במושב ליד הר מירון מתגוררות משפחות המגדירות עצמן כשייכות לזרם ה"דתי ציוני". המושב נוסד באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת וחיים בו כ-700 בני אדם (200 משפחות). כמו מושבים רבים אחרים, ביקשו תושביו להתרחב ולשווק מגרשים למועמדים חדשים. אלא שלהפתעתם החלו להתעניין במגורים במקום משפחות של "חוזרים בתשובה". חלקם התגוררו בצפת ובמקומות אחרים שלא התאימו למשפחותיהם המתרחבות. גם הם רצו איכות חיים ובית עם גינה ליד הר מירון, וביקשו לקבל מגרש במושב. התושבים במושב החלו לדאוג: אמנם מדובר במשפחות שומרות שבת ומצוות אחרות, אולם הן שונות. לא כולן מקבלות את האתוס הציוני, דרישותיהן ממערכת החינוך עשויות להיות קפדניות יותר, הכללים בדבר עירוב בין נשים וגברים, מקוואות, סגנון תפילה – גם הן שונות. הוחלט אם כן כי בעלי תשובה אינם "מתאימים חברתית" ליישוב מהטעם של חשש לפגיעה במרקם החברתי-תרבותי.

בני זוג בתחילת שנות השבעים לחייהם ממרכז הארץ ביקשו לקנות בית קטן ביישוב מבודד ויפה בגליל העליון. אורח חייהם של בני הזוג טבעוני, ושלושת ילדיהם כבר מזמן עברו לצפון. ועדת הקבלה של היישוב, על אף שהבינה שמדובר באנשים טובים וראויים, החליטה לדחות את מועמדותם. הם ציינו בפני בני הזוג שעליהם לחשוב טוב בגילם על המעבר ליישוב מרוחק, שהנהיגה באזור אינה פשוטה, שהחיים במקום מבודד נראה שאינם מתאימים להם, ובכלל – היישוב מעוניין במשפחות עם ילדים. בקיצור, נקבע שהם אינם מתאימים.

ועוד: משפחה ממגדל העמק ביקשה לרכוש מגרש בהרחבה של אחד ממושבי עמק יזרעאל. הגבר הוא נגד בצבא קבע, בן למשפחת עולים ממרוקו, שביקש לשדרג את איכות חיי משפחתו – אשתו ושלושת ילדיהם. האשה, עקרת בית שעבדה כספרית באופן מזדמן, שמחה על המעבר, שנחשב בעיני בני הזוג כהתקדמות בחיים. ועדת הקבלה אפילו לא טרחה לשלוח את האשה למבחני המיון; הגבר "לא עבר" אותם משום מה. הפגיעה במשפחה היתה עמוקה ביותר. גם בלי לומר את הדברים במפורש לשניהם היה ברור מדוע תושבי המושב – "מלח הארץ" של תנועת ההתיישבות במושבי העמק – לא מעוניינים בשכנים כמוהם. מאבק משפטי הוביל לשינוי בעמדת היישוב והם עברו לגור בו בסופו של דבר, אך את העלבון יישאו תמיד.

אי אפשר לנבא התאמה. צילום: Simone Zucchelli {ZUCCSIM}, cc by-nc-nd

משך השנים טיפלתי בעשרות מקרים מסוג זה. יהודים, ערבים, בדואים, מזרחים, אנשים עם מוגבלות, משפחות עם ילד נכה, אנשים מבוגרים – כולם "נפגעי ועדות קבלה". כעורכת דין שחקרה את הנושא והתעמקה בו ארוכות, ביקרתי משך השנים האחרונות ביישובים קהילתיים רבים בכל רחבי הארץ. ניסיתי להבין, לשכנע, להביע ביקורת, להציע הצעות אלטרנטיביות. שוחחתי עם עשרות תושבים ביישובים קהילתיים וניסיתי להבין את נקודת מבטם לגבי הצורך במיון. למרות כל הדיונים והשיחות – לא שיניתי את דעתי. אני סבורה – בדיוק כמו לפני 16 שנה כאשר הגיעו למשרדי באגודה לזכויות האזרח בירושלים בני הזוג עאדל ואימן קעדאן מבקה אל גרבייה, שנדחו על ידי ועדת הקבלה של היישוב קציר בגלל שהם ערבים – שאין הצדקה מוסרית או משפטית למנגנון המאפשר לתושבים של יישוב קהילתי (או קיבוץ או מושב שמבצעים הרחבה) למיין את המבקשים לגור בו ולדחות את מי שנראה בעיניהם "לא מתאים".

אני לא מקבלת את הנימוק לפיו אותה "לכידות קהילתית", הקיימת לכאורה במסגרות מגורים מסוג זה, מצדיקה תהליך של מיון ובירור אם מי שבא לגור ביישוב "מתאים לחיי קהילה". אני לא מאמינה בכך, כי אני מכירה ישובים קהילתיים והרחבות, ויודעת אל נכון שבמידה רבה הטיעון על לכידות קהילתית אינו אמיתי והוא משמש מסווה למשהו אחר. אמת – יש ביישובים הללו מידה מסוימת של "חיי קהילה" השונה מחיים עירוניים סואנים, אולם ברוב המקומות (ובמיוחד בהרחבות קהילתיות שהן רוב רובם של המקומות בהם מופעלות ועדות קבלה) מרקם חברתי זה אינו הדוק במיוחד, ואינו יכול להצדיק הפעלת מנגנוני מיונים כה פוגעניים.

מנגנון המיון שמפעילות ועדות הקבלה (וכמובן שהמרוויחים הגדולים בעסק הזה הם מכוני המיון הפרטיים) אינו יכול לנבא "קהילתיות" באופן אמין. מבחני המיון, מקצועיים ככל שיהיו, הם בסופו של דבר מבחני אישיות, ולמרבה הצער בחלקם יש אף רכיבים של מבחני אינטליגנציה – דבר בעייתי ביותר לכשעצמו. מבחנים אלו בודקים את המועמד בנקודת זמן נתונה, בה הם "מצלמים" את מצבו תוך חדירה קשה לפרטיות, ואמורים לתת לנו תמונה על התאמתו של ל"חיי קהילה" על פני זמן, תוך ציפייה ארוכת שנים לעתיד לבוא. המבחנים מנסים לעמוד על קווי אישיות הנוגעים לתחומים רבים בחיינו: קיום מערכות יחסים עם שכנים קרובים ורחוקים, יכולות ארגון, רצון להתנדב, יכולת להוביל שינויים, הסתגלות לשינויים, מאפייני תעסוקה, חיים זוגיים ומשפחתיים.

בכל הרצינות – האם באמת ניתן לומר שהמבחנים ינבאו את אותה "התאמה חברתית" נכספת באופן ודאי, תקף ומהימן? ועל פני שנים? הרי אנשים משתנים, מתפתחים, לומדים, נכנסים למשברים, יוצאים ממשברים, משנים דרכיהם, מתקנים דרכיהם, רוכשים כלים להתמודדות. הטיעון לפיו המבחנים יכולים לנבא התאמה חברתית, הינו חלש ואינו משכנע. הדבר מגביר עוד יותר את החשש שמדובר באמצעי מיון למטרות לא ראויות.

האם מיהדותה של המדינה ניתן לגזור זכות להגדרה עצמית בכל רמה מרחבית? צילום: gfpeck, cc by-nd-nc

בשיח הציבורי נצבע הדיון על ועדות הקבלה עם הדיון בדבר שליטה גיאו-פוליטית ותכנון מרחבי, ייהוד אזורים שונים בארץ, אפליה נגד ערבים, ובעיקר – שעתוק מנגנוני שליטה של קבוצות עלית חברתיות-אתניות-כלכליות, אשר זכו לקבל מהמדינה קרקע ציבורית (לעתים קרובות תוך סבסוד גבוה) ב"סיבוב הראשון", על הקצאתם של משאבים אלו בתהליך התפתחות היישובים והרחבתם.

בהקשר זה, מועלים שלושה טיעונים מרכזיים באשר למטרתו האמיתית של מנגנון ועדות הקבלה: האחד, שמנגנון זה נועד לאפשר למתיישבים הראשונים לוודא שליישוב יתקבלו רק מי שלדעתם נראה "מתאים", כלומר מי שדומה להם, פחות או יותר. השני, שמדובר באינטרס של הרוב היהודי לשמר שליטה יהודית מרחבית באזורים בהם יש חשש מהשתלטות ערבים על קרקעות המדינה (טענת ה"ייהוד"). השלישי, שיש להכיר באינטרס של קבוצת הרוב היהודי בישראל לקיים "אורח חיים קהילתי יהודי" במסגרת יישובית קטנה יחסית, ועל כן יש להתיר מניעת כניסתן של משפחות לא יהודיות (או לפחות לקבוע "מכסה" לכניסתן), שכן זו עלולה לפגוע באינטרס זה.

יש להניח שרוב הציבור ידחה את הנימוק הראשון ויראה בו אמצעי פסול לשמר יישוב הומוגני המדיר את האחר והשונה. אכן, קיים חשד גבוה בציבור כלפי טענות על קהילתיות, שהיא מדומה ולא אמיתית, ומשמשת מסווה להדרת קבוצות בעלות מאפיינים השונים מאלו של הרוב החי כבר ביישוב. טיעון זה, אם כן, נראה שלא יעמוד בביקורת ציבורית או משפטית. באשר לסוגיית "ייהוד המרחב", המצב אמנם פחות ברור, אך לדעתי גם גישה זו תיתפס כבעייתית במדינה המגדירה עצמה דמוקרטיה ליברלית. אמנם במהלך חקיקת חוק ועדות קבלה נשמעו דעות מפי פוליטיקאים ממפלגות הימין לפיהן מטרת הפעלתן של ועדות הקבלה היא לשמור על ייהוד בגליל ובנגב, אולם טענה זו מושמעת בהססנות על ידי נציגי הממשלה והרשויות. היא גם נדחתה על ידי בית המשפט בפסק דין קעדאן. נראה שלא ניתן יהיה להגן עליה במישור המשפטי וספק אם בזירה הציבורית.

האינטרס השלישי המושמע בהקשר זה הוא "שימור האופי היהודי" של יישוב והזכות של אדם לחיות ביישוב בעל מאפיין שכזה. עמדה זו – שהיא שונה מעמדת הייהוד – טעונה הכרעה ערכית אמיתית. האם מובן מאליו שלאדם יש זכות לחיות במסגרת יישובית, להבדיל מהמסגרת המדינתית-ארצית, שבה מתקיים "אופי יהודי"? כיום מקובל להניח שייעוד ישובים עבור קבוצות מיעוט לאומי (למשל ערי הבדואים בנגב) או קבוצות בעלות מאפיינים תרבותיים "חזקים" (למשל הציבור החרדי) הוא לגיטימי. בעיני גם עמדה זו לגבי מיעוטים אינה מובנת מאליה, אך לא אתווכח איתה כעת. מכל מקום, לטעמי המצב שונה ובכלל לא מובן מאליו כאשר קבוצת ההתייחסות התובעת "זכות הגדרה עצמית" ברמה היישובית היא קבוצת הרוב החיה במדינה, ועל אחד כמה וכמה כשהמדינה מוגדרת על פי מאפייני קבוצת הרוב – כמדינה יהודית.

האם מיהדותה של המדינה ניתן לגזור זכות להגדרה עצמית בכל רמה מרחבית? ברמת האזור (נגב/גליל)? העיר? היישוב הקהילתי? השכונה? הבניין? שאלה זו קשה במיוחד בישראל, שמבחינה היסטורית קיימת בה סגרגציה מרחבית בין יהודים וערבים, הדרה של האוכלוסייה הערבית ממקומות יישוב רבים, הזדמנויות מגורים מוגבלות לציבור הערבי ומדיניות שהפלתה אוכלוסייה זו במשך עשורים.

סוגיית ההכרה בזכות לחיים במסגרת תרבותית מעלה, עם זאת, שאלות עמוקות יותר. אם נקבל את העמדה לפיה מן הראוי להכיר ב"אופי יהודי" של יישוב, מדוע לא נכיר בזכותם של דתיים ציוניים להדיר את החוזרים בתשובה במושב ליד הר מירון? ומדוע לא נכיר בזכותן של משפחות צעירות לקבוע שאנשים מבוגרים אינם מתאימים למרקם החיים ביישוב? או שתושבים יוצאי אתיופיה ישנו את אופיו של היישוב שעד כה היה מורכב מתושבים לבנים?

קבלת גישות אלו שוחקת עוד יותר את הבסיס האזרחי המשותף של כלל אזרחי ישראל, שהוא שברירי וחלש ממילא. מדיניות שכזו מחזקת מגמה בעייתית להפוך את ישראל לחברה שסועה, שבה אוכלוסיות מגדירות עצמן באופן "חזק" על בסיס השתייכות תרבותית/אתנית/לאומית צרה, על חשבון הממד האזרחי-אוניברסאלי המשותף לכולנו. זוהי מגמה בלתי רצויה. חוק ועדות קבלה שהתקבל בשבוע שעבר בכנסת עלול לחזק אותה, ותוך כדי כך להחליש את המרקם והמרחב הדמוקרטי בישראל.

הכותבת היא מנהלת הקליניקות המשפטיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלה בארגון איתך – משפטניות למען צדק חברתי