string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הערבים ששרו שיר עצמאות

לצד סיפור האסון, הנכבה היא סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו אל מול ניסיונות ההשכחה האלימים של הציונות. לנכבה של היום-יום, לנכבה של שיר הערש, לא יוכל שום חוק
תאמר מסאלחה

אולי יותר מכל טקסט אחר, זה הטקסט שאיפיין את ההבדל בין הפלסטינים בני הדור השני לנכבה לפלסטינים בני הדור השלישי לנכבה. טקסט שנכתב מטעם הממסד הישראלי והיווה בשעתו את התגלמות שיכרון הכוח הישראלי, שהאמין כי הוא מסוגל להביא לריסוקו התודעתי-היסטורי של המיעוט הפלסטיני ולהתפוררותו הסופית.

הטקסט לא היה מניפסט פוליטי על צדקת הדרך הציונית או על המאבק לעצמאותה של ישראל, גם לא ספר היסטורי השוטח בפני התלמיד הפלסטיני את ה"אמת האובייקטיבית" הציונית. היה זה דווקא שיר ילדים בשם "ביום עצמאותה של מדינתי". שיר זה, שנכתב לרגל יום העצמאות של מדינת ישראל, מסמן יותר מכל דבר אחר את עומק ההשפלה והדיכוי שנחשפו להן בני המיעוט הפלסטיני לאחר 48'. הוא מגלה גם את קהות החושים של הממסד הישראלי, שהיה רווי בתחושות כוח ועליונות מסמאות; תחושות שהתבטאו בהתעלמות מוחלטת מאנושיותו, תודעתו וכבודו של הפלסטיני ככזה.

שיר העצמאות "הוחדר" לתוך ילדותם של הורינו בני הדור השני לנכבה דרך שלטון הדיכוי של המשטר הצבאי והשר לענייני מיעוטים, ואולי בעיקר דרך זרועו הכוחנית של משרד החינוך – משרד שמאז ועד היום לא שינה את ייעודו העיקרי בכל הקשור ליחסו למיעוט הפלסטיני בישראל כ"איום". מתפיסה זו נגזרות מטרות אופרטיביות שנועדו לפקח, לדכא, לקדם בורות והתפוררות בשפה ובזהות של התלמיד הפלסטיני בתוך מערכת החינוך הממלכתית. שכן חינוך משמעו תודעה, ותודעה משמעה תביעות פוליטיות, היסטוריות ומוסריות שאין הממסד הישראלי רוצה לשמוע מהמיעוט הפלסטיני. שכן המשמעות של השתתפות פוליטית אמיתית ואזרחות אמיתית למיעוט הפלסטיני בישראל היא שותפות וחלוקה שווה של הטובין הכלכלים, החברתי והסימבוליים שאין הרוב היהודי השלט במדינה חפץ לוותר עליהם לטובת המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל.

בסרטו הנפלא של אליה סולימאן, "הזמן שנותר", העוסק בקורותיה של העיר נצרת מרגע כיבושה ב-48', מביא הבמאי את סצינת יום העצמאות בבית הספר הערבי בנצרת:

בסצינה האירונית עומדת מקהלת תלמידות ערביות על במה מאולתרת כשמאחוריהן דגלי ישראל, שרות ל"כבוד" השר והעוזרת שלו את שיר יום העצמאות הערבי. הסרט  מצליח לשחזר ולזכך במדויק את תחושת ההשפלה שחווים הורינו כשהם נזכרים בשיר הזה. אביא לכם כאן את התרגום של השיר לעברית, למרות שהמלה "תרגום" מוזרה קצת בקונטקסט הזה: הייתי מתייחס לכך כמעשה של דקונסטרוקציה, פירוק לשם הרכבה מחדש וחשיפה בפני הקורא העברי – לא את נבכי הנפש הפלסטינית, אלא את נבכי הנפש של מי שרצה לדבר עם הערבים בעזרת הטקסט זה.

המסר בשיר זה הוא לא של שמחה או שותפות גורל. זהו מסר של תביעה אלימה להתאיינות, לביטול עצמי וקולקטיבי של הזיכרון והתודעה, קרי לאותם יסודות שעושים מאיתנו בני אדם:

בחג עצמאותה של מדינתי في عيد استقلال بلادي

בחג עצמאותה של מדינתי بعيد استقلال بلادي

פצח לו הזמיר בשיר غرّد الطير الشادي

השמחה גדשה את כל הישובים عمّت الفرحة البلدان

אפילו את השדה והוואדי حتى السهل والوادي

הו הו הו הו آه آه آه آه

הו הו הו הו آه آه آه آه

בחגה של מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

בחגה של מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

העם ישיר الشعب يغني

שמח נהנה ממנעמים فرحان متهني

יבקש הוא לשיר מזמור يحلا له الترتيل

בחגה של ישראל بعيد إسرائيل

לנצח הו מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) دمتِ يا بلادي (مع صفقتين)

לנצח הו מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) دمتِ يا بلادي (مع صفقتين)

הו הו הו הו آه آه آه آه

הו הו הו הו آه آه آه آه

בחגה של מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

בחגה של מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

תרגום: תאמר מסאלחה

הבושה הקולקטיבית של הורינו מקורה בין השאר באותו זיכרון ילדות, שבו נכפה עליהם שיתוף פעולה כגד הוריהם וכנגד בני עמם. הם נצטוו לשיר למדינה, בשעה שרבים מהם באו ממשפחות שחוו מוות, אובדן, פליטות, נישול, עוני, פירוק התא המשפחתי, מעצרים, השפלה, שלא לדבר על שני עשורים של שלטון צבאי שהפכו את היישובים הערבים (מכוח תקנה 125 לתקנות הגנה) למכלאות גדולות.

מצעד יום העצמאות בנצרת, 1954. כשהגיאוגרפיה של המולדת שלנו נעלמה מספרי הלימוד והיגרה לשיעורי גיאוגרפיה על הודו ועל אירופה - התלות שלנו באדמה הפכה לאמיצה יותר. צילום: אוסף התצלומים הלאומי

הבושה והכעס הם אולי אחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את יום הנכבה. יום שבו הורינו זוכרים טיולים עם המשפחה, משום שהיה זה היום היחידי בשנה בו מותר היה לערבים לטייל בארץ ולצאת את יישובם ללא אישור הממשל הצבאי. אירוע מהונדס זה של חגיגה, שירה ושמחה אצל הילדים, הפך אצל אותו דור סממן ליום הנכבה, להתעקשות לשמר את התודעה, ולדרישה להכרה ולסליחה. הוא גם הצביע על איוולותו של הממסד הישראלי בניסיונותיו להנדס ולצרוב את התודעה הפלסטינית.

השאלה שאמורה להישאל כעת על ידי הקוראים היא, איך עם כל זאת הפכה הנכבה לאירוע מכונן אצל המיעוט הפלסטיני? או כפי שישאלו את עצמם הביטחוניסטים והמקיאווליסטים למיניהם: איפה נכשלנו? התשובה לכך פשוטה ומורכבת בעיני באותה העת. הנכבה היא הסיבה המכוננת למציאות קיומה של האוכלוסייה הפלסטינית היום –  היא לא רק מלחמת 48' והטיהור האתני, אלא כל ההשלכות הנובעות ממנה: כל עוול פוליטי, חברתי, כלכלי, תרבותי או סימבולי. בנוסף, הנכבה עצמה – גם אם ריסקה את החברה הפלסטינית – לא הצליחה להשית עליה תבוסה מוחלטת. הסיפור של הנכבה הוא לצד סיפור האסון, סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו.

אך ההסבר החשוב מכל, הוא העדר ההבנה של הממסד הישראלי שהנכבה היא אירוע אותו לא ניתן להנדס בתוך מוסדות המדינה. מהותה של הנכבה היא דווקא בהיותה מחוץ לקונסנזוס הלאומי, מחוץ לשיח הפוליטי, גם אם היא מאפילה על כל שיח אחר כולל זה של העצמאות. הנכבה איננה צריכה מימון ממשלתי או ממלכתיות. שרים פופוליסטים יכולים לחוקק חוקים האוסרים, מונעים, מענישים ומכחישים את עצם קיומה וההכרה בה, אך אין זה ישנה דבר; בדיוק כפי שחוקים שהכריחו את הורינו לשיר הלל להנאה שבמנעמי מדינת ישראל "האהובה" לא גרמו להם לשכוח את הנכבה.

שעה שנעדרו מספרי ההיסטוריה כל אזכור להיסטוריה המודרנית של פלסטין ובוודאי כל אזכור לסיפור הנכבה, הפכה היסטוריה זו לידועה יותר ומוכרת יותר. שעה שספרי השירה שלנו נעדרו משיריהם של משוררינו הלאומיים, שירתם הפכה שגורה על כל לשון. שעה שהגיאוגרפיה של המולדת שלנו נעלמה מספרי הלימוד והיגרה לשיעורי גיאוגרפיה על הודו ועל אירופה, התלות שלנו באדמה הפכה לאמיצה יותר. הנכבה היא השיר העממי ושירי החתונות, היא המאכלים שלנו והקפה, אילן היוחסין המשפחתי, שמות הכפרים, הערים והאדמות שנותרו ברשותנו, היא קשרי הדם והמשפחה עם הפליטים, היא תפילות הקוראן ומזמורי העצב של יום שישי הטוב בכנסיות, הנכבה נמצאת ביום-יום, היא חלק ממהות האדם הפלסטיני, היא הזיכרון, הזהות והתביעה העוברים בחלב האם ובשירת הערש לבן.

הנכבה נמצאת ביום-יום, היא חלק ממהות האדם הפלסטיני, היא הזיכרון, הזהות והתביעה העוברים בחלב האם ובשירת הערש לבן

הנכבה נמצאת בשירתה של הזמרת הפלסטינית הנפלאה סנא מוסא, ששרה את שירת הסבתות שלנו, אותה שירה עממית ששרו נשים באירועים השונים. חלקכם יאמרו שזה רק שיר ערש, חלק יאמרו שזה אולי גם שיר אהבה של אשה לבעלה, אולם לאוזן שלנו זה יהיה בראש ובראשונה שיר על הנכבה, שיר זיכרון המתעקש לא לשכוח את האובדן ומתעקש דרך קולות נשותיו לשמר את הזהות והתודעה.

איזה חוק יכול לאסור שיר ערש? אין אחד כזה. ואולי טוב שכך, כי רק כך נוכל להגיע לשיח חדש על מה שהיה כאן ועל העתיד לבוא. מי יודע, אולי הוא יהיה יותר טוב ממה שהיה .

עינו מלאת שינה, עינו عينه ملانه نوم عينه

עינו מלאת שינה, עינו

הו חוט הבוקר המפריד ביני לבינו

הו חוט הבוקר המפריד בין הנאהבים

הלוואי ולא נצנץ הבוקר ולא חשף את הפנים

עינו מלאת שינה, עינו

לחייו ניחוח פרחים נישא, הוי אמי!

את פצעי לבי ריפא, אבוי לי!

ועיניו צמד נשקים, הוי אמי!

מכוונים כנגד האויבים אשר לי

עינו מלאות שינה, עיניו

תרגום: תאמר מסאלחה

—————

לקריאה נוספת:

קרב מאסף נגד ההיסטוריה | רועי ילין

בתוך תיבת פנדורה | איתן ברונשטיין

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    שיר משתף, לא מדיר, מכליל, לא מתבדל-יהודי, אין בו "נפש יהודי הומיה", יש בו "מדינתי". בקיצור, שיר מעולה המתאים לכל מדינה דמוקרטית ולכל מיעוט בה. יהודים בקנדה שרים המנון שמדבר על "להניף את החרב, להניף את הצלב", יהודים בשוויץ, שבדיה, נורווגיה, איסלנד מרימים דגל שהוא צלב, ושיא הציפיה, בשנות הממשל הצבאי, מערביי ישראל, היא לשיר על "מדינתי".

    מי שגם אותו דוחה, מעונין בהתבדלות לאומנית. בכיף שיהיה לו, אבל הלאומן-המתבדל לא יכול להלין על לאומנות-מתבדלת בקבוצה שמנגד.

  2. נחמן

    הפיסקה מעל התמונה של האישה עם הכד והילדה עצובה לי מאוד. גם משפט הסיום. נשמע שאתה חי חיים פוסט טראומטיים (אומרים את זה עלינו, לא?). כמו אנגלי שסבו ברח מגרמניה של מלחה"ע השניה שמרגיש שזכרון ההפצצה על דרזדן ותחושת חוסר האונים וקרובי משפחתו שמתו שם היא בסיס אזרחותו האנגלית. כמו אפרו-אמריקאי שמרגיש שזכרון העבדות של אבות אבותיו והכעס והבושה שזכרון זה גורם לו הם הבסיס לאזרחותו האמריקאית. כמו יהודי ישראלי שמרגיש שזכרון סבו שנספה באושוויץ וזוועות הנאצים הוא הבסיס לאזרחותו הישראלית. ואתה עוד בא ודורש מהצד שגרם לך לטראומה שיחליף את זהותו לזהותך! כיצד ניתן להגיע ל"שיח חדש על מה שהיה כאן ועל העתיד לבוא, ושאותו עתיד יהיה טוב יותר ממה שהיה" אם מה שאתה מביא לשיחות האלה כנדוניה אלו רק רגשות אבל, כעס ובושה? איך תוכל לצפות מהרוב לתת לך השתתפות פוליטית, כלכלית וחברתית במדינת הלאום שלו כשהבסיס לזהותך, לפי הטקסט הזה ובמיוחד מתוך ניתוח השיר התמים הזה, הוא "כבשתם אותי, הנסיון שלכם לצרף אותי ללאום שלכם נעשה באופן משפיל, מבזה ומעליב ולכן אני לא חלק מהלאום שלכם ולעולם לא אוכל להיות"? מה אתה רוצה שיקרה? שמדינת ישראל תתבטל בפניך ותחליף את סממניה הלאומיים הנוכחיים בסממנים לאומיים פלסטינים? דרזדן נבנתה מחדש והאיבה בין אנגליה לגרמניה מתבטאת בעיקר בכדורגל, בארה"ב ביטלו את העבדות ויש נשיא שחור, גרמניה פיצתה את מדינת ישראל. בוא נקבע שמדינת ישראל תסייע (כבר מסייעת יותר מכל אומות ערב) לפלסטינים להקים מדינה ונמשיך הלאה בסיפור חיינו לעתיד טוב יותר? אולי תפסיקו להעביר אומללות מדור לדור, להישאר עם מפתחות הבית משיח מוניס, מתוך תקווה שיום אחד נעלם. זה רק ינציח את האיבה ואת מעגלי הדמים. אבל לך וללאום שלך אני יכול רק להציע. את הלאום שלי אני מנסה לדחוף לכיוון הזה בהצבעות שלי בבחירות ובתגובות באתרים מרכז/ימניים (וגם לא יותר מידי, כי כל הפוליטיקה הזו היא לא מרכז חיי).

  3. אנטיפה

    כך זה בשנים האחרונות. הגענו סוף סוף למקום שבו היה ה- BANTU EDUCATION ACT מ-1951. גם בבנטוסטן TRANSKEI מחו כף לשליט לבן שביקר את הקיסר הממונה Chief Matanzima.

  4. שור

    במשך מאות שנים שלטו התורכים בארץ ישראל ביד רמה, ולא קמה שום תנועה ערבית לאומית שתבעה מולדת, עד לבוא הציונות.
    התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל היא נגאטיב או תשליל של הציונות.
    ממש כמו שאגדות הנכבה הם הנגאטיב של יום העצמאות של מדינת היהודים.
    וממש כמו שכל סיפור ה"כיבוש" והחתירה למדינה ערבית נוספת בארץ ישראל, נועדו למעשה למוטט את מידנת היהודים.
    חבל מאוד, אבל זו מציאות חיינו – הלאומנות הערבית הדוחה את הזכות של היהודים למקום תחת השמש היא מעשה לא מוסרי ופסול.
    כל זה לא צריך למנוע מהרוב היהודי והמממשלה לחתור לשיוויון, לדמוקרטיה מלאה ואף להעדפה מתקנת לטובת המיעוט הערבי בארץ.
    כי זו המשמעות האמיתית של להיות ציוני – "קיר ברזל" לצד "שם ירווה לו בנחת ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני".

    שור

  5. נחמן

    אתה תגיד שהם תשליל שלנו, הם יגידו שאתה ערב רב של עדות ומוצאים שאין ביניהם שום דבר משותף. זה לא משנה. כרגע הפלסטינים הם עם בדיוק כמו שאנחנו עם. מה שכותב מר מסאלחה מבהיר ששום מנעמים כלכליים, תיקון העדפות, שילוב חברתי או אפילו פוליטי לא יעזרו כל עוד הם במסגרת מדינת ישראל כמו שהיא היום. התודעה שלו, הזכרון שלו והכבוד שלו לא ייתנו לו מנוח עד שיוכל להיות פלסטיני חופשי בארצו פלסטין. אני רק פונה אליו בבקשה שיסכים לקבל את דין האומות המאוחדות ויילחם לבנות את ארצו בשטח שיועד לכך על פי תוכנית החלוקה במקום לתחזק איבה, שנאה וסכסוך ולהמשיך להיצמד לכעס, לבושה ולאבל עד שיפנו את רמת אביב ג' ויחזירו לו את הבית בשיח מוניס. אולי הוא מאמין שזה יקרה יום אחד, אולי הוא לא מאמין שיש דבר כזה עם ישראל ואולי הוא רוצה למנוע ממני את ההגדרה העצמית שלי כי הוא מרגיש שהיא באה על חשבונו. הבחירות של שני העמים עד עכשיו גרמו לעם שלי לסבל רב מאוד. נראה שהעם שלי כבר מוכן לחזור לגבולות 48, לפחות במזרח (עם כל מיני חילופי שטחים מתבקשים כי בכל זאת עברו 63 שנים). נראה שמר מסאלחה עדיין לא מוכן לוותר על חיים כפלסטיני במדינה פלסטינית בבית בשיח מוניס, ולקנות דירה ברמת אביב ג' ולחיות בה כערבי ישראלי זה לא מספיק טוב בשבילו.

  6. דרור ק

    ליהודים יש שואה? גם ערביי ישראל רוצים שואה. היהודים מבקרים את הממסד? גם ערביי ישראל רוצים לבקר את הממסד. הבעיה היא שהחיקוי חיוור מאוד לעומת המקור. היהודים באמת חוו שואה. הפלסטינים חוו טרגדיה עקב חוסר אחריות של ההנהגה שלהם וגם עקב אכזריות מגונה של חלק מהיהודים בארץ. אבל, ייצא נא הכותב לטייל לאורכה ולרוחבה של פלשתינה-א"י לשעבר ויראה מיליוני ערבים-פלסטינים חיים בה. איפה בדיוק הטיהור האתני שהבטיח לנו? לעומת זאת, יטייל נא הכותב ב"תחום המושב" בין אוקראינה לפולין, ונראה אותו מוצא שם יהודי לרפואה. הוא ימצא שם רק עצמות חרוכות של יהודים וגלעדים לזכרם.

    היהודים מבקרים את הממסד מתוך אמונה בדמוקרטיה ובכך שביקורת ציבורית משפרת את הממסד. ערביי ישראל מבקרים את הממסד כדי למוטט אותו. למה למוטט? כי כנראה ששירת הזמיר ביום העצמאות (הכוונה כנראה לזמיר ארצישראלי הידוע בערבית כ"בֻּלבֻּל") אינה ערבה לאוזניהם, והשמחה שגודשת את כל היישובים נראית להם בלתי סבירה בעליל. יהודים וערבים שמחים יחד במדינת ישראל? חס וחלילה, המלחמה חייבת להימשך בעיני ההנהגה הניהיליסטית של ערביי ישראל.

    שירת הזמיר ושמחת היישובים ביום העצמאות היא מסר אלים ודרישה להתאיינות, כך אומר ערבי ישראלי. ומה רוצה אותו ערבי ישראלי לשיר? "עיניו צמד נשקים" (בעברית, אגב, יש לומר "כלי נשק"). אולי הוא גם רוצה לשיר "פלסטין היא האש שלי ונקמתי" או "אמות כפדאי" כמו שכתוב ב"בלאדי בלאדי".

    בפרפרזה על אמרה יהודית עתיקה: טְעַנּוֹ זמירים והודה לו בצמד נשקים…

  7. רתם

    האטימות הרגשית שלך מגיעה כאן שלשיאים, אולי צריך יום נכבה לציין את הקושי הנורא שלך לאמפתיה.
    לתאמר תודה על פוסט חשוב וכתוב בהיר, אישי ומעבר לאישי, כמובן.

  8. עמית

    אבל אגב אטימות ריגשית, אם נעבור על התגובות שלך ושלי, לא בשלי ימצאו בדיחת-נכבה.

    בכל אופן, אכן אין לי הרבה פתיחות לרגשות לאומניים כמו אלה שכותב המאמר מביע. כנראה אנחנו שונים אחד מהשני בזה, לפחות בכל הנוגע לרגשות לאומנים-פלסטינים (שכן מסופקני אם היית מצפה לפתיחות כזו ביחס למאמר של כהניסט).

  9. מיכאל

    משתתף עם העם הפלסטיני ביום כאבו

  10. נדב פרנקוביץ'

    היות וניתן להסיק מתגובתך האחרונה כי לדעתך המאמר כאן הוא מעין תמונת ראי פלסטינית לרגשות לאומניים נוסח כהנא, האם תוכל בבקשה להפנות אותי למאמר כהניסטי שממחיש את הזהות הזו?