• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

נביל בכלא, המאבק נמשך

עם כליאתו של סרבן המצפון והבלוגר הפוליטי מייקל נביל לשלוש שנים מתחיל פרק נוסף במאבק על אופיה של מצרים הפוסט-מהפכנית
חגי מטר

בית המשפט הצבאי בנאצר-סיטי אשר בקהיר גזר ביום שני השבוע שלוש שנות מאסר בגין "העלבת הצבא" על מייקל נביל. נביל הוא אחד מסרבני המצפון הפציפיסטים המוצהרים הראשונים בהיסטוריה של מצרים המודרנית, ורק לפני כחצי שנה הוסר החשש מכליאתו בגין סירוב, לאחר שבתום יום במעצר צבאי קיבל פטור משירות.

בחודשים האחרונים היה נביל פעיל בתנועה המהפכנית שסחפה את מצרים, השתתף דרך קבע בהפגנות שקראו להפלת השלטון, והמשיך לפרסם טקסטים פוליטיים בגנות הצבא המצרי. בתמונה כאן, לדוגמא, הוא נראה בכיכר תחריר כשהוא נושא את שלט האומר: "מדינה אזרחית – לא דתית ולא צבאית".

מייקל נביל בכיכר תחריר. צילום: עמוד הפייסבוק של נביל

נביל נעצר (שוב) ב-28.3, והוחזק במעצר מאז. במשפט שנערך בדלתיים סגורות, לאחר שנאמר לעורכי דינו, משפחתו וקרוביו שהמשפט נדחה, נגזר דינו לשלוש שנים, כאמור. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מחו הן על מעצרו בגין התבטאויות פוליטיות, שאמורות להיות מוגנות על ידי החוקה הזמנית החדשה של מצרים, והן על העמדתו לדין צבאי כאזרח וניהול משפט סגור וחשאי. חבריו של נביל וארגון מתנגדי המלחמות הבינלאומי, WRI, שנביל היה חבר בו במסגרת הארגון המצרי שהקים נגד גיוס החובה, התחייבו בימים האחרונים להמשיך בקמפיין לשחרורו.

מיליטריזם וארה"ב

במובנים רבים, נביל היה (והינו) מטרה קלה. מעבר לעמדותיו הפציפיסטיות, נביל הוא תומך נלהב עד כדי הזוי-משהו של מדינת ישראל. מהתכתבות שהייתה לי עמו מימי המהפכה התברר לי שהוא קורא להפלת מובארכ בגלל שמשטרו הוא יותר מדי אנטי-ישראלי, וזאת למרות שברור שרוב האופוזיציה המצרית, הן הדתית והן השמאלית, מהווה אתגר גדול יותר למדיניות ישראל במזרח התיכון.

אי לכך, יתכן שמעצרו של הבלוגר הפוליטי הזה יעבור בשקט יחסי בקרב המפגינים שממשיכים לצאת לרחובות קהיר. הרי יש להם מספיק נושאים למאבק, והוא רק אדם אחד, ובמתח הפוליטי שלקראת הבחירות אף תנועה או מפלגה לא תרצה להיות מזוהה כתומכת במצרי פרו-ישראלי.

אבל בסיפורו המעצר הזה יש רבדים נוספים, ומטרידים לא פחות. במסגרת התהפוכות הפוליטיות שעוברות על מצרים פרשנים רבים מדברים על האחים המוסלמים, על המפלגה הלאומית-דמוקרטית של מובארכ, על השמאל, על אל-ברדעי ועמר מוסא, ואחרים – אך נראה שלא מספיק תשומת לב מוקדשת לצבא עצמו.

הצבא המצרי נתפס על ידי מפגינים רבים בימי המהפכה כ"צבא העם", והסיסמה "העם והצבא – יד אחת" נשמעה אז לעתים תכופות, וממשיכה להשמע גם עכשיו, אפילו כשחיילים תוקפים המפגינים והמשטר הצבאי אוסר על קיומן של שביתות (אם כי ההפגנות נמשכות, וגם השביתות).

אך מעבר לתפקיד הסימבולי הזה שלו, ומעבר לעובדה שעכשיו הוא בפועל בעל השליטה, הצבא המצרי הוא גם גוף בעל אינטרסים כלכליים ופוליטיים. מאז הסכם השלום עם ישראל הפכה מצרים לעוד בת-חסות מזרח תיכונית של ארה"ב. אחד מכלי החסות החביבים על ארה"ב בשכונתנו, ובעולם בכלל, הוא מימון הצבאות הסדירים, או מה שמכונה בעיתונות הישראלית "הסיוע הביטחוני".

מימון הצבאות מעניק לאימפריה האמריקאית "סיי" חזק בפוליטיקה המקומית, ובשאלה מי ילחם נגד מי ומתי (תזכורת עגומה לכך אפשר למצוא במוזיאון מלחמת השישי באוקטובר 73' בקהיר, שם מוצגים אלה מול אלה מטוסים וטנקים מצרים וישראלים. אלה תוצרת ברה"מ ובנות חסותה, ואלה תוצרת ארה"ב. אנחנו רק הפיונים). הוא גם תורם רבות לכלכלה האמריקאית, שכן במסגרת הסכמי ה"סיוע הביטחוני" אחוז בלתי מבוטל מהתקציב חייב להיות מנוצל לקניית נשקים מתעשיות אמריקאיות – דרך עקיפה של הממשל בוושינגטון להעביר כספי מסים ליצרני נשק פרטיים, אם תרצו.

אבל מה שאנחנו רואים עכשיו במצרים הוא שמימון הצבאות יוצר גם דבר נוסף: הוא יוצר שכבה חברתית שלמה, שעצם קיומה ומימונה תלוי ברצונם הטוב של הדודים מאמריקה. כלומר, שכבה חברתית שמעוניינת מאוד בשימור התנהגות שתטפס כ"חיובית" בעיניי ארה"ב. ובמילים אחרות – שכבה חברתית חמושה עד השיניים, שרוצה ויכולה לדאוג בכח לכך שהאינטרס שלה, כלומר האינטרס האמריקאי, יישמר.

מהזווית הזאת ניתן לראות את מעצרו של נביל אחרת. מעבר להשתקתו של עוד מהפכן נלהב, או של איזה טיפוס פרו-ציוני הזוי, אפשר לומר שמה שהצבא מנסה לעשות כאן הוא לתחום באופן קפדני את גבולות השיח הפוליטי החדש. אם לפני חצי שנה ניתן היה לשחרר את נביל, ולהניח שתחת משטר מובארכ היציב והנצחי אין כל איום ממשי על הצבא, הרי שבתקופה זו של שינויים פוליטיים קיצוניים יתכן שבהחלט יש בסיס לפחדם של הקצינים מחלחולו של שיח אנטי-מיליטריסטי לתוך שורות המחאה.

לא במקרה התלבש נביל על סיסמת המחאה, ופרסם לאחרונה מאמר תחת הכותרת "הצבא והעם מעולם לא היו יד אחת". במכתב מהכלא ששלח היום, הוא חוזר על הסיסמה הזו ומדגיש אותה ביתר שאת.

אנשי שמאל במצרים כיום צריכים להתמודד עם משימות רבות. הם צריכים להקים מפלגות חדשות כמעט יש מאין, להמשיך להלחם בריאקציה של נאמני מובארכ, לפתח מודלים כלכליים חדשים למדינתם, וכל הזמן לפקוח עין על האחים המוסלמים, ולנסות להבין לאן תישא אותם הרוח (בימים אלה בכלל מדברים על פילוג אפשרי ב"אחים", ומי יודע לאן זה יוביל). אך לצד כל אלה, מי שמעוניין במצרים חדשה, שוויונית יותר, חופשייה יותר, ביקורתית יותר כלפי ישראל, משוחררת יותר מהשפעה מערבית ומתהליכי הפרטה למיניהם – חייב להביא בחשבון גם את הסכנות של התלות הפוליטית-חברתית בצבא, שמשמרת את התלות הפוליטית בארה"ב. גם אם דוחים חלקים ממשנתו של נביל העצור, יש לקרוא לשחרורו המיידי, ולאמץ את הקו האנטי-מיליטריסטי שהוא מקדם. ישוחרר מייקל נביל!

לקריאה נוספת:

האתר של מייקל נביל (בערבית, אנגלית ועברית)

דיווח על מאסרו של נביל באתר WRI.

ראיון עם נביל ב-ynet.

הפוסט פורסם גם באתר Mysay

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שאלה

    האם תומכי ישראל הרשמית במצרים הם "אנשי שלום?

  2. נפתלי אור-נר

    כאשר אדם מבטא את זכותו האזרחית לחופש הבעת עמדה כלשהי, ומבטא אותה בדרך לא אלימה, ואין בעמדתו משום "וודאות קרובה" לפגיעה באחרים,אין לחברה זכות כלשהי לעוצרו ולהעמידו לדין, יהא תוכן מסריו אשר יהא