string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

האזרח גדעון ספירו

חופש הביטוי אינו מתנה של השלטון לנתיניו אלא עבודה משותפת של הכלל והפרט שבתוכו. גדעון ספירו פועל באומץ לב למען המשך קיומו
אילנה ברנשטיין

"אני כותב כדי לפעול", כתב הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטר, שנדרש למהפכה הצרפתית על מנת לזכות בהכרה הראויה ולהיגאל ממקום קבורתו במחוז שמפאן ולהיטמן עם גדולי האומה הצרפתית בפנתיאון. ואכן וולטר כתב ללא הרף, מדלג בין סוגה ספרותית אחת לשנייה – נגד הדת, שאותה כינה "שיקוץ", נגד השלטון המלוכני "חסר הסובלנות" ולמען חופש הביטוי. כתיבתו חשפה, לא אחת, את חייו לסכנה ממשית והוא נאלץ לעקור מביתו ומארצו לחיי גלות ומסתור. כתביו הכוללים כאמור שירים, מחזות, רומנים, ומאמרים, מקיפים גם תכתובת ענפה – כ-3,000 מכתבים – עם כל המי ומי של תקופתו, כלומר עם בעלי השפעה בצרפת וברחבי אירופה. בלוג היה אולי פותר את הצורך הכפייתי של וולטר במכתבים, ואולי לא שכן יש בפנייה הישירה לנמען מסוים כוח רב; על כך מעידה התכתובת ארוכת השנים שמנהל העיתונאי ואיש השמאל גדעון ספירו, ושבעטייה זומן לא אחת לחקירות משטרתיות ואף נעצר.

אתמול נעצר ספירו פעם נוספת לחקירה בחשד להסתה לאלימות, בעקבות המאמר "מחזות קורעי לב" העוסק בדרכי ההתנגדות לכיבוש שפירסם בכמה אתרי אינטרנט לפני כעשרה חודשים. את הדרישה לפתוח בחקירה נגד ספירו הגישה עורכת הדין הנמרצת הילה כהן – היושבת על זנבו של ספירו זה כמה שנים – מהפורום המשפטי למען ארץ ישראל, הפועל בין השאר כפי שמעיד האתר שלהם למען שמירת זכויות האדם. נו טוב, די לקרוא עוד שורה באתר הפורום כדי להבין שהאדם שאת זכויותיו מבקש הפורום לשמור הינו אדם יהודי. לצורך העניין ספירו הינו יהודי, והזכות לחופש הביטוי הינה זכות יסוד במסגרת מגילת זכויות האדם והאזרח. אך זהו לא האוקסימורון היחיד בניסוח הפתלתול של הפורום. כך למשל, שומר לעצמו הפורום את הזכות להפיק דוחות ומידע עבור חברי כנסת, מבקר המדינה והציבור הרחב – זכות שהוא מבקש למנוע מגדעון ספירו.

גדעון ספירו. מה נותר לאינטלקטואלים לעשות במקום שבו מקדשים את האידיאולוגיה? צילום: Physicians for Human Rights - Israel, cc by-nc-sa

"זו הפעם הראשונה שאדם נעצר בשל מאמר", אמר ספירו ל"הארץ"; ואכן העילה למעצר נשמעת תמוהה, אם כי מוכרת למדי מן ההיסטוריה, שלא לומר ממשטרים חשוכים בני זמננו. איזה ערך יש לחופש הביטוי אם אין צד שמוכן לשמוע אותי, להקשיב לי? האם גם חופש הביטוי כמו הדמוקרטיה הינו מושג המתרוקן מתוכנו? חירות המחשבה קיימת ממילא והחופש להתבטא נשען עליה, אך מה נותר לאינטלקטואלים לעשות במקום שבו מקדשים את האידיאולוגיה במקום לקדש את החיים? במקום שבו "ערכים" ו"אמונות" נעלים על המציאות הדורסנית האלימה? אידיאולוגיה מעצם טבעה הינה רעיון של מחשבה אחת, לפיכך נשאלת השאלה איך אידיאולוגיה וחופש הביטוי מסתדרים יחד.

צנזורה, מעצרים וחקירות משטרתיות אינם יכולים לדכא את חופש המחשבה, לכל היותר הם יכולים לדכא את חופש הביטוי. מן הראוי להדגיש כי חופש הביטוי אינו מתנה שהשלטון מעניק לנתיניו, חופש הביטוי הוא עבודה משותפת של הכלל ושל הפרט שבתוכו, וגדעון ספירו פועל בעקביות ובאומץ לב למען המשך קיומו. ואין זה משנה לצורך העניין מהן דעותיו בתחומי הפוליטיקה או החברה. גדעון ספירו הוא אדם ואזרח המשמר את חופש הביטוי למען הכלל. חופש הביטוי כמו המצפון אינם שייכים לעצמם – הם נולדים ממבטו של האחר. מהו חופש מצפוני אם אינו יכול לבוא לידי ביטוי? האם כדי למחות על עוולות השלטון עלי לגלות ממקומי, האם להתנגדותי יש תוקף רק כשאני בחוץ, בגלות, או בחקירה משטרתית?

הסכנה הגדולה ביותר האורבת לחופש הביטוי היא מצב שבו צד אחד מצהיר על עצמו כעל הצד הפטריוטי, שכן בהרף עין הופך הצד האופוזיציוני לאויב המדינה. ברגע שנעשה שימוש באיסור "להפיץ שנאה", "לעורר הסתה", הרי שכל אמירה כגון "פלסטינים נאנקים תחת עול הכיבוש", "נשים אינם זוכות לשוויון", "מהגרי עבודה אינם זוכים לכבוד אנושי", "הרוע קיים" וכן הלאה הופכת למפיצת שנאה ולמעוררת הסתה.

ואסיים בסתירה המוכרת של וולטר: "אני חייב לא לומר דבר, אם יש לי מה לומר". או כפי שאמרו חכמינו: "יפה שתיקה לחכמים".

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    דיי מגוחכת, והתחמקות מהעניין. הסתה לרצח היא עבירה על החוק בכלל מדינות העולם, זוהי הגבלה על חופש הביטוי שכלל עמי העולם רואים את צדקתה. השאלה היא אחת: האם המאמר של ספירו הצדיק רצח, או לא? אם לא, הרי שספירו יצא זכאי, וחופש הביטוי מחוזק. אם כן, ספירו נעצר בצדק וחבל ששוחרר עד למשפט.

  2. כפיר אזולאי

    במשך כמעט שני עשורים מופעל בשיטתיות טרור מחשבתי מאז רצח רבין. תחת איצטלה של 'אי מניעת פשע', סעיף סהרורי של קריאת מחשבות, נאסרה פה אזרחית לתקופה ארוכה. בזמן הטיהור האתני של רצועת עזה מיהודים כל סממן של מחאה נתפס 'הסתה'. אז עכשיו אחד מגדולי המסיתים ספירו מתקומם.נו עכשיו, אחרי שהטיף לרצח הוא נזכר למחות.

  3. דן

    הרבה ברבורים על וולטר וצרפתים אחרים – אבל מעט מאוד מציאות ישראלית (פלסטינית). היית כותבת אותם דברים גם על הרבנים שפרסמו את "תורת המלך"? למה לא? הם דנו (באופן תיאורטי, צעקו בימין) בשאלה מתי לגיטימי להרוג גוי, וספירו דן (באופן תיאורטי?) בשאלה מתי לגיטימי להרוג מתנחל.

    אני נוטה לחשוב שבשני המקרים חופש הביטוי גובר (אבל לא אם הרבנים מקבלים מימון המדינה). אפשר לטעון שבשני המקרים צריך להגביל את חופש הביטוי. אבל זו צביעות להראות רק צד אחד של המשוואה.

  4. קין

    נעצר אף הוא רק בגלל מאמר שפרסם, ועוד רבים אחרים.

  5. סמולן

    היות והמאמר מתחיל בוולטיר, כדאי לציין את מה שלא נאמר במאמר: וולטיר היה אנטישמי שחבל על הזמן, אנטי-אשכנזי ואנטי-ספרדי כאחד, ונדמה שהוא שם לב לדקויות ההבחנה הזו מדי פעם.

    אממה, חופש הדיבור קשור קשר היסטורי הדוק להפליא לעליית האנטישמיות. עתונות אנטישמית פרחה תחת חסות חופש הדיבור, בצרפת, בצפון אפריקה, ועם הזמן גם בגרמניה. אם אני לא טועה, זה הסדר ההיסטורי.

    על כן, יש משהו שנחשב למגבלה סבירה ומקובלת על חופש הדיבור: אנו נזהרים בו מהטפה אנטישמית. יש לכך כל מיני ואריאנטים. יש כאלו ששוללים רק אנטישמיות באופן ישיר, והם סוג של מינימליסטים במידת ההגבלה על הדיבור. יש כאלו שמגדירים מבנה על של "דיבור שנאה" או "שלילת האחר", אבל מקפידים לכלול שם את היהדות כמקרה פרדיגמטי שיש לאסור את ההטפה נגדו. זו כמובן תפיסה רחבה יותר של הגבלת חופש דיבור. סיבת ההגבלה של השיח האנטישמי היא בהכרה הכללית בכך שאנטישמיות, שלילת היהדות והיהודים, היא משהו שמוברג עמוק מאד אל תוך המבנה התרבותי במערב, וב"מערב" אני מתכוון לכל מה שממערב למומבאי.

    רצה הגורל, וישראל קמה וקיימת. רוב מה שנכתב נגדה הוא עלילה והסתה. אולם דרך דוקטרינות של הפרדה בין ישויות – בין אנשים, דתות, מדינות – אפשר לטעון שאין אפילו אבק אנטישמיות במהלכים הללו. תיאוריות הפרדתיות כאלו בדרך כלל לא מקובלות על הטוענים עצמם, אבל בהקשרים אחרים. כאשר מדובר בהתקפה על ישראל ברור שאין הדבר קשור ולוא כזית לדת עתיקה, לשיתופי פעולה עם דתות עתיקות אחרות – מעט פחות עתיקות, והרבה יותר זדוניות – ולשיח האנטישמי שוולטיר תרם לו ממיטב כשרונו, ואחרים שכללו, מידענו ומימשו באופן לוגיסטי והנדסי.

    מאמרו של גדעון ספירו, "מחזות קורעי לב", משתייך לסוגה מרתקת של מאמרי ופוסטי שמאל שהאמפתיה ל"ימין" מהם והלאה. זו שוב נקודה מעניינת, היות וספירו כביכול מדבר בשם האמפתיה הזו במאמרו: "אכן, זה מחזה קורע לב לראות את הילדים הקטנים מבכים את הוריהם, זועקים אמא בטרם הורדת הארון לקבר." אלא שקריעת הלב של ספירו קשורה, כאיש שמאל טוב, לכאבם של החיים, לבידול מוסרי מעל ה"ימין" ("ההבדל ביני לבין מתנחלים הוא ביכולת לחוש אמפתיה לאבלו של הצד השני"), ולחשבון פוליטי קר רוח כנגד ההתנחלויות. לבו לא נקרע ולו כזית לנוכח ה"הרג" של "ארבעת המתנחלות והמתנחלים": זוהי "פעולת גרילה".

    ובכן, הנה הטיעון: אם מבחינה מוסרית מה שקרה באיתמר הוא הרג שבוצע במסגרת פעולת גרילה, הרי שמה שקרה בגדה השמאלית הוא מניפסט שנאה אנטישמי, ומה שקרה בהעוקץ הוא סגירת שורות אנטישמיות המניפה את דגל חופש הדיבור האנטישמי, ומקדשת את דמותו של וולטיר.

  6. דרור ק

    הוא כתב כדי להיעצר. בדיוק כמו מפגינים שיורדים לכביש כדי לחסום אותו. הם יודעים שזה לא בדיוק מימוש של חופש התנועה שלהם או של הזכות למחות. הם צריכים תשומת לב, והם יודעים שרק עימותים עם המשטרה ומעצרים יביאו אותה. לפעמים קשה להאשים את המפגינים. אחרי שנקטו בכל אמצעי אחר, הדבר היחיד שנשאר להם זה להתעמת עם המשטרה. אבל מה הבעיה של ספירו לכתוב מאמר נוקב נגד ההתנחלויות בלי לרמוז רמיזות עבות שחייהם של המתנחלים הפקר? הוא הרי יודע לכתוב היטב, והוא גם יודע שחופש הביטוי נגמר במקום שבו מתחילה זכותו של הזולת לחיים.

    הוא עשה פרובוקציה כדי להיעצר, ועכשיו הוא מתלונן על מעצרו, לא בגלל שהוא חושב שזה לא בסדר, אלא בגלל שהוא מנסה בכוח לסחוט תשומת לב. אוקי. הוא הצליח. אפשר לעבור הלאה?

  7. א.

    הפחד משותף לאנשי ימין כמו גם לאנשי שמאל. בסופו של דבר המאבק בדיכוי מגיע להפעלת אלימות. כלפי חוץ מגנים אותה אבל אי אפשר להכחישה.