עשו זאת, ובמקום זה טיפחו אשליות כאילו מדינת ישראל היא דבר זמני.

    את מעשי הטבח והגירוש שהתחוללו צריך לזכור ולהוקיע, אבל יותר מזה – צריך ללמוד את הלקח הנורא של גישה בלתי-מתפשרת והנהגה חסרת אחריות – אנחנו במדינת ישראל בהחלט עלולים להיקלע לסיטואציה דומה, ובאשר לפלסטינים – המצב הזה נמשך אצלם גם הרבה אחרי 1948 והביא עליהם מכה אחר מכה. הגיע הזמן שילמדו את סיפור הנכבה האמיתי.

  4. יהודי

    מישהו חשב לרגע שנתן אלתרמן לא מאמין בצדקת הציונות? אז מה אם כן מתעתע בשיר? מה שהשיר מפגין בצורה כל כך טובה זה שאפילו בשעות מלחמה קיומית, בה נהרגו ונרצחו אחוז מהישוב היהודי, שלה היה סיכוי גדול להסתיים בהשמדתו של הישוב היהודי – מגדולי המשוררים היהודים והציונים כתבו ביקורת קשה על מעשים קשים שנעשו במהלך מלחמה בצד שלהם.
    זה דבר יוצא דופן ברמה עולמית, כלומר – לא יצא לי להפגש בשירים בריטים\אמריקאים כאלה מתקופת מלחמת העולם השניה, בטח שלא מגדולי המשוררים הבריטים והאמריקאים של התקופה.

    הבעיה היא לא שהם לא מצליחים לצאת מהבונקר הציוני, אלא שמבקריהם לא מצליחים לצאת מהבונקר האנטי-ציוני, ולהבין עד כמה השירים האלה מיוחדים.

  5. יהודי

    גם לא ראיתי אף משורר פלסטיני, חשוב או שולי, שיוצא כנגד אחד מעשרות הטבחים שערכו במהלך המלחמה ההיא ערבים ביהודים. או בכלל כנגד הכוונה והמטרה הראשית של אותה מלחמה.

  6. ינאי

    אז למה באמת לא להזכיר את ההערכה הסופית שלו בדבר 600-700 אלף פליטים פלסטינים (פחות מהערכתו של מנכ"ל משרד החוץ הישראלי ב-1950 שדיבר על 800 אלף)? אולי כדאי להזכיר גם שהניתוח שלו לא מדבר על מעשי גירוש ספורדיים – כפי שעולה מדבריך – אלא על תוכנית גירוש שאמנם (לשיטתו של מוריס) לא תוכננה מראש אבל צמחה, התפתחה והתמסדה במהלך המלחמה? ובכלל, איך אפשר לומר בקצינות משהו על הנכבה בלי להזכיר את המאמצים העצומים שהושקעו לאחר הקרבות כדי למנוע מהפליטים לשוב לבתיהם? מוריס, אגב, מתייחס לכך בהרחבה במחקרו, כולל התייחסות לויכוח הפנים-יהודי בנושא. בקיצור, אם כבר מצטטים, אולי אפשר לסלף פחות??

  7. ל"יהודי" שלא ראה מאומה

    גם רצח אנשי "שיירת הדסה" להר הצופים (ב-13.4.1948) לא היה טבח מתוכנן ביהודים. זו היתה תגובה נוראה לטבח דיר-יאסין (ב-9.4.1948).

  8. נתן רועי

    רצח78 (!) רופאים, חולים, שיצאו מבית החולים "הדסה" היה מחזה איום שבו נרצחו מניפי דגלים לבנים.
    עבדאללה אל תל ,הירדני, אמר שהייתה זו תגובה לרצח בדיר-יאסין.
    ומכאן לכתוב כותרת שכזו:
    פשוט לא היה טבח פלשתיני ביהודים.
    כל הסטוריון יאמר כך:
    הרצח בדיר יאסין היה רצח בדיר יאסין והרצח של 78 אנשי "הדסה" היה רצח של 78 אנשי "הדסה". לינקג' על סמך אמירה של עבדאללה אל תל היא חסרת אחריות.
    מה שמעודד אותי הוא שבית החולים "הדסה" בהר הצופים מטפל היום בחום ובאהבה בכפרים שמסביב ל"הדסה" שכמה מאנשיהם חיסלו את רופאי וחולי "הדסה". לא ראיתי יהודי אחד שמטופל בבית החולים ברשות הפלשתינית או ברצועת עזה. זה היה נגמר בלינץ'.
    ואני משוכנע שאת התגובה הזאת לא תפרסמו כי היא לא משרתת את הקו שבו אתם נוקטים.
    ובעניין אלתרמן "על זאת".דברי ד"ר אמיר בנבנג'י שמבוססים על דברי דורון רוזנבלום ?! סליחה, דברי אלתרמן נאמרו בשיא המלחמה, מלחמת העצמאות, שבה צבאות ערב כולם תקפו 600 אלף יהודים שהאומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר אישרו את הקמת המדינה שלהם. היכן אלתרמן טעה? הוא היה מימסדניק ? זהו, שבמקרה הזה הוא כתב כנגד מפקד כיבוש לוד משה דיין. אני לא קראתי שיר אחד של כותב ערבי על רצח שיירת "הדסה", אומללים שהניפו דגל ולא ירו יריה אחת ושרפו אותם חיים. וגם את זה , אני מניח, לא תפרסמו כי זה לא משרת את הקו המאד ספציפי שלכם. אני מצר שפרופסור חנן חבר נטל על עצמו משימה להגן על המצפון האמנותי של סופרי ומשוררי תש"ח שהתייחסו למלחמת העצמאות מבלי להציג את הדרך השותקת של הצד השני, הצד הערבי והפלשתיני. הערביים השליכו את הפלשתינים לכלבים ואנחנו, מצפוניים, ממשיכים להכות על חטא שקיבלנו על עצמנו את החלטת עצרת האומות המאוחדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
    ואני משוכנע שגם את זה לא תפרסמו. וזה בסדר -זכותכם. זה הבלוג שלכם.

  9. יהודי

    אם כך אז אני מניח שזה יהיה בסדר להצדיק את הטבח בדיר יאסין בגין כך שרק חודש לפניו נרצחו 60 אזרחים יהודים בפיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים (עוד דוגמא לטבח ביהודים), לא?

    לדעתי? ממש ממש לא וכך אמור להגיד כל אדם עם טיפת מוסר בו. טבח הוא טבח הוא טבח.
    תמיד בוויכוחים עם כהניסטים אני מקבל תשובות כמו שלך, לא ציפיתי לקבל תשובות כאלה גם מהצד השני של הקשת.

    בכל אופן, אם אתה חושב שלא היו טבחים ביהודים במהלך מלחמת העצמאות מלבד הטבח בשיירת הדסה, אתה צריך דחוף לפתוח כמה ספרי היסטוריה.. למעלה מ2400 אזרחים יהודים נרצחו במהלך המלחמה, לא מכות ברק רצחו אותם.

  10. נתן רועי

    כדי שלא תווצר אי הבנה אני מבהיר שוב : אין לינקג' שמצדיק רצח. הרצח בדיר יאסין כמו גם במקומות אחרים הוא נורא. אני גאה מאד באמירות שתקפו את מקרי הרצח האלה. אבל לעולם לא אקבל שום טענה שמצדיקה רצח כתגובה במקום אחר. פגיעה בילד ערבי היא פגיעה בי. פגיעה בילד יהודי היא פגיעה בי.
    המורה הרוחני שלי לעניין זה הוא אלברט איינשטיין שכתב ב"דמות עולמי" בפרק שדן ב"אידאלים יהודיים" כי "תורה והשכל לשמם , אהבת הצדק, המגיעה עד לידי קנאות, ושאיפה לעצמאות אישית -אלה הם סגולות מסרתו של העם היהודי, שבשלהן אני רואה את שייכותי לעם הזה כמתנה מהשמיים".
    כן, אני תובע מעצמנו מוסריות גדולה אבל אסור לנו לרגע לשכוח את המוסריות של אוייבינו המרים ביותר. זה תפקידנו בעולם : להיות מוסריים ולהביא מוסריות גדולה יותר לעולם בשל הדוגמא האישית שאנו נושאים במעש.

  11. דרור ק

    למען הסר ספק – את התגובה לינאי לעיל אני כתבתי, ושמי לא מופיע עקב טעות טכנית שלי.

    ינאי – אני חושש שהסילוף הוא שלך. אתה מדבר על "טיהור אתני", אבל טיהור אתני לא היה. אפילו לא ספק-טיהור אתני. נכון, היה "חלום" יהודי-ציוני להקים את המדינה היהודית (כלומר, מדינת ישראל) על שטח שבו יחיו בעיקר יהודים, (בפועל, תוכנית החלוקה קבעה אוכלוסייה של יותר מ-400 אלף ערבים במדינה היהודית) אבל הם לא ניסו לממש את ה"חלום" עד שהערבים-הפלסטינים התנדבו לממש אותו עבורם. בחיפה הייתה אפילו דוגמה קיצונית שבה התנהל מו"מ בין הערבים ליהודים בעיר (בעקבות עימותים וחילופי אש), שבסופו נציגי הערבים הודיעו מיוזמתם (!!) שהם עוזבים את העיר, על אף דרישת ראש העיר היהודי-ציוני של חיפה שיישארו במקומותיהם. נכון, מול הדוגמאות הקיצוניות האלה עומדות דוגמאות קיצוניות הפוכות של מעשי טבח וגירוש (אירוע כזה ידוע לשמצה הוא הטבח ברמלה). יש גם דוגמאות של מעשי טבח וגירוש של ערבים ביהודים (אם כי לא היו להם הרבה הזדמנויות מעשיות לנהוג כך). הדוגמה המובהקת ביותר היא העיר העתיקה בירושלים.
    אתה מציין בצדק (לפי מחקרו המפורט של מוריס) את המאמצים האלימים של ישראל למנוע חזרה של פליטים, אבל שוכח לציין שאיש לא התחייב שהפליטים האלה יחיו בשלום במדינה היהודית. אי אפשר להאשים באשמה חמורה כל-כך של "טיהור אתני" כשחלק ניכר של ה"מטוהרים" בכלל עזבו מיוזמתם, כשהמלחמה פרצה ביוזמת ההנהגה שלהם (ותיקון חשוב: לא ב-30 בנובמבר אל ב-2 בדצמבר 1947), וכשאותה הנהגה דרשה את שיבת העוזבים אבל בלי להתחייב שהמלחמה תיפסק (זה קצת דומה לסיפור "המסמר של ג'וחא", רק בקנה מידה הרבה יותר גדול).

    תראה, גם המתנחלים מתעקשים שפינוי רצועת עזה ב-2005 היה גירוש, אולי אפילו טיהור אתני. זה לא מחייב אותך או כל אחד אחר להשתמש במונח התעמולתי הזה.

  12. מאור

    טענה שונה מספקולציה בהבאת עובדות המגבות אותה. נצרת, טורעאן, שפרעם, מע'אר ויתר היישובים הערביים שנכנעו ונשארו על מכונם הם דוגמא למה שהיה צפוי לכלל האוכלוסיה הפלסטינית לו הייתה מקבלת את החלטת החלוקה של האו"מ. הפקיעו מהם אדמות, הם היו תחת ממשל צבאי עד 66', הם סובלים מאפליה- אבל הם לא חרבו ותושביהם לא גורשו.

    לגבי "ספקולציה מה היה קורה לו הפלסטינים ניצחו"- כפי שציינו כאן את שיירת הדסה, המיליציות הפלסטיניות תפסו במספר מקרים אזרחים יהודים וטבחו בהם.

    דחיית יוזמת השלום הערבית: להשלמת הסימטריה צריך כמובן להכניס לתמונה גם אימוצה של היוזמה ע"י האו"ם, ניסיון יהודי להשמיד את היישוב הערבי ממערב לירדן (כולל קריאה לעזרה ממדינות יהודיות ותיקות שכנות), ופליטים פלסטינים שניצלו מהשמדה מחוץ לארץ. במיקרה כזה, אני מצדיק טרנספר יהודי.