string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

נשים עכשיו

הפמיניזם המזרחי אינו קשור בטבורו לכלכלת התמיכה של ארגונים לא ממשלתיים או לפמיניסטיות השלום האשכנזיות. גניאולוגיה של תנועה פוליטית או: תגובה למאמרה של סמדר לביא
מאיר עמורמאיר עמור

מתגורר במונטריאול ומלמד באוניברסיטת קונקורדיה

אינני משקיף נייטרלי בויכוח המתפתח בנוגע למאמרה של פרופסור סמדר לביא: "פמיניזם מזרחי ופלסטין". אני בהחלט מעורב בדיון ב"העוקץ" ובכלל. מבחינתי, ליבת מאמרה של סמדר לביא נוגעת לתהליך משמעותי המתרחש בשנים האחרונות בישראל. שינוי זה קשור לעובדה כי בשקט ובהתמדה סדר יום פמיניסטי מקבע את מעמדו בפוליטיקה הישראלית. סדר יום פמיניסטי זה תובע מקום כזווית ראיה וכהשקפת עולם בעלת תוקף ורלוונטיות קיומיים לדוברות/ים ולמציאות הפוליטית והתרבותית במרחב של ישראל-פלסטין.

מבחינות אלה, הדיון בפמיניזם בישראל הוא מבורך. אך פמיניזם ישראלי, כמו כל תופעה פוליטית ותרבותית בישראל מפוצל אתנית, לאומית ומעמדית במשולב ובנוסף לפיצול המגדרי. מכאן גם נובעים הקשיים הרבים בהמשגתו התיאורטית ובקביעת סדר יום פוליטי לגביו. על התרומה של לביא להמשגה זו היא ראויה לשבחים ותודות.

מאחר שבמאמרה מתבצע מעקב אחר פוליטיקת "הכלכלה הנתמכת" (אליעזר ליבנה) של ארגוני המחאה השונים ובכלל זה ארגונים פמינסטיים כאלה ואחרים, הופך הדיון הזה למוקד רגיש עוד יותר.

פרופסור סמדר לביא וד"ר צבי בן דור הם ידידי, אני מעריך וקורא את עמדותיהם מזה זמן רב. יש לנו הרבה מין המשותף, החל בפעולה אינטלקטאולית זהה, דרך עמדות פוליטיות דומות בתחומים רבים. על כן, אני מקדם בברכה את הדיון במאמרה של לביא. התובנות העולות מקריאת המאמר, התגובות והביקורת נראות לי כנוגעות בשני היבטים מרכזיים.

בראשון נבחן הפמיניזם המזרחי מול שאלת פלסטין כפי שיחס זה משתקף בראי החשיבה הפמיניסטית בישראל ונגיעתה לחלוקת העבודה האתנית בין אשכנזים ומזרחים. האספקט השני, נוגע לתובנות באשר לשאלות מחקר, עמדות פוליטיות ומיצוב אישי כמרכיבים בסדר יום מחקרי של חוקרים וחוקרות. היבטים אלה חשובים ביותר. אם כך, אני מבקש להיענות לקריאתו של בן דור לקחת חלק בדיון העולה ממחקרה של לביא.

sisterhood by alasis. cc by-sa

התרומה שלי תתמקד דווקא ב"הערת שוליים מספר ארבע-עשרה" – שלא תורגמה – מהמאמר באנגלית. אל הערה זו התייחס בן דור באריכות רבה. הערה זו נוגעת רובה ככולה לארגון "הל"ה" ולמנהלתו הנוכחית תקוה לוי.

אפתח באספקט אישי של מעורבותי הפוליטית והחברתית בארגון הל"ה, שהוקם ב-1986. בין השנים 1984 ו-1990 היוויתי חלק פעיל ביותר בארגון "הל"ה". הרעיון להקמתו של הארגון נהגה בשנת 1984 במסגרת "יתד" מייסודם של דוד חמו ושלמה סבירסקי. בשנותיו הראשונות היה הל"ה ממוקם בחיפה ונשען בעיקר על פעילות שלי ושל שלמה סבירסקי. לאחר מכן הצטרפו אלינו שולמית אדוני (מנהלת המשרד בחיפה) ואילנה שמאי. ניתן לקרוא לתקופה זו הפרה-היסטוריה של הפמיניזם המזרחי.

עיקר פעולתה של הל"ה היה לארגן הורים לפעולה לשינוי דמוקרטי של מערכות החינוך במקומות מגוריהם. במפגשים אלה, היו נשים הרוב המכריע של ההורים. עם הזמן, התחוורה עובדת יסוד מרכזית אחת: נשים בעיירות פיתוח, בשכונות בערים הגדולות ובכפרים ערבים היו הפעילות המרכזיות בחינוך הדור הבא. לעובדה חברתית פשוטה וישירה זו היתה השפעה מכרעת על הבנתי את סדר היום הפוליטי של הל"ה.

הטענה כי נשים מהוות את ליבת ההתנגדות המזרחית לפוליטיקה של החינוך בישראל הועלתה על-ידי פעמים רבות במסגרת הל"ה כמו גם במפגשים פוליטיים של "החזית המזרחית" (כוכבי שמש, יוסף שילוח ז"ל, אילנה סוגבקר, תקווה לוי, ימין מסיקה ומירה אליעזר) וכן בפגישות רבות שהתנהלו בביתה של ויקי שירן ז"ל בתל-אביב.

בשנת 1987 עבר ארגון הל"ה לתל-אביב, אז הצטרפה לשורותיו תקווה לוי כמנהלת המשרד. מפגש ראשון של נשים פעילות פוליטיות ומזרחיות התרחש במשרד "הל"ה" בקיץ 1988. בין המשתתפות היו ויקי שירן, יעל צדוק, אילנה שמאי, אילנה סוגבקר, חנה כהן, יונית מנצור, רונית דגן-טימסטית ואחרות. בשנת 1990 עזבתי את ישראל ללימודי דוקטורט וכן את ארגון הל"ה. עם השנים הגיעו אנשים רבים להל"ה, פעילותה הסתעפה, התפתחה (הוקמו בתי ספר "קדמה" בתל-אביב וירושלים) ופנתה לכיוונים נוספים שלא הכרתי מקרוב.

בעיניי, הבעיה המרכזית במאמרה של לביא אינה קשורה דווקא להיעדר ציון פעולתה או תרומתה של הל"ה, הדיוק בציון עובדה אישית, דמוגרפית, אקדמית או ביוגרפית כזו או אחרת או אפילו הוויכוח התיאורטי והפוליטי על הגדרה מסויימת (יהודים-ערבים). המאמר לוקה, לדעתי בשתי נקודות: הראשונה היא קשירתו הבלעדית של הפמיניזם המזרחי לחבל הטבור של "כלכלת התמיכה" של ארגונים לא-ממשלתיים בישראל; והשניה היא הדומיננטיות המוענקת ל"פמיניסטיות השלום האשכנזיות" כקבוצת התייחסות כמעט בלעדית לניסוחו של סדר יום פמיניסטי מזרחי.

אין לי שום ספק כי "כלכלת התמיכה" על פיה ארגוני שמאל תלויים, לעצם קיומם, בכספים המגיעים ממקורות ידועים וברורים מחוץ לישראל, יוצרת פוליטיקה בעייתית ביותר בתוך הארגונים הנתמכים וכן מעוותת או משפיעה על הפעולה והמסר המעובד על-ידי ארגונים שכאלה. נראה לי שנקודה זו זכתה לכיסוי ממצה ביותר במאמרה של לביא. לעומת הניתוח והביקורת של היבט זה, נראה לי שהניתוח של "פמיניזם מזרחי ושאלת פלסטין" לוקה בחסר.

"שאלת פלסטין" בהחלט מציינת קו פרשת מים בהתייחסות הפוליטית של מזרחים ואשכנזים בישראל ונראה כי היא יוצרת פילוג בין "פמיניסטיות השלום האשכנזיות" והפמיניזם המזרחי. לדעתי ההבדל עמוק ורחב יותר מאשר ההשלכות שיש למנגנון חלוקת הכספים וההקצאה הפוליטית של משאבים. אך הבדלים אלה נותרו אילמים בניתוחה של לביא.

האופן בו נשים מזרחיות ממוקמות באופן מעמדי, מגדרי, אתני ולאומי מעניק להן ייחוד היסטורי ותיאורטי. את העמדה הזו ניסחתי זה מכבר בכנס הסוציולוגי האחרון (פברואר 2010). המאבק החברתי בישראל הפך, בעיקר בשנים האחרונות, למאבק המובל, מוגדר ומנוסח על-ידי נשים מזרחיות. נשים אלה מעבדות את מיקומן ביחס למרכיבי הכוח בחייהן ולחברה הישראלית ככלל.

אם קוראת עם ילדיה. נשים כפעילות מרכזיות בחינוך הדור הבא. צילום: cc by-Pratham Books

לעובדת ייחודיותן של נשים מזרחיות ותרומתן לסדר היום הפוליטי החברתי אחראים גורמים רבים, אך הגורם המרכזי הוא כישלונם המתמשך של גברים מזרחים בעיצוב פוליטיקה של מאבק חברתי. ההודאה בכישלון זה מחוייבת המציאות והיא גם הכרחית על מנת להבין את פשר עלייתה ומרכזיותה של ההגדרה הנשית המזרחית במציאות הפוליטית בישראל. אין ספק, כי גברים מזרחים היוו יעד חשוב ביותר לדיכוי, להכפפה, לגיוס ובעיקר להכלה. מבחינה זו, לדיכוי החברתי הישראלי היו ועודם היבטים מגדריים גם מבחינתם. במאמר קצר זה אין בכוונתי לנתח את הסיבות הרבות לחולשתו של המאבק המזרחי אשר נוהל על ידי גברים. על כך כתבו רבים, אם כי לא בשפה זו.

עם המציאות בה גברים מזרחים נכשלים בארגון העבודה, הפוליטיקה והתרבות אנו למעשה חיים כיום. לדוגמה: הניצחון הפוליטי הבולט ביותר של גברים מזרחים בעשורים האחרונים היה הקמתה של מפלגת ש"ס. אך זו כמפלגה וכמנוף פוליטי מהווה כישלון מבחינת קידומם המעמדי והתרבותי של מזרחים בישראל. על מפלגת "הליכוד" כמעוז של גברים מזרחים אין צורך להכביר במילים ואילו על תרומתם של עמיר פרץ ועופר עיני לדלדול כוחה היחסי של העבודה לעומת ההון ולחיסולו של הטיעון המזרחי בתחום יחסי העבודה וההון, יש הרבה מה לומר.

מה עשויים להיות ההיבטים הייחודיים של תפיסה פמיניסטית מזרחית את שאלת פלסטין? כיצד נשים מזרחיות משלבות את עולמן עם אתגרים חברתיים ופוליטיים רחבים של כלכלה, מלחמה ושלום. זוהי שאלה הניצבת במרכז הבמה כיום ואליה התייחס מאמרה של לביא באופן עקיף בלבד, כמו גם התגובות והביקורת לה זכה. זוהי סוגיה הדורשת התייחסות תיאורטית פמיניסטית ישירה. אני סבור, שפעילותן של נשים מזרחיות בתחום החינוך והיצירה ובפיתוח הביקורת התרבותית עשויה להוות מודל לחיקוי גם לפיתוחה של טענה פוליטית באשר לשאלת פלסטין. בנקודה זו אבקש לסיים מאמר קצר זה.

הכנסים בהובלת תנועת "אחותי" מהווים דוגמה אחת מרבות לפעילותן הענפה של נשים מזרחיות בתחומי היצירה, ניתוח התרבות ופוליטיקת התרבות בישראל. חשובה ביותר לדעתי היא העובדה כי נשים מזרחיות רבות מגדירות את מיקומן ואת סדר היום הפוליטי על פי מרכיבים הלקוחים מחייהן באופן מלא (כדוגמאות מאלפות אפשר לראות את פעולתן של ויקי כנפו ואורטל בן דיין). ברור לגמרי, כי בשדה היצירה התרבותית לא כל הנשים זוכות לכדי ביטוי. אך, יחד עם זאת ברורה גם העובדה כי יצירתן של נשים מזרחיות מצליחה להכיל בתוכה ולשנות את מבנה התרבות הישראלי (הסרט "שבעה" הוא רק דוגמה אחת מרבות). פעולה זו יש בה כדי לשנות את ההתייחסות הישראלית אל התרבות ויצירתה בישראל.

עוד בפעולתה של הל"ה לפני כשני עשורים בתחום החינוך היה מיקומן של נשים מרכזי. לדעתי ההישגים הללו בתחומי החינוך והיצירה התרבותית יאפשרו הגדרה חדשה גם לתפיסה פמיניסטית מזרחית בשאלת פלסטין. זוהי רק שאלה של זמן. את האנרגיה, הכישרון והיכולת ניתן לחוש באויר. מאמרה החשוב של לביא בהחלט דוחף את ההכרה בנחיצות ובהבנה זו אל חזית הבמה הפוליטית והתיאורטית בישראל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אורה לב-רון

    והנשים המזרחיות הן העיפרון. מרגש

  2. למאיר עמור

    על פמיניזים מזרחי ופלסטין יכולה לדלג ב"מחקרה" על חומר אינסופי שקיים בעברית לגבי השנים 1990-1995? בושה וחרפה. או שהחוקרת היא פשטנית או שיש כאן השכחה ציונית-אשכנזית טיפוסית. הנה דוגמה שמשום מה לא נכנסה למאמר בין ה15,000 מילים של הפרופסור:

    הלה ופמיניזם – ביוני 1994 התקיים "הכנס הפמיניסטי העשירי בישראל". פעילות הלה לקחו חלק מרכזי בארגון הכנס וכ- 200 נשים וילדים מקבוצות ההורים של הלה השתתפו בכנס ולקחו חלק פעיל בפנלים בנושאי חינוך ורווחה. במאי 1996 התקיים כנס הנשים המזרחיות הראשון בישראל "אנחנו כאן וזה שלנו" – מחצית ממארגנות הכנס ומרבית המשתתפות היו פעילות הלה. במהלך חודש אוקטובר 1999 יזם ארגון הלה כנס נשים עילות "נשים משנות", בו התארחו גם נשים מהארגון האמריקאי Women to Women. בכנס נפגשו נשים מעיירות פיתוח, שכונות, יהודיות וערביות, ותיקות ועולות, אשר נאבקו לבד או יחד על זכויות ילדיהן בחינוך. בנוסף, לאורך השנים תומכת הלה בעשרות קבוצות של אמהות ממגזרים שונים בהתארגנויות סביב זכויות ילדיהן בחינוך.

    http://kedma.co.il/block/archives/118

  3. מאיר עמור

    תודה רבה עבור האינפורמציה שצירפת/ם. קובץ האינפורמציה של הל"ה מרשים ומשכנע ביותר. הייתי מודע לחלק של הפעילות אבל לא לארסנל המרשים הזה. המאמר של אבידוב מצויין וחשוב; והטיעון המרכזי של מאמרי בהחלט תואם את עמדתה:וירטאוליות אינה כוח. דרך אגב, השם שאני הענקתי למאמר הוא: גניאולוגיה של פמינזים מזרחי. האינפורמציה שספקת בהחלט מתאימה לשם. תודה פעם נוספת.

  4. צופה מהצד ולא לגמרי מבינה

    מבלי שאכיר את ההיסטוריה, מהטונים שבהם מתנהל בטוקבקים הדיון על המאמר של לביא אין ספק שיש לאנשים פה הרבה מטענים אישיים.
    כל כך מעטים דוברים את השיח הביקורתי שמשלב היבטים של אתניות, לאומיות ומגדר, שממש חבל שהאנרגיות הולכות על עימותים פנימיים במקום להתרכז במטרה המשותפת לכל המשתתפים בדיון.
    ותודה למאיר עמור שלפחות להרגשתי ניסה למתן את הלך הרוח הלוחמני של הדיון ולהוליך אותו לכיוונים פרודוקטיביים יותר.

  5. סמדר לביא

    מאיר יקר,

    תודה על תגובתך העניינית למאמרי. שמחתי לראותה. סליחה על האיחור בתגובתי לך. לא הייתי מחוברת לרשת כ – 3 ימים.

    אני בהחלט מסכימה עם קביעתך על כישלונם של הגברים במאבק המזרחי. אני מסכימה עמך, שגברים מזרחים היו ראשית דבר יעד להכלה והדרה בו זמנית ע"י מודל הגבריות האשכנזית.

    אני גם מסכימה עם ביקורתך, שלא עסקתי בהיבטים הייחודיים של תפישה פמיניסטית מזרחית את שאלת פלסטין. עסקתי בעיקר בסיבות המונעות מן הפמיניסטיות המזרחיות לפתח ולהביע בציבור, קל וחומר לפעול, מבחינה ייחודית, או בכלל, בשאלה זו. דנתי בשיוך הפוליטי של הקהלים עליהן הן מסנגרות, ובתוכן הן מנהלות פרויקטים, הדרושים להן למען תקבלנה תקציבים כדי לתפעל את ארגוניהם.

    לפי האינפורמציה אותה אספתי במהלך שני העשורים האחרונים, פמיניזם מזרחי קשור בהחלט למה שאתה קורא "כלכלת תמיכה". העיקור של תנועות חברתיות רבות, כולל העיקור שעבר הפמיניזם המזרחי, נובע מתהליך הטרנספורמציה שעוברות תנועות חברתיות ההופכות ל אן ג'י או-ס (סליחה, אני לא יכולה להחליף לאותיות אנגליות עקב בעיות טכניות כעת), או לעמותות רשומות של "המיגזר השלישי".

    מאמרי עסק, אמנם בקיצור, בשוני בין הפמיניזם המזרחי לשאר הפמיניזמים בישראל. בעיקר התמקדתי במקורות הגיוס המגוונים של חברות הפמיניזם המזרחי, הכוללים נשים בעלות רמות השכלה שונות, תעסוקות שונות (פרופסיונאליות ולא פרופסיונאליות), מיקומים מגוונים ברחבי הארץ וכד'. עימתתי את הפמיניזם רחב היריעה הזה עם הפמיניזם הישראלי בעל ההילה הבין לאומית, שהוא הפמיניזם של תנועת השלום. עם כל הכבוד שאני רוחשת לאירגונים פמיניסטיים אחרים בישראל, כמו שדולת הנשים, פרלמנט נשים וכיו"ב, האירגונים הללו לא חדרו כ"מותגים" לזירה הפמיניסטית הבין לאומית, כשם שחדרה קואליציית נשים ושלום, וארגונים אחרים השייכים לסוג מחשבה ופעולה זה.

    איני מתיימרת להיות הסטוריונית של סין, או סוציולוגית של התקשורת בישראל. אנתרופולוגיה הייתה בעבר מוכרת כעוסקת בעיקר בתרבויות נידחות ואזוטריות. העבודה הנוכחית שלי, להבדיל, עוסקת ברוב הדמוגרפי של אזרחי מדינת ישראל. לכן גם ציינתי את דחייתו של הרוב האזרחי של ישראל, שהוא מזרחי, את הכינוי "יהודי ערבי", כינוי שלי, אישית, נוח מאוד עמו, לאחר יותר משלושה עשורים של מחקר שטח פעיל במצריים.

    בתור אנתרופולוגית, זכותי המלאה להפעיל את סמכותי האתנוגרפית, ולבחור מה כן נכנס ומה לא נכנס למאמרי, על סמך הנתונים שלי. המקורות שלי אינם מתמצים אך ורק בפירסומים שבכתובין – ספרים, מאמרים, אתרי אינטרנט וכיו"ב.

    כשהחלטתי מה כן נכנס ומה לא נכנס למאמרי, הסתמכתי גם על מקורות מידע לא פורמאליים, להם משקל רב בכתיבה אנתרופולוגית, כל עוד הם מוצלבים ומעומתים זה עם זה. דנתי כאן בתגובה קודמת על הבעייתיות של המתודה האנתרופולוגית, שהיא גם כוחה הרב – ההתנסות. פרופ' דון הנדלמן הגדיר זאת בתמציתיות:

    "שיטה זו תלויה באיכות הקשר פנים-אל-פנים בין האנתרופולוג לבין האנשים אותם הוא חוקר, ואשר מהם הוא מקבל מידע, בדרך כלל על ידי חיים משותפים עמם או קרוב אליהם, ותשומת לב זהירה למה שקורה. שיטה זו, הדורשת כישורים היכולים להירכש רק באמצעות עשייה, שונה בתכלית מן השיטות האחרות במדעי החברה, שבהן כלי המחקר הם שאלון או מבחן, המשמשים על מנת לקבל מידע אשר לאחר מכן מנותח סטטיסטית, עם קשר מועט או ללא קשר כלל בין החוקר לבין אוכלוסיית המחקר."

    התגובות האלמונימיות שנכתבו באתר זה ושעסקו בבחירותי, כמו גם תגובותיו של צבי בן דור, מאששות את החלטותי בנוגע לחומרים אותם בחרתי להציג במאמרי. הייתי מעיזה לשער, שאם היית מעיין לעומק במקורותיך הלא פורמאליים, וביחסיהם אל ההתנסות אקטיביסטית-מחקרית שלך, היית קרוב לוודאי מגיע מסקנה דומה.