פמיניזם מזרחי ופלסטין

הקושי בהתמודדות הארגונים הפמיניסטיים המזרחיים עם סוגיית פלסטין נעוץ הן בחשש שהעיסוק יתפרש על-ידי הקרנות התומכות כחדירה לתחום אשכנזי בלעדי והן בגינוי מטעם הקהילה המזרחית. חלק שני
סמדר לביא

לחלק א' של המאמר

הוויית המצוקה של הפמיניזם המזרחי והאסטרטגיה שלו

הוויית המצוקה המזרחית מורכבת ומלאת סתירות. אין להשוותה לסיטואציה הברורה של הפלסטינים בגדה המערבית או בעזה, הנתונים לעוולות הכיבוש היומיומיות. אי-אפשר להשוותה אף לפשעי האפרטהייד היומיומיים שמעוללת ישראל לאזרחיה הפלסטינים. כפי שכתב ב-2006 הכותב המכנה עצמו ג. אביבי,[1] המזרחים מוצבים בין דיכוים הכלכלי-תרבותי לבין מאבק הפלסטינים להגדרה עצמית: רוב המזרחים קיבלו את הציונות; רבים מאמינים עדיין בהבטחתה האוטופית, על אף שהם מודרים עדיין ממרכזי הכוח הכלכליים והתרבותיים שלה; רוב המזרחים אינם לוקחים חלק במאבקים שנועדו להתגבר על ניחשולם. אולם אביבי משער שלו היו המזרחים מחליפים צדדים במשוואה המעמידה את הציונות מול שאלת פלסטין, הם היו מאבדים באופן מיידי את המעט שכמה מהם זכו בו בזכות הניידות הפוליטית-כלכלית המצומצמת כלפי מעלה שאפשרה להם התאשכנזותם.

כך למשל, בדומה לכל אזרחי ישראל היהודים, המזרחים חייבים בשירות צבאי. הצבא מהווה עדיין מסלול לניידות חברתית של יהודים ישראלים, אולם מאז מלחמת לבנון הראשונה השירות הקרבי מושך פחות ופחות אשכנזים: אלה נהנים מהאפשרות להיות מוצבים ביחידות טכנולוגיות עורפיות, הודות לחינוך המעולה שקיבלו בבתי הספר הממוקמים בשכונות וביישובים מבוססים. כיום המזרחים הם הממלאים את שורות היחידות הקרביות, מה שכרוך כמובן גם בשיעור אבידות גבוה יותר (הלוי 2003, 2006).

אביבי מוסיף שהמזרחים הם גם הקורבנות העיקריים של פיגועי ההתאבדות: פיגועי התאבדות מתרחשים ברובם בתחבורה הציבורית, ומזרחים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק מכונית פרטית. יעדים נוחים אחרים למפגעים הם שכונות העוני, אשר אין בידם של התושבים בהן לשכור את שירותיהן של חברות שמירה פרטיות. גם משטרת ישראל מדירה את רגליה בדרך כלל מפעולות שיטור סדירות בשכונות המזרחיות, למעט פשיטות מזדמנות נגד עבירות של סחר בסמים והימורים (אברג'ל ולביא 2006; שדמי 2004).

האשכנזים, בין אם בימין או בשמאל, נהנים מרשת ענפה של קשרים בין-לאומיים, במיוחד בצפון-אמריקה, למשל בהסתדרות הציונית העולמית ובבית הלבן. הפמיניסטיות האשכנזיות מהשמאל, אותן מממנת הקרן החדשה לישראל, אף הופיעו בפני הפרלמנט האירופי וקיבלו ממנו מימון, בנוסף על מימונן הצפון-אמריקאי (Peled-Elhanan 2005). גם הפלסטינים זכו בהדרגה בהכרה בין-לאומית בנכבה ובמאבקם ההרואי למען מולדת חופשית ועצמאית. על אף פעילוּת עמותות המזרחים שבמימון הקרן החדשה, המזרחים טרם זכו בהכרה בין-לאומית בבעייתם, והיא אינה נתפסת עדיין על-ידי הקהילה הבין-לאומית כאחת מהבעיות האזורית שגרם הכיבוש הציוני-אשכנזי של פלסטין.

רק הכרה בין-לאומית שכזו תוכל לשכנע את הקרן החדשה לאפשר לעמותות המזרחיות לעבור מניהול בתי תמחוי לפעילוּת קואליציונית חוצת גבולות למען צדק חברתי בעבור הקהילות המזרחיות. לבסוף, אביבי מציין שבניגוד לאשכנזים, למזרחים אין מצנחי חירום בדמות דרכונים אירופים, וזאת בניגוד לאשכנזים רבים שהצטיידו בדרכונים כאלה ליום סגריר.

נכון לעכשיו, עמותות פמיניסטיות מזרחיות נמנעות מעיסוק פומבי בשאלת פלסטין. לאור העובדה שעבודת השטח הקהילתית שלהן ממומנת בעיקרה על-ידי מקורות ציוניים בגולה באמצעות הקרן החדשה, הפמיניסטיות המזרחיות יודעות שהתנתקות ממקורות תמיכה אלה תביא להעמקת הקיפוח של הקהילות המזרחיות על-ידי ההגמוניה האשכנזית.

ויקי שירן ז"ל. מייסדת הפמיניזם המזרחי

כל העמותות שמממנת הקרן החדשה נדרשות לרשום את פגישותיהן לפרוטוקול, ופרוטוקולים אלה עשויים להיבדק על-ידי הקרן החדשה, כמו גם על-ידי רשם העמותות. מכיוון שכך, פרוטוקולי המפגשים של עמותות פמיניסטיות מזרחיות אינם משקפים את הדיונים האמיתיים בין הפעילוֹת על הזיקה שבין פמיניזם מזרחי לבין שאלת פלסטין. השיחות בנושא זה הן שיחות נוקבות, לא רק לאור משקלה הסגולי הכבד של הסוגיה, אלא גם לאור התפלגות הדעות הפוליטיות בקרב החברות בעמותות הפמיניסטיות המזרחיות, הדומה להתפלגות בקרב הפמיניסטיות האשכנזיות, וכוללת ציוניות סוציאליסטיות, פוסט-ציוניות ואנטי-ציוניות. הקושי בהתמודדות בתוך הארגונים הפמיניסטיים המזרחיים עם סוגיית פלסטין נעוץ בחשש שכל אזכור של הסוגיה בפרוטוקול, או כל אזכור של דיון בעניינים בין-לאומיים הקשורים בסכסוך בין מדינת ישראל לעולם הערבי, יתפרש על-ידי הקרן החדשה כחדירה לטריטוריה אשכנזית בלעדית.

במקרה שבו יתועדו הפמיניסטיות המזרחיות עוסקות בסוגיית פלסטין, ייקלעו העמותות שלהן לתחרות עם העמותות הפמיניסטיות האשכנזיות. הקרן החדשה או אפילו רשם העמותות, יכולים לתת פומבי להשקפותיהן השנויות במחלוקת של הפמיניסטיות המזרחיות. מיד עם היוודע לקהילה המזרחית על אופי דעותיהן הפוליטיות, היא הייתה דוחה את ניסיונותיהן לקדם פרויקטים בשכונות. חברי הקהילה היו דוחים בשאט נפש כל השקפה שאינה ציונית מובהקת, או כל גילוי של עניין מזרחי בשחרור פלסטין.

הקהילה מוטרדת בעיקר מקשיי הקיום המזרחי היומיומי: פרנסה, דיור, גישה לשירותי בריאות וחינוך. לפיכך, הפמיניסטיות המזרחיות הסכימו בינן לבין עצמן – לא רק בדיבור, אלא גם בשתיקות שביניהן – שהעדר דיון מזרחי בסוגיית פלסטין הוא האסטרטגיה העדיפה. נציגות ארגונים פמיניסטיים מזרחיים, כמו אחותי, אף העלו בפני הקרן החדשה את הדרישה לפרויקטים שמטרתם הבלבדית היא העלאת מודעות מזרחית כדרך להעצמה של נשים מזרחיות. לאורך הדרך הן גילו גם שהקרן החדשה מאיימת עליהן בקיצוץ תקציבים מרגע שהעלו הצעות לפרויקטים המפליגים מעבר לעבודת צדקה.[2]

יכולתן של הפמיניסטיות המזרחיות לקרוא תגר על המשטר היא מוגבלת. הן חייבות לדבר בשפת ה"תכל'ס", העשייה הפרקטית, כדי לסייע למזרחיות מנוחשלות להתמודד עם קשייהן היומיומיים מול הרשויות – רשויות המתנהלות על-פי לוגיקה אשכנזית (אברג'ל ולביא 2007). בהתחשב בדפוסי ההצבעה לימין בקהילות המזרחיות, נמנעו הפמיניסטיות המזרחיות משאלת פלסטין הכבושה, ומהאפשרות ליצור זיקה בין כיבוש אחד לאחר באמצעות שפה חדשה, שמטרתה לפתוח אפשרויות להיקלטות מחודשת של המזרחים במרחב הערבי.

בין השאר, הן לא קראו לפתרון צודק לבעיה הפלסטינית על-ידי הצבעה על עלויות הכיבוש הצבאי לעומת העדר התקציבים למכונות ממוגרפיה במרפאות לבריאות הציבור שבגטאות המזרחיים מוכי האבטלה; הן לא הצביעו על הקשר בין דיכוי הפלסטינים לבין האידיאולוגיות והפרקטיקות של השבחת הגזע שאפיינו את הציונות האשכנזית המוקדמת, ואשר פעלו לרעת המזרחים (Lavie 2007; אברג'ל ולביא 2007) – כמו עיקור בכפייה (השש-דניאל 2004; סטולר-ליס 1988, Stoler-Liss 2003), ניסויים רפואיים ברמות גבוהות של קרינת רנטגן בלא הסכמת הנבדקים (בלחסן וחמיאס 2004), והעברת תינוקות מזרחים לאימוץ במשפחות אשכנזיות בלא הסכמת ההורים (שובלי 2007; זייד 2001; Madmoni-Gerber 2009); הן לא התייחסו כלל לקווי הדמיון הללו בין המזרחים לפלסטינים.

בזהירות רבה, לעתים אף תוך הכרה בנחמה פורתא שמצאו הקהילות המזרחיות בחיקו של הימין, הפמיניסטיות המזרחיות נאלצו לעתים להתעמת עם ציבור תומכיהן, ולהסביר את משחק הגומלין בין מחיקת זיכרונות ערב של המזרחים, המעוגנים בשפה ובתרבות (Lavie 1992; שוחט 2001), לבין ההתעקשות הכמעט גורפת של השמאל האשכנזי הישראלי על פתרון של שתי מדינות.

שתי מדינות או אחת?

פתרון של שתי מדינות, בשילוב עם ההתכחשות המוחלטת לזכות השיבה של הפלסטינים, נועד לשמר את הדומיננטיות וההגמוניה האשכנזית בישראל. מנהיגי השמאל הליברלי-סוציאליסטי והפוסט-ציוני שבים ואומרים כי הם מוכנים לוותר על שטחים תמורת שלום, כלומר לוותר על מרבית האדמה הפלסטינית שישראל כבשה ב-1967. הוויתור על השטחים יוביל לכך שהמשטר הישראלי ישתחרר מתפקידו ככובש האחראי לחייהם של מיליוני פלסטינים.

בינתיים, במהלך שלטון ממשלתו קצרת הימים של אהוד ברק, ובתמיכת מר"צ, החלה הקמת חומת ההפרדה, אשר בנייתה נמשכה תחת שלטונו של אריאל שרון. הקמת החומה כרוכה בהפקעה נרחבת של אדמות ומקורות מים פלסטיניים בתוך השטחים הכבושים מ-1967, כך שבהסדר הקבע העתידי יימצאו אלה בתוך גבולות ישראל. המטרה של הסדר שתי המדינות היא לשחזר את ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי, רוב המתאפשר בזכות האוכלוסייה המזרחית. אם יוכל השמאל לחזור לשלטון בהבטיחו לקדם את תהליך השלום, על אף מצביעי הימין המזרחים, ההגמוניה האשכנזית של ישראל ושיח השלום והדמוקרטיה שלה ישרדו למרות הכל. כך, ישראל תוכל להיוולד מחדש כמדינה יהודית הומניסטית – היא תהה קטנה יותר אמנם, אך עדיין תשמש כמולדתו של העם היהודי על תפוצותיו. בינתיים, היהודים הולכים והופכים למיעוט בשטח שבין הירדן לים (Abunimah 2006).

פתרון של מדינה אחת לעומת זאת, בהתחשב בדמוגרפיה של ישראל ופלסטין, יהיה פתרון של רוב ערבי. אם הפמיניסטיות המזרחיות יתמכו בכך, הן יאבדו את תמיכת הקהילות המזרחיות הימניות, ולא יוכלו להמשיך בפעילותן היומיומית לעזרת הנשים המזרחיות. אם הן ישמרו על שתיקתן והמדינה האחת תקום בכל אופן, פתרון צודק לפרדוקס הטמון בחיי הציבור המזרחי עדיין יימצא מחוץ להישג יד, גם במדינה כזו, לדעת הפעילוֹת (ראו אברג'ל ולביא 2007).

צילום: cc by-nicasaurusrex

הוויית המצוקה של הפמיניסטיות המזרחיות משקפת את מורכבות הזירה הפוליטית בישראל. הקהל הפוטנציאלי שלהן מזדהה ברובו עם הימין הציוני, כיוון שהשמאל מזוהה עם הדיכוי האשכנזי, ולעומתו, לרבים מתומכי הימין יש קרובי משפחה שייאלצו להתפנות מן ההתנחלויות ללא פיצוי הולם עם החלת פתרון שתי המדינות.[3]

אף שהפמיניסטיות האשכנזיות ידועות בזכות פעילותן למען השלום ובזכות פעילותן למען זכויות האדם המוערכת מאוד מעבר לים, ואף שהן מרהיבות עוז למתוח ביקורת על הציונות מתוך גישת ה"פוסט-ציונות", הרי שבמאמר זה נטען כי מנקודת ראותם של המזרחים, ביקורתן ופעילותן מוגבלות, ואפילו מזיקות. לא עלה בידן לשלב סוגיות של גזע, חברה ותרבות בדיון על תהליך השלום הפוליטי המתנהל בעצלתיים בתיווך צפון-אמריקאי. יתר על כן, בחירתן באקטיביזם בין-לאומי, במקום למזג את המאבק לשלום צודק במאבק נגד הגזענות שחוות הקהילות המזרחיות, שוללת מהן את בסיס התמיכה הדמוגרפי הנדרש על מנת לשנות את דפוסי ההצבעה בישראל.

שעה שמאמר זה נכתב, עומד המשטר הישראלי לסיים את הקמת החומה שנועדה להפריד בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל המורחבת. החומה מהווה חלק בלתי נפרד מפתרון "שתי מדינות לשני עמים", שטרם הוכיח את יכולתו לשים קץ לשפיכות הדמים (אברג'ל ולביא 2007). בקרב פעילים וחוקרים של המזרח התיכון, יש עדנה להעדפת המדינה האחת כפתרון הסביר היחיד לשאלת פלסטין (Abuminah 2006; Tilley 2005).

פתרון המדינה האחת קוסם מאוד למצדדים בו מנקודת ראות דמוגרפית. נכון לעכשיו, כאמור, יהודים בני כל המוצאים הופכים כבר למיעוט בין הירדן לים. מאמר זה ניתח מכמה וכמה נקודות מבט את כישלונה של תנועת השלום הפמיניסטית הישראלית לעבוד בתוך ההקשרים הדמוגרפיים, התרבותיים וההיסטוריים של המזרח התיכון, ואת חוסר יכולתה של התנועה הפמיניסטית המזרחית לשזור את עצמה בתוך המארג הפמיניסטי של העולם הערבי. מנקודת הראות הפמיניסטית המזרחית, ההנחה שהמעורבים בסכסוך הם רק "ישראלים" מול "פלסטינים", שני עמים המנוגדים תכלית הניגוד זה לזה, אינה תואמת את המציאות כפי שתוארה במאמר זה.

כמה אירוני, שהשימוש של הפמיניסטיות הפלסטיניות בבינאריות ישראל/פלסטין שב ומאשש הן את השליטה הגזעית האשכנזית בישראל, והן את הקולוניזציה הפנימית של המזרחים בה. על אף השינויים ההיסטוריים שנסקרו במאמר זה, האבחנה בין אשכנזים למזרחים מהווה תבנית גזעית כה עמידה, עד שהיא מצליחה לשמר את עצמה על אף אתגרים היסטוריים, כמו השיפור המעמדי שחל במעמדם של המזרחים אחרי 1967 (עם החלפתם בפועלים מהשטחים ככוח עבודה זול) וכמו ההגירה ההמונית מחבר העמים בראשית שנות התשעים. כיוון שניתן לצפות שלא יהיה מרחב רב, אם בכלל, למימוש שוויון זכויות לאזרחים המזרחים של המדינה האחת העתידית, הרי שעל-פי תרחישי הפעילוֹת המזרחיות, פתרון צודק לכל הסתירות שחוות הקהילות המזרחיות על בשרן אינו נראה באופק.

פעילים מזרחים מניחים כי עם הקמתה של מדינה דו-לאומית אחת, תתרחש הגירה המונית של יהודים אל מחוץ לישראל/פלסטין. לפי הערכות, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, בין חצי מיליון למיליון יהודים הצטיידו בדרכונים של האיחוד האירופי שניתנו להם בזכות מוצאם האירופי מהתקופה שקדמה לשואה (ארליך 2008; לוי 2004; שביט 2001; וימן 2008; Connolly 2002; Reiter 2007). לאור זאת נטען כי במקרה שהסכסוך יסתיים בפתרון של מדינה אחת, מחזיקי הדרכונים הללו, אשכנזים בעלי מקצועות חופשיים ברובם, יהגרו לאירופה (Burg 2008).[4] אותם מזרחים שרכשו מקצועות צווארון לבן, קרוב לוודאי שיהגרו למדינות כמו קנדה, אוסטרליה ומדינות אמריקה הלטינית, המעודדת הגירה של בעלי מקצועות חופשיים מבוססים. הפלסטינים הנוצרים, ככל הנראה, ימשיכו להגר מהגדה לקרובי משפחתם בגולה הפלסטינית ביבשות אמריקה ואירופה (אברג'ל ולביא 2007).

האם במצב כזה תוקם אם כן מדינה אִסלאמית פטריארכלית בפלסטין-ישראל, שבה יהוו המזרחים שיישארו מיעוט דתי? האם, לחילופין, תוקם מדינה פטריארכלית חילונית בשלטון בני האליטה האשכנזית שיעדיפו לא להגר (שהרי חלקם ודאי יחששו לאבד את זכויות היתר שלהם ואת הונם אם יעקרו למקומות שבהם איש אינו מכיר את שמות משפחתם, מוצאם ונכסי הדלא ניידי שלהם)? האם תשלוט האליטה האשכנזית שתישאר כאן לצד אצולת הממון והטכנוקרטים המשכילים שמקרב הפלסטינים? האם שתי האליטות הללו ישובו וידירו את רוב האוכלוסייה – הפלסטינים והמזרחים בני המעמדות הנמוכים – מנגישות להשכלה, צדק שוויוני, משאבים פיננסיים, רשתות השפעה ומוניטין (אברג'ל ולביא 2007)? ניתן להעריך שבמדינה הדו-לאומית האחת, 90% מהאזרחים יהיו ממוצא לא-אירופי. מחציתם יהיו נשים.

אחרית דבר: הקרבתה של עזה על מזבח התחדשות מפלגת העבודה ב-2009

בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-21 בינואר 2009, ערך צה"ל עוד מבצע צבאי רחב היקף נגד העם הפלסטיני כדי להביס את ממשלת חמאס, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. הוא עשה זאת בעידודם השקט של ארצות הברית, האיחוד האירופי וקבלני המשנה שלהם – מצרים, ירדן וסעודיה. ביליתי הרבה מ-22 ימי המבצע הזה במינסוטה ובאירלנד, בשיחות סקייפ עם חבריי באשדוד. כמה פעמים היה עליהם להימלט לירושלים מאימת טילי הקסאם שהגיעו מכיוון רצועת עזה. ברקע שיחותינו טירטרו החדשות בטלוויזיה הישראלית. רוב תושבי אשדוד הם מזרחים. רוב אלה שנפגעו מטילי החמאס ביישובי הדרום הם מזרחים, כיוון שיושבו בשנות החמישים באיזור שאז היה צמוד לגבול עם מצרים, והיום מצוי בטווח הפגיעה של הקסאמים.

רוב היהודים בישראל תמכו במבצע "עופרת יצוקה" בעזה. יחד עם זאת, כל כלי התקשורת דנו בעיתוי הציני של ההתקפה – שישה שבועות לפני הבחירות הישראליות, שנועדו להתקיים ב-10 בפברואר 2009. לא רק שהמשטר הישראלי שיגר את מכונת המלחמה שלו לפגוע בהיקף נרחב בחיי אדם ורכוש בעזה, אלא אף סיכן את חיי אזרחיו וחייליו שלו. כל זאת מבלי שניסה ולו פעם אחת לנהל מו"מ בתום לב עם ממשלתו הנבחרת של העם הפלסטיני (Abarjel and Lavie 2008).

מנהיגי "מחנה השלום" הציוני-ישראלי שתוארו ונותחו במאמר זה הם שיזמו את המבצע בעזה, ולפני כן את מלחמת לבנון השנייה ב-2006. מנהיג מפלגת העבודה אהוד ברק הוא שניצח על המבצע בעזה, בעוד שב-2006 היה זה קודמו בתפקיד עמיר פרץ. מורם הרוחני היה דוד בן-גוריון, האחראי לנכבה.

כשהקואליציה התפרקה בקיץ 2008, חזו הסקרים כי בבחירות שנקבעו לפברואר הבא יזכה גוש הימין בהנהגת נתניהו ב-65-70 מושבים בכנסת. הן שלטונות ארצות הברית והאיחוד האירופי והן המשטרים במצרים ובירדן מעדיפים לעשות עסקים עם הגוש המרכזי בפוליטיקה הישראלית, המורכב ממפלגות קדימה והעבודה. הסקרים חזו כשלון מוחץ לגוש זה, כנראה עקב העדרם המוחלט כמעט של נציגים מזרחים בקרב שורותיו: קדימה היא מפלגה שנוסדה בידי ליכודניקים אשכנזים שסלדו מההשפעה הגוברת של מזרחים במפלגתם. אליהם הצטרפו עריקים מהספינה הטובעת של מפלגת העבודה, שאת סיכוייה ביקש ברק לשפר באמצעות ההתקפה על עזה.

ברק תכנן מלחמה בעזה, באמתלה של הגנה על יישובי המזרחים מפני הפלסטינים. לפתע פתאום זכו המזרחים המיואשים, שהממשלה סירבה שוב ושוב לבנות בעבורם מקלטים נאותים, והועלו למעמד של ישראלים לכל דבר (וראו גם: יגנה 2010). כלי התקשורת המערביים, הנוהגים להתמקד באשכנזים דוברי אנגלית, פנו לפתע להשמיע את זעקות המזרחים שנפגעו מטילים; נושאים אלה, ולא הטבח בתושבי רצועת עזה, הם שנחשבו לאייטם חדשותי משובח. הסיקור שימש אפוא להצדקת טענתה של ישראל להגנה עצמית (Abarjel and Lavie 2008).

שולה קשת, ללא כותרת, אקריליק על קנווס, 2010

כמה טובה ומיטיבה היתה לפתע האליטה האשכנזית, שחיבקה את היהודים השחומים יותר, אלה שיובאו לפלסטין כמגן דמוגרפי מפני האויב הערבי. כעת, כשחיי המזרחים המתגוררים לאורך קו העימות הפכו טראומטיים עקב פעולות החמאס, כיצד יוכלו מנוחשלים עניים אלה שלא לשתף פעולה עם הממסד האשכנזי? הלא סוף סוף זכו בחמישים השניות של סיפור תהילה טלוויזיוני גלובלי,סוף סוף התקבלו כביכול כישראלים מובהקים.

בדומה לכל מלחמות ישראל, המלחמה בעזה מביאה בעקבותיה שגשוג כלכלי יחסי – ערך מוסף למשק שבשליטת האשכנזים (ביכלר וניצן 2001). אם כן, מעבר לניסיון להעביר את קולות המזרחים מהימין למרכז, מטרה נוספת של המלחמה היתה להשהות את השפעת המשבר הכלכלי העולמי על המשק הישראלי, שהקומפלקס הצבאי-תעשייתי מהווה את ליבתו.

חלון של הזדמנות לדיאלוג פמיניסטי מזרחי-פלסטיני-ערבי נפתח לתקופה קצרה לאחר מלחמת לבנון השנייה. בעוד שהמשטר הישראלי העניק לקיבוצניקים האשכנזים של השמאל בצפון ישראל מקלטים ממוזגים ומאובזרים היטב, הוא לא דאג כך למושבי ה"עולים" ולערי הפיתוח שסביבם, המיושבים מזרחים. לאחר המלחמה, המזרחים תושבי הצפון – כולל כמה פעילוֹת פמיניסטיות ותיקות – הכירו בפומבי, ובמרירות רבה, בעובדה שהוקרבו למען ההרפתקה הצבאית הישראלית (אברג'ל ולביא 2007).

הטבח בעזה הוצג לעיני הציבור הישראלי כפיצוי על התבוסה שנחל צה"ל מידי החיזבאללה בקיץ 2006. בעקבות זאת, עלה ערב בחירות 2009 שיעור התמיכה באהוד ברק מ-12% ל-70%. ובכל זאת זכה הליכוד בבחירות, כמו ברוב הבחירות בישראל מ-1977 ואילך, בזכות קולות המזרחים. בכך נטרקה הדלת על כל סיכוי שהוא לדיאלוג פמיניסטי מזרחי-ערבי.

הערה על מתודולוגיה ושלמי תודה

עבודת השדה האנתרופולוגית והמחקרים הארכיוניים שנעשו לצורך כתיבת מאמר זה נערכו בשנים 1994-1990 ומומנו על-ידי ה-Wenner Gren Foundation של University of California Humanities Research Institute (UCI) בארווין, קליפורניה, ועל-ידי מענק הפיתוח של University of California, Davis (UC Davis). עבודת שדה נוספת נערכה בשנים 2007-1999, בתמיכת השלמה לשכר מינימום של המוסד לביטוח לאומי. הנתונים שנאספו בשתי תקופות המחקר ושימשו לצורך מאמר זה כללו מחקרים בארכיוני המדינה האשכנזיים הרשמיים ובארכיונים הפרטיים של מלומדים ופעילים מזרחיים בלתי-תלויים שאינם קשורים לאוניברסיטאות בישראל.

רבים מהמקורות פורסמו בעברית בלבד, ולא על-ידי הוצאות ספרים ישראליות מרכזיות. נתונים נוספים מקורם ביומני שדה מפורטים שמולאו במהלך תצפיות אנתרופולוגיות משתתפות. עבודת השדה האתנוגרפית התבצעה באתרים כמו סלונים ספרותיים, תנועות חברתיות, מערכת הרווחה, בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט השלום, עמותות חברתיות, קרנות המימון שלהן, מועדוני ריקודים, בתי קפה, שיכונים, שכונות, בתי ספר, אולמות קונצרטים, אתרי תיירות, אוניברסיטאות, אירועים ציבוריים וכדומה.

דיאלוגים מעמיקים ומתועדים נוהלו עם אנשי רוח, פעילים וחברים בקהילות המזרחיות השונות. בנוסף, תכתובת פורומים ואתרי אינטרנט של התנועות הפמיניסטיות השונות הפועלות לשלום בישראל נקראו דרך קבע ונותחו לאורך המחקר ועד לשעה זו. בדומה לכך, מאמרים מהעיתונות הישראלית המודפסת הקשורים לסוגיות ולדילמות שעלו במאמר זה נקראו ונאספו במשך תקופת המחקר ועד לשעה זו.

בשל עומקו  ההיסטורי של המאמר והעובדה שהוא מתאר רשתות מורכבות מאד של קשרים וארגונים חברתיים ופוליטיים, החלטתי שלא לכתוב אותו כאתנוגרפיה מסורתית בסגנון ה"חדש" או ה"ישן". שילוב הציטוטים הארוכים של "מקורות המידע" שלי, מובאות מפורטים מתוך חומרי ארכיון ויומני השדה שלי עצמי היה תופס מקום רב מדי, שלא לדבר על פרשנותם וניתוחם התיאורטי. נזקקתי לשיטת כתיבה שתאפשר לי להציג את מסכת הטיעונים שלי במלוא מורכבותה בתוך המסגרת המוגבלת של מאמר לכתב עת. לפיכך חיברתי את המאמר במשלב האמצעי של טקסטים אקדמיים, במקום בסגנון המקוטב המשלב קטעי אתנוגרפיה וכתיבה תיאורטית גבוהה, כמקובל במאמרים אנתרופולוגיים המתפרסמים בכתבי עת.

מאמר זה מוקדש לזיכרה של ויקי שירן, מייסדת הפמיניזם המזרחי, מורת דרך, שסייעה לי רבות לשרוד את חיי היומיום שלי בארץ. כמו כן ברצוני להודות לאראלה שדמי, שאיתגרה אותי לחשוב על המחטף שערכו פמיניסטיות האליטה לאותן אלה, שעמלו קשות על ייסוד הפמיניזם בישראל, ושהייתה לי כאחות גדולה בשנותי בארץ. תודות מעומק הלב גם לג'ואן סקוט, שתרמה בנדיבות רבה זמן, מחשבה, והערות עריכה רבות,  כשלמדתי מחדש איך לכתוב היסטוריה תרבותית ב"קול הביניים" הפרשני בו כתוב מאמר זה. זר ענק של תודות לעמיתותי האקטיביסטיות פורצות דרך הפמיניזם המזרחי ב"אחותי- למען נשים בישראל", ולנשים עמן חלקתי את ימי בין 1999-2007 בתורי המל"ל, בתורים של לשכת העבודה, ובתורי העמותות המחלקות מצרכי מזון לשבת. בזכות נשים אלה נותרו בי הכוחות לקוות לימים טובים יותר, בהם אוכל להתפנות מתלאות היום יום כדי לכתוב.

לחלק א' של המאמר

המאמר המלא פורסם בגליון 5 של כתב העת "סדק", 2010, עמ' 119-134

לעיון בביבליוגרפיה


[1] ג. אביבי הוא שם העט של פרשן מבריק שכותב בין היתר בפורטל האינטרנט המזרחי קדמה.

[2] במהלך 2002 וברבעון הראשון של 2003 עבדה מחברת מאמר זה על תכנון תקציב ארוך טווח לעמותת אחותי ביחד עם רחל עמרם. בינואר 2003 נפגשה כותבת מאמר זה בלוויית ויקי שירן ז"ל עם נציגת הקרן החדשה האחראית על מימון עמותות מזרחיות. בפגישה הועבר המסר כי אם בכוונתן לפעול להעלאת מודעות מזרחית בקרב פמיניסטיות מזרחיות, העמותה לא תקבל מימון. לטענת נציגת הקרן, העלאת מודעות שכזו תוביל לפילוג התנועה הפמיניסטית בישראל.

[3] הפיצויים ששולמו למפוני התנחלויות עזה לא הספיקו להם להשתקם בקו חדרה-גדרה, שהוא קו הפרנסה של ישראל

[4] ספרו של בורג, לנצח את היטלר, מתווה את הלוגיקה שמאחורי ההתנפלות האשכנזית על ההליך הביורוקרטי המורכב להפליא הכרוך בהשגת דרכון של האיחוד האירופי. בורג טוען כי אין עתיד למדינה יהודית בישראל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר

    יש עלייה בהוצאת דרכונים זרים בעשור האחרון בעיקר בגלל שזה התאפשר מבחינה בירוקרטית ולא רק מבחינת "בריחה עתידית אשכנזית".
    לפעמים הסיבות לתופעות מסויימות הן דיי פשוטות- פשוט נפתחה אפשרות להוציא דרכון ולפני זה לא הייתה אפשרות ואז התחילה נהירה המונית וראינו גרפים של 400 אחוז עלייה בביקוש לדרכון.

  2. צבי בן-דור (שם אמיתי ומלא)

    קראתי את המאמר שיצא לא מזמן גם באנגלית. (ראו לינק למטה). בעטין של כל מיני סיבות הסיכוי שיתקיים דיון עניני וביקורתי במאמר הזה הוא נמוך מלכתחילה. איך, לכל הרוחות, אפשר לבקר מאמר שמוקדש לויקי שירן ז"ל. איך, לכל הרוחות אפשר לבקר מאמר, שנכתב "בתמיכת השלמה לשכר מינימום של המוסד לביטוח לאומי"? בשל כל מיני סיבות נוספות הייתי מאוד רוצה לא להיות האדם ששופך מיים קרים על המאמר הזה. אבל בכל זאת הנה כמה הערות שאני חש צורך עז להעיר.
    1. מתודולוגיה: קלייר לואיז-דאקר המצוטטת במאמר כמקור העיקרי של הנתונים הדמוגרפיים מקבלת את השבח הזה בהערה הראשונה: "ממצאיה של דאקר על הדמוגרפיה בישראל הם העדכניים ביותר, ודומים למדי לממצאים הקודמים המצוינים במאמר זה". מכאן עלול להתקבל הרושם כי דאקר ערכה מחקר דמוגראפי כלשהוא שממנו נשאבים הנתונים כדי לספק תשתית למאמר שלפנינו. לא היא. לא ברור מדוע המאמר הזה מוצג כאן כמאמר "על הדמוגראפיה. דאקר עצמה כותבת: מטרת המחקר [שלי] אינה להסביר את הסיבות לירידה בפוריות [הילודה] של יהודים מזרחים אלא לבחון את הכוח של הנארטיב ושל reproductive othering [אין לי דרך נאותה לתרגם את זה] בהקשר בו זהות היא גורם מרכזי ב[בתהליך של] יצירת הגדרות פוליטיות, חברתיות ואתניות." כלומר, לא מדובר במחקר על דמוגרפיה שמציג מימצאים עדכניים אלא במחקר שבודק את השיח על וסביב נתונים דמוגרפיים מסוימים. זאת ועוד, "המימצאים" של דאקר אינם מימצאים פרי מחקרה שלה. מדובר בנתונים (לא מימצאים) שהיא אספה או הוציאה מגורמים רשמיים בישראל כמו הלמ"ס ואיחוד המועצות המקומיות, או בנתונים שהוא מוציאה מממחקרים של דמוגראפים כמו יוסף קורבאג', קלוין גולדשיהר, דוד פרידלנדר ואחרים. רוב הנתונים הדמוגרפיים שדאקר מציינת הם ממחקרים שנעשו בשנות השמונים והתשעים (יש לה נתון אחד קטן קטן שמתיחס לשנת אלפיים). לכן לא ברור מדוע הם מתוארים כמימצאים "עדכניים". אגב, אין כל בעיה במה שדאקר עושה, כאשר מנתחים את השיח סביב נתונים דמוגרפים, לא צריך לעשות מחקר דמוגרפי בעצמנו. כיוון שזה לא לב הענין. מוזר אם כן שלביא, שהתראיינה למחקר של דאקר, מציגה אותו באור קצת אחר, איך לומר, ממה שהוא באמת. זוהי רק דוגמא לרעיעותה של התשתית המתודולוגית במאמר שלפניני. רעיעות שפוליטיקת ציטוטים מגמתית (מדהים לראות כמה מחקרים טובים מן השנים האחרונות פשוט לא מצוטטים כאן).

    2. אנאכרוניזם. הטענה לפיה הפמיניזם הישראלי הוא ענין של "גברות" בעלות קשר משפחתי לאצולת השלטון בישראל הוא די אנאכרוניסטי. כדי לבסס אותו, מועלית הדוגמא של מרב מיכאלי שהיא נכדה של קסטנר ואחיינית של נמיר. ראשית יש לשאול אם יש בכלל מקום לראות, אחרי כלכך הרבה שנים של פעילות פמיניסטית נמרצת בישראל, אם אפשר למנות את מיכאלי בין השורות הראשונות של הכתיבה ופעילות הזו. (מה עם קמיר, לובין, הרצוג, ומאות אחרות של פמיניסטיות אשכנזיות שאינן קרובות משפחה של אף מפאיניק מת?). לטעון שמדובר בענין של "גברות" זה להתעלם מעשרים שנים תמימות, לפחות, של פעילות פמיניסטית אשכנזית, שחלקים ממנה הם מרשימים ואפילו מרשימים מאוד. נמדה לי שאפשר לטעון שמרב מיכאלי זוכה לבולטות לא בגלל הקשר המשפחתי (אגב, צריך לשאול גם איך הקשר המשפחתי לישראל קסטנר, "האיש שמכר את נפשו לשטן", עוזר במקרה שלה), אלא בגלל הקשרים של לתקשורת: גלי צה"ל, ארז טל, ועוד ועוד. אני חושב שבחשבון אחרון הקשר המשפחתי של מרב מיכאלי אינו מהותי לפעילות או הכתיבה הפמיניסטית שלה (וזה מבלי להכנס בכלל לאיכות של הכתיבה שלה).
    3. על איזה פמיניזם מזרחי מדברים? הטיעון המרכזי, לפיו הפמיניזם בישראל מתעלם מן השאלה המזרחית הועלה כבר בתחילת שנות התשעים. הוא הועלה בעוצמה ע"י פמיניסטיות מזרחיות שממש פלשו וכפו את עצמן על הכנס הפמיניסטי. (אגב, לא ברור מן המאמר לאיזה אירוע מתכוונת לביא, האם היא מתכוונת למהומה שחוללו הכנס פעילות מזרחיות ב1994?, נראה שכן. ואם כן, מהלך הצגת הדברים כפי שהוא מוצג אינו מדויק). הפעילות שעשו את זה, התנגדו לשיטת הרבעים. הן ארגנו פאנל שכולו היה מזרחי ושלוש הדוברות הציגו עצמן בערבית. מה היו שמותיהן של הפעילות הללו? אין לדעת מן המאמר. אני מדבר בעיקר על הפעילות של תקוה לוי. מנהלת ארגון "הלה" ופעילה פמיניסטית, שמאלית, סוציאליסטית, מזרחית כבר יותר משלושה עשורים מלאים. היעדרותה של תקוה לוי מן המאמר הזה היא בולטת מאוד, ואף מכעיסה. ארגון הלה עונה בדיוק על הקריטריון המרכזי של לביא, שאני מסכים עימו, לפיו פעילות פמיניסטית "לא לבנה" נוטה להתמקד בנושאים "מקומיים" בשלב מסוים. מענין לראות שדווקא במאמר באנגלית תקוה לוי כן מוזכרת. הנה כך בהערה מספר ארבע-עשרה, לא נגעתי: The HILA NGO has been suggested for discussion as a beacon of an
    anti-Zionist feminist NGO. HILA, a Hebrew acronym for “Parents for the ‘Hood,” works to raise Mizrahi and Palestinian parents’ consciousness against the tracking of their children to vocational schools. While its founder is indeed an anti-Zionist Mizrahi feminist, my two decades of observations and interviews indicate that she has not dared go into the Mizrahi communities with her anti-Zionist viewpoints because no one will participate in her projects. Nevertheless, in the rush to create and reframe Mizrahi activist history in the form of scholarly discourse, anti-Zionist Ph.D. students are presently sent from Western universities to study this one- to two- person NGO and give it equal weight to the larger Mizrahi NGOs such as the Mizrahi Democratic Rainbow or Ahoti. It is worth mentioning, however, that HILA is well connected to powerful anti-Zionist Mizrahi intellectual exiles outside Israel.

    ההערה הביקורתית הזו כלפי תקוה לוי היא מכעיסה במיוחד. ראשית היא מעידה שהמחברת מאוד מודעת לפעילות של תקוה לוי. אבל משום מה היא מעדיפה קודם להפוך את "הלה" למועמד לארגון אנטי-ציוני (מה שהוא אינו ואיננו מתימר להיות) ואז לטעון כלפי המנהלת שלו (שאינה מוזכרת אפילו בשם), שהיא "אינה מעזה" להביע עמדות אנטי ציוניות במפגשיה עם הורים. זוהי גישה מעוררת תמהון, בלשון המעטה. שהרי תכלית המפגשים עם ההורים היא לדון בנושאי חינוך. ותקוה לוי מעולם לא הסתירה את עמדותיה הפוליטיות בשום נושא ובשום הקשר. אפשר גם לתמוה, איך מישהיא יכולה להתעלם מפעילה כלכך מרכזית ובאותו זמן לטעון ש"במשך עשרים שנה היא בוחנת את פעילותה". (למדתי פעם, ודווקא ממאמר של לביא עצמה, שניסוח כמו "אובזרוושן" הוא מאוד לא תקין פוליטית באנתרופלוגיה המתקדמת העכשווית, מענין פתאום ללמוד שתקוה לוי היתה אוביקט של "אובזוורציה" כזו במשך עשרים שנה). עוד דבר, מה פירוש הטענה בדבר הקשרים של תקוה לוי "לאינטלקטואלים מזרחים אנטי ציונים גולים מחוץ לישראל". מה מה המשמעות של הטיעון ומה תכליתו? לא ברור. מעבר לכך. לא ידוע לי על אף אינטלקטואל כזה. ישנן כמובן לא מעט אנשים שעונים על ההגדרות הללו. אבל אף לא אחד מהם הוא בעל כוח. כנראה שהכוונה היא לאלה שוחט (אגב, גם היא השתתפה באותו פאנל מזרחי מפורסם בכנס הפמיניסטי של ראשית שנות התשעים, יחד תקוה לוי ומירה אליעזר). אבל לא הייתי קורא לאינטלקטואלית שבמשך שנים סבלה התנכלויות מעמיתים במחלקה שלה ב"קיוני" "פווארפול". הלוואי שזה כך! על העלבון לפיו הלה, הוא ארגון של "בנאדם אחד או שניים" לא אעיר. גם לא על הרמיזה כאילו קיימת מזימה להעצים את הלה על חשבון הקשת או אחותי דרך "שליחתם של סטודנטים מארצות המערב" להתנדב שם. העלבון, מעליב. הרמיזה, מגוחכת. לבסוף, אפשר כמובן לשאול מדוע נשמטה ההערה מאירת העיניים הזו מן התרגום לעברית. למען הצדק נשמטו רבות אחרות ורק חלק תורגמו לעברית, אבל הישמטות ההערה הזו בולטת מאוד שהרי לכאורה היא מהותית לטיעון המובע במאמר כולו. אין מנוס מלהסיק שמה שהולך באנגלית אצל קהל זר, לא הולך בעברית. תקוה לוי היא רק משל להתעלמות כוללת יותר מפעילות פמיניסטיות אחרות במאמר הזה. אגב, אחרי הפעילות הנמרצת של הפמינסטיות המזרחיות בתוך וסביב הכנס הפנימיסטי, היה מפגש בין פעילות פלסטיניות ומזרחיות ואף נכתבו ופורסמו עליו דברים לא מעטים מיד אחרי כן.

    4. על איזה שמאל מדברים. המאמר כולו נע בין לגלוג על השמאל הציוני ("השמאל מפזם כסף לשכונות ולא להתנחלויות", עוד אנאכרוניזם, אגב, כיוון שהשמאל כבר מזמן לא "מפזם" את הסיסמא הזו. אני שמעתי במו אזניי את "ג. אביבי" מבכה את אבדן הסיסמא הזו, בישיבה גדולה של פעילים מזרחים שארגן צ'רלי ביטון בכנסת בשנת 1990, בימי התרגיל המסריח), לבין ביקורת השמאל האנטי ציוני (שבחלקה מוצדקת). צריך להבדיל בין השניים והמאמר אינו עושה זאת כלל. ראשית, זלצר עצמו, בספר שמצוטט כאן (מנין כל המידע על האיש הזה? אגב), עוסק בשמאל הציוני. בעמוד המצוטט כאן הוא עוסק בארגון ה"פעולה השמית" של אורי אבנרי, מפ"ם ו"איחוד". הוא לא עוסק כלל בגורמים אנטי או לא ציוניים כמו המפלגה הקומוניסטית או מצפן. הציטוט ממנו הוא קצת מגמתי אם כן. יתכן שאפשר לזרום עם זה כיוון שמדובר במציאות של שנות השישים, וזה כנראה ענין להיסטוריונים, לא לאנשי מדעי החברה. לגבי שני העשורים האחרונים, שוב אפשר לתמוה על הקביעות הנחרצות במאמר. הרי היה גליון מיוחד של "news from within" ואח"כ של "מצד שני" שהיתה תגובה מובהקת (גם אם בעייתית) לביקורת מזרחית, גם פמיניסטית, שעלתה מראשית שנות התשעים. היה מצפן. איפה כל זה במאמר? אם מבקשים לבסס כתב אישום חמור כלכך על השמאל בארץ, צריך להתיחס לארגונים הללו ולנסיונות שלהם כן להתיחס לשאלת המזרחית ולשאלה הפמיניסטית המזרחית.

    5. שמאל מזרחי אנטי ציוני: לביא טוענת בפסקנות כי "רוב המזרחים דוחים בשאט נפש את הכינוי "יהודים-ערבים", שניתן להם על-ידי הוגי דעות מזרחים אנטי-ציוניים מחוץ לישראל; עם זאת, בעוד שרוב האשכנזים החילונים מזהים עצמם ראשית כ"ישראלים" ורק אחר כך כ"יהודים", רוב המזרחים מזדהים ראשית כ"יהודים" ורק אחר כך כ"ישראלים". אפשר לראות ציטוט? מישהו עשה מחקר על כך? אפשר לראות "מימצא עדכני"? כמה עובדות: הראשון, בעת האחרונה, שהגדיר עצמו ובמפורש כיהודי-ערבי ופתח מחדש את הדיון בשאלת היהודים-הערבים. היה הסופר שמעון בלאס. הוא עשה את עשה בראיון מופלא שפרסם דוד חמו ב"עתון אחר" הלא פחות מופלא לפני יותר מעשרים שנה. אחריו המשיכו את זה השיח הזה: סמי שיטרית (בישראל) ויהודה שנהב (בישראל). עוד דבר, אחרי המפגש בין פעילות מזרחיות ופלסטיניות כתבה הנרייט דהאן-כלב מאמר על המפגש ובו הביעה צער על כך "שלא היה לנו מספיק זמן ללוש את הערביות המשותפת לנו". כלומר, היה שיח על יהודים ערבים בישראל עצמה. בעברית. והוא אף עלה, במובלע, גם בהקשרים פמיניסטיים. כך נופלת לה הטענה כאילו "היהודי-ערבי" הוא המצאה של "כמה הוגי דיעות מזרחים אנטי-ציוניים", (מי? אגב? והאם הם "פווארפול"?). למה הנושא הזה בכלל מהותי לטיעון המרכזי של לביא היא עוד שאלה שעולה מן הקביעה הפסקנית הזו.

    6. ז'קלין כהנוב. ההיית או חלמתי חלום? מישהו ראה? מישהו קרא? מישהו שמע?

    7. שאלה: האם, בהנתן כל ההערות על האכנאכרוניזם, בהנתן המהפכות הדרמטיות שעברו בשנות האלפיים על החברה בישראל, השמאל בישראל, והפמיניזם המזרחי והישראלי בכלל, המאמר הזה באמת משקף את מה שקורה כאן בהקשר הזה. אחרית הדבר על מבצע עופרת יצוקה נשמעת מאולצת משהו.

    הערה אישית. הססתי הרבה לפני שהחלטתי להיתיחס למאמר הזה וניסיתי ככל האפשר להיות עיניני. אין כל ספק כי הוא נכתב כמאמר מכונן ותעיד על כך העובדה שהוא עתה מתפרסם בשלוש במות: שתיים בעברית ואחת באנגלית. מצאתי בו הרבה טעם ותועלת. אבל גם הרבה פגמים. חלקם משעשעים, חלקם מכעיסים ממש. לא על כולם כתבתי כאן. לא כל מה שאני אומר כאן צריך להתקבל כאורים ותומים אבל גם לא המאמר עצמו. זהו המסר העיקרי שאני מבקש לשלוח לפני שהמאמר הזה יתקבע בזכרון כמאמר "מאיר עיניים" שנכתב על הפמיניזם המזרחי ושאלת פלסטין. יתכן מאוד שתיכף יתחיל מבול של תגובות. אם אפשר, אבקש מאוד להשאר עניניים. לא צריך להודיע לי: שאני "אלים", שאני "גבר", שאני "אינטלקטואל באוניברסיטה מערבית" וכו'. את כל הזנה כבר שמעתי. מי שרוצה להגיב. שיהיה עניני. אם יתפתח דיון, נצא נשכרים כולנו.

    http://www.jstor.org/stable/10.2979/jmiddeastwomstud.7.2.56

    http://publishing.eur.nl/ir/repub/asset/19181/wp421.pdf

  3. מזרחית למחצה

    יושר אינטלקטואלי מחייב קודם כל ביקורת עצמית, או לפחות ביקורת על קבוצת ההתייחסות שלך. במאמר הראשון כבר נחשפה התופעה שבמה שנוגע למזרחיות "כולן היו ציוניות, אך הן מתחו ביקורת על ההשפעה החזקה של בנות המעמד האנגלו-סקסי הבינוני-גבוה על ה"גברות" הפמיניסטיות בארץ, וכן גם על זכויות היתר שלהן וגזענותן כלפי נשים מזרחיות ופלסטיניות-ישראליות".
    מה שחסר לי כאן זו המודעות- רבאק עברו כבר ששים שנה – של ה"מזרחים" לעובדה שהם יובאו לכאן (כן, על ידי האשכנזים) כדי לסייע בדיכוי הפלסטינים. ולכן התלונה על ההתייחסות המפלה אליהם היא ברמה גבוהה מאוד של צביעו. ההזדהות ה"יהודית" אינה מקרית. הפניית העורף לזיהוי "יהודים ערבים" אף היא צריכה לעמוד במרכז החיטוט האקדמי של האליטה המגדירה עצמה לפי המזרחיות שלה.
    וחוץ מזה מאמרים של יותר מ-1000 מילה הם מייגעים ולא הולמים את האתר הזה. שימו בצד מדור לספרים אקדמיים ונראה מי יקרא.

  4. צעירה

    כל כך צחקתי"הקהילה מוטרדת בעיקר מקשיי הקיום המזרחי היומיומי: פרנסה, דיור, גישה לשירותי בריאות וחינוך" קיום מיזרחי- סמדר תתעוררי- זה בעיות של הצעירים במדינה' יוקר המחיה, הדירה הלא מושגת, החינוך שהופך לפרטי,הפערים.. -בנתיים תשובה המיזרחי לא נראה ממש מוטרד מבעיות אלו.. הראיה הגזענית המכלילה במקום להבין שהמאבק הוא מעמדי -חבל!

  5. ג. אביבי

    למזרחית למחצה, "לעובדה שהם יובאו לכאן (כן, על ידי האשכנזים) כדי לסייע בדיכוי הפלסטינים. ולכן התלונה על ההתייחסות המפלה אליהם היא ברמה גבוהה מאוד של צביעו(ת).". לטענתך המזרחים הובאו לכאן ע"י האשכנזים כדי לדכא את הפלסטינים. האם לשיטתך הם הובאו מתוך ידיעתם/רצונם והסכמתם לכך? מאחר והתשובה היא לאו מוחלט, הטיעון/ביקורת שלך על המזרחים היא עלילת דם נמוכה. ונניח שהובאו בידיעתם/הסכמתם (לפני 60 שנה) – האם זה מצדיק להפלות אותם גם אחרי 60 שנה? גם את הנכדים והנינים? תבדקי את עניין המוסר שלך ברצינות.
    לצבי: ברור לי שאם אתה היית מסקר את הפמיניזם המזרחי וההקשר הפלסטיני, ההדגשים היו שונים והיית מוסיף עוד. כל ביקורת משלימה או בונה היא מבורכת. החלק הפרסונאלי בביקורת שלך הוא מיותר.
    והערה פחות חשובה: "עוד אנאכרוניזם, …. אני שמעתי במו אזניי את "ג. אביבי" מבכה את אבדן הסיסמא הזו [כסף לשכונות וכו', ג.א], בישיבה גדולה של פעילים מזרחים שארגן צ'רלי ביטון בכנסת בשנת 1990, בימי התרגיל המסריח), לבין ביקורת השמאל האנטי ציוני (שבחלקה מוצדקת). צריך להבדיל בין השניים והמאמר אינו עושה זאת כלל. ". אני לא יודע על איזה "ג. אביבי" אתה מדבר, אבל אולי יום אחד תצליח לשכנע אותי שאני מישהו אחר או בעל מספר אישיויות. קצת ברצינות: בכלל לא הייתי בכנס המדובר (תמיד ויתרתי על נוכחותי לטובת מי שיכול לייצג את הנושא טוב ממני), לא זכור לי שאי פעם אתה ואני נכחנו באותו כנס/מפגש (פוליטי, חברתי, אקדמי וכו'), אף פעם לא האמנתי לסיסמה הנבובה הזאת ובודאי לא ביכיתי על אובדנה. מילא, נתניהו "זוכר" שראה במו עיניו את החיילים הבריטיים בירושלים, למרות שהם הסתלקו משם בטרם נולד, אבל ראבכ, אתה יותר צעיר…

  6. צבי בן-דור

    לא זקן. אבל כבר יודע לקרוא. וכפי שאתה יודע היטב. גם יודע לכתוב.

  7. עמוס

    הנה עוד בדרנית צעירה: "לא חשוב המוצא".הכל מעמדי… ספרי לשחורים – בדרא"פ או בדרום ארצות הברית – שלא חשוב הצבע. ספרי לנשים שלא חשוב המגדר. ספרי לנתונים היבשים – המתארים המשך והעמקת (!) החפיפה בין מוצא אתני ובין שליטה על הון, נדלן, שירותים חברתיים כחינוך ובריאות ומוביליות חברתית. תצחיקי אותם קצת, כמו שהצחקת אותנו

    מי הבא בתור, במצעד האיוולת של התגובות האוטומטיות מטעם הנרקיסיזם האשכנזי? כן, אשכנזיסטים, לא מדברים עליכם פעם, מה לעשות

  8. סמדר לביא

    להלן תגובותי לנקודות הספציפיות אותן אתה מעלה בטוקבק שלך:

    1. איני רואה כל פסול בציטוט של מחקר אליו גם התראיינתי, כמו זה של דאקר. למרבה הצער אין מחקר עדכני יותר מזה שלה. המחקר הקודם אותו אני מכירה, שקרא את הנתונים הדמוגרפיים של ישראל בצורה ביקורתית, הוא של וירג'יניה דומינגז. אם אני זוכרת נכון, הספר שלה יצא בראשית שנות ה 1990. אם אתה מכיר מחקרים עדכניים יותר, אנא שתף אותנו במראי המקום. המחקר של דאקר זכה בציון לשבח מהאוניברסיטה בה נכתב עקב דייקנותו ותובנותיו. אני שמחה שלא רק התראיינתי אליו, אלא גם עסקתי בהנחייתו. האם אינך מצטט את הסטודנטים שלך לתארים מתקדמים?

    2. היה רצוי וכדאי שתבדוק את הגנאולוגיה המפא"יניקית של הפמיניסטיות אותן אתה מביא כדוגמא — במיוחד את זו של לובין — ואת הקשרים שיש לגנאולוגיה זו לקלות היחסית בה נכנסה לובין לזירה האקדמית של לימודי המגדר.

    3. למרבה הצער, מערכת "סדק" קיצצה את מרבית הערות השוליים מן התרגום לעברית של מאמרי, שנכתב במקור באנגלית, עקב שיקולי מקום. שיקולי מקום קיצצו גם חלקים רבים מהטקסט המקורי באנגלית. כידוע לך, מאמרים בירחונים מדעיים כיום עומדים על מגבלות של כ 7500 מילה. לכן הגירסא האנגלית לא נכנסה לפרטי הפרטים של אירועי הכנס הפמיניסטי מ 1994. בהתחשב ביריעה הרחבה של המאמר, ובהתחשב בכך, שאירועים אלה מ 1994 (להבדיל מהפגישות הקבועות של קבוצת הנשים המזרחיות מאיזור תל אביב) לא הובילו ליצירת תנועה חברתית רחבה כמו "אחותי", בחרתי לא לפרטם. בנוגע להערת השוליים בגירסא האנגלית העוסקת ב"הלה" אותה אתה מביא, תרגומך לא נכון. הערת השוליים אינה עוסקת במתנדבים הנשלחים מאוניברסיטאות המערב לאירגון "הלה" , אלא בשיגשוגם של מחקרים אקדמיים לדוקטורט, הנכתבים בעיקר בשפה האנגלית, והממקמים את הארגון כשווה ערך לארגונים מזרחיים אחרים מבחינת גודל המנגנון וטווח ההשפעה שלו.האינטלקטואל האחרון בעל שיעור הקומה, והממוקם בניו יורק, שעסק ב"הלה" בצורה לא פרופורציונאלית (לדעתי), הוא סמי שלום שטרית, בגירסא העברית של ספרו על המאבק המזרחי. סמי ממוקם כעת בניו יורק, וכבר כתבתי בעבר, ובהערכה רבה, שהוא גולה אקדמי-פוליטי. ספרו על המאבק המזרחי משובח, ואני מצטטת אותו במקומות רבים במאמרי. אך פוליטיקת הציטוט של ספרו, כמו פוליטיקות הציטוט של עבודות מחקר רבות בתחום האקדמי המתקרא "לימודי מזרחים", שווה בהחלט מחקר בפני עצמו. באפריל 2004 שלחתי לסמי דוא"ל בו חלקתי עמו את מחשבותי בנוגע לפוליטקת הציטוט שלו בספרו החשוב על המאבק המזרחי כך שביקורת זו אינה חדשה לו.

    4. חוששתני, שמזמן לא היית בהפגנות של מה שפעילים מזרחיים קוראים "המאתיים וחמישים" – אותם 250 מפגינים מסורים וקבועים של השמאל האשכנזי, המפגינים מול משרד הביטחון, ברחבת האופרה ובכיכר רבין בת"א, במחסום ארז, ובמקומות אחרים. "כסף לשכונות – לא להתנחלויות" היא סיסמא המתפזמת שם תדירות. אנא שתף אותנו בנתונים בסיסיים העוסקים בתיעוד שלך את היעדרות הסיסמא הזו מהפגנות החל מ 1990. תן לי בבקשה תאריכים של ההפגנות האחרונות של השמאל בארץ בהן נכחת, וסיכומים או תיעוד נוסף של אירועים אלה, אותו אספת במהלך האירועים או לאחריהם. ההפגנה האחרונה בה נכחתי והשתתפתי הייתה במחסום ארז, ב 31 בדצמבר 2009. כמו כן, מאיין לך הביטחון ששמעת במו אזנייך את ג. אביבי בישיבה גדולה של פעילים מזרחיים? בהתאם לנתונים שבידי, ג. אביבי אינו מה שאתה מכנה "פעיל מזרחי", וכדאי שתעיין בתגובתו שלהלן. אני חושבת שאתה מעלה באוב איזשהו אביב שאיננו ג. אביבי. מידע על זלצר זמין לכל דכפין, והיות שאין בו כל פלוגתא, עקב מגבלות מקום ומספר מילים, לא הבאתי מראי מקום למקומות הרבים בהם ניתן לקרוא על קורות חייו המעניינים של זלצר. כדאי לך לנסות "גוגל" באנגלית. או ללכת ל"בית אריאלה". הגליון של "מצד שני" אליו אתה מתייחס ומאשים אותי שהתעלמתי ממנו, מופיע ביבליוגרפיה של מאמרי. חבל שנשמט מראה מקום זה מראייתך.

    5. רוב המזרחים/יות אותם חקרתי ובקרבם חייתי לא שמעו על שמעון בלאס, ולא קראו את "עיתון אחר". במאמרי מראשית שנות ה 1990 התייחסתי לנתק הכמעט מוחלט בין יוצרים מזרחיים כמו בלאס, הכותבים אל המיין סטרים של המילייה הספרותי בארץ, לבין הציבור המזרחי. למזרחים/יות רבים/ות, למרבה הצער, ,דיעות מוצקות שליליות על שנהב ושטרית, עקב החשיפה הרבה שקיבלו שנהב ושטרית בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, שאינה עולה בקנה אחד עם הנטיות של הציבור המזרחי לימין הפוליטי. רוב הציבור המזרחי גם לא קרא את הנרייט דהאן כלב, ולא שמע על ז'קלין כהאנוב. מאמרי אינו עוסק בהיסטוריה האינטלקטואלית של החשיבה המזרחית של ועל יהודים-ערבים, בה הוגים אלה מהווים אבני בוחן מוערכות. בשיחותי עם מזרחים/יות רבים בבתי כנסת, מתנ"סים, לשכות עבודה, משרדי המל"ל, ואתרים שונים, כשהעליתי את האפשרות שהמזרחים הם "יהודים ערבים" התגובה היתה דחייה מוחלטת, גועל, עויינות וכיו"ב, והערות עוקצניות על כך שהביטוי מתאים למזרחים-אינטלקטואלים-חו"ל. לכן כתבתי שרוב הציבור המזרחי דוחה בשאט נפש את תיוגו כ"יהודי ערבי". אשמח אם תוכל לחלוק עמנו את שיחותיך עם ציבורים מזרחיים בנושא התייחסותם לביטוי "יהודי ערבי" כשם תואר אפשרי עבורם. אנא אפיין את הציבורים הללו, ואת נסיבות המפגש שלך עמם, למען נוכל לתהות על מאפייני התצפית המשתתפת שלך בהם.

    6. אני מעריכה את תודתך לי, על שלמדת ממני על הבעייתיות של "מתודת התצפית המשתתפת" באנתרופולוגיה החברתית-תרבותית. אולי כדאי לך לעיין שוב בעבודתו של היסטוריון התודעה ג'יימס קליפורד על הזכות שניתנה לאנתרופולוגים/ות להפעיל "סמכות אתנוגרפית" עקב היות כלי המחקר העיקרי של האנתרופולוגיה "תצפית משתתפת". עבודתו מהווה את הבסיס לטענותי.

    7. באנתרופולוגיה חלה על החוקר/ת חובה לדווח על מקורות המימון של מחקרו/ה, כמו גם דיווח על אתרי המחקר והכתיבה. לאנתרופולוגיה אין כלי מחקר ספציפיים כמו שאלון, גראפים ועקומות, וכלי המחקר שלה הוא התנסותי. לכן מחקרים אנתרופולוגים הם בדרך כלל ארוכי טווח, ונערכים בדרך כלל במה שמתקרא "שטח". ברוח הגילוי הנאות, חושבתני שעל כל העוסקים במדעים, בין אם מדוייקים, ובין אם מדעי הרוח והחברה, גם כן לדווח על הקרנות המממנות את מחקריהם, ועל אופני השתתפותם באתרי המחקר והכתיבה ושלהם. על פוליטיקת הציטוט של כל מדען/נית ניתן בהחלט ללמוד מעיון בכתביו/ה.

  9. כן, אשכנזיה! יש בעיה?

    רק 33 פעמים מופיע צירוף האותיות "אשכנז" במאמר, לא כולל התגובות. אני די בטוחה שברוב הטקסטים שנכתבים בעולם לא מתייחסים לאשכנזים מטוב ועד רע, ולאף אשכנזי(סט) אין בעיה עם זה, מן הסתם. מה שמפריע במאמר הזה ובקודמו הוא לא אי-התייחסות לאשכנזים אלא להיפך. אני, אישית, אשמח לקצת חוסר התייחסות לאשכנזים מצדך, אישית, בין השאר.

  10. דן

    החלק המעניין במאמר היה זה שעסק בפרקטיקות של פיקוח מצד הקרן החדשה כלפי "העמותות הפמיניסטיות המזרחיות" (ביטוי קצת מוזר לי – את מדברת על אחותי, זה ברור, אבל על אילו עמותות נוספות?).

    השאלה שזה מעלה – האם זו גזירת גורל, להישען אך ורק על הקרן החדשה וקרנות דומות? האם אין שום דרך אחרת להתארגן?

    ובלי קשר: המאמר הזה מאוד מאוד ארוך. זה מתאים לפורמטים מסויימים, ולא מתאים לאכסנייה הזו. חוששני.

  11. סמדר לביא

    מרבית האירגונים הפמיניסטיים באשר הם עברו תהליך של שינוי — מתנועה חברתית ל – NGO
    התהליך הזה יצר מיין-סטרימינג (בין אם זה מיין סטרימינג חילוני או דתי, תלוי בתנועה), ומצריך הישענות על מקורות כספיים הן לתיחזוק האירגון, והן לזמינות מקורות כלכליים לעצמה ולעזרת חירום לחברותיו ולקהילות היומיום בהן הארגון נטוע. קשה מאוד לאירגונים מזרחים, עד כמה שיהיו מיין סטרים, לגייס תרומות מתורמים פרטיים. המזרחיות עצמה אינה מיין סטרים, למרות שהיא מאפיינת את הרוב הדמוגרפי של אזרחי ישראל. המזרחים העשירים מעדיפים לתרום למוסדות המדינה ולהצטלם עם פוליטיקאים מהמפלגות הגדולות או גנרלים בצה"ל. תורמי חו"ל מהסוג האלטרנטיבי מעדיפים לתרום לארגוני השלום שהם בעיקרם אחוס"לים. אפילו לארגון "נייטראלי" שהוא בעיקרו אחוס"לי-רוסי, מעמד בינוני ומעלה, כמו פורום המלחינות הקלאסיות-מודרניות בישראל היה קושי רב לגייס כספים לפעילויותיו מתורמים/ות פרטיים/יות. בלי מקורות כספיים קשה מאוד לתנועה חברתית להאריך ימים, לגייס חברים/יות חדשים/ות, ולנהל פעולה מסודרת המצריכה תחזוקת מנגנון.

  12. ג. אביבי

    סמדר הזכירה כאן את נושא היהודים-ערבים וצבי הוסיף את כמה משמות מחיי המושג הזה בישראל. אודה ללא כל בושה, אני בתחושותיי פנימה ערבי. לא רק ערבי, אלא גם ישראלי (ככל שהמושג הזה מורכב), גם מרגיש זיקה לתרבויות הלטיניות ולבלקניות. מכל אל, אני לא יודע מה אני יותר, אני רק יודע שהזיקה הרגשית/תרבותית לערביות לא עברה ממני לדורות הבאים.
    אחת מהשגיאות הבולטות של השיח המזרחי בן זמננו, לדעתי, הוא הניסיון להמיר את ההזדהות המזרחית – שהתפתחה כאן ב-100 שנות התמודדות עם הדיכוי האשכנזי – בזהות ערבית. לא נראה לי שמקדמי הרעיון נתנו את המשקל הנכון לכל ההיבטים הנובעים מכך.
    הציבור המזרחי, נכון להיום, דוחה את הזהות ה'יהודית ערבית', לא בהכרח בשאט נפש, אלא מתוך בחירה. הזהות הזאת לא מבטיחה לו שום קידום סוציו-אקונומי, בעודה מנכרת אותו מן ההוויה הישראלית וממעט הפריבילגיות שיש לו ביחס לפלסטינים, היא קושרת אותו למי שנתפשים כמבצעי הפיגועים הרצחניים (לא כולנו פנויים לחקור את שורש העניין), למה שקשור בפיגור כללי (עבודה יסודית של התעמולה הישראלית ושל האסלאם הרדיקאלי). הוא נתפש גם כשינוי פרסה (של 180 מעלות) ביחס לדרך בה מתנהלים המזרחים בישראל. חלק גדול מהמזרחים אינם ערבים לשעבר (יוצאי אירן, הודו, אתיופיה, טורקמניסטאן, אוזבקיסטאן, כורדיסטאן, גורג'יה, אזרביג'ן, דגסטאן, תורכיה ודרום הבלקן), לכן אימוץ הזהות הערבית יפצל את המזרחים ויחלישם פוליטית.
    המושג 'יהודי ערבי' מבחינתי הוא עניין לאישיות ולנפש, הוא לא שייך לזהות פוליטית / חברתית שאפשר להציע לציבור המזרחים. ייתכן שכאשר יתקדם המאבק המזרחי, ואיתו הזיקה לאחינו הפלסטינים, הוא יביא לתחייה של תחושת הערביות בקרב המזרחים – כשם שההוויה יוצרת את התודעה – אבל זאת תהיה ערביות חדשה.

  13. סטודנט מאוכזב

    האינטלקטואלים המזרחים והתלמידים שלהם בשנים האחרונות מעוררים בי שאט-נפש. הם יהירים, דומים יותר לאינטלקואלים אשכנזים מן הזן הישן והשמרני ובעיקר מחייבים אותך להיות יהודי-ערבי. במידה ואתה לא מציית להם אתה מגורש מחצר האינטללקטואל המזרחי, והוא עשה בך את מה שהאשכנזים עשו למזרחים בשנות החמישים.
    תודה סמדר, הייתי שמח להיות תלמיד שלך.

  14. צבי בן-דור

    התגובה האחרונה על היהירות של האינטלקטואלים המזרחים מפי "סטודנט מאוכזב" שלא מוכן אפילו להזדהות בשמו (מזכיר את האנשים שהיו משלמים להם שיופיעו בתשדירי ביחרות כ"מאוכזבי הליכוד" או "כמאוכזבי העבודה"), שברה אותי. זה לא טוקבק. מי שכן קרא את המאמר וכתב עליו הוא הטוקבקיסט.

    סמדר לביא מציעה לקוראי העוקץ עסקה פשוטה: אני אכתוב מאמר ואתם תוכלו לומר שהוא "מאיר עיניים" או להביע הערצה למחברת. כל תגובה ביקורתית, תוהה, או בעלת משמעות תתקל באחד מן הגינויים הבאים: "אשכנזי", "אשכנזיסט", "המגיב הוא פרסונאלי", ועכשיו גם "אינטלקטואל מזרחי יהיר". העובדה שתיתכנה ביקורות שהן לשם שמיים ולמען הרחבת הידע ולא צמצומו והשטחתו לא עולה כנראה על דעתו של איש. התגובה היחידה שהתיחסה לתוכנו של המאמר והעירה עליו הערות בעלות משמעות באריכות היתה שלי (והאמינו לי שקיצרתי וצמצמתי, הייתי יכול למנות עוד שורה ארוכה של פגמים, לא כי יש לי משהו "פרסונאלי" נגד המחברת, אלא כי הדברים נוגעים לאנשים רבים ולנושאים מהותיים וגם כי קראתי את המאמר ברצינות וננתי לו כבוד בסיסי). התגובה הזו זכתה לכינוי "טוקבק" וגם להאשמות כאילו אני צריך לעמוד בהפגנות, לתת דוח ביוגרפי (מה זה שייך למען השם) או לעבור מבחן כלשהוא כדי לנהל דיאלוג ביקורתי. בתוך כך ישנן גם האשמות על "חוסר יכולת" לתרגם טקסט שאינו מתורגם כלל אלא מובא, בלי נגיעה, כולו מאנגלית, כך גם ישנה תגובה מתחסדת שאינה מתיחסת לגוף הענין על אחד המקורות של העבודה שמוצג באור מעוות (הוא אינו היחיד).
    כל זה לא חשוב. מה שכן חשוב, הוא העובדה העצובה שפורסם מאמר שעוסק בפמיניזם מזרחי ובשאלת פלסטין, ובמובלע במזרחים בכלל ובשאלת פלסטין ואף לא אינטלקטואל אחד מן הרבים שכותבים על הנושא הזה, לטוב ולרע, חוקרים טובים וטובים וטובים פחות, לא בוחר, זה היום השלישי, להגיב עליו בשום צורה בעלת משמעות. זוהי העובדה. או שכולם לא מודעים, או שכולם מתעלמים מסמדר, או כולם מניעים את ראשם ביאוש ואומרים "אוי" או שלכולם אין כח "להתעסק." כל האפשרויות מדכאות. כל האפשרויות מדכאות. וסמדר לביא, יחד איתי, צריכה להיות הראשונה להתעצב בגללן.

    עצוב לי לראות את זה כך. פורסם מאמר שניתן להוכיח די בקלות שהוא לוקה בשורה של לקויות מתודולוגיות, עושה עוול לפמיניזם האשכנזי, לפמיניזם המזרחי, לשמאל הציוני, לשמאל האנטי ציוני, לאינטלקטואלים מזרחים רבים, לארגון הלה, לארגון "אדווה" (שכן מספק מימצאים ונתונים דמוגרפיים ואחרים עדכניים ללא לאות כבר הרבה שנים), ולשורה של חוקרים ופעילים. מאמר שמציג מהלך היסטורי מסוים בלי לטרוח לדייק בשום שלב. מאמר שמתעלם משורה פמיניסטיות מזרחיות החל מאסתר מויאל עבור בז'קלין כהנוב וכלה בתקוה לוי ונשות "הלה." ההצדקה להתעלמות: לא קראו עליהן ולא שמעו אותן. מי קבע שכך?! כך גם אף אחד לא קרא את שמעון בלס וכל מי שמדבר על יהודים ערבים צריך לזרוק אותו לפח כי הוא בכלל "מדבר מחוץ לארץ" (מה הפלשתינו-צנטריזם הזה שבא עלינו.. מצפון אמריקה). מאמר שנכתב מתוך יהירות עצומה וחסרת בושה כלפי שורה של אנשים, מהם מצוטטים בו לכאורה בחיוב. מאמר מתחטא שלא מתבייש לכתוב שהוא נכתב בתמיכה של השלמת הכנסה של בטוח לאומי, יריקה בפרצוף של מאות אלפי נשים מזרחיות, שמתקיימות מהשלמת הכנסה ולא קמות יום אחד נוסעות לאמריקה וכותבות מאמר. גם אם המחברת התקיימה בשלב מסוים של חייה, ועל כך אני מצר ומצטער, מהשלמת הכנסה, לשים דבר כזה בסייפא של המאמר זה מעשה קיטש של ממש. חוסר טעם קיצוני. (ועוד אח"כ לטעון שקיימת חובה לדווח על "מקורות מימון" וזאת לכאורה הסיבה, התגובה הזו משום נמחקה אח"כ).

    מאמר שמזלזל במופגן באנשים: "השמאל *מפזם* כסף לשכונות ולא ולהתנחלויות". "מפזם". כך צריך לזלזל. העובדה כי ייתכנו אנשים שפעם, או עכשיו, צעקו את הסיסמא הזו בדם ליבם ומתוך שכנוע פנימי אינה עולה כנראה על דעתו של איש. "הפזמון" הזה הוא קיטש כך אומרים לנו. לא ההערה על ההשלמת הכנסה שמופיעה במאמר.
    אני שואל, איפה הגבולות? איפה המחשבה הישרה והמידה הטובה. איפה ההגינות, איפה העמקות, ובעיקר איפה הענווה. כל אלה חשובים כאשר באים לכתוב מאמר שבא ל*ייצג*. מעשה הייצוג נחשב בעיני רבים לחטא של ממש. אני איני חושב כך. אבל צריך לייצג בעמקות ובענווה כלפי מושאי הייצוג. והנה כאן אף לא אחד מן הגורמים המיוצגים במאמר: השמאל הציוני, והאנטי ציוני, האינטלקטואלים המזרחים, הפמיניסטיות האשכנזיות, המפמיניסטיות המזרחיות, אף לא אחד מיוצג בעמקות ובענווה.
    רציתם טוקבק. הנה טוקבק.

  15. רן

    כתבת במאמר (מופיע בחלק א') ש"כמה פנתרים נורו למוות מטווח קצר בידי צלפים".
    בהערת השוליים מתואר הירי נגד עובדיה הררי, אך לא מתוארים מקרים אחרים.
    האם תוכלי להבהיר נקודה זו?

  16. רויטל

    לא הייתי מכנה את האנשים הללו "אינטלקטואלים" הזהות שלהם מורכבת משינאת אשכנזים וזהו מהות השיח שלהם..

  17. ג. אביבי

    מסבירה היטב את הפתולוגיה של הגזענות האשכנזית בישראל.

  18. ג. אביבי

    סמדר פרסמה כאן מאמר מעשיר שמשקף עבודה יסודית על הפמיניזם המזרחי, הנאבק למען המגזרים המודרים ביותר, ועל הקשריו בתוך המבנה האתני/פוליטי של ישראל.
    הייתה כאן ביקורת אוטומאטית שמבטאת את (אי)מגוון האינסטינקטים הגזעניים של אלה שביקורת על ההגמוניה האשכנזית לא נוחה להם, הייתה כאן ביקורת אוהדת ותומכת בתכני המאמר, הייתה גם ביקורת מתודולוגית.
    לא התפתח כאן דיון על הקשר בין הפמיניזם המזרחי למאבק המזרחי וחבל. מכל הגורמים המזרחים שמחוץ למגזר החרדי רק 'מרכז תמורה' המזרחי-פמיניסטי הרים את הכפפה של מאבק נגד סרטן הגזענות האשכנזית השולט ביומיום הישראלי. אותו גוף שנלחם למען נפגעות תקיפה מינית גם צבר וותק בתביעות נגד מחוללי הגזענות האשכנזית (כגון במקומות בילוי, במוסדות החינוך).
    אני ציפיתי ממבקרי המאמר, מתוך השיח המזרחי, וממצדיקיו להתייחסות לנקודות הבאות:
    – כיצד הזהות היהודית ערבית תשרת את המאבק המזרחי בישראל?
    – כיצד הזהות היהודית ערבית תשרת את מעמד האישה המזרחית בישראל?
    – מדוע דווקא בשנים האחרונות הדרת המזרחים ממוקדי השלטון יותר חזקה (ראו כנסת ישראל הנוכחית)?
    – האם יש סיכוי לתהליך היסטורי מהפכני, בו שכבה מקופחת בוחרת להרע את מצבה שלה לטובת קבוצות מקופחות אחרות? או למען מאבק משותף עימן? האם יש לכך דוגמאות מן ההיסטוריה של העת החדשה?

  19. ג. אביבי

    ייתיחס לתקופה שבין 2007 לימינו. ימחיש ויסביר מדוע הפמיניזם המזרחי הוא עמוד השדרה של המאבק המזרחי עד כה (מרכז תמורה, המכתב האחרון על האפלייה בתקציבי התרבות וכו').

  20. בוקובזה

    המאמר מעולה ומאיר עיניים.

    את טוענת שהאשכנזים מצביעים לשמאל מרצ עבודה , אבל טענה זו כנראה לא עומדת במחקרים של המאה ה 21. לפחות משיחה שהיתה לי עם איתן כהן (עוד סוציולוג מזרחי חוץ ממסדי) הוא טען שאופני ההצבעה בין מזרחים לאשכנזים ותיקים מזה כמה שנים זהים לגמרי. זה דבר שצריך בדיקה.

    באופן די עקיף המאמר דווקא מסביר היטב למה המזרחים מצביעים לימין, בצורה מאוד לוגית.

    העליה של הפמיניזם המזרחי שונה לגמרי מהפמיניזם האשכנזי ויש לייחד לזה מחקר שלם. הפמיניזם המזרחי נובע בעיקרו מירידת כוחו של הגבר המזרחי (ואם אני זוכר היטב את סמדר אמרת שהגבר המזרחי שואף להתחתן עם אישה אשכנזית כדי שזו תחזיר לו את אונו), הציונות שאפה החל משנות החמישים לפרק את הגבר המזרחי ובמידה רבה לסרס אותו כדרך לפירוק המשפחה המזרחית. הפירוק של הגבר די הצליח, ועכשיו הוא צריך להוכיח את כוחו הגברי: לפרנס. דבר שהוא נכשל בו לחלוטין. הוא לא יכול לפרנס לכן האישה היא החזקה. האישה החזקה היא שמובילה היום את המאבק המזרחיע בכלל. סמי פעם ציין תופעה שהתחילה החל מהפנתרים, משנות השבעים ועד היום ירד מספר הגברים בכל ההפגנות המזרחיות או של חסרי דיור שבסוף המאה העשרים ההפגנות האלה היו על טהרת הנשים בלבד. הגבר המזרחי פשוט נמק לו אי שם חסר עבודה, חסר יכולת לפרנס משפחה, ומדוכא לגמרי.

    במצב זה ההתפרקות של מדינות הרווחה הוא דווקא סיכוי לגברים המזרחים החזקים שמצליחים איכשהו על אף המערכת לעלות למעלה. אחת הדרכים הטובות ביותר שאני רואה היא עבודה בחברה שראשיה נמצאים בחו"ל ואין לה ניהול מקומי אשכנזי חזק. בחו"ל כל היהודים נחשבים אותו דבר ובמידה מסוימת סוג של גאונים עולמיים, כלפי החברה מחוץ לישראל אין ייתרון רב למוצא. גברים אלה מתחילים להיכנס לשכונות צפון תל אביב ואחר כך לעסקים או עוזבים את הארץ, אבל אלה שנשארים משנים מאוד את מפת המאיון העליון שהיה כל עוד השילטון היה של המערך וגם הרבה אחרי זה על טהרת האשכנזים. תשובה או רמי לוי הם דוגמא לכך.

    ואם רמי לוי, אני רואה מחאה מאוד גדולה של נשים שבוחרות לקנות בו, מדובר בנשים הן מזרחיות והן ערביות שמוחות נגד רשתות המזון האשכנזיות וקונות שם בהמוניהם. יש עוד חלוקה בין הרשתות, הקופאיות ברמי לוי הן מזרחיות, ערביות ואתיופיות. בקופות של הרשתות האחרות יש היום רוב רוסי.

    יש עוד משהו שמשתקף מהמאמר וממה שכתבתי לעיל והוא שהנאמנות המזרחית היא קודם כל אתנית ואחר כך מגדרית. כנראה שגם אצל האשכנזיות. רק שהפמיניזם האשכנזי נולד מכוחם של הגברים והפמיניזם המזרחי נולד מחולשתם של הגברים.

  21. ג. אביבי

    כותבת סמדר "האם במצב כזה תוקם אם כן מדינה אִסלאמית פטריארכלית בפלסטין-ישראל, שבה יהוו המזרחים שיישארו מיעוט דתי? האם, לחילופין, תוקם מדינה פטריארכלית חילונית בשלטון בני האליטה האשכנזית… האם שתי האליטות הללו [הפלסטינית והאשכנזית, ג.א] ישובו וידירו את רוב האוכלוסייה – הפלסטינים והמזרחים בני המעמדות הנמוכים – מנגישות להשכלה, צדק שוויוני, משאבים פיננסיים, רשתות השפעה ומוניטין.. מחציתם יהיו נשים." – אבחנה ריאליסטית ומדויקת.
    לדעתי, ישנן 3 אופציות עיקריות לגבי עתיד מדינת ישראל: (1) המשך קיומה של המדינה האשכנזית-ציונית ולצידה מדינה פלסטינית עצמאית, (2) פדרציה על כל ישראל/פלסטין בה ישלטו אליטת הקרקעות והתעשיות האשכנזית לצד האליטות הפלסטיניות, (3) מדינה אחת על ישראל/פלסטין תחת שלטון פלסטיני שקרוב לודאי יהיה גם אסלאמי. בכל שלש האפשרויות הנ"ל המזרחים ימשיכו להיות מודרים, מקופחים ומנוחשלים. לאף גורם אליטיסטי שהזכרתי אין אינטרס לשפר את מעמדם של המזרחים. כל ויתור על פריבילגיות יהודיות, כגון החזרת קרקעות לפליטים הפלסטינים שישובו או הגדלת הנציגות הפלסטינית במוסדות השלטון והאקדמיה, יהיה בעיקר על גבם של המזרחים המנוחשלים בלאו הכי. גם אם רוב האשכנזים יהגרו מכאן והשלטון יהיה פלסטיני הוא יעדיף, ע"מ להבטיח קידמה וצמיחה כלכלית, לתת פריבילגיות למומחי רפואה, אנשי-הייטק, מומחי פיננסים/בנקאות, אנשי מדעים מדויקים בכלל מבין היהודים – רובם המוחץ אשכנזים. לא תהיה לו סיבה לספור את המזרחים.
    לכן חשוב לצאת בקריאה לציבור המזרחים להקמת גוף מייצג כבר עכשיו. העתיד של המזרחים, כולל הקיומי הבסיסי תלוי במידת ההתגבשות העצמית שלהם וכמה שיותר מוקדם. אני מצפה מן האינטלקטואלים המזרחים – בעיקר מאלה שעוד לא השמיעו קולם בשיח העכשווי – שירימו את הכפפה. אני מצפה מן הפמיניסטיות המזרחיות שיתנו יד לצמיחתה של מנהיגות כלל מזרחית, כי אם ציבור המזרחים ימחק או יירמס גם להן לא תהיה תקומה.