כלכלת מכרות אינה פתרון

הצגת המכרה כתעשייה מקדמת יציבות תעסוקתית מטעה את הציבור. מדובר בכלכלה המנצלת את האיזור שלא לתועלתו והיא בבחינת קלקול שאין מי שיתקן. תשובת המומחית לנציג רותם-אמפרט
בתיה רודד

אורי יסעור מהלל את כלכלת המכרות בנגב ובוחר להתעלם מההבדל בין שכר לבין הון. האחים עופר שתרמו לא מכבר 45 מיליון שקלים לבית החולים איכילוב, בחרו בחירה מושכלת והעדיפו את איכילוב על פני בית החולים סורוקה, בו מטופלים עובדיהם. סורוקה, בית החולים היחידי בנגב, סובל שנים מאפליה תקציבית וזקוק נואשות לתרומה כזו, אך היכן היא מצטלמת טוב יותר? מי מהאח"מים המוזמנים יטריח עצמו לבאר שבע לטקס הפתיחה? והיכן יתנוסס השלט הנושא את שמם?

ההתעקשות להיאחז בשכר עובדי כי"ל, הגבוה יחסית בנגב, מתעלמת מכך שההון הגדול אינו נשאר בנגב, ולפיכך זוהי כלכלה המנצלת את האזור שלא לתועלתו. ההון הנצבר מהתעשייה בנגב אינו מושקע בו. כלכלה זו לא מספקת לנגב לא עושר ולא שגשוג, אך היא מקיימת אותו וזה בהחלט פתרון נוח למדינה המשתמטת מתכנון כלכלי ראוי באזור שולי. לפיכך, תלוי הנגב במכרות לכלכלתו, אך במבט תכנוני מקצועי של תמהיל כלכלי – האם זה הפתרון המיטבי?

"המציאות היום מדגישה כי התפיסה הישנה לא הוכיחה את עצמה וצריך להתחיל לחשוב אחרת", כותב יסעור, ואין נכון מזה. אכן, יש לחשוב אחרת ולא לחזור לתקופת התעשייה הכבדה, כיום, בעידן הדה-תיעוש במערב. גם תפיסת התיירות בכתבתו מיושנת. ענף זה נשען לא רק על עוגנים טבעיים שיש להיצע המקומי. זוהי רק נקודת הזינוק בתיירות העכשווית בעולם ממנה ממשיכים להשתית תיירות רצינית, על נושאים כבריאות, מוזיקה וכד'. כל אלה יינזקו מקרבתו של מכרה פוספט לעיר.

עוד שואל יסעור: "האם ערד יכלה לעשות למען קידומה יותר?" אין ספק כי פרנסיה של ערד לא עשו כל שניתן כדי לשפר את מצבה הכלכלי. התנאים הקשים בהם נתונה עיר שולית באזור שולי אינם מצדיקים זאת, ואכן יש מה לעשות. עם זאת, לא ברור באילו הצעות אחרות שהוא מזכיר מדובר, מלבד המכרה האמור שלא יביא ישועה כלכלית לעיר, כיוון שיעסיק כ-20 עובדים, בעוד שסמיכותו לעיר תדחה השקעות והשתקעות בה.

הגישה של תעסוקה בתעשייה הכבדה כ"תעשייה יציבה" טועה ומטעה. למדנו מה קרה לערד ודימונה שנסמכו על מפעלי ים המלח והתשלובת הכימית. גם תעשיית הפוספטים תסתיים בעתיד הלא רחוק בשל בצע כסף תחת תכנון זהיר למען הדורות הבאים וממה יתפרנסו תושבי הנגב אז?

כאן נחזור לדיון בירקותה של כי"ל, שלא זכה למענה הולם בתשובתו של יסעור. שיקום אתר כרייה, טוב ככל שיהיה, לעולם אינו משיב את המצב לקדמותו. הוא משפר את החזות, אך הקרקע, המסלע, הצמחייה והחי לא ישובו למצבם האקולוגי המקורי, ולו גם בתהליך שיקום המקצועי ביותר, כפי שנאמר: "וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קוהלת רבה, פרשה ז').

קשה למצוא בעולם המפותח עיר על שפת מכרה ובודאי שלא עיר תיירות. לעומת זאת, מכרות רבים שוכנים בסמוך לערים במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, הודו וסין והתוצאות שם הרות אסון. תרבות השוק החופשי חודרת לחיי היום יום ורואה את הקיום האנושי מבעד להקשר הכלכלי העכשווי הצר במונחים של: "בעלים", "צרכנים", "עובדים", "הצבר הון" ו"סחר-מכר". כאן עולה השאלה: האם לא הגיעה העת לשחרר את הקיום האנושי מתבנית זו ולהחליפה במונחים כמו "קהילה", "חירות" ו"יושרה" בתהליכים העוסקים בחברה ובטבע?

אוויר נקי לנשימה ובריאות טובה אינם שקולים כנגד כדאיות כלכלית! לכן אנו שבים ושואלים, האם כי"ל החליטה להפוך לירוקה במובן הרחב, הכולל את היבט הקיימות האנושית או שמא אך לבשה מסווה ירוק? רק מעשיה העתידיים יעידו ובינתיים ניוותר עם סימני שאלה, שתושבי ערד אינם אמורים להפוך לשפני הניסיון כדי לבחון את כנותם.

לקריאה נוספת בנושא:

הנגב, פני הירח והמושיעים | דב פוניו

בחצר האחורית של ערד | בתיה רודד

הגנה על הכרייה | אורי יסעור

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רפי

    בתיה, חג שמח.
    מסכים עם כל מילה

  2. עדי בן יעקב עו"ד

    אין שום צורך במכרות הללו היום. הם לא תורמים כלום לכלכלה הישראלית גם התעסוקה שהם מספקים היא גבולית ויוצרת במקרה הטוב ערי מסכנות. גם אילו המכרות היו מספקים תעסוקה "הגונה" היה מקום לשאלה האם להמשיך בהפעלת המכרות מטעמים ברי קימא. מכרות מנצלים ניצול לא הפיך את הארץ ואם כבר ההגיון אומר לשמור את המחצבים בבטן האדמה לימים אחרים ולדאוג לכלכה אמיתית בנגב שמבוססת תירות ברת קימא ושירותים (למשל אפשר לעודד מרכזי שירות לקוחות ושירותים אחרים באזור. אם מכללת ספיר גדלה להיות מה שהיא אפשר היה בתכנון לאומי חכם להפוך את ירוחם ודימונה לקורנל ופרינסטון של ישראל.
    קל וחומר שהאחים עופר אינם מעסיקים הגונים בשום צורה שהיא ומנצלים גם את המחצבים וגם את ההון האנושי של האזור.

    תופסק הכריה הן במפעלי הפוספאטים והן בפמעלי האשלג והברום לאלתר.

  3. שור

    בתיה כותבת:

    "קשה למצוא בעולם המפותח עיר על שפת מכרה ובודאי שלא עיר תיירות. לעומת זאת, מכרות רבים שוכנים בסמוך לערים במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, הודו וסין והתוצאות שם הרות אסון. תרבות השוק החופשי חודרת לחיי היום יום ורואה את הקיום האנושי מבעד להקשר הכלכלי העכשווי הצר במונחים של: "בעלים", "צרכנים", "עובדים", "הצבר הון" ו"סחר-מכר". כאן עולה השאלה: האם לא הגיעה העת לשחרר את הקיום האנושי מתבנית זו ולהחליפה במונחים כמו "קהילה", "חירות" ו"יושרה" בתהליכים העוסקים בחברה ובטבע?

    מצד אחד במדינות הקומוניטסטיות לא הקפידו על איכות הסביבה והגנתה, מצד שני האשמת השוק החופשי בתחלואי הסביבה.זהו כשל לוגי.
    האמת היא שקיים מתאם בין כלכלה קפיטליסטית לבין הגנה על סביבה, שכן קפיטליזם יוצר עושר המאפשר הגנה על הסביבה (שעולה הרבה כסף).ואני בכלל נגד מתן רישיון כרייה בנגב, למען הסביבה.
    חג חירות שמח,
    שור

  4. חמור

    למשל, החברה הקומוניסטית הידועה BP, שכל מניעיה נקבעים מלחצי מעמד הפועלים וועדי העובדים, זיהמה את מפרץ מקסיקו. תשלובת כימיקלים לישראל, מקבוצת עופר-טרוצקי, מזהמת את הקישון. וכמובן, היוזמה הנוכחית, שכולה מונעת מלחצי ההסתדרות – לא מתאוות הבצע של משפחת עופר.

  5. עדי בן יעקב

    ועל כן לא הייתי בונה עליה יותר מדי בימים אלו.

  6. שור

    ברור שחברות פרטיות בדרך כלל ישאפו לשלם כמה שפחות על הזיהומים שהן יוצרות.לכן בכלכלה קפיטליסטית יש רגולציה לפיה המזהם משלם. רגולציה זו מופעלת בעיקר במדינות הקפיטליסטיות, ומעט מאוד במדינות הקומוניסטיות לשעבר – שם הזיהום נעשה בראש חוצות על-ידי חברות ממשלתיות כמעט ללא שום הגנה על הסביבה.
    ודרך אגב, גם בישראל הרגולציה על גורמים ממשלתיים כמו צה"ל ועל חברות ממשלתיות כמו תע"ש, פחותה לעומת הרגולציה על חברות פרטיות.
    חבל שבגלל אידיאולוגיה מיושנת וחסרת בסיס אתה מעוות את המציאות.
    שור

  7. בז ההרים

    כתיבה נהדרת וסופר מקצועית.

  8. אורי

    סמי עופר תרם 30 מיליון שקל לביה"ח סורוקה. המחלקה לכירורגיית לב – תרומה ע"ש משפחת עופר.

    כדאי לבדוק לפני שכותבים

  9. אנונימי

    "בקטגוריה קשרי קהילה ואיכות סביבה נבחרה במקום ראשון העבודה "רותם חיים עם הסביבה" עבור רותם אמפרט בביצוע "לניאדו תקשורת שיווקית" לדברי חבר השופטים: "המשרד הצליח לגבור על ביקורת הארגונים הירוקים נגד חידוש רשיון הכרייה של רותם אמפרט בנגב. בפעילותו הדגיש המשרד את הפעילות החיובית של רותם באמצעות גישה של "חיבוק הירוקים"."

    http://www.allmarketing.co.il/minisites/Index.asp?ArticleID=785&CategoryID=509&Page=5

    ככה גלוי.
    "צוות השופטים כלל את: שי אלמוג – מנהל שיווק שירותי בריאות כללית; גבי בגאס מנכ"ל קבוצת יפעת; יגאל בראון מנכ"ל ה"בצפר"; לימור גור – דוברת "כאל" ; שרית גרינברג – חברת הנהלת האיגוד ויועצת בכירה במכבי שירותי בריאות; משה דיין – יועץ תקשורת; שמואל ורשבסקי – פרסומאי ומנהל "גו לוגו"; שמעון וילנאי – כתב "קול ישראל"; בני מושקין – יקיר האיגוד, בעבר מנהל אגף תקשורת ויחסי ציבור בקרן הקיימת לישראל וכיום מזכיר הדירקטוריון; אודי נחשון – "לייט-נחשון תקשורת"; ממי פאר – דובר עיריית רמת גן ויו"ר איגוד דוברי הרשויות המקומיות; רותי פוגטש – פוגטש יחסי ציבור; מיקי קאופמן – פרסומאי ומספר סיפורים; אורי רודריגז גרציה – עיתונאי עורך ברשת ICE "נמר של נייר"; יהודה קונפורטס עורך ברשת "אנשים ומחשבים"; יורם שמיר – יועץ תקשורת וחבר בועדת השיפוט של GWA תחרות הזהב של IPRA; עמוס שפירא לשעבר מנכ"ל אל-על."

    הבנתם את זה? בצוות השופטים ישב מנהל שיווק שירותי בריאות כללית.

    וגם כאן
    http://arspoeti.wordpress.com/2005/03