string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • עמוס עוז
    אחרי מות
    עמוס עוז: איילת צברי על אהבת נעוריה הספרותית
  • סלימה-מוראד
    שפת אם
    יהודים וערבית: עתירה מזרחית נגד חוק הלאום

כשברווזים הופכים לברבורים

לא יועילו כל ההצהרות, הזעקות והגינויים. פריחתה של הפרחה, המדירה שינה מנציגי המשטר הישן, מעידה על רנסנס תרבותי ישראלי

זרם הודעות הגינוי והתמיכה בדבריו של יהורם גאון אינו פוסק. מדוע מושך דיון זה במוזיקה המזרחית תשומת לב רבה כל כך? התשובה היא ישירה, פשוטה ומפתיעה. דיון זה מושך תשומת לב רבה משום שאין זה דיון במוזיקה מזרחית אלא בתרבות ישראלית. תרבות מערבת תמיד שאלות של זהות, פוליטיקה ורגשות עזים.

זהות ופוליטיקה הם תחומים בעלי מטען רגישויות עם מתח גבוה בכל מקום, ובהחלט במקומות מועדים לשינוי. בישראל אנו מהלכים בלב ליבו של תהליך שינוי. מסיבות אלה העניין רב כל כך ביצירה התרבותית המזרחית בישראל כיום. אנשים עם מודעות חברתית, הדנים בנושאים של תרבות, זהות ופוליטיקה, עשויים לצאת נשכרים אם יוסיפו מימד היסטורי לעיונם.

קשה לחוש בתנועת כדור הארץ, אך הלה נע ומשתנה תדיר. מודעות ודמיון היסטורי עשויים לאפשר הבחנה בתנועתה של התרבות הישראלית מחד ולהעניק לה נוכחות מאידך. תרבות זו עוברת שינוי. אפשר להתווכח על סוג השינוי, אך אי אפשר להתכחש לו. קבוצות אמנים/ות חדשות תובעות מקום ומעמד בייצור התרבותי בישראל. תביעות אלה מאיצות את קצב השינוי.

פריחתה של הפרחה. צילום: כריכת הכיוון מזרח 16 "ערסים ופרחות"

שינוי הוא מרתיע ולעיתים מפחיד. הוא מפחיד בעיקר את הנהנים מפירות המשטר הקיים. הפחד הוא פסיכולוגי, אך גם חברתי-כלכלי. זאת מאחר שסדר לא-שוויוני יוצר משטר המייחד זכות-יתר לאחדים, ופוגע באחרים דרך הפיכת זכויותיהם ללא נראות או מוכרות. "פריחת הפרחה" מציבה סימן שאלה תרבותי ופוליטי על זכות-היתר האשכנזו-ישראלית.

פריחתה של הפרחה היא זרם תת קרקעי חברתי-תרבותי אשר הופך ופורע את הסדר המקובל. מתחת לפני השטח הגלוי מתרחשת לידה-מחודשת, מעין רנסנס. זה מרעיד את אמות הסיפים של הממסד התרבותי-פוליטי בישראל, המאויים עד מאד מהזרם האלטרנטיבי. לפיכך, ננקטות על ידו פעולות פוליטיות של פיקוח, הזרה, הגחכה, הצרת צעדים וצמצום משאבים. אלה גורמים לערעור ביטחון אישי וקבוצתי. הם מסתכמים בדיכוי עקיף ומוסווה או מופיעים כדיכוי ישיר ובוטה.

הטעם בפעולות אלה הוא פשוט: הן מאיטות את קצב יצירתה של אלטרנטיבה תרבותית. צעדי הממסד חוסמים את ביטוייה האלטרנטיביים של תרבות הרוב במהלך חמישים שנות קיומה הראשונות של המדינה והחברה בישראל. אין תואר אחר לחסימה זו חוץ מאשר דיכוי דרך תגובה שלילית (ובלועזית – ריאקציה).

זו הייתה ועודנה ריאקציה תרבותית אשכנזו-צנטרית. תרבות זו מיסדה, הפיצה וכפתה סוג ביטוי תרבותי שהיה אחיד, הגמוני ומונוליטי. לריאקציה היה ויהיה כוח דיכוי, המופיע במגוון מסכות. הכסות הנפוצה ביותר היא טיעון "אנינות וטעם אישי" בצריכה תרבותית. טוענים שכאלה, לעיתים מזומנות, מתיימרים להגן על "תרבות גבוהה ואיכותית". טענת "האיכות" אינה ייחודית לכוחות האשכנזו-ישראליים בלבד. זוהי פוליטיקת התרבות, והיא נפוצה במקומות רבים. אך התנכלות שכזו לעולם תהיה אלימות מוסווית.

על כן, אמירותיו של יהורם גאון הן פוליטיות. עמדותיו מצביעות על טעם אישי, אך זה אינו הדבר היחיד המגולם בהן. "טעמו האישי" של יהורם גאון הפרט, הוא חלק ממערך שלם של עמדות פוליטיות על ייצור תרבות בישראל. צד זה מעניין פחות. הצד המעניין הוא משמעותן החברתית של אמירותיו, ובעיקר ההד שיצרו. ואת הצד הזה ניתן להבין רק על רקע הכלכלה הפוליטית של התרבות בישראל.

טעם אישי ותקצוב פוליטי

את פוליטיקת "הטעם האישי" של ירון לונדון, טומי לפיד, ויהורם גאון, אחרים ואחרות נוספים, ניתן להבין טוב יותר על רקע חלוקת משאבי התרבות בישראל. תקצוב התרבות בישראל אינו שוויוני והוא מתנהל על פי מפתחות ושיקולים פוליטיים של העדפה תרבותית. אופרה מקבלת יותר מאשר פיוט; הפילהרמונית מקבלת יותר מאשר האנדלוסית ו"הקאמרי" מקבל יותר מאשר "בימת קדם". מכאן כי "אנינות טעם תרבותית" זו עולה כסף רב לאזרחים המשלמים מיסים.

הקצאת משאבים ציבוריים היא תמיד פוליטית. השאלה האם ההקצאה הקיימת מבטאת גם חלוקת עבודה אתנית' נשארת שאלה פתוחה רק למי שמתאמץ לא לדעת ולא לראות את הכלכלה הפוליטית של תקצוב התרבות בישראל. סבסודה של "אנינות טעם תרבותית" אשכנזו-ישראלית ממשאבים ציבוריים היא פעולה של כפיה ושל  אי-צדק. יש לה קשר רופף "לאיכות" וקשר אמיץ לכוח.

אין שום ספק כי "פריחת הפרחה" משגעת את ישראל הממוסדת. רנסנס זה מטריד יותר מאשר "מהפכת הנענע" של סוף שנות ה-70 וה-80. "מנחה מרוקאית" של ארז ביטון, "הברירה הטבעית" של שלמה בר ו"עיתון אחר" של דוד חמו ואחרים/ת, היו רק איים של מסר אחר. היום אנחנו עדים לנהר שוצף.

בסוף שנות ה-70 התרחשה גם מהפכה פוליטית. מזרחים ומזרחיות רבים העניקו למנחם בגין את השלטון. אך, לכולם היה ברור, ובעיקר לדור הנסיכים והנסיכות של "תנועת העבודה" והליכוד, כי אין ולא היה שום איום ממשי על המבנה החברתי, הכלכלי והתרבותי של ישראל. אחרי הכל, נסיכי ונסיכות הליכוד ונבחריה של "תנועת העבודה" עדיין שולטים ברמה.

"הפנתרים השחורים" היו עננה שחלפה. מאז הפנתרים השחורים צמח דור חדש. סמי שלום שטרית קרא לו "מזרחים חדשים". מ"מזרחים חדשים" אלה, ומ"הקשת הדמוקרטית המזרחית" צמח דור חדש של פעילות ואמניות פוליטיות בעלות מודעות חברתית עמוקה וזהות תרבותית חדה. אלה הן אינטלקטואליות, אשר נולדו בישראל, הן באות ממשפחות אשר מקורן בארצות אסיה, אפריקה והמזרח התיכון.

נשים ככלל, ונשים מזרחיות בפרט, נתפסו "כשוליים של השוליים". הן נתפסו "כלא מאיימות". על פי ההגיון האשכנזו-ישראלי המתייג היה ידוע כי "א- שוורצע איז א חיה; א-שוורצינא איז המחייה". עם הזמן התברר כי "פריחת הפרחה" מאיימת גם על זחיחות הדעת והנרקיסיזם הגס המבוטאים בקביעה אתנו-צנטרית, סקסיסטית ושובניסטית זו. "פריחת הפרחה" מדירה שינה מנציגי המשטר הישן. פעילות ואמניות אלה מתארות, מכינות ורוקחות את המהפכה. הדיון בתרבות ישראלית מחייב להכיל גם את ההקשר הפוליטי-דמוגרפי והאתני-מגדרי, ו"פריחת הפרחה" מבהירה כי ניתן להוביל מהפכה גם מהשוליים של השוליים.

כאשר משוררת צעירה כמו קלריס חרבון כותבת שיר שבו היא טוענת ומסמיכה את השואה לחוויותיהם של יהודי אסיה, צפון אפריקה והמזרח התיכון בישראל, יסודות חברתיים, אך גם תרבותיים ופוליטיים נעים זעים בחוסר נחת במקומם. כשהיא טוענת נגד אשכנזים, בפה מלא ובמבט נכוח האומר: "… עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום/ נצחיות של קיבעון וחידלון/ תפסיקו כבר מכחישי שואה שכמותכם", נמעניה לא נותרים שלווים.

מתוך פרויקט "בני תשחורת" בתוך הכיוון מזרח 16 צילום: מירי דוידוביץ

הזעקה האילמת העולה מסבל הארעיות והחידלון או ההכחשה הקבועה של כאבם של מזרחים ומזרחיות, אינן זוכות על פי רוב לאור או לאוזן קשבת. למדנו זאת על בשרנו, מתוך ניסיון ארוך וכואב עם ממסד מתנכל ומתנכר. היה זה לחם חוקם של הורינו, וגם אנו טועמים את מלוא עולו. כאשר פנחס כהן מטיל נעל בנשיאת בית המשפט כולם מדברים על כך. הכאב, ההתעלמות וההזנחה הקבועים זוכים לפחות תשומת לב. על כן, קריאה בשירים כאלה חייבת להיות מושכלת. זו חייבת להיות קריאה איטית.

ריאקציה אשכנזו-ישראלית

הדבר שנפל בישראל הוא בבחינת נהר גואה של יצירתיות ואשד של פעולה פוליטית. זהו תהליך עומק, אשר משמעותו מרחיקת לכת, הרבה יותר מאמירה חסרת הגיון או ממחווה פוליטית מעושה של עבד רצוע אוזן, גאון או כסיל. תגובתו החכמה של הזמר משה פרץ מביאה את התאהבותו העצמית של פרנק סינטרה הישראלי לכדי אבסורד. פרץ הצליח ליצור מילכוד 22 לגאון.

גם אמירתו הרגשית והמתפרצת של טומי לפיד כנגד שירתו של עמיר בניון או אפילו הגחכתו של ניסים סרוסי על ידי ירון לונדון לפני כשלושים שנה, מצביעות על שורש פוליטי (המתחזה כתביעה לאיכות) משותף לאמירות אלה. השורש הפוליטי הוא ריאקציה אשכנזו-ישראלית.

הפריחה של הפרחה מתרחשת. זהו תהליך, הכולל תחומי ביטוי אנושיים מגוונים. החל ממוזיקה קלה וקלסית, דרך שירה אישית בה מגולמים עושר וגודש חוויות של משוררות ומשוררים רבים, ביניהם קלריס חרבון ומואיז בן הרוש. כמו כן מופיעה שירה ווקאלית חברתית המביאה לידי ביטוי את החייאת היצירתיות בתחום הפיוט והשירה הדתית. גם אמנות פלסטית לסוגיה השונים מעיזה להופיע ולהכריז על נוכחות בבמות שונות כמו הביאנלה באיטליה.

לפתע, כמעט כמו סינדרלה, מופיעה יצירה ישראלית, שאוצרי אמנות רבים בישראל לא שמעו את שמה או את שמעה. הצגות תיאטרון וכתיבה תיאטרלית כמו זו של שושה גורן בתיאטרון "בימת קדם"; קולנוע חברתי וקולנוע אישי ריאלי (ראו עבודותיו של בני תורתי; "שחור", "שבעה" ועוד רבים); כתיבה ספרותית של תחומים שעד לא מזמן נגזרה עליהם שתיקה מפאת "חוסר עניין לציבור". משל היו אלה ייצוגים של אח מפגר השוכן בחדר אחורי בפריפריה הישראלית. המתחלפים כאן ברווזים בברבורים?

זוהי פריחה תרבותית שבה הפרחה ממלאת תפקיד מרכזי לא רק של ליהוק וייצוג עצמי, אלא גם של דרישה פוליטית חד משמעית המבוטאת בלשון ציווי: "זוזו! פנו מקום!". דרישה זו מטריפה את הממסד התרבותי בישראל וגורמת ללשון דובריה לחרוץ. זוהי בהחלט דרישה רדיקלית, כשהשילוב של "ציווי" ו"שורשים" הוא ההופך אותה למיליטנטית. מבחינה זו, השורות הבאות בשירתה של קלריס חרבון הן אמת של נבואה המגשימה את עצמה.

"…אני מוכנה לשלם את המחיר של להיזרק מכל מוסד/ של להיות "מיליטנטית" ורדיקאלית/ אתם מתים מפחד, משקשקים."

הדיון אינו בשאלה האם יכול "נודניק תורן", כזה או אחר, לומר את דבריו בגנות או בזכות מוזיקה זו או אחרת. עצם קיומו של הדיון במוזיקה מזרחית ("כן" או "לא") כאילו מוזיקה שכזו היא דבר מונוליתי; כאילו מוזיקה זו או אחרת היא "תרבות", מפספס את העיקר. תרבות לעולם היא רב-מימדית. יצירה תרבותית במימדים המתרחשים כיום בישראל, אין לה שם אחר חוץ מאשר רנסנס תרבותי.

הפרחה בפריחת פרחה

 

תעישי,

חיי,

עלאש דאק לבאטאל?

על מה העוול?

מה קיין פיק טה באש.

אין בך עוון. את ללא מתום.

תרבחי ותסעדי

רחבי ליבך וסעדי נפשך

יה פרחה

יה, פרחה

יה בינת עמי

יה, בת דודי

כתב, סתח וורני.

כתבי, ריקדי ושירי.

דיק לפרחה

השמחה ההיא

יה לעז'יז'ה

יה, יקירתי אהובתי

מרץ 2011 – מונטריאול (תודה לזכריה פלאווין)

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שאול סלע

    פורסם כתגובה בבלוג של הני זובידה

    אנחנו מדברים על שורה של סימפטומים בהם הדיאגנוזה ברורה.הציונים האשכנזים לא מוכנים להפנים שמה שהיה זה לא מה שיהיה. אורטל העלתה בפייסבוק את הרשימה של יאיר לפיד שהכותרת שלה היא "הנעלבים". באותה רשימה בפיסקה הלפני אחרונה מספר לנו יאיר לפיד שעירית לינור ויורם גאון הם "אבות מיסדים". עירית לינור היא "מהאבות המייסדים בשיח הפמיניסטי ויהורם גאון הוא מהאבות המייסדים במוסיקה המזרחים. בפמיניזם אני לא מבין אבל יהורם גאון לאה עשה שום דבר במוסיקה מזרחית. הוא שר רומנסות ספרדיות בלאדינו. את הרומנסות ליקט יצחק לוי ושר אותם אברהם פררה שהלך לעולמו בגיל צעיר. הפרשנות של הדיסק שיצא בחברת נקסוס לרומנסות הספרדיות ושל jordi savall טובים בהרבה מהפרשנות של יהורם גאון.

    הרשימה של יאיר לפיד
    http://shaultweig.files.wordpress.com/2011/03/yair-lapid.jpg

  2. טלי

    מצחיק שקראת לזה "פריחתה של הפרחה" כשמצבן של זמרות במוזיקות המזרחיות מעולם לא היה עגום יותר והן נדחקות לשוליים.

  3. מאור

    ירון לונדון- בשעת השיא בערוץ 1.
    יהורם גאון רואיין ע"י סטודנט לתקשורת מהמרכז האוניברסיטאי באריאל. בנסיבות אלו, קשה לי לראות כאן "ריאקציה פוליטית-חברתית המנסה לשמור על תקציבי התרבות שלה". הרי לבנאדם יש תוכנית רדיו לעשות כן, לו זה היה רצונו.

  4. גרי רשף

    לאחר שקלריס חרבון צוטטה כל כך הרבה פעמים במאמר- ניגשתי לחפש עליה חומר ברשת.

    מצאתי "שיר" אחד שממנו נלקחו כל הציטוטים:
    http://cafe.themarker.com/post/724475/

    מה אומר ומה אגיד- זה שיר?
    אני מבין שאם אני מעקם את האף זה מוכיח שאני גזען, אז לא אוסיף דבר.

  5. ארז חליווה

    הלוואי והיתה פריחה למוזיקה המזרחית האמיתית שצמחה פה לאורך כל השנים.
    אני לא מבין ממתי טכנו אלקטרוני עם סולמות מערביים שעליהם מלבישים קולות "מסלסלים" וקצת כלים מזרחיים כמו עוד או אורגן סינטי שעושה קולות של עוד וכינורות הופכות את זה למוזיקה מזרחית
    זאת פריחה של מוזיקת פופ עם מילים קקה ולא יותר מזה. להתחיל לנתח את דמות הפרחה או העארס בהקשר הזה ולשייך את זה לתפיסה אשכנזית זה מטופש למדי.
    איך לומר, אני גדלתי באיזור שיכון המזרח בחברה מעורבת, אני ספרדי שגדל על מוזיקה מזרחית בין השאר
    ואני גם ספרדי לגמרי, אף אחד לא יאמר לי שאני ניזון מתפיסה אשכנזית ממזרח אירופה. הרוק, הבלוז וכל מוזיקה מערבית לא הגיעו מפולין או מהונגריה, הם הגיעו מאיזורים של מהגרים וצאצאי עבדים מאפריקה.
    גם אין טעם לדבר על ירון לונדון או טומי לפיד (אדם זקן והשני מנוח) שמייצגים תקופה אחרת, הם אינם רלוונטים.
    הסיבה שהמוזיקה הזו פופולרית היא פשוטה – זאת מוזיקת פופ קלה מאוד לעיכול, היא שמחה וקולעת למכנה המשותף הנמוך ביותר.
    זה לא מעיד כלום על המאזינים לה.
    אבל בהחלט מותר גם לומר שזו חרא של מוזיקה.

  6. אורלי נוי

    בתוך המאבק הבלתי פוסק הזה, קל לשכוח לפעמים את נקודות החוזק שלנו שאתה מצביע עליהם. מעניין יהיה לראות עד כמה התהליך הזה יהיה דיאלקטי, האם יכולה – או צריכה – לצמוח איזו סינתזה מכילה יותר, שלווה יותר, והאם לשם בכלל אנחנו צריכים לשאוף.

  7. צבי בן-דור

    מאיר עמור שוב עשה כאן שירות חשוב כאשר הכניס את הכניס את השיח הנוכחי סביב המוזיקה המזרחית הפופולארית העכשווית, (זה כנראה השם הראוי, כי ישנם כמה דורות וכמה סוגים של מוזיקה מזרחית), למסגרת ולתבנית של דיון.
    ב*עקבות* מאיר, ולאורן של חלק מן התגובות לעיל, אני רוצה לחזור על כמה אבחנות שלדעתי הן קריטיות:

    א. יש מוזיקה מזרחית "רעה". לא כל מוזיקה מזרחית מעצם הגדרתה ככזו היא "טובה" או חסינה מביקורת. מי שמסרב לקבל את זה פוסל את האפשרות של אמנות לא טובה בכלל. ומה לעשות, ישנם אמנים ומבצעים טובים, וישנם פחות טובים. המוזיקה המזרחית אינה שונה. לכן עלינו לקבל את העובדה שיש אמנות מזרחית, שמגדירה את עצמה או מוגדרת כמזרחית שהיא פשוט לא טובה.

    ב. הדיון, לפיכך, במוזיקה המזרחית, לא עוסק בה ממש, אלא בשיח שמסביבה. לכן לא את המוזיקה עצמה יש להעלות על שולחן הניתוחים אלא את השיח עצמו. וברגע שמכירים בכך אי אפשר להתעלם מן ההיסטוריה הארוכה של השיח על המזרחים מאז הגירתם ארצה.

    ג. אפשר לראות הרבה קוים של אי-המשכיות בין המוזיקה הפופולארית המזרחית העכשווית לבין תופעות אמנותיות שגם הן הוגדרו כמוזיקה מזרחית (למשל, הקשר הבוטה בין קאפיטליזם וקונסומריזם לבין המוזיקה הזו שקיים עכשיו, מה שלא קיים למשל במקרה של התזמורת האנדלוסית או זמרים מדורות קודמים). לעומת זאת, בשיח על המוזיקה המזרחית עצמו ישנה הרבה המשכיות. מי שפוסל היום את אייל גולן ודומיו עושה זאת באותם כלים ובאותה שפה שפסלו את זוהר ארגוב, את ג'ו עמר, ורבים אחרים.

    ד. הפוסלים של היום מדמים לעצמם שהם "לא גזענים" ושהם מדברים בשמו של עקרון של "איכות" אבל עליהם לתת את הדעת לכך שהם נמנים, סוציולוגית ותרבותית ופוליטית, על מי שקבע וקובע כאן מהי איכות כבר מאז קום המדינה. לכן, לפני שיהורם גאון מתחיל לדבר בשמה של "האיכות" הוא חייב לתת דין וחשבון על ההיסטוריה הפוליטית והתרבותית של המושג (האשכנזי) הזה בישראל.

    ה. ממש לא משנה אם יהורם גאון הוא "בן גאה של עדות המזרח" כפי שהוא מגדיר את עצמו. בן גאה זה של עדות המזרח, זיין לנו את המוח שנים עם ה"רומנסרו הספרדי" שלו במשך שנים והגיע הזמן שמישהו ישים את ה"רומנסרו" בקונטקסט הפוליטי הנכון. הנה נסיון ראשוני שכזה: אמנם התקליט יצא ב1969. אבל משום מה הוא עשה קאמבק מרשים דווקא לבסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים. לא רק שנבון היה אז נשיא. היה גם חשוב, אחרי 1977 והבחירות של 1981 עם "הקיטוב העדתי" ש"הביאו" איתן, "לעשות כבוד" לספרדיות כדי לקבע כאן מושג של מזרחיות שאפשר לעכל–ואגב כך למחוק מחדש כל ביטוי אחר. ועוד, החגיגה הזו של הספרדיות הירושלמית בניצוחו של גאון דפקה את המספר האחרון בארון של ספרדיות פוליטית, ביקורתית כלפי הציונות והאשכנזים הציונים, שהיתה קימת בירושלים מרגע שפלשה העליה השניה לחיי היושבים בפלסטין (ויש מי שיודע כך הרבה יותר ממני). יתכן שההיסטוריונים והסוצילוגים של העתיד, שישבו לבכות את האופציה האוניברסאלית שייצגו אותם ספרדים ירושלמים (שנמחקה בברוטאליות ע"י הציונים החדשים מאירופה), ישימו איזה הערת שוליים על חלקו של יהורם גאון במפעל הדהפוליטיזציה והסכריניזציה של הספרדיות הזו.

    ו. יהורם גאון, האיש שעשה "קזבלן" (בדיוק בגלל שרק ספרדי ירושלמי יכול להיות מרוקאי שאשכנזים יכולים לעכל), עשה סרט רע מאוד, מבצע יונתן שמו–סרט הבורקאס הציוני האולטמיטיבי–שבו הוא גילם את יהונתן נתניהו ז"ל. אני מציע לו לחשוב קצת למה דווקא הוא לוהק לתפקיד. הרי היו שחקנים יותר דומים לנתניהו ממנו, יותר "צבאיים" ממנו. אולי זה בגלל הקשר הבוטה בין תרבות ציונית אשכנזית ופוליטיקה שהיה ועדיין קיים וממנו הוא ניזון.

  8. חנן שליב

    חבל שהשיח ה"ברבורי" אינו ברוח מאמרו של ארז חליווה אלא כרגיל כמעט ההתבכינות הנזעמת נוסח עמור את לוי.צריך להיות יותר מסתם מתחכם כדי לפסול את יורם גאון ואת אביהו מדינה כנציגים לגיטימיים של תרבות "לא אשכנזית" (כדי לא להסתבך בהגדרות מחייבות).גם אם נניח שטומי לפיד ז"ל אכן היה גזען אדום צוואר ממרכז אירופה וירון לונדון אף נחות מזה כי הוא גם ממליץ על הרבעון "אודיסאה" האם בכך השתפרה העברית של גיספן שאר תמלילני השירים המדוברים.ישנם אינספור שירי זבל בין "שירי א"י העובדת והאובדת" וגם לא הייתי ממליץ על שרל'ה שרון לפרס נובל לספרות ,אבל מה לזה ולויכוח על דבריו הנכוחים של יורם גאון ושאר מבקרים.האם יש מבקר רציני אחד שפגע בפרו' ששון סומך
    בגלל היותו עירקי? ראו איזה כבוד יש בכלל הציבור בארץ ליצירתו של יהודה פוליקר שכידוע נולד במרכז ורשה או לשירתה של שושנה דמארי שגדלה בבית מולו.אז באמת מספיק כבר עם הוויכוח בשבחי הפרחה והערס ממש כמו שלא צריך להעריץ אוטומטית כל שבב משפט של עמוס עוז.

  9. אחד עם שפם

    יש בה כפי שאומר צבי טובים ורעים, אבל מה שמעצבן את הממסד עד כדי טירוף זה שהיא צמחה לגמרי מחוץ לממסד והיום היא המוסיקה המובילה בארץ מבחינה כלכלית. יהורם גאון כבר לא מוכר כלום וכל פיפס מזרחי ממלא אולמות ועושה קופה כל ערב על שתי חתונות.
    הגאוניות שצריכה להיבחן כאן בכלל לעניין המזרחי היא שיטת ההפצה האלטרנטיבית שפיתחה המוסיקה המזרחית, קסטות, מוצר זול וקל לשיכפול, שמופצות מחוץ לחנויות תקליטים , בשוק ושיוצרות שוק לגמרי אלטרנטיבי של מוכרים וקונים מזרחים.

    מזה צריך ללמוד לגבי כל הכלכלה המזרחית בארץ. לפתח כלכלה עצמאית, סרטים עצמאיים וזולים, הוצאות לאור אלטרנטיביות אולי בצורת ספרים אלקטרוניים, תיאטרון שוליים בערי פריפריה, רשתות מזון כמו רמי לוי מחוץ למעגל הטיקונים הישראלים, ביגוד והכל. אנחנו מאוד רחוקים מכך אבל המוסיקה המזרחית היא סנונית מבריקה בכיוון.