string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

על העיוורון

השמאל מיהר להגן על עמוס עוז, שרק רצה שברגותי יבין את "הסיפור שלנו". אבל ההשלמה עם ה"שלנו" היא הדבר הבעייתי באמת
אורלי נוי

המועמד הנצחי לפרס נובל לספרות, עמוס עוז, הצליח לעורר סערה בכוס תה כששלח עותק מספרו "סיפור על אהבה וחושך" למנהיג הפלסטיני הכלוא מרוואן ברגותי, בצירוף ההקדשה "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו, ואני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו יותר טוב. בתקווה שתראה בקרוב שלום וחופש". עם היוודע מעשהו הנועז והחתרני, היה מי שהתלונן על השתתפותו המיועדת של עוז בכנס הוקרה לרופאים מצטיינים באסף הרופא, והכנס בוטל.

על פניו, מדובר בעוד סיפור זניח על סופר עם יומרות נצחיות לאיזו אמירה מלאת משמעות והרת גורל, שלא השמיע מעולם מלה שלא היתה זוכה לברכתו של אחרון המפא"יניקים. נו, עמוס עוז. גם ההתגייסות האוטומטית של הימין נגד השמאלן דמיקולו מביכה במידה בה היא צפויה. מה שבכל זאת גרם לי לאכזבה מסוימת, שגם היא נאיבית וילדותית במידה רבה בדיעבד, היה המאמר שפירסם בהארץ גדעון לוי בעקבות הפרשייה המדוברת.

לוי מתקומם נגד רדיפתו של עוז ("ציד מכשפות"), נחרד מכך דווקא על רקע היותו של עוז ציוני אדוק ופטריוט בנשמה. הוא מכיר בעובדה שעוז לא היה מעולם רדיקלי, ואף מזכיר את תמיכתו המבישה במבצע עופרת יצוקה. אבל הנקודה היחידה שמצליחה לחמוק מבעד לחושיו הביקורתיים של לוי היא עצם היומרה – הפומפוזית, הנרקיסיסטית, המגלומנית – של עוז להציג את ספרו כ"סיפור שלנו". הסיפור שלנו. של מי בדיוק? אני לא יודעת מה לגבי לוי, אבל הסבתא שלי מעולם לא הכתה במצעיה מדי בוקר על מנת לנער מהם את הלבנט; בני משפחתי מעולם לא התגוררו ברחובות שנקראו אחר כך על שמם, ולא, גם היחס שלנו אל המרחב כאן לא נגזר מטראומת השואה והשמות שהיא חוללה בנפשם של הניצולים.

בכל זה אין, כמובן, להפתיע ככל שהדברים נוגעים לעוז עצמו: עבודתו הספרותית שיקפה היטב מאז ומעולם את הבוז המתנשא שהוא רוחש לערבים ולמזרחים. דווקא תגובתו של גדעון לוי היא שמגלמת את הנקודה החשובה ביותר לטעמי בכל הפרשה הזאת: האבסולוטיות של האופי השבטי של השמאל הישראלי. הקונפורמיזם הלאומני והמתחסד של עוז לא יפריעו לאדם ביקורתי באמת כמו לוי, ברגע האמת, לאמץ את הסיפור של עוז כ"סיפור שלנו", מתוך עיוורון מוחלט למחיקה הטוטאלית של כמחצית האוכלוסייה היהודית בתוך הסיפור הזה. כי לפני הכל ואחרי הכל, עוז ולוי חולקים סיפור משותף שהוא-הוא הנרטיב הרשמי של הארץ הזאת.

זה גם המסר לשכנינו הפלסטינים: אם אתם רוצים להבין מה קורה כאן, עם מי יש לכם עסק ומי מחזיק את המפתח לעניינכם, תלמדו את "הסיפור שלנו". והמסר הזה, מסתבר, מחלחל היטב: "סיפור על אהבה וחושך" תורגם לערבית ביוזמתו ומימונו של עו"ד אליאס חורי, איש יקר ששכל את בנו והקדיש את פרויקט התרגום לזכרו, גם כן מתוך אמונה שהספר מהווה איזה מפתח להבנת "הסיפור שלהם"; תרגום ערבי לספר עברי שזועק כל כולו ביידיש.

כרירת מהדורה מיוחדת של "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. להלהלה

    אפשר וראוי להוסיף ולכלול ב"סיפור שלנו" עוד הרבה ספרים , סופרים וסיפורים מכל קצווי תבל, אבל אי אפשר לרמוס את הסיפור של עמוס עוז ולבטל אותו, כי גם הוא כלול ב"סיפור שלנו". מה לעשות. בימי ילדותו של עוז דיברו פה בליל של שפות, והיו שכונות רבות וגדולות שדיברו בהן יידיש…

  2. ייי

    האם את כועסת על עמוס עוז שמציג את "הסיפור שלנו" כסיפור שלך?
    ז"א, הגזענות הנרמזת של עוז כלפי הסיפור השונה של המזרחיים?
    ואם סופר עיראקי היה כותב דבר מה דומה (אחרי הכל, השואה עמדה גם לפתחיהם), גם אז היית זועמת?
    לי נראה שלא ממש מעניין אותך הסיפור של היהודי הלא מזרחי – הוא אפילו מקומם אותך. ז"א, הגזענות של האשכנזים היא היא אם כל חטאת, וכל סיפורם הוא פסול מיסודו.
    כל השאר זה רק קישוט.

  3. גיא

    אין ספק שעמוס עוז הוא-הוא הבעיה של השמאל הישראלי, הסכר העומד בפני הרדיקליזם.

    ולעצם העניין הסיפור "שלנו" הוא תמיד מזווית אישית, זאת של עוז טובה כמו כל אחת אחרת, רק מה לעשות שהוא מספר אותה בכישרון רב. לומר שהספר "זועק באידיש" זו בלשון המעטה ראיה צרה.

  4. אלדד

    קצרות. עם זאת הכותבת לא מפחדת למלא אותן במילים ועוד מילים ועוד מילים שאומרות הרבה שומדבר.
    כמו חבריי כאן למעלה:
    איני מבין מה את רוצה. האם הבעיה היא בכך שלך ולסופר עמוס עוז אין בדיוק אותן עמדות שמאל? האם את התנהגדת לעופרת יצוקה והוא לא? האם בדקת בציציות של משנתו באילו עוד דברים אינכם עומדים באותו מקום? האם זה משום שהנרטיב הציוני-יהודי שבוקע מסיפורו אינו משקף בדיוק את הנרטיב המשפחתי שלך? האם זה מפריע לך שהוא משתמש במילה "שלנו", כדי לתאר משהו אישי?
    זוהי טבעה של נרטיביזציה קולקטיבית כותבת יקרה. מטבעה היא מכלילה.
    לצערי המחאה הזאת פשוט מיותרת, כמו רוב מילות התואר שמתקיימות במאמר הקצר הזה.

  5. צבי בן-דור

    אורלי נוי לא זקוקה להגנתי. ויש להוקיר לה תודה על האומץ שבו היא מאתרת את הכשלים גם במעשה של עוז וגם בכתיבה של לוי שעל פניהם נראים חפים מכל פשע.
    ובכל זאת, הנה כמה הסברים והבהרות בעקבות נוי למי שמתקשה בהבנת המשמעות של פרשת עוז החדשה.

    1. עוז עשה את מעשהו ה"אמיץ" (איחולים לבביים לברגותי הכלוא) בהקשר של מתן ספרו. זהו לא מעשה אמיץ אלא מעשה מביך. לו היה עוז מתיצב כל יום וצעק שיש לשחרר את ברגותי (כמו שעושה חיים אורון) ניחא. לו היה כותב לא סתם כך מכתב ומאחל חירות, גם ניחא. אבל עוז איחל מה שאיחל לברגותי רק בסיטואציה בה הוא, האסיר הפלסטיני, יישב לקרוא את ספרו של עוז. אז מה יש לנו כאן בעצם, שוב יושב התלמיד הפלסטיני, הפעם כלוא לחמישה למאסרי עולם, בבית הספר של הישראלי כדי ללמוד משהו על הישראלי. שוב הם צריכים ללמוד מי אנחנו ולא אנחנו צריכים ללמוד מיהם. וכמה לא מפתיע שבתפקיד המחנך, מופיע האדמו"ר של השמאל הציוני.

    2. למה ברגותי צריך להקשיב לעוז. ללמוד את הסיפור "שלנו"? אולי עוז צריך להקשיב לברגותי, לקרוא את הסיפור "שלהם"? אני בטוח שברגותי ישמח לאחל לעוד איחולים.

    3. לאורלי נוי יש את הזכות והסמכות שבעולם למחות על כך שעוז קורא לסיפור שלו ה"סיפור שלנו". הסיפור הזה הוא לא הסיפור של נוי, לא שלי. לא כי רק אנחנו מזרחים. הסיפור הזה הוא לא הסיפור של אף אחד שחושב שזה יאה להושיב את ברגותי על ספסל בית הספר בעודו אסיר ועוד לתת המלצות.

    4. בוודאי שיש טעם לשאול איך כותב חד כלכך בד"כ כמו גדעון לוי לא הבין את הדקויות הללו.

  6. עפרה

    עמוס עוז מזה שנים מייצג נאמנה את הקונסנזוס הציוני השמאלי-ליברלי (כבייכול). הבעיה היא שהקונסנזוס הזה מושקע לגמרי בהצדקה מתיפיפת של גירוש הפלסטינים, האיסור לשובם, והמשך ה"התגוננות" הקטלנית מפני דרישותיהם לחופש, חירות וזכויות אדם.

  7. יעל בן יפת

    הסיפור "שלנו" נובע מאותה פתולוגיה שממספרת את תל אביב כ100 ולא כ105 כי ממתי תימנים קובעים נקודת אפס…בהצעה לסדר של אהרון מדואל ושלי במועצת העיר לספור מיסודה של כרם התימנים ולא מיסודה של אחוזת בית – חולדאי טען שמדובר בהסתה ושקרים לא פחות ובדרך טרח לציין ששכחתי את העולים הרוסים כך שאני בעצם הגזענית…ככה זה כשמערערים קצת את תחושת הבטחון של ההגמוניה. עוז וחולדאי- נציגי השבט אמרו את דברם וכולנו נאלצים להקשיב.

  8. נתן.

    החרמת סופרים בגלל דעותיהם הוא "ארוע זניח" אליבא עפיפוני השמאל הקיצוני שכבר מזמן איבדו את הקשר בין סיבה למסובב ובינם לבין המציאות.

  9. דרור ק

    1. סיפור השואה לא סופר רק ביידיש. זהו גם סיפורם של יהודי סלוניקי, של יהודי איטליה,וגם של יהודי צפון אפריקה שרובם ניצלו ברגע האחרון ממש בזכות תבוסתו של רומל.

    2. הרוב המכריע של היהודים במאתיים השנים האחרונות בערך הם ממוצא אשכנזי. זאת המציאות. מטבע הדברים הרוב משפיע על ה"סיפור הקולקטיבי" יותר מאשר המיעוט. כמסתכלים על עיר ממעוף הציפור רואים בעיקר בניינים, אף שיש בה גם שטחים ירוקים, וההפך כשמשקיפים על יער.

    3. אני מניח שלדעת הכותבת תושבי שדרות אמורים לספוג את הקסאמים באהבה וברגשות אשמה, ולמדינת ישראל אסור למנוע זאת. אחרת אני לא מבין מדוע היא מכנה "מבישה" את תמיכתו של עמוס עוז ב"עופרת יצוקה".

  10. לא מספיק טוקבק

    תדווחי ישירות מהישיבות האלה, כדאי ללמוד מבן דיין להוציא את כל הכסיסה החוצה. המעשה של חולדאי הוא הטרדה אתנית, ויש להוקיע אותו ברבים ולא בחדרי חדרים ולא בטוקבק.

    בכל תודה על הסיפור.

  11. איריס חפץ

    גם אני קראתי על המחאה על המעשה ה"אמיץ" של עוז בכותרת הידיעה והקלקתי עליה בתקווה למצוא משהו שלא מתעסק בפופיק של עוז עצמו.
    המשפט הזה הוא משפט מצויין: "הסבתא שלי מעולם לא הכתה במצעיה מדי בוקר על מנת לנער מהם את הלבנט".
    אלא שעוז וסבתא שלו לא ניסו לנער מעל עצמם את הלבנט, אלא את האנטישמיות של הגויים האירופאים נגדם. זה הסיפור שלהם שנהפך להיות "הסיפור שלנו".

  12. גרי רשף

    אני מבין שמעלליו של "פעיל השלום" מרוואן ברגותי לא ממש מפריעים לך.
    שיהיה..

    הייתי רוצה להזכיר ליעל בן יפת שזמן רב קודם להקמת נווה צדק (אני מבין שלכך רמזת) הוקמה המושבה סרונה על ידי הטמפלרים הגרמנים (=אשכנזים).

  13. עמוס

    מרוואן היקר שלום

    אני שמח שאתה זוכה להתוודע ליצירת מופת בסדר גודל שכזה (הכוונה, אם לא הבנת, כמובן, לספרי "סיפור על אהבה וחושך", ע.ע.), חתומה על ידי המחבר (שזה אני, אגב, ע.ע.), ושהיא מפסגות הקלאסיקה של המודרניזם, ממש כמו הציור של פיקאסו (יוצר בסדר גודל כמעט שלי, ע.ע.) על העטיפה (ציור שנבחר אישית על ידי, ע.ע., בתוקף הסכם ההעסקה שלי עם ההוצאה; בחיי, מרוואן שלי)

    אני מקווה שהמחווה שלי (שנמצאת ראוי לה, מרוואן! ועל כך עליך להודות לי ולאלוהים, בסדר הזה!) לא רק תמציא לך מנוחה נכונה בקופסה השחורה שאתה נתון בה, אלא תיקח אותך למקום אחר (מטפורית, ע.ע.), וגם תפקח את עיניך ביחס ל"סיפור שלנו" (אנחנו, כלומר המועמדים הנצחיים לפרס נובל)

    אני מקווה שאין לך אף פלסטיני ירושלמי בכלא, שזוכר את ירושלים של תקופת המנדט. אני בעיקר מקווה, שאף אחד לא הבריח לתאך תחת עיניהם הפקוחות של סוהריך משהו שמזכיר את הזכרונות של חיים הנגבי, בן ירושלים כמוני (אבל לא מעדה נכבדת כמוני, ע.ע.) "הדבש שגנבנו", ב"מטעם" 13, וגם כאן –
    http://www.mitaam.co.il/mit13hanegbi.htm

    כי יש חשש, מרוואן היקר, שאז יתגלה שבכל הקשור ליחסי יהודים ופלסטינים בירושלים, ה"זכרונות" שלי הם שקר מפוברק ביודעין ומתוכנן היטב, תפור ביד גסה, סותר כל מה שאנשים פשוטים וגם היסטוריונים נכבדים יודעים לספר על התקופה. ואז, שומו שמיים, "הסיפור שלנו" יהיה הסיפור שלנו בערך כמו שמישל סומו הוא מזרחי.

    בכל מקרה, אני שמח שיכולתי להעניק לך מעט חסד בכלאך האפל
    בתקווה ליצירות מופת נוספות שאואיל להעניק לך בעתיד
    ע.ע (עין-תחת-עין)

  14. גיא

    עמוס עוז מייצג את הקונצנזוס הציוני? יכול להיות שאנחנו לא קוראים את אותם העיתונים אבל למיטב הבנתי הקוצנזוס הציוני נמצא בין אהוד ברק, ליברמן ישי ונתניהו. אז נחמד לתקוף את עמוס עוז וכל הכבוד על ההתחכמויות והשנינויות. ועכשיו שסיימנו, נפתרה איזו שהיא בעיה?

    הספר של עמוס עוז איננו ספר היסטורי הוא רומן אוטוביוגרפי המייצג לא רק אשכנזיות אלא גם דור. מן הסתם, כל ספר מייצג עמדה של הכותב והמבקרים מוזמנים לשלוח לברגותי גם את הסיפור שלהם.

  15. שחר

    עמוס עוז בספר למשל מבקר את הישראלים שרואים בערבים את מחוללי הפוגרומים מ:פולין, רוסיה ואוקריאנה.
    הוא מספר בסיפרו על שכונות ערביות שהיו ואינן בירושלים טרום מלחמת העצמאות.
    הוא מספר על הביקורת שנשמעה בביתו על הצביעות של הקיבוצים בנושא הקרקעות, ומדגיש שמאוחר יותר הקשת המזרחית אימצה אותם.
    כל אחד כותב על הרקע המשפחתי והקהילה שלו. אלי עמיר וסמי מיכאל כותב על יהודי עיראק וקרותיהם בארץ דרך המעברות וקשיי ההתאקלמות.

  16. עופר נ.

    דרור ק., תמיכתו של עוז בעופרת יצוקה מבישה מפני ש:

    1. לא היה צידוק ל"מבצע" :

    http://idanlandau.com/2009/12/25/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%A2-%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95/

    2. ה"מבצע" החל בפשע מלחמה גדול, ועוז לא פצה פה. הוא גם לא הוקיע פשעי מלחמה ספציפיים שבוצעו אחר כך (ודוק, לא כל אקט מלחמתי של ישראל בשטח רצועת עזה הכבושה הוא פשע מלחמה)

    3. עוז שינה את דעתו כשה"מבצע" היה בעיצומו בלי להסביר בבירור מדוע תמך במבצע.

  17. דרור בל"ד

    עמירה הס עשתה מעשה. היא החליטה להודיע כי נמעניה אינם ציוניים: "שלטונות חמאס שוב שכחו שהשכן/הכובש ממזרח הוא משוגע. […תוכן שאינו מיועד לציונים…] אבל השכן/הכובש ממזרח הוא משוגע". מתוך: עמירה הס | קדושת הקסאם המזדקר (הארץ). שבועיים קודם לכך השמיע גדעון לוי דברים דומים ואף הרחיב בעניין. יום לאחר פרסום מאמרה של הס, פירסם גדעון לוי מאמר בו במקום להתעקש על עמדתו ולהסבירה הוא התפתל והתעקם, טען כי הדברים יצאו מהקשרם, והפנה אצבע מאשימה אל המשטר הציוני האפל הרודף אחר דיסידנטים: "… נשלח "מרגל" … ולהעבירם לשגרירות…דו"ח למשרד החוץ בירושלים… להדליפו לעיתון נפוץ שפירסם רק את החריפות שבהתבטאויותי – נעדרות ההקשר – והרי לכם עוד כתב אישום כנגד דיסידנט". מתוך: גדעון לוי | ישראל בלי דיסידנטים (הארץ).

    לעומת שני אלו, מאמרה של אורלי נוי (המצויין כרגיל) פונה לשמאל הישראלי. הנידון: האבסולוטיות של האופי השבטי של השמאל הישראלי. יש לדעתי לדרוש בטיבו של המושג 'השמאל הישראלי'. השמאל הישראלי מתואר ע"י דוגמה: "הנקודה היחידה שמצליחה לחמוק מבעד לחושיו הביקורתיים של לוי היא עצם היומרה – הפומפוזית, הנרקיסיסטית, המגלומנית – של עוז להציג את ספרו כ"סיפור שלנו". שלנו – של הישראלים. כמו במאמרו הקודם, גם כאן דוחה לוי את טענותיה של אורלי נוי עוד לפני שהועלו על הכתב ומציין כי דבריו הוצאו מהקשרם וגו': "סיפור ביטול הזמנתו של עוז להרצות לפני חבריו הרופאים הוא אכן הסיפור שלנו". לא יעזור לו, ראו כאן: "שומו שמים: עוז ביקש שברגותי יכיר אותנו טוב יותר".

    הסיפור הוא אכן שלנו. מי זה שלנו? נתחיל עם מי שלא משלנו: "עכשיו כבר לא מדובר רק ברחוב המוסת ובשוק המתלהם, לא בימין המטורלל ולא ברבנים החשוכים" – שלנו, הכוונה "לחדרי הרופאים והשלהבת כבר נפלה בארזים". לא משלנו: הח"כ המגוחך, דני דנון, שקרא לבטל את פרס ישראל לעוז". שלנו: "רופאים סותמי פיות". וכו' וכו'.
    תמוה מאוד בעיני כי גדעון לוי לא קרא בעיון רב את אוסף המאמרים 'זמן אמת-אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי' בעריכת עדי אופיר, הרי אפילו פרסם מאמר פרי עטו שם. מומלץ לגדעון לוי לעשות מינוי לעיתון 'הארץ' – עיתון לאנשים החושבים שהם חושבים. בוודאי היה מתוודע אל השורות הבאות: "בהסתדרות הרפואית הוחלט על הצעד החריג לאור שיתוף פעולה, לטענתם, בין העמותה לבין ד"ר דרק סאמרפילד, פסיכיאטר בריטי הטוען כי במשך למעלה מעשור מצדיק יו"ר ההסתדרות בלשר עינויים של אסירים". מתוך: "חשש: נתק בין ההסתדרות הרפואית ו"רופאים לזכויות אדם" יפגע בתפקוד מערכת הבריאות".
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1106476.html
    לי אין שום קשר לפרשה הזו, או בשפתו של יורם בלשר: "תמכנו מאז ומתמיד בפעילות רל"א ומתנדביה, חברי הר"י, בכל הקשור לטיפול הומניטרי, ואין לנו שום כוונה למנוע מחבריה להמשיך להעניק טיפול זה. עם זאת, לצערי הרב פעילות זאת מתגמדת לנוכח פעילותה האנטי ישראלית של רל"א בארץ ובעולם. הר"י איננה יכולה להיות שותפה לעמדותיה הפוליטיות האנטי ישראליות של רל"א". בתוך: יורם בלשר | רופאים נגד ישראל
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1109373.html

    בספרו 'עבודת ההווה' מאשים עדי אופיר לא רק את המתעללים באסירים ובעצירים הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה (להלן: רחוב מוסת ושוק מתלהם, ימין מטורלל ורבנים חשוכים) אלא, ובעיקר, את הרופאים שהיו שם ולא דיווחו על זעקות העצירים (להלן: חדרי הרופאים והשלהבת שכבר אז (1988) נפלה בארזים", להלן: "רופאים סותמי פיות"). גדעון לוי יכול להצהיר על עצמו כעל פטריוט ישראלי. מאידך, אורלי נוי יכולה לחדד את מסריה בכך שתאמץ את הגדרתו של יהודה שנהב למה שמכונה בשיח הציוני בכינוי שמאל ישראלי ותיקרא לו בשמו המדעי: ימין לאומני פרגמטי. שמאל ישראלי הוא אוקסימורון, מקבילו של הביטוי 'שמאל ציוני' כאשר ההבדל ביניהם מתבטא רק בסימון גבולות השיח הלגיטימי בעיני הישראלים. שניהם שואפים, גם אם לא יודו בכך, בשמירת הפריוילגיות שלהם כיהודים ישראלים. לעומת מחנה זה, שהתכנס בשבוע בעבר על מנת לייסד את מפלגת 'שמאל לכולנו', ושבו נכח גם הישראלי דב חנין, יש להכריז על השמאלנים אזרחי ישראל כעל הפטריוטים האמיתיים. ראו עוד כאן: אני פטריוט ישראלי / סמי שלום שטרית
    http://kedma.co.il/block/archives/1360

  18. שם טוב חמסין

    תודה אורלי על הביקורת הקולעת ותודה לעמוס על ההקדשה, שמזכירה את הפרודיה של אנטון שמאס על א.ב. יהושע ב"ערבסקות".
    ולכל המקטרגים: מה לעשות. הסיפור של עוז הוא לא הסיפור של כולם על אף יומרתו, שכמו שאורלי אומרת, היא טיפוסית לאידאולוגיה המפא"יניקית.
    גם מבחינה ספרותית זה רומן די מחורבן תכל'ס.

  19. יוסי אמיתי

    מאמרה של אורלי נוי, כמו גם חלק גדול מן התגובות התומכות שנילוו אליו, הוא בגדר פיספוס מביך. בעוד הימין הפשיסטי בארצנו תוקף את עמוס עוז על עצם המחווה של הענקת הספר למרואן ברגותי, ויותר מכך – על ההקדשה הפוליטית שכתב עמוס, עד כדי קריאות חולניות של הדנידנונים לשלול מעמוס את פרס ישראל, מוצאת אורלי לנכון להתעלק על ציונותו ואשכנזיותו של עמוס, ולערוך לו משפט שדה ספרותי. מאמר כזה הוא, לטעמי, שירות נטו לימין, נוסף להיותו מייצג את הגישה הסקטנטית, לפיה "הטוב מאוד הוא אויבו של הטוב".
    לגופו של עניין, יש לשבח את המחווה של עמוס עוז לאסיר הפוליטי (כן, הפוליטי) מרואן ברגותי. משפטו של ברגותי בשעתו הכיל סממנים ברורים של משפט ראווה פוליטי. מעבר למחלוקות שיש לי עם כמה מעמדותיו של עמוס עוז, אני משוכנע כי שחרורו של ברגותי ישרת את עניין השלום הישראלי-פלסטיני וגם יעניק לעם הפלסטיני מנהיגות ראויה. אני מצטרף בכל לב לתקוות הגלומות במכתב ההקדשה של עמוס עוז.

  20. שירה אוחיון

    תודה לאורלי ולאחרים על הביקורת הצודקת על עוז השחצן. אני מאז קופסה שחורה שקראתי באחת השמירות הנצחיות בצבא הפסקתי ללחלוטין לקרוא את עוד ושות'. לא מוכנה לבזבז את כספי היקר על הזבל שהם כותבים ומצדי שיתורגם גם לסווהילית אותי הוא לא מעניין. מה שלא ברור לי זה הציפיות של אורלי ושל שאר המזרחים הרדיקלים מגדעון לוי. גם את האכסניה שלו אני מחרימה וכך מזה שנים נחסכת ממני כתיבת היורים ובוכים שלו ושל שאר חבריו לשמאל הפסבדו-רדיקלי. יורים ומתגזענים עלינו המזרחים. בשבילי גדעון לוי אינו שונה במאום מעוז. גם לא אחרי 30 שנה של כתיבה כשהוא גילה לפתע את הסיפור המזרחי. חמור מכך הכתיבה הצדקנית על הפלסטינים נועדה בסופו של דבר לשמר את מקומו בתוך ההגמוניה הלבנה והצחה מכל רבב של עיתון הארץ לאשכנזים בלבד.

  21. אירית הלפרין

    לפעמים בלהט המאבק נגד הכיבוש אנחנו מאבדים את היכולת לההתבונן בראייה רחבה יותר. אני קוראת עכשיו את "סיפור על אהבה וחושך" ומבחינתי זהו מסע עמוק ומרגש לילדותי לחיי הוריי וסביי. לא תמיד יצירת מופת אבל בחלקים עוצרת נשימה בדייקנות בכנות ביכולת לתרגם חוויות כל כך מורכבות למילים.עמוס עוז הוא בן דור אחר ציוני אבל גם ברגותי אולי כבר לא רלוונטי לעמו כמו שהיה כשנכנס לכלא. ראו מקרה הוועדה העממית בבית אומר.
    בכל זאת כל זה הוא ניסיון לקיים דיאלוג ולא כדאי שאנחנו אנשי השלום נגנה רצון לדיאלוג כנה אישי ואמיתי כי הדיאלוג הוא הבסיס לכל שלום באשר הוא ואין לנו חזקה על איך ואיזה דיאלוג נכון לנהל. סובלנות רבותיי סובלנות הוא גם אחת מאבני הדרך לשלום.

  22. אורלי נוי

    הטענה שלך, כאילו משום ש"הימין" תוקף את עוז שהוא ב"שמאל", על כן "משלנו", עלי לתמוך בו אוטומטית ולאחד שורות היא דוגמה מאלפת לנקודה שניסיתי להעביר במאמר: כשה"שמאל" הישראלי מצופף שורות, הוא פשוט לא רואה את המזרחים. האם עלי לסתום את הפה ולהאבק למען חופש הביטוי של עוז והחופש שלו למחוק ולהדיר אותי? צר לי, אבל ממש לא נראה לי. אני מרשה לעצמי שלא להזדעזע מביטול הכנס ו"סתימת הפיות" כלפי עוז. לנו לא רק סותמים את הפה, אלא כפי שראינו אפילו לא ממש מודעים לקיומנו כאן. אנחנו לא ב"אנחנו". כל עוד המאבק על חופש הביטוי והדמוקרטיה יישאר מאבק על זכות האליטות להמשיך ולהכתיב את הנרטיב ההגמוני שמוחק אותי, זה לא המאבק שלי.

  23. יוסי אמיתי

    בלא חמדה אני נגרר להשיב על השגותיה של אורלי נוי על הנאמר בתגובתי הקודמת למאמרה. קיוויתי (לשווא) שאורלי תהרהר בתועלת וברלוונטיות של הסטת הדיון מן המחווה של עמוס עוז לברגותי (לרבות המשמעות הפוליטית שלה) והמתקפה הפשיסטית שבאה בעקבותיה, אל הדיון (החשוב מאוד כשלעצמו) בדבר שיכתוב ההיסטוריה הציונית והדרת המזרחיים. "לכל זמן, ועת לכל חפץ", אמר החכם באדם. שירבוב דיון אחד אל תוך דיון אחר הוא הסחת דעת מן הנושא שעל הפרק. הנזק הנגרם מכך למאבק החיוני על המרחב הדמוקרטי הישראלי אינו טעון הוכחה.
    לא מיותר להדגיש, שאני חש אי נחת, אם לא גרוע מכך, נוכח ההתנפלות הצדקנית על עמוס עוז, א"ב יהושע, דויד גרוסמן ודומיהם, שהפכה ללחם חוקם של כמה מן הלוחמים על עניינם הצודק של המזרחיים בישראל. תהיינה אשר תהיינה הטענות על עמדות אלו ואחרות של כל אחד מן השלושה, ושל אחרים דוגמתם (הנה, גם אל גדעון לוי הגיעה האש הרעה) – הם אינם האויבים האולטימטיביים של המזרחיים. השצף קצף של המתקפות מצד שמאל דווקא עליהם הוא פיספוס גדול ומכאיב. עת צרה היא לשמאל הישראלי. ניהול מאבקים סקטנטיים, בזמן ובמקום הבלתי ראויים, גורם נזק בל ישוער למאבקם של המזרחיים עצמם.

  24. שאול סלע

    יש דימיון כמעט מוחלט בין פאולוס מייסד הנצרות לבין בן גוריון.בין גוריון שנא את עולמם של יהודי הגולה ובספרו ייחוד וייעוד היהודים שהגיעו או גורש לישראל ולא היו חלק מהאתוס הציוני הוגדרו על ידו כערב רב ואבק אדם ללא לשון וללא שורשים.

    הציונות יצרה למעשה דת חדשה שממבוססת המרד החשמונאי ,את המפעלים היהודים של רש"י ,הרמב"ם והבן איש חי הציונות מנסה להעלים . למיתוס השקרי של היהודים שגורשו מצטרפים הדברים המבחילים של יהודי חדש וכור היתוך

  25. מאיר עמור

    אורלי תודה עבור מאמר מאלף. חד, ישיר, קולע ובעל עומק התבוננות. לא קראתי את ספרו של עמוס עוז. הוא בהחלט סופר בעל שליטה בשפה העברית. אני לא קורא את עמוס עוז מאז שקראתי והבנתי את קופסה שחורה. אני מחוץ לקופסה השחורה של עמוס עוז. אין שום שיר, שירה, ספר וספרות הדנים "בנו" יכולים להתקיים "כשלנו" בעודם מתעלמים מכל כך הרבה היסטוריה, מכל כך הרבה אנשים ועוד בגבהות לב שכזו. במיוחד אין הם יכולים לטעון לראיה מקיפה "אותנו". הקשרים בין עוז ולוי הם עמוקים וסבוכים – ולא בהקשר האישי – אך הם מותירים את אורלי נוי, אותי ועוד רבים אחרים מחוץ למסלול בו נוסעת הקופסה השחורה שלהם. טוב שכך. תודה אורלי.

  26. מעיין

    ראשית, וקודם כל, מול התקפה פשיסטית על עוז צריך להביע סולידריות אתו (או סלידה מהמתקפה), בלי שום קשר לביקורת המוצדקת עליו; בהקשר הישראלי המחווה שלו לברגותי ראויה לכבוד

    שנית, וחושב מאוד, עמוס עוז הוא "הסיפור שלנו" מפני שהוא בדיוק הסיפור שמעמד בינוני (אזכנזי וגם מזרחי) היה רוצה לחשוב שהוא "שלנו": מין שמאלני רגיש שמצדיק פשעי מלחמה, מין שונא ערבים אוהב אדם, מין הומניסט מתעב מזרחיות, מין זוכה בפרסים על פועלו למען זכויות אדם, שמעולם – אפילו לא פעם אחת – לא נטל חלק כלשהו בפעילות כלשהי למען זכויות אדם

    הבלבול הסבוך של תדמיות עצמיות, תרמיות עצמיות, תקוות, חלומות, פחדים, והעמדות פנים שהוא מייצג הוא בהחלט מפתח חשוב בהבנה של הלכי רוח "ישראליים"

    לכן, הלעג שהוטח כאן אינו במקומו

  27. איריס חפץ

    יוסי,
    אתה כל כך עיוור לכך שאתה הוא זה שמגדיר מהו הדיון, נושאו, גבולותיו ומטרותיו, שאתה לא יכול לראות בכלל מה אורלי כותבת.
    אתה החלטת שהדיון צריך להיות על "המחווה" של עוז לברגותי, שהאויב הוא "הימין" ושכל דבר אחר הוא "הסטה" מהדיון, משחק לידיו של האויב ו"שרבוב".
    כי אתה האדון שקובע, לפחות לדעתך.
    אבל אורלי לא מצייתת לכללים האלו וגם מזרחים (עם יוד אחד אגב, כי מדובר בשם עצב ובסובייקט או אובייקט ולא בשם תואר) אחרים לא. לך זה נראה כמו אש שורפת, אז לך ותטפל בפחדים שלך.
    יש מזרחים רבים שלא רואים בימין את האויב, שיש להם דווקא סיבות טובות לחשוב אחרת ממך ומעיתון הארץ שעשה מהקשקוש הזה איזה דיון קיומי.
    אני מודה שאני עונה גם בלי חמדה, אבל כשאני רואה את אורלי וטיעוניה מול עיני: כפתור ופרח.

  28. שרגא עילם

    גדעון לוי ובמיוחד יוסי אמיתי מנסים לומר שאם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר. אם תוקפים לכאורה רק עכשיו בחוגים אקדמאים "מכובדים" כאלו מבקרים לייט של מדיניות ישראל מה יגידו אזובי קיר רדיקליים יותר?
    לוי עם הזהות הציונית המתנדנדת שלו כמובן מנסח את זה בצורה יותר חנפנית לעוז ויותר קונצזואלית.
    יוסי אמיתי שהוא ללא ספק אדם ישר ורודף שלום לא אופורטוניסטי מדבר ברוח שירו המפורסם של הכומר הגרמני מרטין נימלר "לא הרמתי את קולי".
    עמדתו של לוי אבל מנוסחת בצורה בעייתית שכן הוא הכתיר את עוז לסופר לאומי הממלא את חזהו בגאווה עולמית.
    אז זה לא רק שעמוס עוז היה צריך לקבל מבחינתי פרס נובל לצביעות הרי הקריאה לסולידריות איתו של לוי לוקה בצביעות ותלישות מהמציאות.
    פתאום לוי לכאורה נעשה מודע לכך שגם בקרב הרופאים עמדות הימין הקיצוני מאוד פופלאריות. בחוגים האלו שעליהם גם נמנים פרופסורים שונים ועוד מאוד נפוץ לראות גם בשימון פרס (פטרונו לשעבר של לוי) כשייך ל"סמול הקיצוני" כמו שאר "פושעי אוסלו". האמת שהשם פושעי אוסלו הוא דווקא נכון שכן מהו הוא תהליך אוסלו, אם לא ניסיון לתיחמול בין מושחתי שני "העמים". אני חושד שכמו חלקים לא מבוטלים של מחנה "השלום" הציוני ישנו חיפוש נואש אחר מנהיג פלסטיני אותנטי שיהיה מסוגל לעשות וויתורים כואבים וליישם אותם. אורי אבנרי האמין שרק עראפאת יכול ואילו עמוס עוז מאמין כנראה שמרוואן ברגותי יכול לעזור בדיכוי "הנאור" של הפלסטינים.
    השורה התחתונה: כדי להלחם בגזענות ובלאומנות בישראל אין צורך להזדהות עם עמוס עוז שמזיק למאבק זה יותר ממה שהוא תומך בו.

  29. טל (עם שורשים במזרח)

    בסך הכל היתה לו דמות סטריאוטיפית של מזרחי אחד מישל סומו בקופסה שחורה. אולי גם תפסלו את שייקספיר בגלל היהודי שיילוק?
    יאללה, אודרוב, סולחה, אהבה, סובלנות.

  30. רוני

    על אמירה ביקורתית מדוייקת ומדודה הנוגעת במוקד הכשלון הציוני: ה"אנחנו" וה"שלנו" לעומת "הם" ו-"שלהם". המאמר עוסק בהקדשה של עוז ולא בספרו. ליתר דיוק בהתייחסותו של גדעון לוי, שרוב עשייתו – עיתונאות במיטבה! כאן (כבעוד מקרים) נכשל נוכח פני ה"שלנו" השבטי.

  31. יואש

    אורלי נוי מצאה מבלי שחיפשה תירוץ עדכני לתקוף את עמוס עוז שאינו חביב עליה. לצורך כך גייסה פרשנות מעמיקה למושג "שלנו" שהוא כידוע מושג אשכנזי מזרח אירופי שאינו מכיל את יהדות המזרח ובכלל זה את צאצאיה שהתערבבו באשכנזים (המוקצים) למיניהם.
    כמעט בכל כתיבה של עמוס עוז ניתן למצא סיבה למתקפה מזרחית רדיקלית, בדרך כלל מסיבות אישיות של פרשנות מזרחית לכתיבה אשכנזית. תחנות הרוח מסתובבות ומספקות תגר אמיתי או מדומיין ורק למסתכל מהצד זה נראה מגוחך במקרה הטוב.
    והמצחיק ומעציב בתגובות הקוראים זו העובדה שחלקם כלל לא קראו את רוב כתביו של עוז וחלקם אינם קוראים אותו אידיאולוגית ובכל זאת מבססים דבריהם על מה שלא נחשפו אליו.
    בקיצור עצוב ולא חכם.

  32. עמוס

    אל הורי התלמיד יואש – בנכם הוא אכן ילד חרוץ וממושמע, אבל שוב הוא מחלק ציונים לאחרים במקום לבסס את דיעותיו, אינו קושט עצמו תחילה, אינו נוטל קורה מבין עיניו, פוסל אחרים במומיו, והוא בבחינת רופא שאינו מרפא את חיגרתו, אסיאתי שכמוהו. לכן אני מחזיר לכם את סיכום השיעור שהגיש עם הערותי –

    "אורלי נוי מצאה מבלי שחיפשה תירוץ עדכני לתקוף את עמוס עוז שאינו חביב עליה" – איך אתה יודע, יואש, שנוי "לא חיפשה"? ומה רע ב"תירוץ עדכני", אם הכתיבה מנומקת ובהירה, גם אם היא בניגוד לדעתך?

    "לצורך כך גייסה פרשנות מעמיקה למושג "שלנו" שהוא כידוע מושג אשכנזי מזרח אירופי שאינו מכיל את יהדות המזרח ובכלל זה את צאצאיה שהתערבבו באשכנזים (המוקצים) למיניהם" – לא, יואש, שוב לא הבנת, והניסיון שלך בעוקצנות כמעט מביך. "שלנו" הוא שם עצם כללי האומר שהדובר שם עצמו מייצגו ודוברו של ציבור, ולכן הוא גם מגדיר את גבולות הציבור הזה (ואת מי שנשאר מחוצה לו), וגם את עצמו, כאיש הרוח הזכאי להגדיר גבולות כאלה, לייצג את מי שבתוכם, ולהשתיק (כלומר למחוק) את מי שמחוצה להם…

    "כמעט בכל כתיבה של עמוס עוז ניתן למצא סיבה למתקפה מזרחית רדיקלית, בדרך כלל מסיבות אישיות של פרשנות מזרחית לכתיבה אשכנזית" – יואש, אתה חייב להחליט כאן: אם ההתקפה היא "מסיבות אישיות" אז היא, כמובן, לא יכולה להיות "פרשנות מזרחית לכתיבה אשכנזית", שהן קטגוריות אתניות כלליות. אגב, יואש, כל "מתקפה" ספרותית (למה האלימות הזו? מה רע ב"ביקורת נוקבת"?) – מזרחית, צפונית, או דרום-מערביית – מבוססת על פרשנות כזו או אחרת. חשוב על כך, יואש, עד לשיעור הבא.

    "תחנות הרוח מסתובבות ומספקות תגר אמיתי או מדומיין ורק למסתכל מהצד זה נראה מגוחך במקרה הטוב.
    והמצחיק ומעציב בתגובות הקוראים" – ראשית, יואש, "טחנות רוח" כותבים בט'. שנית, יואש, לא ממש עולה מדבריך מדוע, לעזאזל, אתה סבור שדעתך על המאמר ועל תגובות הקוראים, כמו גם הציונים שאתה מחלק, שמבוססים אך ורק על תחושותיך המעורפלות, אמורים לעניין מישהו. מדוע, יואש? מדוע?

  33. יואש

    תודה למורי הנאמן עמוס על תיקון טעותי בכתיבת טחנות רוח ב-ת.
    אכן הישג חינוכי מרשים המדגים את עליונות המורה על תלמידו.
    לעצם הענין, העובדה שהקדשת עבודת בית לתיקון תובנותי וכתיבתי היא מרשימה וכזו גם מחויבותך למאמר של אורלי שאתה מקלס.
    באמת קטונתי להבינך, אתה כותב:
    "לא, יואש, שוב לא הבנת, והניסיון שלך בעוקצנות כמעט מביך. "שלנו" הוא שם עצם כללי האומר שהדובר שם עצמו מייצגו ודוברו של ציבור, ולכן הוא גם מגדיר את גבולות הציבור הזה (ואת מי שנשאר מחוצה לו), וגם את עצמו, כאיש הרוח הזכאי להגדיר גבולות כאלה, לייצג את מי שבתוכם, ולהשתיק (כלומר למחוק) את מי שמחוצה להם…"

    אז זהו, יצא המרצע מהשק: עמוס עוז הבלתי אהוב על אורלי ועליך הוא איש הרוח הנקלה שהגדיר את גבולות הציבור היהודי-ישראלי והשאיר אתכם מחוץ לגדר!
    השאלה היא האם רק "אסיאתים" כמוני לא מבינים אותך, או שיש עוד כמה קוראים של העוקץ שסבורים שאתה נשמע פתטי(עם ת ו-ט שניתנות להחלפה)?

  34. אורלי נוי

    לא הבנתי למה אתה מזלזל בעצמך? דוקא נראה לי שהבנת אותנו יפה מאד. אני באמת לא אוהבת את עמוס עוז. מאד מאד לא אוהבת את עמוס עוז. אבל אם אתה מתעקש, אנסה לפרט:
    כתבתי שעוז בעיני הוא פומפוזי, נרקיסיסטי ומגלומני.
    פומפוזי – היטיבו להסביר את זה החמישיה הקאמרית במערכון נפלא, בו טעות של בית הדפוס מנפיקה חמישים אלף עותקים של "אל תגידי יאללה" במקום "אל תגידי לילה". אם (כמוני) צחקת בפה מלא, כנראה שעמדת גם אתה על הפומפוזיות הבלתי נסבלת של עוז.
    נרקיסיזם – כי זה שוב אני ואני ואני. למה, בעצם, ברגותי הכלוא אמור להבין את עוז? למה שלא יטרח עוז להבין את ברגותי? לשמוע את הסיפור שלו? כתב על זה יפה מאד אודי אלוני במאמר בויי-נט שזה כאילו יבקש האנס מהנאנסת להקשיב לסיפור שלו מתוך אמפתיה. אבל עוז כל כך בטוח שיש לו בשורה חדשה לבשר לברגותי, כאילו שלא שמע את הסיפור הזה על גרסאותיו השונות כבר אלפי פעמים, וזה מביך, מרגיז ומאוס.
    מגלומני – כי אין עוד סופר ישראלי אחד – אחד! – אשכנזי או ספרדי, שהיה מרשה לעצמו לשווק את הספר שלו בתור "הסיפור שלנו". בכנות, יואש – על איזה "שלנו" אתה חושב שעוז מדבר? הקהילה הייקית בארץ? לא, הוא מדבר על הישראליות היהודית, שהוא רואה את עצמו בהגדרה לנציגה ודוברה. זאת התיימרות חצופה ויהירה, וכן – גם גזענית. מכלול כזה של תכונות, מה לעשות, לא יוכל אף פעם לייצר סופר טוב ממש.

  35. רתם

    מסתבר שלא רק לעמי המזרח יש "חמולות". אלה שמואשמים תדיר שהם לא יכולים להתפתח/לא בשלים להצביע בבחירות בגלל דפוסים חמולתיים…
    אז באה אורלי וחשפת באומץ את "האופי השבטי של השמאל הישראלי."
    בפעם הבאה שאאלץ לשמוע גזענים מדברים על "חמולות " של "ההם" אזכר טוב טוב בלוי ועוז הנאורים, חפים מכל שבטיות.

  36. דרור בל"ד

    רצוי לעצור את הסחת הדעת הציונית-אשכנזית. נושא המאמר אינו עמוס עוז. עמוס עוז אינו נושא המאמר. מה אמר, מה עשה, מה כתב, מה חשב, לא זה הנושא. גם לא הספר הזה שצויין, כמו גם השאלה האם קראו אותו אורלי נוי והמגיבים למאמרה. כלל לא חשוב.

    לכן הגילוי המרעיש "יצא המרצע מהשק" אינו אלא הסחת דעת ציונית אשכנזית. המרצע לא יצא מהשק. המרצע הוא נקודת המוצא של המאמר. מי שלא מסכים עם נקודת המוצא הזו אינו הנמען של המאמר. מדברים עליו, לא איתו. את עמוס עוז יש להחרים, להסיט את ההשקעות מספריו ולקנות ספרים אחרים, ולהטיל עליו סנקציות. המשפט הזה לא כל כך חשוב היות ועמוס עוז אינו נושא המאמר. נושא המאמר הוא קבוצת האנשים המכירים באותו מרצע שיצא לכאורה מהשק, שיודעים שאנשים כמו עמוס עוז (שאינו נושא המאמר) גורמים נזק ולא תועלת. למרות זאת, כפי שאורלי נוי מציינת (אל תתווכח, ככה זה), "הקונפורמיזם הלאומני והמתחסד של עוז לא יפריעו לאדם ביקורתי באמת כמו לוי, ברגע האמת, לאמץ את הסיפור של עוז כ"סיפור שלנו", מתוך עיוורון מוחלט למחיקה הטוטאלית של כמחצית האוכלוסייה היהודית בתוך הסיפור הזה".

    כשהתייצבתי בפעם הראשונה למו"מ ללא תנאים מוקדמים עם הצבא הציוני ביקשתי להיות טייס. הסבירו לי כי איני יכול לטבוח בילדים לצלילי מוסיקה קלאסית היות ואני עיוור צבעים. כאן אחזור ואשאל – ואם אתה ציוני אין לי כלל עניין בתשובתך – האם מי שעיוור באופן מוחלט למחיקה הטוטאלית של כמחצית האוכלוסיה היהודית בתוך הסיפור הזה יכול להקרא שמאל? את השאלה הזו הפנתה אורלי נוי אל גדעון לוי, לא אליך ולא לעמוס עוז.

  37. יסמין

    .סיפורו של עוז הוא בראש וברשונה סיפורו ואח"כ סיפורם של דור שלם-דור רדוף מאירופה,דור משכיל שנלחם נאבק ובנה את המדינה.
    מה שמפריע לך ורבים מחבריך המיזרחים הרדיקאלים- זה הקריאה בסבל ובמלחמה היומיומית של הדור ההוא, ניכנסתם את הסבל והמצוקה,שיכתם אותו למיזרחים בלבד-זה מה שמציק לך בעיניים.
    מעולם אשכנזי לא יצא נגד סיפורו של אלי אמיר, סמי מיכאל,אלבר קאמי ורבים אחרים-זה גם סיפורם של חלק מהתפוצות שעזבו את ארצם- ארצות שהיו ביתם במשך מאות שנים-

  38. דן בן זכאי

    בס"ד
    גב' נוי שלום,
    שתי עובדות שיסכמו מבחינתי את התגובה שלי אלייך:
    1. במהפך של 1977 מרבית המצביעים לכיוון מפלגת הליכוד (שדגלה בשתי גדות לירדן) היו בני עדות המזרח.
    ודי לחכימא ברמיזא

  39. ארז

    בלי להתעמק בעניין סיפרו של עוז שהוא אכן סופר נפלא, ומבלי להכנס לפוליטיקה אלא רק להגיון בריא: מרואן ברגותי שלח רוצחים להרוג באזרחי המדינה, הוא אינו לוחם חופש מהרגע שרצח חפים מפשע, הוא לא אייקון איכותי מרוצחים כגון ברוך גולדשטיין או עמי פופר. הוא רוצח וכך הוא ישאר.
    לי באופן אישי אין שום עניין בלשנות את דעתם של רבי מרצחים עלינו. מה שכן הייתי משנה זה את מצב צבירתם מחיים למתים.

    חייהם הקשים של הערבים הפלסטינים אינם קשורים לרוצח מתועב.
    נא להפנים זאת