"למי שייכים אוצרות תרבות: לארצות שבהן התגלו או למדינות המערב שבהן הם מוצגות כיום?", שואל משה גלעד בכתבתו הנרחבת בשבוע שעבר (מוסף גלריה, 5 במאי). על פי גלעד, על אף שבשנים האחרונות קיימת מגמה בינלאומית של החזרת אוצרות תרבות, אמנות והיסטוריה ארכיאולוגיים ממוזיאונים במערב לתרבויות העתיקות בהן נוצרו לפני מאות שנים, המהפכות האחרונות בעולם הערבי ובייחוד במצרים, העלו חשש לבטחונם של המוצגים וגרמו למומחים רבים ברחבי העולם לקרוא לעצירת תהליך ההחזרה ולהמשיך ולהציג אותם בהיכלי הארכיאולוגיה של לונדון, פאריס, בוסטון ושאר בירות המערב.
ניכר בדבריהם של מומחי הארכיאולוגיה המכובדים כי הם מפחדים. לטענתם מדובר בפחד מפני בזיזת המוצגים על ידי ההמון הזועם והנבער – למען שלום האוצרות ושימור ההיסטוריה והתרבות. אך ברור כי הפחד הגדול שלהם אינו רק ואפילו בעיקר מפני פגיעה פיזית או שוד של המוצגים. הפחד הגדול נובע מכך שלראשונה מזה מאות בשנים, עמים שמקורם בתרבויות העתיקות והחשובות בתבל – כמו במצרים למשל, עושים מעשה ומקימים לעצמם ממשלים עממיים ודמוקרטיים שמייצגים את האינטרס האמיתי של הציבור הרחב ופועלים למענו.
עידן העסקאות האפלות עם רודנים מושחתים ואנוכיים עומד להגיע לקיצו. חלפו להם הימים הקולוניאלים והפוסט-קולוניאלים בהם כוחות זרים עשו יד אחת עם אליטות מושחתות בשביל לשים יד על אוצרות תרבות ומשאבי טבע לאומיים. מדובר בחדשות רעות מאוד בעבור האליטות של האקדמיה, הכלכלה והתיירות במערב, אשר במשך יותר ממאה שנים פיתחו תעשייה משגשגת סביב מוצגים כמו אבן הרוזטה, פסל המלכה נפרטיטי, עתיקות הפרטנון וממצאי המאצ'ו פיצ'ו – על חשבון האינטרסים של העמים להם הם שייכים.
פסל נפרטיטי המוצג במוזיאון החדש בברלין. תעשייה משגשגת סביב לגזל. צילום: Claudio_deste_, cc by-nc
בניגוד לפסיקתו של גלעד כאילו "גאווה לאומית ורצון לפאר את התרבות המקומית" עומדים בבסיס התביעות להחזרת המוצגים, האמת עכשווית ומוחשית הרבה יותר. לא מדובר במאבק על הון סימבולי או כבוד לאומי בלבד. המוצגים הארכיאולוגים הם נכס תרבותי היסטורי ומדעי, ראשית של המקום והעם שיצר אותם ולאחר מכן של האנושות כולה. אך מעבר לכך הם גם נכס כלכלי ומנוף פוטנציאלי לשגשוג ופיתוח לאומי בתחומים רבים ובעיקר בכלכלה, בתיירות ובמחקר המדעי. אחד המומחים צוטט בכתבה כשהוא אומר כי השבת העתיקות "תמחוק את 200 השנים האחרונות מההיסטוריה שלהם". אך כאשר מדובר בהיסטוריה של גזל, ניצול ודיכוי תרבותי וכלכלי, ראוי כי תימחק ותיכתב מחדש למען האינטרס של היוצרים והבעלים האמיתיים של אותם ממצאים יקרי ערך.
השיח סביב גורלן של אוצרות תרבות שנגזלו במשך מאות שנים על ידי האימפריות הקולוניאליות מבליט עד כמה האימפריאליזם והדיכוי כלפי העולם המתפתח קיימם גם כיום, שנים רבות לאחר שמרבית המושבות זכו לעצמאות. מדהים לראות כיצד ההתנגדות להשבת הממצאים מתעצמת ועולה דווקא כאשר הבעלים המקוריים והאמיתיים שלה מבצעים הפיכה עממית שמטרתה דמוקרטיה ומפילים רודן מושחת. האמת היא שאין זמן נכון והולם יותר מימים אלו בשביל להחזיר את כל אוצרות התרבות והארכיאולוגיה למקומות אליהם הם שייכים. בטענות הגורסות כי חוסר היציבות והביטחון במדינות העולם המתפתח לא מאפשרות את החזרת המוצגים יש ציניות וצביעות רבה – וזאת משום שגזל העתיקות ובעיקר הניצול וההתערבות הזרה במדינות הללו לאורך השנים, הם אלו שהותירו אותן במצב של תת-פיתוח ונחיתות כלכלית ופוליטית.
צודקים המומחים השונים שטוענים כי הערך התרבותי וההיסטורי של המוצגים חוצה גבולות ולא מוגבל לעם כזה או אחר. ודווקא מסיבה זו רצוי וחובה על הקהילה הבינלאומית להתערב בסוגייה זו ולפעול – גם בבתי הדין הבינלאומיים אם צריך – בשביל להחזיר אותם לבעליהם. אך מעבר לכך חובתה של הקהילה והארגונים הבינלאומיים דוגמת אונסק"ו לדאוג לשלומם ולשימורם של המוצגים, ולהזרים את המימון והמשאבים בשביל לדאוג לשלומם גם בתקופת המעבר וההתפתחות של המשטרים הדמוקרטיים המקומיים, לא רק בשביל הצדק ההיסטורי אלא גם בשביל עתידם של העמים שנשדדו במשך שנים.
עד שיום זה יבוא, השאלה שיש לשאול לגבי הבעלות על הממצאים היא האם הם שייכים לתרבויות בהם התגלו, או לעמים אשר שדדו וגזלו אותם? ולכך יש תשובה אחת ברורה.
עידן רינג כותב את הבלוג רדיו בבילון על חברה ותרבות באמריקה הלטינית והעולם המתפתח
16.05.11 15:34 // מאור
1. הבטחת שלמות האוצרות. בוא נסתכל למשל על המצב בעיראק. האם אונסק"ו יוכל להבטיח את שלמותה של יצירה שתוחזר לשם כיום? מה עם מצב היפוטתי בו הטליבאן יחזור לשלטון באפגניסטאן וידרוש חזרה שרידים אפגניים-בודהיסטים כדי שיוכל להשמיד אותם ולחזק בכך את המורשת התרבותית שלו?
2. זמינות לקהל. האם, למשל, יש להחזיר ממצא למדינה שלא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם חלק גדול מהעולם?
3. האם ממצא יחזור "לתרבות בה התגלה" או, נאמר, "לתרבות שיצרה אותו"? למשל- האם המגילות הגנוזות שייכות לישראל או לירדן?
4. הנקודה החשובה ביותר היא שחלק מאוצרות התרבות הללו נרכשו בזמנו כחוק. אפשרות גורפת לבטל עיסקה בדיעבד בטענה שהיא בוצעה תחת לחץ קולוניאליסטי/פוסט-קולוניאליסטי עלולה להרתיע מפני מסחר והשקעה במדינות מתפתחות. איני בטח שזו כוונת המחבר.
16.05.11 17:17 // סמדר לביא
תודה רבה, עידן, על העלאת הנושא החשוב הזה. בפברואר 2004 העלתי את הנושא של repatriation (איך אומרים את זה בעברית?) של קניין תרבותי קולקטיבי חומרי ורעיוני בחזרה לקהילות מהן נגנב קניין זה. כאן ב"העוקץ". קראתי למאמר "פוליטיקה מזרחית, קניין רוחני ולובה." קוראי האתר חשבו שיצאתי מדעתי, ויצאו בהתקפה חזיתית של תריסרי טוקבקים על עצם הרעיון, שמוצגים מוזיאליים, ספרות, שירה, או ייצוגים תקשורתיים שייכים לקהילות מנוחשלות, ושלקהילות אלה יש זכויות יוצר קולקטיביות על תרבותן החומרית והרוחנית. גם קמפיין הקואליציה המזרחית-פלסטינית נגד האפרטהייד באנתרופולוגיה הישראלית העלה נושאים דומים של שוד הקניין החומרי והתרבותי של קהילותנו ע"י המימסד האקדמי והמוזאלי בישראל למען עשיית רווחים לעצמם. אני כל כך שמחה לקרוא שהנושא כעת אינו נחשב כחריג. מי ייתן שבהלימה עם ההישגים של תרבויות ילידיות ומהגרות בהשבת קניינם החומרי והרוחני אל קהילותיהם, ובהלימה עם הרוחות המנשבות כעת במזה"ת, כל אוצרות התרבות ששדד המישטר בישראל מקהילותיו המנוחשלות יושבו לנו, כולל תמלוגים ורווחים כספיים שהצטברו מאז 1948 ועד הלום.
16.05.11 20:58 // יוני מזרחי
שרידים ארכיאולוגים צריכים להיות במקום בו הם נמצאו. המאבק על מיקומם הוא לא רק כלכלי, אלה מאבק על זהות. זהו מאבק על זכותם של התושבים למורשת המקומית. והערה קטנה: העם המצרי היום אינו הפרעונים, כשם שתושבי רומא אינם הרומאים מלפני 2,000 שנה.זכותם של המצרים לשרידי הפרעונים הוא בזכות היותם חיים במצרים בדיוק כמו שזכותם של הישראלים לשרידים נוצריים שנמצאו בארץ ובדיוק כמו שזכותם של הפלסטינים לשרידים יהודים שנמצאו בשטחם.
17.05.11 12:59 // איתמר זינגר
מה שמאחד את עידן רינג ושאר החסידים השוטים של הפוסט-קולוניאליזם והפוסט-מודרניזם זה צפצוף ארוך על העתיקות עצמן, שהן נכס תרבותי של כלל תושבי העולם. אני מסופק אם הוא בכלל טרח אי-פעם לראות את אוצרות התרבות הללו במוזיאונים הגדולים של אירופה. מה אכפת לו שאלפי פריטים ייחודיים נשדדו ממוזיאון בגדד וממוזיאון קהיר, ואלפים אחרים הושמדו באפגניסטן. העיקר זה הרי להיראות נאורים ואנטי-קפיטליסטים, ולעזאזל העתיקות. למה דומה הדבר? לשופט שמעדיף את זכות ההורות של אב מכה או אם מכה, למרות שהוא יודע בבירור שילדיהם חסרי-ההגנה יסבלו או אף יומתו למחרת היום.
17.05.11 18:02 // סמדר לביא
הרשה לי, בבקשה, שלא להסכים עמך. אני חובבת מוזיאונים מובהקת. במיוחד מוזיאונים ארכיאולוגיים ואנתרופולוגיים של חפצים יומיומיים ומוזיאונים של כתבי יד וחפצי קודש. אני תמיד מוצאת את עצמי מחשבת כמה ילידים נוצלו ע"י ה"אספן" כדי לחפור, להרים ולהוביל את המימצאים למוזיאונים בברלין, לונדון, פריס, או השודד האולטימטיבי שאין עליו – הוותיקן. וכמה כסף עשו המוזיאונים מכל התצוגות הללו, וכמה משכורות חדשיות וטיולי חו"ל לוועידות בינ"ל שילשלו לכיסם חוקרים לבנים (או גם גרינגו'ס שחומי עור) שמקורם בחפצים הללו, מבלי להחזיר מאום לקהילות מהם נשדדו. לאחרונה אני גם מצלמת את הכתובית שנתווספה בעשור האחרון, של המוזיאון, המספרת על ההסדר אליו הגיעו המוזיאון והאוצר של התערוכה הספציפית עם ה"ילידים" לגבי התצוגה. קיימות דרכים שונות להציג אוספים ילידיים בצורה הוגנת ומתקנת עוולות בעולם הצפוני או ה"מערבי". אני מציעה לך לבקר, למשל, במוזיאון האינדיאני בוושינגטון די סי. קיימים כיום מוזיאונים המקפידים על כך עקב היותם ממוקמים במדינות החתומות על האמנות הבינלאומיות בנושא. ישראל חתומה כמעט על כל האמנות, אך למעשה מצפצפת כמעט על כולן בגדול. על הדוגמא הישראלית אתה יכול לקרוא במאמרי שיצא ב"ספר הקשת" בעריכת דודי מחלב, ז"ל, ואחרים.
17.05.11 21:04 // חנן שליב
אם אפשר להיכנס בצורה חובבנית לויכול בין איתמר לסמדר כדאי שוב להזכיר את ה"יחסיות" והשוני העצום והמוצדק בין פרשנויות שונות לתופעות אנושיות בכלל ותרבותיות בפרט.האם באמת "כתובת השילוח" שייכת יותר ליהודית זילברמן שהוריה התגיירו בדקוטה מאשר לסלם חמימי מסילואן,אם כן למה בדיוק.לכן הטענה הכללית על "גזל" עתיקות עם כל הצילצולים שמסביב,אינה תמיד מדויקת ממש כמו שבזמנו טעט במושג "פרא אציל".
19.05.11 08:53 // איתמר זינגר
את גוררת את הדיון חזרה למישור האידאולוגי-פוליטי תרבותי הפוסט-קולוניאלי. יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל לא בבלוג מתומצת. אגב, גם התערוכות באירופה של תרבויות "ילידיות" עברו שינויים מהותיים בעשורים האחרונים, אבל את כנראה פספסת אותן כי היית עסוקה כל הזמן בלדמיין כיצד נשדדו.
תגובותיי כאן מנסות להחזיר את הזרקור אל הממצאים עצמם שלא צריכים ליפול קורבן להלכי-הרוח האידאולוגיים של ימינו. העניין פשוט: האם יש הצדקה לדרישה המצרית, למשל, להחזיר את הפסל הנפלא של נפרטיטי המוצג כראוי בברלין למוזיאון קהיר (העמוס לעייפה) שממנו נשדדו במהלך "האביב הערבי" מאות פריטים נדירים שמצאו דרכם אל פחי אשפה או אל אספנים פרטיים? האם ליבך "שוטט דם" רק על הניצול הקולוניאלי הנורא ואת מזדעזעת הרבה פחות כש"הילידים" האפגנים מפוצצים את פסלי הענק הבודהיסטיים בבמיאן? נדמה לי שכן.
כשאוצרות התרבות העולמית יזכו להגנה הראויה גם בארצות "העולם השלישי", אז אולי אפשר לדבר על "תיקון עוולות" העבר, אבל לא לפני.