string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

שמאל ושמאל בחברון

מאות אנשי ונשות שמאל פלסטינים וישראלים נכחו בכנס חברון למאבק בכיבוש ובגזענות. היה מעניין, משותף, מעודד, ובעיקר – מאוד שמאלני
חגי מטר
משתתפי ומשתתפות הכנס. הפעם הראשונה זה לפחות 11 שנים שכל מפלגות השמאל הפלסטיניות מתאחדות בכנס אחד משותף עם מפלגות ותנועות שמאל ישראליות. צילום: רסול סעדה

רגע לפני הקראת גילוי הדעת המשותף שנעל אמש את כנס חברון למאבק בכיבוש ובגזענות, עלה לבמה נציג הוועדה המארגנת, שהקדישה את שמונת החודשים האחרונים ליצירת קשרים, גישור על פערים, חיבור בין מפלגות ותנועות משני צדי הקו הירוק, ותכנון תוכני ופוליטי של הכנס. הוא עלה לבמה כדי להגיד תודה מיוחדת, רגע לפני שמתקפלים והולכים הביתה בסוף יום ארוך. התודה לא הייתה למושל חברון, שפתח את הכנס. היא לא הייתה לנציגי הרשות והוועד הפועל של אש"ף, שדפקו נוכחות בשעה הראשונה ונעלמו די מהר. התודה גם לא הוקדשה לפונקציונרים פוליטיים מקומיים, לא לתורמים מקטלוניה שעזרו במימון הכנס, ואפילו לא לראשי התנועות והמפלגות שהגיעו.

התודה המיוחדת שנעלה את הכנס הופנתה לנהגים שהביאו את הישראלים, ועזרו בעקיפת מחסומים צבאיים, למתורגמניות ולמתורגמנים הסימולטניים לעברית, ערבית ואנגלית, שעבדו שעות ארוכות, ולעובדי המלון בו התארחנו, שדאגו לנקות סביבנו, לרענן את מלאי התה והקפה בשולחנות הכניסה, ובישלו ארוחת צהריים. זו הייתה תזכורת מקסימה של מה זה שמאל, גם יהודי וגם ערבי, עם תודעה מעמדית, עם יכולת לראות את מי שבדרך כלל נותרים שקופים ובשוליים. זה היה סיום יפהפה לכנס שהיה כולו באותה הרוח.

מתעקשים על השותפות

לכולם היה ברור שזה אירוע היסטורי. מאבק משותף קיים בשטחים כבר שנים רבות. בבלעין קיימו השנה בפעם השישית את כנס המאבק העממי בגדר ובהתנחלויות. אף על פי כן, זו הפעם הראשונה זה לפחות 11 שנים, אם לא יותר, שכל מפלגות השמאל הפלסטיניות (החזית העממית, החזית הדמוקרטית ומפלגת העם) מתאחדות בכנס אחד משותף עם מפלגות ותנועות שמאל ישראליות (התחברות-תראבוט, שהיא גוף חבר בחד"ש, וכן המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, ופעילים מארגונים רבים נוספים). היה צורך בשנים ארוכות של מאבק משותף בשטח, חיזוק קשרים ובניית אמון, כדי שמפלגת החזית העממית – למשל – תסכים באופן רשמי להיפגש עם ישראלים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפתחו יחד מעל במה אחת לא רק שאלות של בניית השותפות, אלא גם לבטים פנימיים של שמאל פלסטיני ושל שמאל ישראלי.

מושב הפתיחה של הכנס הדגיש את הייחודיות הזו. מושל חברון, כאמל חמיד, נתן את ההקשר המקומי, והזכיר שאנחנו נמצאים בעיר מחולקת, שבה חייהם של מאתיים אלף פלסטינים מושפעים על ידי גחמותיהם של 400 מתנחלים קיצונים. חמיד אמר שאין מקום לדו-קיום עם המתנחלים. כאיש הפת"ח היחיד שדיבר בכנס, הדגיש חמיד את קו המפלגה שלו כשטען שהדרך היחידה להתמודד עם ההתנחלויות היא באמצעות קבלת עצמאות באותם אמצעים שישראל קיבלה עצמאות: פנייה להכרה באו"ם.

מיקאדו ורשבסקי מהמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית הזכיר שהאלטרנטיבה וההתנגדות לכיבוש אינה חדשה בחברון, וסיפר על המאבק נגד המתנחלים מאז 1979, שנמשך עד היום מתוך עקרונות של שותפות ואנטי-נורמליזציה. בסאם אלצאלחי, מזכ"ל מפלגת העם, נשא דברים בשם מפלגות השמאל הפלסטיניות, והדגיש שהשותפות מתאפשרת רק עם מי שהוכיחו את עצמם בהפגנות ומעצרים כמתנגדי הדיכוי ותומכי השלום והחירות. המושב נסגר עם דבריה של ג'והיינה ספי, פעילת התחברות-תראבוט, שהשלימה את התמונה והזכירה את מקומם של הפלסטינים שגרים בישראל, ושחלק מהמאבק שלנו הוא למען אזרחות שווה במלוא מובן המילה.

לא אוכל לפרט את כל תכני שאר המושבים, שנמשכו מעשר בבוקר עד שש וחצי בערב, בפני כשלוש מאות פלסטינים וישראלים (עם חלוקה של כחמישים-חמישים). הדוברות והדוברים התעמקו בפנים שונים של הכיבוש, של המציאות האזורית המשתנה, של הפיוס בין פת"ח לחמאס, של אינטרסים כלכליים של אליטות מקומיות ובינלאומיות, של כלים במאבק, ועוד. עם זאת, כן ארצה להדגיש שתי הרצאות מעניינות במיוחד: אחת שעסקה במתחים פנימיים בחברה הישראלית, והשנייה על מקומן של הנשים במאבק העממי ובחברה הפלסטינית בכלל.

ההרצאה הראשונה נישאה על ידי חררדו לייבנר מתראבוט. לייבנר טען שכיום הכיבוש הולך בשתי דרכים מקבילות: האחת היא דרך השלטון והאליטה, שמכוונת להגיע לסוג של ריבונות פלסטינית מוגבלת בגדה, אך תוך המשך שליטה צבאית וכלכלית ישראלית מוחלטת, והשנייה היא דרך הימין הקיצוני, שמגביר את אחיזתו בצבא, בליכוד, ובמוסדות כמו עיריית ירושלים – וששואף להרחבת השליטה הישירה בשטחים. שתי הדרכים גם יחד מעוררות התנגדות והתקוממות פלסטינית, אמר לייבנר, וזו לגיטימית בכל צורותיה.

עם זאת, הוא טען, בצורות מסוימות ובתקופות מסוימות ההתנגדות הפלסטינית יוצרת קושי גדול מאוד לשמאל בחברה הישראלית. יהודים בישראל חווים פחד קיומי אמיתי וממשי מאוד, שכן חלקים מההתנגדות מסכנים את חייהם, ונתפסים כניסיון להשמיד את המדינה כולה. במצב כזה קשה לגייס כוחות משותפים להתנגדות שממוקדת בפרויקט הקולוניאלי הישראלי, ושמטרתה שוויון זכויות מלא, מדינה פלסטינית עצמאית, ופתרון שכולל שיבה לפליטים הפלסטינים.

עם זאת, יש גם סיבה לתקווה. "האליטה הישראלית רוצה לכבוש עם אחר, ובו זמנית מבצעת מהלכים קפיטליסטיים ניאו-ליברליים נגד עמה שלה", אמר לייבנר, "המהלכים האלה יוצרים רמות שונות של התנגדות פנימית. מתוך סולידריות שלנו עם הקורבנות של המדיניות הכלכלית, אפשר ליצור אלטרנטיבה לא ציונית שתיטיב עם כלל החברה… המאבק, אם כן, הוא לא מאבק מדיני, מנותק, נגד הכיבוש, אלא הוא עובר דרך מיליוני אנשים, שמעוניינים בעצמם להתנגד למכבשים בחייהם. מצב זה מצריך תיאום אסטרטגי בינינו, שיאפשר להביא בחשבון את הצרכים הפוליטיים של שני הצדדים הנאבקים".

הנאום הסוחף והמרגש ביותר בכנס היה נאומה של עפאף ע'טאשה, פעילה פמיניסטית ממפלגת העם. ע'טאשה, שפתחה את דבריה בגינוי הרציחות האחרונות של תומכי המאבק הפלסטיני, נתנה סקירה מאלפת של מקומן של נשים בחברה הפלסטינית ביחס למצב המאבק העממי. נקודת המוצא של ע'טאשה הייתה שככל שהעם הפלסטיני בוחר יותר במאבק עממי, רחב ובלתי-מזוין, כך גובר מקומן של נשים במאבק, ובהתאם לכך בחברה כולה. מנגד, ככל שהמאבק מצטמצם לכיוון של גבורת הלוחמים והמתאבדים, או פונה לדרכים דיפלומטיות צרות שלא נתמכות על ידי פעילות בשטח, מקומן של נשים נמצא בירידה.

בסקירה ההיסטורית של הדגימה ע'טאשה את התהליך הזה באמצעות תיאור של עשרים וארבע שנות המאבק האחרונות – מאז הבחירה במאבק העממי של האינתיפאדה הראשונה. באותם ימים, לדבריה, מעמדן של נשים בחברה עלה באופן משמעותי, כשנשים השתלבו הן במאבק עצמו, והן ב"מאחורי הקלעים" שלו – בפעילות המפלגתית, בוועדות, וכן הלאה. שנות התשעים היו שנות "התהליך", שנים שהתאפיינו במימון כבד מחו"ל לארגוני החברה האזרחית הפלסטינית, וכך הובילו ל"אנג'יאואיזציה" (מלשון NGO) של המאבק הפמיניסטי: במקום פעילות פוליטית, הוקמו ארגונים שנועדו לעסוק ב"העצמה" או לעשות "פרויקטים חברתיים" – אך משקלם הפוליטי היה אפסי. בתחילת האינתיפאדה השנייה היו כמה שבועות של חסד למאבק העממי, וגם לנשים, אך הפנייה למאבק מזוין הובילה גם לנסיגתן של נשים מהבמה הציבורית, מצב שלא השתנה משמעותית גם היום.

ע'טאפה טענה שלמרות ניסיונות להתניע מאבק עממי בכפרים המפגינים נגד הגדר, חסרה כיום החלטה אסטרטגית פלסטינית שמקדמת את המאבק הזה, וההנהגה הפלסטינית עצמה מקפידה מאוד למנוע את שילוב החברה במאבק, שכיום מתנהל בעיקר בערוצים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים. לסיכום דבריה אמרה שבלי מאבק עממי רחב לא ניתן יהיה באמת לעצור את הכיבוש, כמו גם שלא ניתן יהיה להגיע לשחרור נשי מלא. ע'טאפה אמרה שיש כיום פוטנציאל גדול למנהיגות נשית פלסטינית, אך שיש צורך בבניית אסטרטגיה של מאבק, כמו גם בוויתור על הנוחות של העמותות הממומנות, ובחזרה עקרונית לתוך המפלגות, שתהיה מורכבת מנכונות המפלגות לקלוט נשים להנהגה, וממאבק בלתי פוסק של נשים על מקומן בתוך המפלגות.

ביקורת משמאל

כאמור, הכנס ננעל בגילוי דעת משותף של כל המפלגות והתנועות המארגנות. לצד ההצהרות הצפויות בדבר אחדות פלסטינית, דרכים לפתרון הסכסוך, והצהרת מחויבות לשחרור אסירים ולהמשך במאבק העממי והמשותף, כלל גילוי הדעת גם כמה מסרים שמאליים שלא ניתן היה לשמוע בכינוסים של אנשי פת"ח, למשל. כך הדרישה לחירות ולדמוקרטיה הוגדרה ככזו ש"אינה בשפתה של קלינטון", שאינה מופרדת מדרישה לשוויון כלכלי-חברתי, וששואפת ל"פיתוח של אזורנו למען כל תושביו, ללא שליטה ומעורבות של חברות בינלאומיות מבית היוצר של האימפריאליזם האמריקאי".

אבל השמאליות של הכנס ניכרה לא רק בדברים שנאמרו על הבמה, או בהצהרה המסכמת. רוח השמאל נשבה בערנות בקהל, בשאלות שנשאלו, בביקורת שנמתחה על הדוברים או על הארגון של הכנס, ובדיונים שנערכו בין באי הכנס בהפסקות.

כך למשל עלו שאלות, של יהודים וערבים, על היחס הראוי בשמאל כלפי הכרזת העצמאות הצפויה בספטמבר והשלכותיה על זכויות הפליטים, וכן על סוגיית פתרון שתי המדינות מול מדינה אחת (עמדה שהייתה כנראה במיעוט מבוטל בקרב באי הכנס). אחרים שאלו על היחס הראוי לחמאס: שמוצג כשותף חשוב בפיוס ובאחדות הפלסטינית, אך מייצג כידוע פונדמנטליזם דתי וימני, שעל אנשי שמאל לדחות מכל וכל. היו מי שתקפו את מארגני הכנס על כך שלא נמתחה בו מספיק ביקורת על הרשות הפלסטינית, שלאחרונה מנעה קיום הפגנות שהתכוונו להגיע להתנחלויות, ושממשיכה להחזיק באסירים פוליטיים (ביקורת שצוין שיש להפנות גם כלפי חמאס ברצועה).

עוד נטען שמלבד נאום הפתיחה של ג'והיינה ספי, לא היו כלל דוברות או דוברים פלסטינים מגבולות 48', מה שדחק את הדיון בעתידם מעט לצד. ניתוח מעמדי מעניין הציע אחד המגיבים מהקהל, כשהעלה את האפשרות שלמול האחדות בין פת"ח לחמאס, הולך וגדל פילוג פנים פלסטיני אחר: בין ערי הגדה המשגשגות, תפארת משטרו של סלאם פיאד הפרו-אמריקאי, לבין הכפרים ומחנות הפליטים, שממשיכים לסבול מעוני ומכיבוש ישיר-יותר.

ניתן להעביר ביקורת על הכנס גם בשל מיעוט הנשים בין הדוברות (היו נשים, אבל לא בכל הפאנלים), בשל היעדרו המוחלט והבולט לעין של הדיון ב-BDS, בשל העובדה שלמרות עיסוק משמעותי במאבק העממי לא הגיעו אליו כמעט בכלל פעילים מהמאבק (עובדה שניתן להסביר בעובדה שרוב הפעילים בכפרים הם אנשי פת"ח או חמאס), ובשל כך שלא ניתן זמן לדיונים בקבוצות קטנות.

עם זאת, למרות שהביקורת חשובה, ושלא ניתן לקיים שמאל בריא ופעיל בלעדיה, יש גם לקחת אותה בפרופורציה. כאמור, מדובר בכינוס היסטורי, ראשון מסוגו. קבוצה גדולה של נשים ואנשים עבדה עליו קשה במשך חודשים רבים, והפיקה תוצר נדיר באיכותו, ורק מובן הוא שלא ניתן היה לעשות הכל, להספיק הכל, להזמין את כולם (ואת כולן), או לדבר על הכל. מובן גם, שלמרות שאת השם "כנס חברון הראשון" נתתי אני, והוא לא הופיע בשום מקום בכנס עצמו, אני בטוח שאכן מדובר רק בכנס ראשון. נראה שכל הנוכחים יצאו בתחושה שקרה כאן משהו, שנפתחו כאן דלתות ואפשרויות שעד לפני כמה שנים לא היינו מעלים על דעתנו שייתכנו – נמצאות עכשיו לפתחנו.

אני בטוח שכל המעורבים ירצו להתניע בהקדם מהלך של כינוס מפגש נוסף, אולי עם יותר דיונים פתוחים ומשותפים, ושהצטברות מפגשים כאלה יסללו את הדרך ליותר הבנה והיכרות, ולחשיבה שמאלית בריאה ומעמיקה יותר בשני הצדדים. נתראה, אם כן, בכנס חברון השני.

הפוסט התפרסם במקביל באתר mysay

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. כפיר אזולאי

    בליל העיוותים הארוולינים לא יטשטשו את העובדה שהמתכנסים מעוניינים בטיהור אתני של חברון מתושביה היהודים. הישוב היהודי בחברון אגב עתיק מההתיישבות הציונית אשכנזית בארץ. אבל כמובן שמטר לא תומך בגירוש תל אביב אלא בגירוש יהודי חברון

  2. אזרח.

    המתנחלים בחברון השניאו עצמם על כלל תושבי חברון המוסלמים.דווקא מי שביצע ומבצע טיהור אתני אלה המתנחלים.דוגמאת רחוב השוהדה.

    http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3520989

    http://www.youtube.com/watch?v=hwtgyZbjnH8

    http://www.tv.social.org.il/medini/tour-in-hebron-hebrew.htm

    לכן איני מתפלא אם חברון בכללותה מעוניינת להקיא מתוכה את אלה הממררים את חיי התושבים בחברון.

  3. דוד

    מעניין מאוד. שווה לזכור את זה בפעם הבאה שמישהו יתחלחל מהאמירה שיש פעילי שמאל קיצוני שאין להם בעיה מוסרית עם טרור ורצח אזרחים (כל עוד מי שעושה זאת מכריז שהוא רוצח בשם "ההתנגדות", כמובן).

  4. חררדו לייבנר

    מי אמר שאין לו בעיות מוסריות עם רצח? מר דוד (אם זה שמו – הפרטי או שם משפחתו) משמיץ בדרך הנוחה לו. מצב כבוש כרוך באלימות יומיומית קשה כלפי הנכבשים. לנכבשים שמורה הזכות להתנגד והם ורק להם שמורה הלגיטימיות בבחירת האמצעים והדרכים להתנגדות. אזרחים של מדינה כובשת המפעילה אלימות לא זכאים לשפוט או להכתיב או להטיף לנכבש איך והאם להיאבק. זה מה שאמרתי. מידת האלימות, האם אלימות, זו כבר שאלה של נסיבות ופרופורציות ובודאי שגם השלכות אנושיות ומוסריות. אבל את החשבון הזה יעשו הנכבשים שהם הסובלים מהאלימות השיטתית. וזה נכון לכל הכיוונים ולגבי כל דיכוי. המדכאים או הנהנים מפריבילגיות עקב הדיכוי מאבדים את זכותם להפעיל סרגל מוסרי כלפי תגובת המדוכאים. ובודאי שלא כל הפעלת אלימות היא מעשה התנגדות.

  5. איזי גור

    האם באמת "אין לבכות על חלב שנשפך?!"
    ומה, עם אותו תינוק שהחלב
    השפוך גרם לעיכוב גידולו הנורמלי ולהתפחות בריאותו הטובה?"
    אם תאבו, אני מזמינכם לחלום ביחד אתי.
    בחלומי ראיתי את ממשלות ישראל לדורותיהן מתייחסות אל הערבי החי בישראל כאל אזרח שווה זכויות ליהודי החי בה.
    ובתמורה הוא מחויב לשרת את המדינה ואת אזרחיה. אם ירצה יוכל לשרת גם בצה"ל
    ואני חולם שאי אז, בשנת 1967, הזכורה לטוב ולרע, היה מישהו מראשי הממשלה פונה אל ערביי השטחים ומציע להם שיתוף פעולה בפיתוח האזור לטובת כולם ואף מבקש את עזרתם בבחירת שטחים לצורך התיישבות מתפתחתומפותחת של
    כ ו ל ם!
    וחלמתי שהדין החל על היהודי יחול גם על הערבי, בין ישראלי,בין פלשתיני חסר ארץ וזהות לאומית.
    וגם חלמתי חלום בלהות אחד, על ראש ממשלה שתכנן תוכניות נהדרות כדי שכולנו נוכל לחיות כן בשקט וברווחה., עד שאיזה נבל ובן בליעל קיפד את פתיל חייו.
    ומצאתי כי החלומות גזו ופרחו ורק הסיוט – קיים.
    "וכמה טוב שהיא כזו…תי"

  6. אביב דרעי

    תודה, חגי, על הפוסט החשוב. בהחלט היה מקום להתמקד בשתי ההרצאות האלה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, שהיא בפני עצמה בעלת חשיבות היסטורית לדעתי, שהנושא המזרחי קיבל מקום לא מבוטל בכנס. דרך ההרצאות של גדי וחררדו ולבסוף בהרצאה של יעל בן-יפת, שעצם נוכחותה בפאנל ריגש אותי עד מאד, כאישה מזרחית. זה אחד היתרונות הבולטים של תראבוט באופן כללי, והעובדה שזה הגיע לחזית הדיון בכנס כזה איננה מובנת מאליה בכלל. זאת במיוחד לנוכח העובדה שהנושא המזרחי, לפחות לפי הבנתי, נמצא בשולי השיח השמאלי הפלסטיני, ובכך כוונתי לא רק ליחסי הכוחות בין מזרחים ואשכנזים ולדיכוי המזרחים אלא גם לחיבור בין מאבקים של יהודים מזרחים ושל פלסטינים בישראל, כדוגמת כפר שלם. תודה לכל המארגנים/ות והמעורבים/ות על כנס מרתק ומרגש, ותודה מיוחדת ליעל!

  7. אביב דרעי

    כמובן את המכתב המרגש – רוח ג'דידה – שהקריא ברהיטות אלמוג בהר (מאזרחיה היהודים המזרחים של ישראל לחברינו במדינות השכנות), ושהיה לי הכבוד לחתום עליו. תודה רבה גם לך, וכן ירבו יוזמות כאלה.

  8. כפיר אזולאי

    מעניין אם הייתי טוען שהערבים בכרמיאל 'משניאים' את עצמם וזו סיבה לגרשם…
    ההאשמה הגורפת והמכלילה של פשעים של בודדים על ציבור שלם בגלל שיכותו האתנית היא תמצית הגזענות.

    הקריאה לגירוש יהודי חברון מהעיר היא גזענית. כל הפילפולים וניקוי המצפון לא יועילו.

  9. דוד

    1) אז יש לך בעיה מוסרית עם רצח בשם ההתנגדות, אבל כל פעולות ההתנגדות הפלסטינית הן לגטימיות לטעמך. לא צריך להיות היסטוריון של הסכסוך כדי לזכור שחלק לא מבוטל מאותן פעולות הן רצח אזרחים ומעשי טרור. אז זה לגיטימי בעיניך לרצוח אזרחים בשם ההתנגדות, אבל יש לך בעיה מוסרית עם זה? טוב, אני שמח שהבהרנו את זה. מצטער עם סילפתי את דבריך.
    2) הסיפא של תגובתך תמוה בעיני. אתה כותב: " ובודאי שלא כל הפעלת אלימות היא מעשה התנגדות." אני מסכים איתך, כמובן, אבל אתה כתבת שלאזרחי מדינה כובשת לא זכאים לשפוט את הנכבשים על דרכי ההתנגדות שלהם. אז מי אתה שתאמר מה זה מעשה התנגדות ומה זו אלימות לשמה? מי אתה שתשפוט? הרי לפי כל מה שקדם למשפט האחרון בתגובתך, מספיק שפלסטיני יאמר "בשם ההתנגדות" ומיד כל מה שיעשה נהיה לגיטימי. אם זה ירי טיל נ"ט על אוטובוס ילדים, רצח בדם קר של משפחה על ילדיה הפעוטים באישון לילה, או אפילו חטיפה ורצח של אקטיביסט איטלקי בעזה. על כל אלה נמצאו פלסטינים שהכריזו "בשם ההתנגדות". מי אתה שתפעיל סרגל מוסרי בעניין?

  10. חררדו לייבנר

    אין טעם להיכנס לסוג הדיון עם מי שמסרב לקרוא את מה שהשני כותב אלא רק את מה שהוא רוצה לשים בפה של השני. מעבר לכך, יש בעיה אתית קשה בחוסר נכונותך להעמיד עצמך לדיון בשם מלא בשעה שאתה תוקף אותי ומסלף את דברי.

  11. יוסי לוס

    קיוויתי שתכתוב תגובה אחרת. קיוויתי שתתקן את מה שחגי כתב ותכתוב שהוא הציג את דבריך באופן לא מדויק ולא מלא.
    גם לי יש בעיה עם הענקת לגיטימציה לכל צורות ההתנגדות הפלסטינית.

    אני מסכים אתך שיש בעייתיות מוסרית בכך שמישהו מהצד המדכא או מהצד שנהנה מפריבילגיות שופט בטיעונים מוסריים מישהו מהצד המדוכא. אבל אני חושב שיש גם בעיה מוסרית ברצח חסר אבחנה של בני אדם ואין זה משנה איך מסלפים עקרונות מוסריים כדי להצדיק אותו ומי מבצע אותו. אני מתכוון לא רק להפצצות של הצבא הישראלי בעזה אלא גם למשל למחבלים מתאבדים שפועלים בשם ההתנגדות הפלסטינית. אז מדוע הבעיה המוסרית הראשונה חשובה מהשניה? על פי איזה קנה מידה מוסרי קובעים?

    יתירה מזאת, יש הבדל בין ביקורת (ולא הטפה) שמושמעת מהצד הפריבילגי על הצד המדוכא לבין הטפיחה על השכם של כל צורות ההתנגדות. גם אם אתה לא רוצה לבקר, אתה לא חייב לשבח.
    במלים אחרות, גם אם יש בעיה בביקורת (ולא הטפה) על התנגדות אלימה שכפי שעפאף ע'טאשה אמרה מדירה את הנשים הפלסטיניות מהמאבק ובכך משרתות דיכוי פנים פלסטיני, ובנוסף מספקות צידוק לאלימות הישראלית והורסת את העם הפלסטיני, מה דחוף לך כל כך לומר שכל צורות ההתנגדות הן לגיטימיות ולטפוח על השכם באופן יזום גם על כתפיהם של מחבלים מתאבדים ושולחיהם? לפי הפוסט של חגי אמרת הרבה דברים חשובים בכנס? האם אי אפשר היה לוותר על אמירה זו? זאת בהנחה שאתה לא חושב שמחבלים מתאבדים ומעשי טבח אחרים בשם ההתנגדות הם מוסריים, ראויים, מועילים… למישהו בעם הפלסטיני או בעם היהודי.

    ולסיום, אני לא רק חלק מהצד הפריבילגי. אני גם קורבן פוטנציאלי של אותם מחבלים מתאבדים. לכן, כקורבן פוטנציאלי שלהם, אני חושב שיש לי לגיטימציה לבקר אותם. לא רק שיש לי לגיטימציה לבקר אותם, אלא שאני חושב שיש לי לגיטימציה למנוע מהם
    לבצע פיגועים. לא יצא לי לעשות זאת עדיין, ואני מקווה שלא אקלע למקרה כזה. אבל לא תהיה לי שום בעיה עקרונית למנוע מהם לבצע את זממם. אולי רק פחד. אני משוכנע שגם אתה תעשה את אותו הדבר כמו גם פלסטינים רבים במקרה כזה. כמו כן, אני סמוך ובטוח שלא כל הפלסטינים חושבים שפעולות של מחבלים מתאבדים הן לגיטימיות.

  12. שור

    המאבק נגד ה"כיבוש" כל כולו נועד לחסל את מידנת ישראל כמדינת היהודים, ולא יסתיים עד שתושג המטרה הסופית.
    המרד הערבי של המדוכאים נגד השלטון הטוטאליטארי במדינות מלאכותיות שנוצרו ע"י האימפריאליסטים מעמיד באור נכון את הסכסוך הישראלי-ערבי.

    שור
    חג עצמאות שמח

  13. חררדו לייבנר

    אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אני לא יכול ולא צריך להסביר כל פרשנות חלקית ועיוות של מה שאמרתי. כאשר נפרסם את ההרצאות תוכל לקרוא ולהתייחס. בודאי שלא שבחתי שום דבר. המסר העיקרי שלי הוא שאלת הלגיטימיות נתונה בידי מי שנמצא תחת כיבוש. לא נגעתי כלל בשאלות של מוסר – לא לכאן ולא לכאן. זה לא היה חלק מההרצאה שלי. דברתי פוליטיקה והדבר היחיד שאמרתי בהרצאה הוא שבלי לשלול את זכותם של הנכבשים לבחור את דרכי מאבקם אני מרגיש חובה לומר להם שהאפקט של ביטויי התנגדות מסוימים על החברה הישראלית הוא אפקט של פחד המקש ה מאוד על פיתוח של מאבק משותף ויצירת אופק של חיים אחרים בקרב הישראלים. זה כל מה שאמרתי בהרצאה. בעקבות שאלות של הקהל הפלסטיני, הבהרתי שאני לא בא לומר להם איך להיאבק ולא להטיף על מה לגיטימי ומה לא, כי זה לא תפקידם של אזרחי המדינה הכובשת והם ורק הם זכאים לדון ולקבוע את דרכי מאבקם. ושוב אני רק מחויב לומר להם אמת, מנקודת המבט של החברה בישראל, כדי שיקחו אותה בחשבון. ברור לי שבחירת אמצעי מאבק זו שאלה שתלויה גם בהקשרים שונים ונסיבות. זה הכל.

  14. דני זמיר

    מי שמצדיק רצח של אזרחים בשם המדוכאים הוא פשוט אדם לא רלבנטי לויכוח הפוליטי במדינת ישראל. להתנגדות יש "זכות" לרצוח תינוקות בשנתם ורק הפלסטינאים צריכים לדון על זה, תגיד לי אתה שפוי? אתה פעיל זכויות אדם?

  15. חררדו לייבנר

    תגיד לי אתה יודע לקרוא?
    מי הצדיק מה? כל מה שאמרתי הוא שלא אתה ולא אני לא בעמדת אפוטרופסות לומר לפלסטינים איך להיאבק ושזו החלטתם הלגיטימית. בו בזמן אמרתי להם לקחת בחשבון כנתון במערכת השיקולים שלהם איך הדבר משפיע על החברה בישראל והסברתי איך הפחד הקיומי פועל כנגד המטרה המשותפת של שחרור ושלום צודק. אז מאיפה לעזאזל אתה שם לי דברים בפה?! תאמין לי אני שוקל לתבוע אותך על השמצה והוצאת דיבה, אלא אם כן תודיע שלא הבנת נכון. תתוכח עם מה שאמרתי לא עם מה שהחלטת שאמרתי!

  16. חררדו לייבנר

    כדי למנוע את המשך ההשמצות ואי ההבנות ביחס לעמדת כלל מארגני הכנס בחברון בנוגע למאבק נגד הכיבוש, הנה ציטוט מתוך ההחלטות:
    "חיזוק המאבק העממי הרחב הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר לפעולה ומאבק משותפים נגד הכיבוש הישראלי וההתנחלות ומדיניות ההפרדה הגזענית, יחד עם תנועות פוליטיות וחברתיות ופעילים ופעילות מתוך ישראל; המאבק העממי הוא גם בעל ערך חינוכי חברתי עמוק ותורם לחיזוק המאבק הקולקטיבי הפלסטיני והישראלי.
    הכנס מדגיש את דבקותו בבחירה בדרך ההתנגדות העממית הרחבה, בשיתוף פעילים סולידריים בינלאומיים וכוחות מתקדמים ודמוקרטיים אנטי-ציוניים בישראל, כדי לעמוד נגד הכיבוש וההתנחלות; הוא קורא לכוחות הפוליטיים לחזק בכל כוחם את התנועות העממית למען חזוק ההשתתפות העממית הרחבה בהן, בראש ובראשונה של הנשים והנוער."

  17. דני זמיר

    מי שאומר שהוא לא בעמדת אפוטרופסות להגיד לפלסטינאים איך להיאבק, משמע לא אומר להם גם שלרצוח תינוקות זה לא בסדר כי זה עניינם. אני טוען שאם זו עמדתך אתה לא ראוי לקרוא לעצמך פעיל זכויות אדם. פעיל זכויות אדם צריך לומר לפלסטינים ששום מאבק לאומי לא מצדיק רצח מכוון של אזרחים, לא לצד הישראלי בסכסוך ולא לצד הפלסטיני. שתיקה האי מתן הכשר. תחזור בך מהאיוולת הזו ואל תאיים בתביעות.

  18. יוסי לוס

    תודה על ההבהרה.
    משמע לא הבעת עמדה ביחס ללגיטימיות של מעשה התנגדות זה או אחר. חבל שדבריך הובנו כמתן לגיטימציה. לא שמחבלים מתאבדים זקוקים ללגיטימציה שלך או של יהודי-ישראלי אחר. אני מניח שזה מעניין אותם כקליפת השום.

    בשונה מהמגיבים האחרים, אני לא חושב שיש טעם להטיח בפלסטינים בכל הזדמנות את ההיבטים הלא מוסריים של חלק ממעשי ההתנגדות. מה שצריך הוא להדגיש באופנים פרודוקטיביים את ההיבטים המועילים והמוסריים של מעשי התנגדות אחרים. ואת זה כפי שאני מבין עשית. תודה.

  19. חררדו לייבנר

    קודם האשמת אותי במה שלפי דמיונך אמרתי. כעת עשית חצי צעד לאחור אחרי שהבנת שלא אמרתי כלל את שטענת וכעת אתה מאשים אותי במה שלא אמרתי. טכניקה דמגוגית מעניינת. אני עדיין מתעקש שתתנצל על האשמות שווא לא מבוססות בפוסט הקודם שלך.
    וההנחה שלך היא שבני ובנות השיח שלנו בחברון זקוקים לאמירה של ישראלי מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. הבורות שלך מדהימה – הכוחות הפוליטיים המדוברים לא רק שלא היו קשורים לרצח המדובר (למעשה אף כוח פוליטי פלסטיני לא ביטא שום תמיכה במעשה) אלא גם הביעו את דעתם השלילית בפומבי, באוזני הציבור שלהם. ההנחה שלך כאילו לשמאלנים יהודים אמורה להיות איזו שהיא עליונות מוסרית על שמאלנים פלסטינים היא פשוט ביטוי לגזענות עמוקה.
    וכדי שיכנו אותנו פעילים כאלה וכאלה אנחנו לא זקוקים לאישורים שלך ואני גם לא מבקש לעצמי תארים – כל מה שאנחנו מציעים זה את המעשים שלנו.

  20. אסף

    ומוציא את דבריו מהקשרם. בתור צופה מהצד בדיון אני לא מבין מה אתה רוצה. אי אפשר להאשים מישהו על מה שהוא לא אמר כשהוא דיבר על משהו אחר. לא תינוקות ולא רציחות. זה הכל בראש שלך. יוסי לוס הביא ביקורת דומה וקיבל תשובה שצריכה לספק גם אותך.

  21. וקיצוני הימין דורשים שנכיר ב"זכותם" לחברון

    תהליך הגירוש היה "חסוי", גילתה "המחלקה ליו"ש" במשרד המשפטים הישראלי. אפילו אלוף דני רוטשילד, שהיה "המתאם" – או הגאולייטר בשטחים עד 1995, טוען שלא ידע על כך דבר… והסטטיסטיקה של הגירוש מתייחסת רק לשנים 1967-94. ואותו ההליך נמשך בירושלים מזרח, הערבית. אז צריך לומר
    ב ג ל ו י ל-400 הפשיסטים שטוענים שהם יהודים ומתגוררים זמנית בחברון, שגרמו לסגירת רח' שוהדא והשוק: אתם תסולקו מחברון. כדי שהצדק והשלום יחזרו לאל-חליל – "עירו של אברהם".

  22. לסלק את הפשיזם מהיהדות

    ראש המשרד של סי"צ – סוכנות הידיעות הצרפתית – AFP בירושלים, Pierre Le Moine ביקש אותי לקפוץ לחברון לבדוק ידיעה שריימונדה טאוויל [אימה של סוהא ערפאת] העבירה: "כמה הרוגים בהתקלויות בחברון".
    בדרך לחברון עצרתי ונכנסתי לשאול את ד"ר אחמד חמזה נטשה, נוירולוג, קומוניסט, שהיה ראש עיריית חברון עד שישראל גרשה אותו לירדן. נשטה היה איש מאוד מתון, נקט בשיטות לא אלימות בהתנגדות לכיבוש והיה נשוי לאישה צרפתיה. נטשה הסביר שהיו "רק" 4 פצועים קל, ושמקור הטעות בפירוש של שורש המילה הערבית "קטל". בערבית שלא כמו בשפה העברית אין המדובר רק בהרג או רצח, אלא גם בפציעה או הכאה. ואז הוא ביקש שאתקשר בשמו לנוירולוג ב"הדסה" עין כרם, ואבקש את תוצאות הבדיקה של פציינט פלסטיני. והרופא שדיבר במבטא אמריקאי כבד ענה: הוא לא יקבל את תוצאות הבדיקה לפני שהפלסטינים יפסיקו לזרוק אבנים. כך הפר רופא ב"הדסה" את "שבועת היפקרטס".

  23. דני זמיר

    ההסבר שלך חררדו רק מחזק את הטענות נגדך ולא ההיפך. אתה מציין במפורש בהסבר שלך שאין לך זכות להגיד לפלסטינים מה לגיטימי ומה לא בהתנגדות, אתה רק מציין את הקושי התודעתי עאלק שיוצרות פעולות מסויימות בקרב הציבור היהודי הפגע. מדבריך עולה שמי שמכמין בתודעתו רגשי עליונות ופטרנליזם על הפסלטינים הוא דווקא אתה, שלא מסוגל לומר להם מה שאתה מסוגל לומר לכל יהודי שהיה רוצח אנשים על רקע אידואולוגי. דווקא בגלל שלדבריך הקהל הפלסטיני שהיה בכנס הוא פוליטי ולא רלבנטי לפיגועים נגד אזרחים לא היתה צריכה להיות לך שום בעיה לומר ש"ההתנגדות" אסור שתכלול רצח אזרחים, כי רצח הוא רצח בלי שום קשר לשלאת האפקטיביות ובהינתן שמדינת ישראל איננה עוסקת בהשמדת עם. (ובכלל לא מעניין אותי מבחינה מהותית אם אתה קורא לעצמך שמאלני או פעיל זכויות אדם, אבל אני חושב שזה אבסורד שמי שרואה עצמו חלק ממאבק עבור עולם אנושי טוב יותר לא מצליח להגיד את המילים המפורושת: רצח של אזרחים על רקע לאומית ואתני וללא כורח של הגנה- זה רע מאד ולא מוסרי נקודה.)

  24. חררדו לייבנר

    את המלים המדויקות שאתה רוצה שאבטא בכל הרצאה ובכל הקשר, ללא כל קשר לנושא, לקהל, לזמן ולמקום, ואשתדל מאוד לדייק ולעשות כמצווה על ידך אדוני….
    ובטון אחר – תתנצל על השמצות שהפצת!

  25. דני זמיר

    גם אם תתפתל עוד מאה םפעמים תשמיץ אותי ותאיים עלי, לא תוכל למחוק את דבריך המבישים שמהם עולה אי התנגדות ו/או קבלה של כל פעולת התנגדות של "המדוכאים" ש"רק להם הזכות לשפוט את מעשיהם" אבל שאתה ממליץ להם לשקול את אותם מעשים היוצרים חשש אצל שותפים פוטנצילאים בקרב הישראלים. (מעניין איזה מעשים? לחלק פליירים בכיכר?).הדברים שלך הם כשלון מוסרי מחפיר ומביש. תגיד מה שאתה רוצה אבל אל תתחמק מלעמוד אחדי המשמעות המוסרית של דבריך המבישים ואל תדבר בשם צדק שויון שחרור והוגנות כי אתה לא ראוי לכך לאור סירובך להתנצל על הבעת עמדה ממנה לא משתמעת כלל וכלל הוקעה חד משמעית של רצח אזרחים בשם "ההתנגדות הפלסטינית".